דין שמיטה ומעשרות בעציץ נקוב המונח על ריצפה
דין עציץ נקוב המונח על רצפה לעניין שמיטה
נדון בע"ה בשאלה של עציץ נקוב המונח על רצפת בטון או מרצפות.
ידוע דעת הגרש"ז (מנחת שלמה שביעית פרק ב, כרם ציון השלם, אוצר
שביעית, הלכות פסוקות פ"ב הערה ב) שחוכך להחמיר שדינו כעומד על הארץ
והחזו"א שביעית (כב,א) מקיל.
בתור הקדמה, נדון בחקירה אם עציץ נקוב דינו כקרקע, בגלל היניקה של
הצמח שבתוכו שיונק מהקרקע, וזה מה שמקשר העציץ והאדמה שבתוכו לקרקע או האדמה בעציץ
דינו כקרקע עולם שהאדמה בטל לקרקע על ידי הנקב בעציץ?
האם עציץ נקוב דינו כקרקע על ידי יניקת הצמח שבתוכו או שהאדמה בעציץ
מחובר ובטל לקרקע על ידי הנקב בעציץ?
עיין חזו"א ערלה א,ו בסופו "...אבל נקוב חשיב הקרקע כמחובר,
ומיהו נראה דדוקא בשזרועים בו זרעים, אבל עציץ נקוב שלא נזרע לא חשיב העפר כמחובר,
וצ"ע" החזו"א נוטה להבנה, שיניקת הצמח מחבר האדמה בעציץ לקרקע, ולא
עצם היות האדמה מחוברת לקרקע דרך הנקב. מיהו החזו"א מניח בצ"ע.
ועיין דברי הגרש"ז במנחת שלמה שביעית ב שכתב שמותר לזרוע בעציץ
נקוב בגלל שבעת הזריעה האדמה בעציץ אינה מחוברת לקרקע, והחיבור רק יבא אחרי שהזרע
מתחיל לינוק מהקרקע. רואים שהיניקה גורמת לאדמה בעציץ להיות מחובר לקרקע.
מיהו נראה סתירה בדבריו. עיין שם ג "...מיהו אם עומד על גבי קרקע
הרי הוא כארץ ואין רואים אותו כמוגבה מהארץ מחמת עובי השולים של העציץ שמפסיק בין
העפר והקרקע, והיינו מפני שהעציץ עומד על גבי הארץ, עושה גם העפר בתוכו כשטוח על
גבי הקרקע..." משמע שהעפר, בעציץ נקוב, דינו כקרקע בגלל שהוא כשטוח על פני
הקרקע, ולא בגלל היניקה של הצמח. שאם היתה בגלל יניקת הצמח, זה לא רלוונטי
שהשוליים מפסיקים או לא מפסיקים בין העפר והקרקע!
ועיין שות באהלה של תורה של הרה"ג יעקב אריאל שליטא זרעים א סימן
יא,א בשם דברי יחזקאל עמוד 20 שהדין שעציץ נקוב דינו כקרקע, אינו בגלל יניקה, אלא
שדינו כמחובר לארץ על ידי ביטול.
ונראה כמה הבדלים חשובים לפי תפיסות הנ"ל:
1.
האם רק עציץ נקוב עם צמח שגודל בו, דינו כקרקע או גם בלי צמח? אם היניקה גורמת לקישור לקרקע, רק עציץ נקוב שיש בו צמח, דינו כמחובר אבל אם האדמה
בטילה לקרקע, עציץ נקוב דינו כמחובר, גם בלי צמח שגודל בו. יש להבחנה זו חשיבות
לדוגמא לענין כתיבת פרוזבול על עציץ נקוב. ראינו כבר התייחסות של החזו"א
לשאלה זו.
2.
האם מותר לזרוע בעציץ נקוב בשביעית? לפי ההבנה שהאדמה בטילה לקרקע
כמות שהיא, אסור לזרוע בעציץ נקוב, אבל לפי ההבנה שהיניקה גורמת לקישור,
הגרש"ז זל כתב שמותר יהיה לזרוע בעציץ נקוב בשביעית.
3.
נראה שלפי ההבנה שהאדמה בעציץ בטילה לקרקע, אם מגביהים העציץ מהקרקע,
אין דינו כמחובר לקרקע. אבל אם היניקה גורמת לחיבור, אם מגביהים העציץ, עדיין דינו
כמחובר , אם קיים יניקה מהקרקע. ושאלה זו במחלוקת רשי ד"ה חייב ותוס'
ד"ה והניחו בשבת פא: והרמבם שבת ח,ד. ונראה שהלכו לשיטתם שלפי הרמבם החיבור
הוא בביטול, ולכן כאשר מגביהים העציץ, הוא אינו כמחובר, ולפי רשי ותוס' שהחיבור
הוא על ידי יניקה, עציץ נקוב מוגבה, דינו כמחובר. ועיין בזה בהמשך.
