דין נופו של העץ, לעניין מעשרות ושביעית
דין נופו של העץ לעניין מעשרות שביעית וכו'
עיין גיטין כב. מחלוקת אביי ורבא כאשר
יש עציץ נקוב בארץ והנוף בחו"ל. לפי
אביי הנקב של העציץ קובע ולפי רבא הנוף קובע. ועיין מל"מ ביכורים ב,ט שפירש
טעם רבא ש"דלעולם יניקת נוף עדיפא מיניקת שורש" וכך פירש החזו"א
ערלה א, טו,ח עמוד קעט.
והסבר זה נראה לי מאד מאד קשה:
1. זה נגד החוש. ברור שצמח שנטוע בעציץ,
בין נקוב או שאינו נקוב, אם עוקרים השורשים, הצמח ימות אפילו אם יש לו נוף שנשפך
החוצה מהעציץ ואפילו הנוף נגרר על הארץ ממש. ולכן קשה מאד לומר שיניקת הנוף גדול
מיניקת השורשים.
2.
בכל מקום כתוב שעציץ שאינו נקוב דינו כתלוש. ועכשיו אין הדבר כן אלא
הכל תלוי בנוף שאם הנוף שלו נשפך החוצה, דינו כעציץ נקוב! ואם כן מי שקוטם עלה מעציץ
שאינו נקוב בשבת, יתחייב אם הנוף נשפך מחוץ לעציץ. ואיך סתמו ולא כתבו כן?
3.
ומאידך עציץ נקוב שיש בו נוף, שמרימים לא יתחייב לרמבם. שאע"פ
שיניקת השורשים נפסקת על ידי האויר, מכל מקום יניקת הנוף אינו נפסקת על ידי האויר,
וכמו שכתב החזו"א ערלה א, טו,ט. ואיך סתמו ולא פירשו?
4. ועיין מל"מ ביכורים הנ"ל
שהביא משנה בעוקצין ב,ט מובא בחולין קכח. שאם יש צמח בעציץ שאינו נקוב ונופו נשפך
החוצה, כל הצמח אינו מקבל טומאה, ורשי פירש בחולין שם שטעם הדבר הוא בגלל יניקת
הנוף. והנה כדי להיות מחובר לענין קבלת טומאה, צריך להיות חיבור שממנו הצמח יכול
לחיות, עיין רמבם טומאת אוכלים ב,א-ב. ואם כן ע"כ שיניקת הנוף היא כזו שהצמח
חי ממנו. והרי בחוש רואים שמי שעוקר השורש, הצמח מת אע"פ שיש לו נוף שנשפך
החוצה מהעציץ.
וכל זה נראה קשה מאד.
לכן היה נראה להציע פשט אחר בדעת רבא
בגיטין שם.
שיטת רשי בדעת רבא בגיטין כב.
הנ"ל.
עיין רשי שם ד"ה בתר נקבו אזלינן
"שמשם הוא יונק וחייב במעשר" ובד"ה בתר נופו אזלינן "ופטור מן
המעשר מן התורה בחו"ל" ובד"ה כולי עלמא לא פליגי "דלא אזלינן
תו בתר נוף, הואיל ומחובר ממש בארץ"
רשי אינו מסביר מחלוקת אביי ורבא
בשאלה איזו יניקה עדיפה, זו של השורשים או זה של הנוף. אדרבא הוא קובע בד"ה
בתר נקבו "שמשם הוא יונק". זאת אומרת אין כלל מחלוקת בקביעה זו. וזה
נכון גם לרבא. וכאשר רשי פירש עדיפות הנוף, הוא איננו כותב שיניקת הנוף עדיף! אלא
סתם שחו"ל פטור בתו"מ. ויש לעיין בסיבת הדבר שנוף בחו"ל פוטר הצמח
מתו"מ לרבא.
