ערעור על פסק בטענת "לא ניתן לי לטעון את כל טענותי"

לפסק הדין נשוא הערעור

מס' תיק: 00/21/01

פסק דין 

בענין הערעור על הפסק של הרב ישועה רטבי שליט"א, בבית הדין מצפה יריחו - איגוד בתי הדין לממונות, מתאריך י כסלו תשפ"א

מסקנות:

לאחר בחינת הטענות במכתב בקשת הערעור, ובדיקת כל החומר הכתוב שהוצג בפנינו, ובכללו התכתובות של מזכירות בי"ד קמא עם המערער, והתכתובות של מזכירות איגוד בתי הדין עם המערער:  

א. בסעיף א' טען המערער שהבין שמדובר בדיון ראשון, ולכן לא טען את כל טענותיו. טענה זו תמוהה משום שעל פי התכתובת בין מזכיר בי"ד קמא למערער עולה התמונה הבאה: המערער התבקש מספר פעמים להביא ראיות או טענות לבית הדין בטרם ינתן פסק הדין, אולם המערער לא הביא ראיות ולא טרח להשיב חרף הבקשות החוזרות ונשנות: בתאריך 2 בנובמבר 2020 קיבל המערער מספר שאלות ובקשות להגשת הוכחות מבי"ד לפני מתן פס"ד, ולא הגיב להודעה. בתאריך 4 בנובמבר התבקש שוב המערער להמציא לידי בי"ד תכתובות או תצהירים שיתמכו בטענותיו, ולא הגיב גם להודעה זו. כעבור 6 ימים בתאריך 10 בנובמבר שוב התבקש המערער למלא פרטים הדרושים לפס"ד, ולהשיב האם הוא מעוניין לצרף מסמכים נוספים בטרם מתן פס"ד, וגם כאן המערער בחר להתעלם מהבקשה ולא ניצל את הזכות להגיש טענות או ראיות לתמוך בטענתו.

מספר ימים לאחר מכן, מזכיר ביה"ד ערך שיחה טלפונית עם המערער, ואמר לו ששלח טבלה עם מחירי מנות במייל, ומדגיש בפניו שמילוי הטבלה משמעותי לדיין לצורך כתיבת פסק הדין, רק אז המערער שלח את המחירים בווטסאפ.  

לאור כל הנ"ל, אנחנו קובעים שלא נפל פגם בסדר הדין של בי"ד קמא, אשר אפשר למערער מספר פעמים להגיש ראיות וטענות. המערער לא ניצל את הזכות שניתנה לו. ולכן, אין סיבה מוצדקת לקיים ערעור. 

ב.  שמא למערער יש טענות או ראיות חדשות שלא היו בנמצא קודם שניתן פס"ד בבי"ד קמא. 

כך נפסק בשו"ע (חו"מ כ,א): 

"מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר. אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום, אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין, שאם לאו כן מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים. אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה, ואמר: אין לי, אף על פי שמצא אחר כך, אינו כלום... אבל אם אמר: אין לי עדים ואין לי ראיה, ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו, הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון ולומר: זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלי. וכל זמן שיכול לטעון ולומר: מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו, הרי זה לא סתר טענותיו, וסותר".

מפסיקת השו"ע עולה, שאם הבעל דין עצמו אומר שאין לו יותר ראיות או עדים, הוא אינו יכול לסתור אחר כך את הדין, אולם אם הוא מנמק ונותן אמתלא לכך שהראיה לא הייתה אז בידו ולא ידע עליה, הוא יכול להביא ראיה ולסתור את הדין. 

בנידון דידן לא התקבלה טענה מהמערער שיש לו ראיות חדשות ואף לא אמתלא להסביר מדוע לא הייתה בידו קודם לכן, ואם היו לו ראיות לא הייתה לו מניעה להביאם קודם לכן לבי"ד קמא. 

יתרה מזאת, לאחר שבקשתו של התובע להגיש בקשה לדיון בערעור התקבלה, הוא קיבל ממזכירות האיגוד תחת הכותרת "הבהרה בקשר לערעור", בזו הלשון: 

"שלום, רציתי להבהיר ולחזור ולהבהיר שהערעור הוא בעקרון בכתב. בית הדין לערעורים יחליט אם רואים לנכון להזמין דיון פרונטלי. ויתכן שיסתפקו בכתוב. ולכן נא לכתוב כל טענותיך שלא ישאר לך על הלב דברים שלא טענת". 