ונראה ששאלה זו במחלוקת ראשונים שנויה.
שיטת רמבם.
עיין לשון המשנה דמאי ה,י "עציץ נקוב הרי הוא כארץ". פשט
הלשון שהחיבור של העציץ לקרקע, אינו בגלל יניקה, אלא שעציץ נקוב בעצמו הוא כארץ,
בגלל ביטול. וכך לשון הרמבם בכל מקום. עיין שם בפירושו לדמאי "כלי שזורעים
בו, אם הוא נקוב כשיעור שורש קטן, והוא פחות מכזית, הואיל והוא מחובר לארץ, הרי
הוא כארץ". וכן בשבת י,ז "ואצלינו כלל, עציץ נקוב הרי הוא כארץ".
וכן בטומאת אוכלים ב,ט "ועציץ שהוא נקוב כדי שיצא בו שורש קטן, הרי הוא
כארץ". וכן בשבת ח,ג "ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ והתולש
ממנו חייב".
הרמבם אינו מזכיר כלל היניקה של הצמח כגורם לחיבור לקרקע, ולכן נראה
שיטת הרמבם שעציץ נקוב דינו כקרקע מטעם ביטול, ולא מטעם יניקה.
לעומת הרמבם עיין רשי בגיטין ח. ד"ה אי "...דטעמא דגט, לא
משום יניקה מן הקרקע הוא, כמעשר ושביעית" וכן בשבת פא: ד"ה חייב
"דאינו נהנה שוב מריח הקרקע" וכן שם צה: ד"ה ועדיין "...שאין
נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע".
ויש לעיין בשיטות שאר הראשונים בזה.
אחרי הקדמה זו נחזור לדון בשיטת הגרש"ז זל הנ"ל, שהסתפק אם
עציץ נקוב על משטח בטון או מרצפות, דינו כמונח על הקרקע.
עיון בשיטת הגרש"ז שנוטה להחשיב עציץ נקוב, המונח על רצפת בטון
כמונח על הארץ.
עיין דברי הגרש"ז במנחת שלמה שביעית ב,ג (המשך של הציטוט למעלה)
"....וה"נ גם כאן אע"פ שהעפר הוא בתוך עציץ המטלטל מכל מקום אפשר
שיש לראותו כעפר שע"ג צונמא דחשיב כקרקע,....אבל לענין נידון דידן דסגי רק
בשאיבת ריח מן הקרקע ...וא"כ אפשר דשפיר שואב ריח קרקע גם מצונמא, וה"ה
מרצפה דחשיב חלק בלתי נפרד מההארץ, ויתכן דחשיב ממש כצונמא שבשדה, ובריחא לחוד סגי
לחושבו כקרקע". דעתו להחמיר שעציץ נקוב המונח על רצפת בטון וכדומה, דינו
כאדמה השטוח על גבי צונמא או כעציץ שיונק ריח הצונמא, ולכן חייב במעשרות ובשביעית.
וכך פסק הרה"ג אריאל שליטא להלכה באהלה של תורה שביעית א סוף סימן יא
"לעומת יריעות אלו, רצפת בטון או מרצפות יש להן כמעט כל התנאים הדרושים להחשב
כמחובר, ולכן נלע"ד שדינן כצונמא, ועציצים המונחים עליהן נחשבים כמונחים
ע"ג קרקע".
שיטת הגרש"ז הנ"ל בנויה משתי נקודות מוצא:
1.
שרצפת בטון או מרצפות, דינם כצונמא, היינו שדינם כאבן גדול שהוא חלק מהקרקע.
2.
האדמה שבתוך עציץ נקוב דינו כשטוח על גבי המשטח שעליו הוא עומד.
יש לעיין בשתי הנחת יסוד אלו.
1.
האם רצפת בטון דינו כצונמא או לא?
בכל התורה כולה פוסקים שתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש, כגון לענין
שחיטה, עבודה זרע והכשר זרעים בחולין טז. חוץ ממונות שיש בזה מחלוקת, עיין
חו"מ צה,א ברמ"א.
ברם תלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר, לבטל דין כלי, לענין טומאה וטהרה
ולענין הובלת מי גשמים למקוה, שצריך להיות על יד דבר שאינו מקבל טומאה, אבל לשאר
דינים שבתורה, דינו כתלוש.
אם כן אין מקום כלל לדמות צונמא לרצפת בטון!