ונראה שסיבת ההעדפה של הנוף לפי רבא
היא, עצם זה שהנוף נוטה כלפי חו"ל, כמו שרשי פירש. זאת אומרת אע"פ
שהיניקה היא בא"י, הואיל והנוף נמצא בחו"ל, הגדל בנוף פטור, אלא אם כן
העציץ הושרש. בזה השורש עיקר, והטעם "הואיל ומחובר ממש בארץ". רשי אינו
כותב שכאשר יש השרשה, היניקה של השורש עדיף על זה של הנוף! אלא רשי כותב שכאשר יש
השרשה, הצמח מחובר לארץ ממש, ולכן הנוף אינו קובע. זאת אומרת הקריטריון הוא איפה
הצמח נמצא, בארץ או בחו"ל, והיניקה אינה קובעת. וכאשר הנוף בחו"ל, הצמח
בחו"ל, אלא אם כן הוא הושרש ומחובר לארץ ממש. בזה קובעים שהצמח נמצא בארץ.
אבל יניקת הצמח דרך הנקב בעציץ, אינו חיבור כזה שקובע שהצמח נמצא בארץ, כאשר הנוף
בחו"ל.
זאת אומרת שלפי רשי לדעת רבא, הקובע
חיוב מעשרות הוא מיקום הצמח. וכאשר הנוף בחו"ל, זה קובע מיקום הצמח בגלל
שהפירות גדלו בחול. וזה אע"פ שהיניקה היא מן הארץ. אבל אם העציץ הושרש בארץ,
אז מיקומו בארץ בגלל שהוא מחובר ממש בארץ ואינו עוד מיטלטל.
לפי זה אין כאן קביעה כלל שיניקת הנוף
עדיפה על יניקת השורשים. לא נאמר כלל שיש יניקה מהנוף כלל! השאלה היא מה מיקומו של
הצמח. אביי סובר שמיקום היניקה קובע מיקום הצמח ורבא סובר שמיקום הנוף קובע אלא אם
כן העציץ הוא מחובר ממש במקומו.
והיה נראה שגם הרמבם סובר כרשי
שבתרומות ב,כה כתב סתם שעציץ נקוב בארץ ונופו בחו"ל, "הולכים בתר
הנוף". משמע שיש כאן שאלה של מיקום ואינה שאלה של יניקה.
ושמחתי באומרים לי שהגרי"ז על
הרמבם תרומות א,כד דייק מרשי בגיטין כמו שכתבתי שהולכים אחרי הנוף לרבא בגלל
המיקום שלו ולא בגלל היניקה וע"ש בגרי"ז שגם הרמבם סובר כך. ע"ש
באריכות שכך משמע בירושלמי ועוד סוגיות וברוך שכיוונתי.
יש להוסיף שהרמבם כתב שם "עציץ
נקוב שהיה בו זרע שלא השריש, והיה נקבו בארץ ונופו בחו"ל, הולכים בתר
הנוף" ויש להסתפק מה כוונת רמבם במה
שכתב "שהיה בו זרע שלא השריש"? האם מדובר שלא השריש כלל או שלא השריש
באדמה דרך הנקב בעציץ. ועיין חזוא הנ"ל ערלה א,טו,י שהסתפק בזה וכתב שמן הסתם
כוונת הרמבם כרשי שהשורש השתרש בקרקע דרך הנקב בעציץ, אבל הניח השאלה בצ"ע
"אבל לשון רבינו ז"ל קצר יותר מדאי וצ"ע" אם כן יש מקום לאמר
שלפי רמבם מדובר בזרע שלא השריש כלל, והצמח ניזון מהזרע בלבד, ובזה רבא סובר
שהולכים בתר הנוף הואיל ואין כאן יניקה מהארץ כלל ולכן הנוף קובע. אבל אם השורש
השתררש ויונק מהאדמה בתוך העציץ, גם רבא מודה שהנקב
גם לפי הסבר זה אין כאן קביעה כלל
שהנוף יונק.
לפי הסבר הנ"ל, האם מיקום הנוף
ישפיע על שאר דינים של עציץ נקוב או לא נקוב?
לפי רשי איך הנוף ישפיע על שאר דינים?