ולא זו אף זו, נאמר למערער שעליו להגיש בכתב את כל הטענות שלו לבי"ד לערעורים ויתכן שיסתפקו בכתוב בלבד. כאן שוב ניתנה למערער אפשרות נוספת, והיות שהובהר לו שתהיה התייחסות רק על פי הדברים שישלחו בכתב, לכן נתייחס להלן רק לטענות שמופיעות בערעור. 

לאור זאת, מה שכתב המערער בסיום סעיף א': 

"נ.ב. יש לי טענות שטרם ניתן לי יומי להעלותם".

טענה זו נדחית מכל וכל, מהטעם שכתבנו לעיל, שהאפשרות כבר ניתנה בבקשת הערעור בכתב, ולא תתקבל כל טענה נוספת. 

ופשוט שבסמכותו של איגוד בתי הדין לקבוע נוהל לפיו יש להגיש ראיות באופן סופי עד תאריך מסוים, שלאחריו שוב לא יוכל המבקש להביא ראיות כדי לסתור את הדין. עיין בית יוסף חושן משפט סימן ב, שכתב: 

"וכתוב בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן נ"ט על צבור שתקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי ההכרזה שיאבד זכותו, שורת הדין שכל מי שיאמר שלא היה בעיר ולא שמע בהכרזה אינו בדין שיפסיד. אבל בהסכמת הקהל אם הסכימו בפירוש שכל מי שלא יבא תוך זמן בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אחר. ותקנו כן לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק תרעומת מבעלי ערמות". 

כשם שהסכמת הקהל על נוהל "סופיות הדיון" מחייבת את כל הקהל ומי שלא הביא "זכויותיו" (ראיות) בתוך הזמן שנקבע הפסיד את זכותו, כך חתימה על שטר הבוררות היא קבלה של כללי ונהלי תקנון האיגוד, ומכאן נקבעת סמכותה של מזכירות האיגוד להגביל את הזמן שניתן להגיש טענות וראיות.

ג. בסעיף ב' כתב המערער שמכיון שלא הודיעו בזמן - "הנזק על אחריותם". 

טעות בידו: לא מדובר בנזק כי לא היה לו נזק, אלא זו רק מניעת רווח. מדובר בהזמנת מוצר, שלבסוף המוצר לא התקבל בגלל מכת מדינה. ועל זה לא מגיע לו תשלום.

ד. בסעיף ד' כתב המערער: "הובהר שאנחנו יכולים לקיים את האירוע".  

טענה זו נדחית. החתונה הייתה אמורה להיערך בכ"ז אייר תש"פ, ובתאריך זה לא ניתן היה לקיים אירועים באולם אלא רק בחוץ. ואירוע בחוץ הוא אירוע אחר לגמרי, וכמוצר חדש שעליו לא נחתם חוזה בין הצדדים (כפי שמפורט בפס"ד של בי"ד קמא). 

אמנם יתכן ויש מקום להסתכל על הזמנת החתונה, כמורכבת משני חלקים: האולם והאוכל, ולכן גם אחרי שלא ניתן היה לערוך את החתונה באולם בגלל הקורונה, יכול היה המערער להציע התחייבות לאספקת האוכל הנדרש למקום החילופי שבו תיערך החתונה, כולל הובלה, חימום במקום, אספקת גנרטור וכו'. על הצעה כזו היה צריך להיערך דיון בין הצדדים, שיקבע את מחיר המנה, כי התנאים השתנו, וכן מספר האנשים. אילו היה המערער מציע למשפחות הצעה מסוג כזה, היה מקום לדון בכך. אבל מדבריו עולה שלא דן עם המשפחות על הצעה כזו. 

המערער סמך על זה שהוא מחזיק בידו דמי קדימה ולכן חשב שהמשפחות צריכות להעלות הצעה על אספקת האוכל, אבל זו טעות. בגלל מכת המדינה של הקורונה, דינם של דמי הקדימה לחזור למשפחות, כי לא קבלו את השרות. אם המערער ביקש לדרוש שדמי הקדימה יישארו חלקית אצלו, עליו היה מוטל להציע אספקת אוכל באופן מפורש, וכאמור. 

המערער אמנם כתב: "לא היה ספק שיכולנו לבצע במקום חליפי". אולי אצלו בלב לא היה ספק, אבל אין די במחשבות, אלא היה צריך לחדש הסכם חדש שעוסק באספקת האוכל. 

לאור כל הנ"ל אנו מחלטים כי הערעור נדחה. 

החלטה 

בקשת הערעור נדחית. 

ניתן היום  יום ראשון יג אייר תשפ"א 25.04.21 

      הרב אברהם שילר                         הרב משה כהן, אב"ד                                         הרב ניר אביב