הרי המשתחוה לבית אסרו חולין טז כמו שנפסק ביו"ד, אבל המשתחוה
לצונמא או לאבנים שלא הוזזו ממקומם, לא אסר אותם ודינם כקרקע. ויש מחלוקת ע"ז
מה. אם אבני הר שנדלדלו, דינם כמחובר או לא. והרמבם ע"ז ח,א פסק לקולא, שדינם
כמחובר, ובכ"מ שם הביא שהרן ועוד, תמהו על הרמבם איך פסק לקולא? הרי יש מחלוקת
שלא הוכרע בסוגיא שם, וספק דאורייתא לחומרא! מכל מקום רצפת בטון לכו"ע דינו
כתלוש.
ועיין ב"ב קג. שהמקדיש שדה אחוזה, גם הצונמא קדוש, ונכלל בשדה,
גם לענין פדיון לפי שכלול של בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, כדין פדיון שדה
אחוזה שהקדיש, אלא אם כן הוא גבוע עשרה טפחים. רואים שהצונמא הוא חלק מהשדה. ונראה
שהמקדיש שדה אחוזה, אין רצפת בטון קדוש בתוך השדה, ואינו נפדה לפי השכלול
הנ"ל, שהרי הגמרא התקשה, איך הצונמא קדוש בכלל השדה? ועונה, "הנהו נגרי
דארעא נקראו, שדרי דארעא נקראו" פירוש שהם חלק מן השדה ובטלים לשדה, בגלל
שאין שדה בלי עליות וירידות ובלי אבנים. מיהו רצפת בטון מאין דכר שמיה?! ונראה
ברור שאינו חלק מהשדה. ואם כן הוא הדין בנידון דידן. רצפת בטון אינו חלק מן השדה
כלל! והרי הראש מחייב במעשרות רק אם הגידולים הם "יוצא שדה" עיין בהמשך.
לאור כל הנ"ל רואים שיש הבדל גדול בין צונמא ובין רצפת בטון.
ונראה שאדמה שנשפך על צונמא, הוא בטל לקרקע עולם לגמרי לכל הדינים שבתורה. אבל
השופך אדמה על רצפת בטון אין דינו כשופך על קרקע עולם כלל.
ועיין במאמר של הרב אריאל שליטא הנ"ל סוף סעיף יט שאימץ הכללים
של החלקת יואב יו"ד לא לקביעת דבר שדינו כתלוש ולבסוף חיברו כתלוש או כמחובר.
ועל פי כללים אלו קבע שרצפת בטון דינו כמחובר, ויריעות פלסטיק אין דינם כמחובר.
ולע"ד דבריו צ"ע. דברי החלקת יואב נאמרו לענין ביטול שם כלי, לענין מקוה,
שתלוי בביטול שם כלי לענין טומאה וטהרה. הדין שם הוא דין מיוחד של ביטול שם כלי,
ואין להעתיק הכללים שם לדין תלוש ולבסוף חיברו לכל הדינים שבתורה. והראיה שהמשתחוה
לבית אסרו, ודינו כתלוש, כאמור, ונפסק יו"ד קמה,ג, וכן השוחט בדבר שהוא תלוש
וחיברו ואפילו בטלו, דינו כתלוש, לפסיקת השו"ע יו"ד ו,ב, אע"פ שבית
ממלא כל הכללים של החלקת יואב להיקרא מחובר! אלא אין לדמות דין מחובר כאשר צריכים
דין "מחובר", לביטול שם כלי לענין קבלת טומאה. שם הגדר הוא ביטול שם כלי,
שרק כלי מקבל טומאה, וכלי אינו מחובר אלא מטלטל. אבל לשאר דיני תורה שצריכים
"מחובר", תלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש. וכך חילק החלקת יואב עצמו שם
בד"ה אך לדעתי "ולכן שפיר הוי כתלוש, וכן יש כמה דוכתי שצריך שיהיה
מחובר גמור...אבל במקוה דחזינן דלא ממעט בתו"כ אלא בור שבספינה דהוא כלי
גמור...לכך תלוש ולבסוף חיברו שמשמש עם הקרקע כשר במקוה...."
ויש כמה משניות שדברים מחוברים אינם מקבלים טומאה כגון כלים יא,ב "כל
כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומנעול..." ונפסק ברמבם טומאת
כלים ט,א. הרי אע"פ שהמשתחוה לבית וכן לדלת ומנעול, אסרו, אינו מקבל טומאה
בגלל שבטל שם כלי ממנו.
ועיין בהמשך הסבר דברי הראש שות ב,ד שהזורע על הגג כזורע באדמה.
עכשיו נדון אם עציץ נקוב דינו כאדמה שנשפך על הקרקע או לא?
2.
האם עציץ נקוב דינו כאדמה שנשפך על הקרקע או לא?