נראה שבעציץ שאינו נקוב, אין שום
משמעות לנוף, לפי ההסבר הנ"ל שקבענו שאין הנוף יונק באופן משמעותי או בכלל.
שהרי כאשר אין יניקה מהאדמה, לענין שאר דינים שאינם קשורים בקביעת מיקום הצמח, ומה
שקובע הוא שהצמח אינו מחובר לקרקע, בזה אין הנוף שנשפך חוץ לעציץ שום משמעות
לדינא.
וכן נראה בעציץ נקוב שדינו כמחובר,
אין מיקום הנוף משפיע כלל על הדינים.
לפי זה מובן איך הגמרא לא מתיחסת בשום
דין אחר חוץ מגיטין הנ"ל לענין קביעת מיקום הצמח, ובמשנה בעוקצין שם, לשאלת
יניקת הנוף. ועד שהמל"מ חידש שהנוף הוא גורם מכריע בכל דיני עציצים, כל
הפוסקים שתקו בזה.
אמנם יש לעיין במשנה בעוקצין ב,ט
הנ"ל ששם מפורש ברשי שהנוף יונק.
עיון במשנה עוקצין ב,ט לפי שיטת רשי
ורמבם.
עיין במל"מ הנ"ל שכתב
"ודע שמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש, הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ
לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר. ודין זה למדנו מההוא דתנן בפרק ב
דעוקצין מ,ט 'קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה' וכתב שם הר"ש
שנטעה בעציץ שאינו נקוב וכשר שם, ונטמאת, דכתלושה דמיא לכל דבר, והגדילה ויצאת
לחוץ לעציץ, ונחשבת כתלושה ופרחה לה טומאה" ובפרק העור והרוטב קכח הובאת משנה
זו ופי' רשי....ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר
דמיא...."
לפי המל"מ המשנה הזו היא המקור
לכך שהנוף יונק ודינו כמחובר. ועיין שם שכתב שדברי רבא בנויים על המשנה שם וגם
אביי שסובר שיניקה השורשים עיקר, מודה לדין של המשנה הנ"ל בגלל שאביי דן בעציץ
נקוב שיש לו יניקה והמשנה דנה בעציץ שאינו נקוב שאין לו יניקה, וממילא יניקה הנוף
עיקר.
וכל זה סותר מה שכתבנו למעלה בשם רשי
בגיטין, שיניקה הנוף הוא שולי ולכל הדעות יניקה השורשים עיקר?
ויש להוסיף ולהקשות שהרי לפי חכמים
במשנה עוקצין ג,ח כדי שלצמח דין מחובר לענין טומאה וטהרה, החיבור של הצמח לקרקע
צריך להיות כזה ש"אם יכול לחיות טהור, ואם לאו טמא". לפי זה, אם כן היניקה
של הצמח דרך הנוף בעציץ הלא נקוב הנ"ל, צריך להיות כזו שהעציץ יכול לחיות
מהיניקה הזו, גם אם נעקור השורשים מהעציץ. ונראה בחוש שדבר כזה אינו בנמצא! (עיין
עוד ברשי שם שכתב שהנוף יונק "מריח הארץ". זה בטוי יחודי, שמשמעו
שאינו יונק מהארץ עצמו אלא יונק ריח, וריחא לאו מילתא היא. משמעות הדבר שהיניקה של
הנוף אינה כמו היניקה של השורשים! ואם כן קשה איך היניקה הזו מטהרת הצמח? וזה אינו
עיין רשי השבת צה: שכתב לשון "ריח" אצל יניקת השורשים בעציץ נקוב)
תירוץ לשיטת רשי שסובר שיניקה הנוף
מטהרת הצמח שגודל בעציץ נקוב.