לא נראה שהאדמה בתוך עציץ נקוב דינו כנשפך על האדמה, לסוברים שעציץ
נקוב דינו כקרקע בגלל יניקת הצמח בתוך העציץ. היניקה קושרת הצמח לקרקע והאדמה בתוך
העציץ נמשך אחרי היניקה של הצמח. אם כן מנין שיהיה כנשפך על האדמה?
וגם לסוברים שעציץ נקוב דינו כקרקע בגלל ביטול, בכל זאת נראה שדינו
כאדמה בטלה לקרקע ולא כאדמה שנשפך על הקרקע.
ונראה להביא ראיה להנ"ל מגיטין כב. שלפי רבא עציץ נקוב בארץ
ישראל ונופו בחוץ לארץ, הולכים בתר הנוף. אבל אם אשרוש, פירוש, ששורש יצא דרך הנקב
ונשתרש בקרקע, גם לנוף דין ארץ ישראל. ועיין שם, שלפי רשי ההבדל בין מושרש בקרקע
או לא, הוא, שאם אינו מושרש, מיקום הנוף קובע דינו, אבל אם הושרש, השורש קובע
מיקומו, "הואיל ומחובר ממש בארץ". ועיין גריז הלוי על רמבם, תרומות ב,כד,
שאם הושרש, נאמר על הצמח דין, שדי נופו בתר עיקרו. אבל אם לא הושרש ממש בארץ, יש
לנוף, דין לעצמו.
הרי רואים מכאן שיש הבדל גדול
בין עציץ נקוב לבין עציץ הושרש בקרקע. ואם נאמר שדין עציץ נקוב כאדמה שהושלך על
הקרקע, לא אמור להיות הבדל בין הושרש בקרקע או לא! שהרי צמח בתוך העציץ כהושרש
בקרקע! הואיל והאדמה בעציץ כנשפך על הקרקע! ונראה שאם שופכים אדמה על הקרקע וזרע
הושרש בתוכה, דינו כהושרש בקרקע לכל דיניו. וכבר כתבנו למעלה שהמשתחוה לאבנים
שנדלדלו, לרמבם אינו אוסר אותם, בגלל שדינם כקרקע עולם, והוא הדין לאדמה שנשפך על
הקרקע. (אמנם כאן נכנסים לשאלה של צרורות ועתיד לפנותו או לא, אם דינו כביטול או לא.
ברם הגרש"ז לא חילק, ולכן גם אנחנו לא נחלק)
רואים מהנ"ל שיש הבדל בין עציץ נקוב, לאדמה שנשפך על הקרקע.
לפי מה שכתבנו שתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש לכל התורה, יש לעיין
בדין הראש שות ב,ד שפסק שהזורע על גג בית חייב במעשרות ובשביעית בגלל שזה מחובר?
הרי כתבנו שדינו תלוש, לכל התורה כולו? אם כן למה דינו כקרקע?
הסבר שיטת הראש שהזורע באדמה שעל הגג, חייב.
ז"ל הראש שם בשות "...מודה הכא דהוי מחובר לכל מילי כיון
שהוא מחובר ונטוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש וגם דרך העולם
לזרוע כך", ודבריו צריכים
הסבר לפי מש"כ למעלה, שתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי בכל התורה.
ויש להציע שתי הסברים בדעת הראש.
1.
יש לומר שדברי הראש כאן הם לשיטתו, שהוא ז"ל סובר (חולין א,כב)
שצריכים להחמיר להחשיב תלוש ולבסוף חיברו וביטלו, כמחובר, בגלל שהיא בעיה של רבא
דלא איפשיטא, בגמרא בחולין טז. ולחומרא! וזה דלא כריף ורמבם ורשבא ועיטור בחולין
שם, ודלא כפסק השו"ע ביו"ד ו,ב. מיהו היש"ש חולין א,לד החמיר כראש
ומביאו טז ושך שם. ולכן י"ל שהראש לשיטתו שסובר שתלוש ולבסוף חיברו וביטלו,
הוא ספק ולחומרא. ולכן סובר שגג הבית הוא מחובר לחומרא, ולכן חייב הגדל על הגג
במעשרות ושביעית.
מיהו יש לפקפק בהסבר זה, בגלל שמשמעות הראש בשותה נ"ל היא, שהגדל על גג בית, חייב בודאי, ולא רק מספק. ועוד, לפי הנ"ל, המשתחוה לבית אסרו מספק, לפי הראש, ולא מודאי! (אמנם עיין בחלקת יואב הנ"ל ד"ה הנ"ל שיש לומר שיש לע"ז דין מיוחד), וזה חידוש גדול. ואולי נאמר שהראש חילק בין שחיטה לשאר דינים, ואם כן פסיקתו בשחיטה לא יכול להיות הבסיס לפסיקה שלו לגבי הזורע בגג, וצ"ע.
ויש לעיין עוד, שהרי הראש החמיר לאסור
שחיטה בתלוש ולבסוף חיברו וביטלו, בגלל ספק דאורייתא לחומרא, כך כתב היש"ש
שם, ואם כן בשביעית ומעשרות בזמן הזה שהם דרבנן, יש להקל. ועיקר שאלה ששאלו הראש
היתה בקשר לערלה, שהיא דאורייתא גם בזמן הזה. ולכן החמיר להחשיב הגג כמחובר, והשליך
לענין מעשרות ושביעית, דאורייתא. אבל י"ל, שעלינו להקל בשביעית ומעשרות בזמן
הזה דרבנן. וצ"ע.
ועוד, לפי ההסבר הנ"ל, המחבר ורמא
אמורים לחלוק על הדין של הראש! שהרי הם פוסקים ביו"ד ו,ב שתלוש ולבסוף חיברו
וביטלו, דינו כתלוש לענין שחיטה! ואם כן קשה, שהמחבר פוסק דין הראש ביו"ד
סו"ס רצד לענין ערלה?
אמנם עיין בהמשך שי"ל שהמחבר רק
פסק כראש בערלה, שדינו יותר חמור ממעשרות ושביעית.
ועיין רמבם ביכורים ב,ט שפסק כראש לחייב הגדל באדמה על הגג בביכורים,
ודינם מביא וקורא, להסבר הכ"מ והרי קורקס שם, וכך כתב החזו"א ערלה א,יח.
והרי הרמבם פסק תלוש ולבסוף חיברו וביטלו, דינו כתלוש! אם כן נראה לאין לתלות
פסיקת הראש בשותה נ"ל, בפסיקתו לענין תלוש ולבסוף חיברו.
הסבר נוסף לדעת הראש ורמבם.
2.
נראה שהראש ורמבם סוברים שכל מה שמחובר לשדה, דין שדה עליו, ורק דבר
מיטלטל שנמצא בשדה מתבטל ממנו שם שדה. ולכן עציץ שאינו נקוב המונח בשדה אין דין
שדה עליו, אבל גג מבנה שמחובר לשדה, שם שדה שעל הקרקע, יחול גם על האדמה שעל הגג
הואיל והגג מחובר לשדה, ולא מדין תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי, אלא בגלל ששם שדה
שעל הקרקע נכון גם לגג. ועציץ נקוב המונח בשדה, דין שדה עליו בגלל שהוא יונק
ומחובר לשדה, אע"פ שהוא מיטלטל, "אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי
השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע
כך". היינו, ששם שדה שעל הקרקע חל על כל מה שבאויר השדה. רק משהוא מיטלטל, לא
יכול להיות שדה, ולכן בטל ממנו שם שדה, אע"פ שהוא באויר השדה. אבל אם אינו
מיטלטל, חל עליו שם שדה שבקרקע.
מהנ"ל רואים שכדי שעציץ נקוב יהיה חייב, צריך שהשורשים יינקו
מלחלוחית הארץ, ואז הם "היוצא השדה". וברור שזה אינו מתקיים כאשר העציץ
מונח על רצפת בטון, שאפילו אם נאמר שיש יניקה מהבטון, אבל הבטון אינו שדה, כמו
שהוכחנו שתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש.
ורואים גם ששונה גג מעציץ נקוב. שבגג אין צורך להתקיים בו יניקה מן
השדה היינו מהקרקע שמתחת לגג, ובעציץ נקוב היניקה היא עיקר החיבור ועיקר המחייב.
ואע"פ שהראש כתב שהגדל בגג "יונק מן הארץ", זה רק תנאי אחת מתוך
שלושה היינו "מחובר ונטוע ויונק" ונראה שפירושו שהצמח יונק מהאדמה שבגג,
שיש בו דין "ארץ".
וליתר ביאור, נעיין בתוס' גיטין ז: ד"ה הא.
עיון בתוס' גיטין ז: ד"ה הא.