היה נראה לי שרשי הבין שהדעה בעוקצין ב,ט
הנ"ל שהנוף שנשפך מחוץ לעציץ שאינו נקוב, מטהר כל הצמח לפי חכמים, סוברת כרבי
יהודה או כרבי שמעון שסוברים שלא צריכים יניקה שיכולה להחיות הצמח, כדי שיציל את
הצמח מטומאה, אלא יניקה כל שהיא מצילה. ולפי זה משנה זו אינה כחכמים עוקצין ב,ח
הנ"ל שסוברים שלהיחשב חיבור צריך חיבור שיכול להחיות המחובר בו.
רבי יהודה סובר שלא צריך חיבור
שהמחובר יכול לחיות ממנו. כך דעתו במשנה הנ"ל בעוקצין ג,ח "יחוד של תאנה
שנפשח ומעורה בקליפתה, רבי יהודה מטהר וחכמים אומרים אם יכול לחיות, טהור, ואם לאו
טמא"
דעת רבי שמעון מצאנו בשבת צה. שאינו
מחלק בין עציץ נקוב ואינו נקוב ושניהם דינם כתלוש לכל הדינים שבתורה חוץ מטומאה
וטהרה שבזה רבי שמעון מחלק בין עציץ נקוב שדינו כמחובר, לעציץ שאינו נקוב שדינו
כתלוש. רבי שמעון לומד להרבות טהרה מהפסוק "על כל זרע זרוע אשר יזרע"
שרק זרע שהוא תלוש לגמרי מקבל הכשר.
לפי זה רואים שלפי רבי שמעון עציץ
נקוב דינו כתלוש בגלל שהצמח אינו יונק דרך הנקב. מיהו לענייני טומאה דינו כמחובר
בגלל שיניקה כל שהיא יוצרת זיקה לאדמה ומחיל על הצמח דין מחובר.
בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון רואים
שיניקה כל שהיא דינה כמחובר, ואם כן לשיטתם מובן שהנוף שנשפך מחוץ לעציץ לא נקוב,
יחבר הצמח לאדמה. ולפי זה נראה שרשי הבין שהדעה בעוקצין ב,ט שסובר שהנוף מטהר
הצמח, סוברת כרבי שמעון או כרבי יהודה שיניקה כל שהיא דינה כמחובר. אבל לפי חכמים
שהלכה כמותם, אין לנוף דין מחובר כלל אע"פ שיש בו אולי יניקה כל שהוא אין בזה
כדי להחיל על הצמח דין מחובר כלל.
(ואכן נראה שרשי הבין שהיניקה של הנוף
היא יניקה כל שהיא בגלל שרשי תיאר יניקה זו כ"ריח" כמו שכתבנו למעלה.)
ויש אולי סימוכין להבנה זו בגלל
שת"ק שם חולק על רבי שמעון שסובר ש"הטמא בטומאתו והטהור יאכל".
משמעות הדבר שת"ק ור"ש חולקים על ההשפעה של הנוף על העיקר בלבד, ואינם
חולקים בשתי מחלוקות: 1. אם בכלל של יניקה בנוף באופן משמעותי. 2. אם היניקה יכולה
להשפיעה על העיקר. שאם נאמר שרבי שמעון סובר שהיניקה של הנוף היא יניקה מזערית,
וחכמים סוברים שהיניקה היא יניקה מסיבית, יש לומר שזו יסוד המחלוקת אם יניקת הנוף
משפיעה על העיקר. מיהו הואיל ואין זכר לתלות שתי המחלוקות זו בזו, משמע שת"ק
סובר כר"ש בכמות היניקה של הנוף, ורק חולקים בהשפעה של יניקה זו על העיקר.
סיכומו של דבר.
נראה לי שרשי שפירש שת"ק של
המשנה בעוקצין ב,ט שסובר שיניקת הנוף משפיעה על העיקר, סובר כרבי שמעון או רבי
יהודה שיניקה כל שהיא יכולה להחשיב הצמח למחובר לענין טומאה וטהרה מיהת.
שיטת הרמבם בפירוש השמנה בעוקצין ב,ט
הנ"ל.