הגמרא בגיטין ז: מאמתת שתי בראייתות. בראייתא אחת אומרת שהכותב גט
בספינה ששטה על נהר בא"י, דינו ככותב בא"י והשליח אינו אומר 'בפני נכתב
ובפני נחתם' כדין א"י. ובראייתא אחרת פוסקת שבאופן הנ"ל, אומר 'בפני
נכתב ובפני נחתם' כדין גט שנכתב בחו"ל. רבי ירמיה תולה שתי בראייתות אלו
במחלוקת תנאים "עפר חו"ל הבא בספינה לארץ, חייב במעשר ובשביעית. ורבי
יהודה אומר אימתי? בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת, פטור". לפי
ת"ק דין הספינה כא"י ולפי רבי יהודה דין הספינה כחו"ל. למסקנה
הגמרא דוחה את דברי רב ירמיה, ואומרת שאין לדמות דיני א"י לענין מצוות
התלויות בארץ לדיני א"י לענין 'בפני נכתב ובפני נחתם' בגלל שסיבת הדינים
לגמרי שונה.
תוס' הנ"ל מקשים על רב ירמיה, שמדמה גדרי א"י לענין נתינת
גט, וגדרי א"י לענין חיוב במעשר ושביעית: "ואם תאמר ומה ענין גט אצל
מעשר? אטו המביא גט בעלייה בא"י יחשב כמביא בחו"ל?!משום דעפר הבא שם
מחו"ל פטור ממעשר?" תוס' מתרצים
"ואומר ר"י דלא דמי! שעלייה קרקע שתחתיה בר זריעה היא וראוי להתחייב
במעשר ושביעית, מה שאין כן בספינה".
רואים מכאן שאם האדמה שמתחת בר
זריעה היא, האדם שנמצא למעלה דינו כנמצא בא"י, גם לרב ירמיה שדיני גט תלוים
בגדרי א"י לענין מצוות התלויות בארץ. אבל אם האדם נמצא מעל אדמה שאינה ראויה
לזריעה, אין דינו כנמצא בא"י. והואיל והקרקע מתחת לנהר אינו ראוי לזריעה,
ממילא הנמצא למעלה ממנו, אינו כנמצא בא"י.
אם כן, איך לת"ק הנמצא בספינה נמצא בא"י ואינו אומר פני
נכתב ובפני נחתם? הרי האדמה שם אינה ראויה לזריעה? ומה מועיל לרבי יהודה שהספינה
גוששת על קרקע הנהר?
נראה, שלפי רבי יהודה כאשר הספינה גוששת, האדם הנמצא בתוכה אינו למעלה
מהאדמה כמו העומד בעלייה, אלא הוא עומד על הקרקע עצמו. ולכן הוא נמצא בא"י
בפועל. וכן לת"ק כאשר הוא בספינה, הוא אינו גבוה מעל א"י בגלל שהמים
עצמם דינם כא"י עצמו, ודינו כעומד על א"י. כן רואים מרשי שם ד"ה
חייבת "שהנהרות שבארץ ישראל, הרי הם כארץ ישראל" וכן בד"ה עציץ
"לרבנן, אוירא כמאן דמנחא דמיא". פירוש, האויר הוא א"י בעצמו. וכן
כתוב מפורש בגמרא ח. "דמיא, כי ארעא סמיכתא דמיא".
וביתר ביאור, רואים מהראש בשות הנ"ל, שהמחייב במעשרות ובשביעית
הוא שהצמח גודל ב"שדה" שנאמר "היוצא השדה שנה שנה", ולכן הראש
מחייב בעציץ נקוב בגלל שמתקיים בו "יוצא השדה" על ידי כך שהוא יונק
מהאדמה. וכן מצאנו בירושלמי ערלה א,ב שכדי להתחייב במעשרות, צריכים לזרוע בשדה
שנאמר "עשר תעשר את כל תבואות זרעך היוצא השדה", ולכן הזורע בבית פטור. (מיהו
נאמר שם בירושלמי שאצל שביעית נאמר לשון
שדה "שדך לא תזמור" וגם לשון ארץ "ושבת הארץ שבת לה" ולכן
הירושלמי מסתפקת אם חייב שביעית בבית. מיהו בסוגיא בגיטין שם, וכן בראש בשות שם
משמע שלא מחלקים בין מעשר לשביעית וצ"ע.)
ולכן נראה פירוש התוס', שאם הקרקע שמתחת לעליה הוא ראוי לזריעה, דין
שדה עליו, והעומד באויר השדה כגון שעומד בעליה, עדיין נמצא בשדה. אבל הקרקע מתחת
לנהר אינו ראוי לזריעה, ולכן אין עליו שם שדה, ולכן העומד בספינה אינו כעומד בשדה.
מיהו אם הספינה נוגע בקרקע עצמו, ממילא העומד בספינה הוא בארץ ישראל עצמו, גם
לענין מעשרות ושביעית. מיהו בזה צריך נגיעה ממשית עם ארץ ישראל. לפי רבי יהודה על
ידי גשישה ולפי ת"ק המים עצמם הם ארץ ישראל.
ואיך נגיעה זו מחייבת במעשר ושביעית? הרי אין כאן "שדה"?
ונראה שהעפר השטוח בספינה דינו כשדה, אבל השדה צריך להיות שדה של ארץ ישראל והמגע
עם ארץ ישראל או היניקה של הצמחים מארץ ישראל, גורמים לכך שיש כאן שדה בארץ ישראל.
והוא הדין לענין נתינת גט. אע"פ שהאדם אינו יונק מארץ ישראל, הואיל והספינה
חייב במעשרות ושביעית על ידי המגע עם ארץ ישראל, גם העומד בספינה דינו כעומד בארץ
ישראל, לרבי ירמיה שמדמה גט למצוות התלויות בארץ.
ונראה סימוכין לפשט זה מב"ב קג. במקדיש שדה אחוזה, שאם יש בקעים
בשדה עמוקים י' טפחים, הם נקראים "שדה" אבל אם הם מלאים מים, אינם
נקראים שדה "אמר רב עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה
נינהו" הרי שקרקע שעליו י' טפחים מים אינו ראוי לזריעה ואינו נקרא
"שדה" ונראה שהוא הדין לענין מעשרות ושביעית.
עד כאן דיברנו אם יש לגג דין ארץ ישראל לענין גיטין לפי תוס' בדעת רבי
ירמיה. ויש לעיין מה דין מעשרות שגדלו בעליה לפי תוס?
שתי אפשרויות בהבנת התוס' הנ"ל לענין חיוב מעשרות שגדלו בעלייה.
הנחת היסוד של תוס' בקושיתם היא שמעשרות שגדלו בעלייה פטורים ממעשרות.
נשאלת השאלה מה דעת תוס' במסקנתם?
ועיין רב אריאל שליטא הנ"ל שכתב שדעת תוס' למסקנה היא שהצומח
בעלייה פטור, ועל פי זה הקשה איך תוס' הראש כתבו שהגדל בעליה פטור ממעשרות
ושביעית, וזה דלא כדעתו בשות נ"ל? מיהו נראה שיש שתי אפשרויות להבין מסקנת
התוס', וזה תלוי במיקום הפסיק בדברי תוס'.
תוס' כתבו "ואומר ר"י דלא דמי, דעלייה, קרקע שתחתיו בר
זריעה היא(,) וראוי להתחייב במעשר ובשביעית, מה שאין כן ספינה". אם קוראים
דברי ר"י בלי הפסיק, נאמר כאן שהקרקע שתחתיו ראוי להתחייב במעשר. ברם
אם נוסיף הפסיק, פירוש הדבר ש"ראוי להתחייב במעשר" חוזר על העלייה, ולפי
זה למסקנת התוס', הצומח בעלייה חייב במעשר.
לפי ההסבר שהצומח בעלייה פטור
ממעשר למסקנה, יש לשאול איך נשמר ההקבלה בין גט למעשר ושביעית לפי רבי ירמיה?
ונראה, שתוס' סוברים שלהתחייב במעשר צריך יניקה מהאדמה, וזה אינו
בנמצא בעלייה, ולכן הגדל שם פטור. אבל אדם אינו יונק מהאדמה! ולכן האדם נמצא בארץ
ישראל אם הוא נמצא בשדה, גם בלי יניקה. ויסוד זה כתוב בתוס' ד"ה עציץ וכן
בתוס במנחות פב. שלפי רבי ירמיה, הכותב גט בספינה דינו כארץ ישראל, כל מר כדאית
ליה, אפילו אם הספינה אינה נקובה ועשויה מחומר שאינה מאפשרת יניקה מתחתיו, ובזה
דין רתיבת גט שונה מדין מעשר גם לרבי ירמיה. וזה בגלל שהאדם אינו יונק, ולכן אינו
צריך התנאי הזה של אפשרות יניקה. כל עוד שהוא נמצא בארץ ישראל לענין מעשרות מספיק.
והוא הדין בעלייה, אע"פ שאין שם יניקה, דינו כארץ ישראל לענין גט לרבי ירמיה.
להסבר השני בתוס', הגדל בעלייה חייב במעשר, בגלל שהוא נמצא בשדה. ולא צריכים יניקה בעלייה להיקרא בשדה. הסבר זה
מתאים לפירוש בתוס' במנחות שהספינה צריכה להיות באופן שמאפשרת יניקה גם לענין גט, שאם
לא כן אין כאן חיבור לארץ ישראל.
לפי הנ"ל יש לומר, שהראש בתוספותיו הבין כפירוש השני בדברי התוס'.
ואם כן אין סתירה כלל בין דבריו בשות לדבריו בתוספותיו.
ועיין רשי ח. ד"ה אי, שהבין שגם לענין גט לרבי ירמיה צריך ספינה
של חרס.