המ"ל הנ"ל כבר כתב שלרמבם
פירש פירוש אחר לגמרי במשנה הנ"ל ולפי פירושו אין מקור כלל שיש לנוף יניקה כל
שהוא, ואדרבא יש ראיה שאין לנוף יניקה משמעותית.
הרמבם בפירושו שם שמדובר בצמח הגדל בעציץ נקוב, וברור שהחלק של
הצמח שבתוך העציץ, דינו כמחובר ואינו מקבל טומאה. מחלוקת ת"ק ורבי שמעון
מתיחס לנוף של העציץ שנשפך חוץ לעציץ. לת"ק דינו כהעיקר ואינו מקבל טומאה
ולפי רבי שמעון, הנוף שנשפך מעבר לעציץ, מקבל טומאה והעיקר, אינו מקבל טומאה.
ועיין חזו"א הנ"ל שתמה על
הרמבם, מאיזו סיבה הנוף טהור? הרי ממה נפשך הוא טמא או מפני היניקה של העיקר שנמצא
בעציץ נקוב או מפני היניקה של הנוף?!
ומכאן ברור שלפי הרמבם הנוף אינו יונק
כלל.
והיה נראה שלפי הרמבם דין עציץ נקוב
כמחובר אינו בגלל שהצמח יונק מהאדמה דרך הנקב אלא בגלל שהנקב מחבר האדמה בתוך
העציץ לקרקע עולם. וכך לשון המשנה בדמאי ה,י "עציץ נקוב הרי הוא כארץ"
וכך פירש הרמבם שם ובשבת י,ז "ואצלינו כלל, עציץ נקוב הרי הוא כארץ".
משמעות הדבר שהעציץ דינו כמחובר מעצם היותו נקוב ולא בגלל היניקה של הצמח .
ואם כן יש להבין סברת הרמבם
הנ"ל.
אם נאמר שהחיבור הוא שהאדמה בטילה
לקרקע עולם ולא מחמת היניקה, ממילא יש לומר שיש דין מחובר לצמח, רק מה שמול האדמה
שהוא מחובר. אבל מה שנשפך מעבר לגבולות העציץ, אינו מחובר. וזה הכל בגלל שהחיבור
אינו מכח היניקה אלא מכח האדמה שהוא בטל לקרקע עולם דרך הנקב.
ועיין רמבם פירוש המשניות דמאי ה,י
ותרומות ה,טו שעציץ נקוב הוא כשיעור שורש קטן, והרמבם מוסיף על פי שבת צה:
"והוא פחות מכזית". משמע שענין הנקב לבטל האדמה לקרקע עולם, ולכן צריכים
נקב גדול, שלענין יניקה, יניקת שורש קטן מספיקה, ולא צריך קרוב לכזית, ואינו מוכרח.
יוצאנו למדין שלפי רשי ורמבם, הנוף
אינו יונק באופן משמעותי ואינו משנה דין הצמח כלל להלכה, חוץ מעציץ נקוב שהנוף
בחו"ל ששם דינו כחו"ל לא בגלל שיונק משם אלא בגלל שנמצא שם.
האחרונים למדו כן גם ברמבם טומאת
אוכלים ב,ט "קישות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאה חוץ לעציץ, אינה
מקבלת טומאה" והראבד שם הקשה "אין כאן אע"פ אלא כיון שיצאה חוץ
לעציץ טהורה שאע"פ שהעציץ אינו נקוב כיון שיצאת הקישות לחוץ, הרי היא כמי
שנטעה בחוץ וטהור". משמעות הדבר שהרמבם התכוין לעציץ נקובכפירושו על המשנה
הנ"ל.
מיהו קצת קשה לי שהרמבם רק כתב החילוק
בין נקוב לאינו נקוב בהמשך ההלכה שם "ועציץ שהוא נקוב כדי שיצא בו שורש קטן
הרי הורא כארץ והנטוע בו אינו מקבל טומאה...עציץ שאינו נקוב הרי הנטוע בו מקבל
טומאה...". ואם כוונת הרמבם שם "קישות..." היא לעציץ נקוב, הרמבם
היה צריך לכתוב הלכה זו אחרי שהוא כתב דין עציץ נקוב בהמשך? ולמה הקדים דין פרטי
בענייני עציץ נקוב לפני שהואמ בכלל כתב דין עציץ נקוב מה הוא?
ולכן היה נראה שדין
"קישות..." שהרמבם כתב בתחילת ההלכה, מתיחס לכל עציץ בין נקוב או לא,
ובשניהם הנוף שגודל מחוץ לעציץ, טהור וגם העיקר. בנקוב, לפי ההסבר הנ"ל
ובאינו נקוב לפי ההסבר של הראשונים הנ"ל. לפי זה אמנם יש סתירה לכל מה שכתבנו
שהרי הרמבם פוסק דין עציץ שאינו נקוב וסובר אם כן שיש לנוף יניקה משמעותית
כנ"ל? ואדרבא יש סתירה בין ההלכות שמדין עציץ נקוב מוכרח שהנוף אינו יונק,
שאם יונק איך ר"ש מטמא הנוף? ומדין עציץ שאינו נקוב מוכרח שהנוף יונק?
אלא לפי מה שאכתב בהמשך לשיטת ראבד
ורש שבעציץ שאינו נקוב הנוף אטינו יונק ובכל זאת הנוף טהור בגלל עצם היותו מחוץ
לעציץ על האדמה. אם כן י"ל שבעציץ נקוב שיונק, ר"ש סובר שהנוף טמא
ומנותק אבל באינו נקוב הנוף מחובר. צעע בזה.
עכשיו נעיין אם יש ראשונים שכתבו מפורש שרבא
סובר שיש יניקה מהנוף?
שיטות הראשונים בענין יניקת הנוף.
עיין תוס' גיטין כב. ד"ה בתר,
שכתבו שיניקת נוף אינו כיניקת עיקר, ולכן לאביי יניקת עיקר בעציץ נקוב מגדיר דין
הנוף, גם לרבי שמעון אבל יניקת נוף אינו מגדיר דין העיקר בעציץ שאינו נקוב, לרבי
שמעון, והדין חלוק בין עיקר לנוף.
תוס' מאמתים אביי בגיטין, מול רבי
שמעון במשנה בעוקצין, ולכן אין מכאן ראיה שתוס' סוברים שלפי רבא, הנוף עיקר בגלל
שיניקת נוף עדיפה על יניקת שורשים.
מיהו מתוס' חולין קכח. ד"ה
קישות, נראה שהבינו שלרבא הנוף עיקר בגלל היניקה.
תוס' שם שואלים למה אילן בארץ ונופו
בחו"ל, הולכים אחרי העיקר לכל הדעות? הרי לת"ק במשנה בעוקצין, הולכים
אחרי הנוף לגמרי ולא מתייחסים כלל לשורשים? ובזה תוס' תירצו "התם מרובה
יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ, אין יניקת השורשים מרובה ואין הנופות יונקות
מן העציץ", היינו שאילן נטוע באדמה, מרובה יניקתו ולכן לא מתחשבים ביניקת
הנוף, מיהו יניקת שורשים בעציץ שאינו נקוב אינו כזה גדול, והנוף אינו יונק מן
העציץ. ונראה דברי תוס' אלו הם לפי רבא, שמודה שאילן נטוע באדמה, העיקר קובע, מה
שאין כן בעציץ, שם הנוף קובע, בין בעציץ נקוב ובין בעציץ שאינו נקוב, ולכן תוס'
אינם מחלקים בין עציץ נקוב או בלתי נקוב. אבל עיין תוס' הראש שם שכתב שמדובר בעציץ
שאינו נקוב.
ותוס' ד"ה אלא, מחלקים בין עציץ
נקוב שהעיקר קובע, לבין עציץ שאינו נקוב ששם הנוף חשוב אבל אינו קובע דין העיקר,
לפי רבי שמעון. נראה שתוס' זה דן בשיטת אביי שמחלק בין עציץ נקוב, שאז העיקר קובע
לבין עציץ שאינו נקוב שלפי רבא אין הבדל בין נקוב ואינו נקוב, תמיד הנוף עיקר.
לפי הנ"ל נראה שאכן תוס' פירשו
שלפי רבא הנוף עיקר בגלל ש"אין הנופות יונקות מהעציץ". וכל זה
כמל"מ וחזו"א הנ"ל ואכן המל"מ כתב שהתוס' כתבו כמותו בכל.
מיהו אחרי העיון נראה שלא כן פני
הדברים.
ז"ל התוס' ד"ה אלא הטמא
בטומאתו והטהור בטהרתו, "ואע"ג דבעציץ נקוב אמרינן בהמצניע דלרבי שמעון
הוי כמחובר לענין הכשר זרעים , ומסתמא הוא הדין לענין טומאה, התם על ידי הנקב הוי
כמחובר אבל הכא על ידי מה שיוצא לחוץ, לא יהא מה שבפנים כמחובר".
תוס' כתבו כאן שלרבי שמעון בעציץ נקוב
העיקר קובע ולא מתייחסים כלל לנוף. ולכן שואל למה במשנה בעוקצין רבי משעון סובר
שחולקים בין דין העיקר לבין דין הנוף? ותירץ שיניקת העיקר בעציץ נקוב הוא גובר על
הנוף, אבל באינו נקוב, הנוף אינו יכול לקבוע הדין של העיקר, והעיקר אינו יכול
לקבוע דין הנוף.
ודבריו קשים, שהרי לפי רבא הנוף אכן
קובע דין העיקר, כמו שראינו בגיטין הנ"ל? ואם כן איך תוס' קבעו שלפי רבי
שמעון העיקר קובע דין הנוף בעציץ נקוב? ולא משמע שתוס' מתייחסים כאן לאביי בלבד,
שהרי תוס' הביאו גמרא בהמצניע שממנה הם הוכיחו שלפי רבי שמעון העיקר קובע?! ועוד
קשה, מנין תוס' הבינו מהגמרא בהמצניע, שלפי רבי שמעון העיקר קובע דין הנוף? הרי שם
אין זכר לחילוק בין נוף לעיקר? ולפי מל"מ וחזו"א אכן העיקר לא יקבע דין
הנוף לפי רבי שמעון כלל?
אלא נראה שתוס' הבינו שכל מקום שכתוב
שעציץ נקוב דינו כמחובר, זה נכון גם לנוף, ולא מחלקים בין נוף לעיקר. והטעם שלא
מצאנו חילוק כזה בשום מקום. ולכן תוס' שואלים למה רבי שמעון חילק במשנה בעוקצין?
ותירצו שהנוף לא יכול לקבוע דין העיקר, בעציץ שאינו נקוב, מה שאין כן העיקר יכול
לקבוע דין הנוף בעציץ נקוב.
ובפשטות מה שתוס' קבעו שלפי רבי שמעון
העיקר קובע דין הנוף בכל מקום, נכון גם לרבנן. למה לומר שתוס' ורבי שמעון חולקים
גם בזה?
וזה דלא כמל"מ וחזו"א שכתבו
שלפי רבא הנוף קובע דין העיקר גם בעציץ נקוב בגלל שיניקתו עיקר.
ואם כן נשאלת השאלה למה בגיטין לפי
רבא הנוף קובע? הרי מדובר שם בעציץ נקוב? אלא צריכים לומר ששם הטעם אחר היינו
שהואיל והנוף בחו"ל, דין הפירות שבנוף כדין חו"ל, אע"פ שהיניקה
מהארץ, וכמו שכתבנו למעלה בשם הגרי"ז.
מיהו מתוס' ד"ה קישות, נראה
שבעציץ שאינו נקוב, הנוף קובע בגלל שהנוף אינו יונק מהעציץ כלשון תוס', אלא יונק
מהאדמה שתחתיו.
יוצאנו למידין שלפי תוס' בעציץ נקוב
לא מתיחסים כלל לנוף, ורק כאשר הנוף בחו"ל, הנוף קובע לפי רבא. אבל בעציץ
שאינו נקוב, שם הנוף קובע בגלל שהנוף אינו יונק מהעציץ אלא מהאדמה.
לפי החילוק הנ"ל היה מקום לומר
שגם רשי מחלק כך, ולכן בגיטין, שמדובר בעציץ נקוב, פירש שרבא הולך אחרי הנוף בגלל
היותו בחו"ל ולא בגלל יניקת הנוף. ברם בחולין בפירוש המשנה בעוקצין, שמדובר
בעציץ שאינו נקוב, שם רשי פירש שהנוף קובע לפי ת"ק בגלל שהנוף יונק. וכך לא
צריכים לדחוק שרשי פירש המשנה בעוקצין כדעת רבי שמעון או רבי יהודה הסוברים שיניקה
מזערית קובע דין מחובר בטומאה והכשר.
אבל לפי זה עדיין קשה שבחוש קשה לומר
שהנוף יונק יותר מהשורשים גם בעציץ שאינו נקוב. ועדיין צ"ע.
שיטת רש וראבד.
הרש וראבד פירשו
המשנה בעוקצין כרשי שמדובר בעציץ שאינו נקוב, והנוף קובע, מיהו הם לא הזכירו שטעם ההיתר הוא בגלל
היניקה של הנוף אלא סתמו. ראבד כתב "הרי הוא כמי שנטעה בחוץ וטהור" וברש "נחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה"
ועיין בליקוטים שברמבם פרנקל שהביאו משות רדבז אלף תקסב שהתקשה איך יכול להיות
שהנוף משפיעה על העיקר אפילו אם רק יצא קצת לחוץ? "אבל אם לא יצא לחוץ רק כל
דהוא, איך מטהרינן לכולי עציץ? ויש לתרץ לפי שיטה זו דחשבינן האי כל דהוא שיצא
לחוץ כאילו הוא נטוע בקרקע ונמצא עיקר יניקתה מן הקרקע ולא מן העציץ".
מכל הנ"ל
משמע שהנוף משפיע על עצמו ועל העיקר, בגלל עצם היותו חוץ לעציץ, ודינו כנטוע שם,
ולא בגלל היניקה שלו. וגם בזה שהרדבז כתב ש"עיקר יניקתה מן הקרקע ולא מן
העציץ" פירושו שזה "נחשב"
כך, כמו שהוא כתב למעלה שזה "דחשבינן האי כל דהוא שיצא לחוץ כאילו הוא נטוע
בארץ" יש כאן "נחשב ...כאילו", ועיקר טהרה באה מעצם היות הנוף סוכך
על הארץ ולא בגלל יניקה בפועל.
ואם כן נראה שזה
דין מיוחד לדיני טומאה וטהרה והכשר ואי אפשר ללמוד מכאן לדינים אחרים. וזה דומה
למה שהחזו"א כתב ערלה א.ט עמוד קעט "אלא דממתנימין אפשר לומר משום
שהתורה רבתה טהרה אצל זרעים כדאמר שבת צה:", אבל הוא ז"ל דחה אפשרות זו
בגלל דברי רבא בגיטין שיש יניקה מנוף גם למעשרות, "אבל משמעתין למדנו אף לענין
מעשר". מיהו לפי מה שכתבנו למעלה שלפי רשי ורמבם, דין רבא אינו קשור ליניקה
כלל, שוב י"ל שדין המשנה בעוקצין שהנוף קובע, אינו קשור ליניקה אלא הוא דין
מיוחד בטומאה והכשר, ואין ללמוד ממנו לדברים אחרים.
מסקנה להלכה.
לדעתי צריכים
לפסוק כרמבם שאין הנוף יונק כלל, בין בעציץ נקוב ובין בעציץ שאינו נקוב, הואיל וכך
מוכיח החוש וגם שי"ל שגם רשי סובר כך ואין סתירה מהרש וראבד, ורק מתוס' משמע
שיש לנוף יניקה.