עכשיו נחזור להבנת דברי הראש הנ"ל בשות.
ונראה שההסבר הנ"ל בדברי התוס' הוא היסוד בהבנת דברי הראש
הנ"ל.
הבנת דברי הראש על סמך הנאמר למעלה בהסבר דברי התוס'.
נראה שדברי הראש בשות הנ"ל, בנוים על דברי התוס' הנ"ל.
הראש סובר שהואיל ויש לקרקע מתחת לגג דין שדה שהוא ראוי לזריעה, ממילא
גם על העליה שהוא מחובר לשדה, דין שדה. וזה אינו קשור כלל לדין של מחובר לקרקע כקרקע.
אלא מה שבתוך אויר השדה, דין שדה עליו אלא אם כן הוא מיטלטל, שמבטל דין שדה ממנו,
בגלל ששדה אינו מיטלטל. ואם כן העומד על הגג הוא עומד בשדה, ואדמה שנשפך על הגג,
דינו כנשפך בשדה. האדמה שנשפך על הגג חל עליו שם שדה בעצמו.
אמנם עציץ נקוב, אינו מחובר לקרקע בפני עצמו, ואין עליו שם שדה. רק
היניקה שלו מהקרקע מחיל עליו שם "שדה" וכך מבואר בדברי הראש הנ"ל "אבל
כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן
ביה היוצא השדה". הרי מבואר שיניקת הצמח מהארץ היא הדבר שגורם להיקרא
"שדה". ואם כן ברור שעציץ נקוב על הגג אינו כשדה, בגלל שאינו
יונק מהארץ! וכן עציץ נקוב על רצפת בטון אינו יונק מהארץ, ואינו חייב במעשרות
ושביעית מן התורה. וזה דלא כגרש"ז הנ"ל.
ועיין קטיף שביעית יח הערה 7 שהביאו ראיה גדולה נגד שיטת הגרשז מהראש
גיטין ב,כב " וקמ"ל דלא גזר אביי היכא דיהיב לה העציץ בהפסקת יניקה כגון
בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע אטו היכא דלא יהיב ליה בהפסקת יניקה
..." הרי מבואר שאין יניקה לעציץ נקוב בעליה! אבל מה שהביאו ראיה מתוס'
בגיטין ז: ד"ה הא, אינו מוכרח כמו שכתבנו למעלה.
ונשאלת השאלה מה דין עציץ נקוב המונח על צונמא לדעת הראש? הרי אין שם
יניקה מהארץ?
מה דין עציץ נקוב שעומד על צונמא לפי הראש?
הראש כתב שהדבר שעושה לעציץ להיות שדה הוא היניקה של העציץ מהארץ. אם
כן מה דין עציץ נקוב על צונמא?
ויש להסתפק מה דין עציץ נקוב המונח על צונמא. י"ל שעציץ נקוב
יונק מצונמא, ולכן יש כאן חיבור לארץ, שהרי הצונמא הוא חלק מהשדה כמו שהוכחנו
למעלה מב"ב קב. ומאידך י"ל שעציץ נקוב אינו יונק מצונמא, ואין על העציץ שם "שדה", ופטור
ממעשרות ושביעית מן התורה. איך שלא יהיה, עציץ על רצפת בטון פטור לראש.
ויש לעיין מי, אם בכלל, חולק על הראש הנ"ל?
עכשיו נידון בחולקים על הראש.
כבר כתבנו שהרמבם ביכורים ב,ח סובר כראש. וגם כתבנו שבתוס' יש להבין
שתי הבנות אם חולקים על הראש או לא.
אם כן נשאלת השאלה, מי, אם בכלל, חולק על הראש הנ"ל?
ונראה שרשי וראבד במנחות פב. הנ"ל חולקים על הראש ורמבם.
עיון במנחות פד:
במנחות פב. יש מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן אם תמרים שגדלו בהרים,
שאינם מן המובחר, חייבים בביכורים או לא. לפי ריש לקיש מביא ואינו קורא ולפי רבי
יוחנן אינו מביא כלל.
הגמרא מביאה שתי בראייתות. בראשון נאמר שהגדל בגג או בחורבה או בספינה
או בעציץ, מביא וקורא. ובשניה הנ"ל נאמר שמביא ואינו קורא. הגמרא אומרת שלפי
ריש לקיש הבראייתא שמחייבת לקרוא, מתייחס
לגג מערה וחורבה מעובדת וספינה של עץ לתוס' ושל חרס לרשי, ועציץ נקוב. ובכל אלו
מביא וקורא. והבראייתא שמביא ואינו קורא מדובר בגג בית, חורבה אינה עבודה, ספינה
של חרס לתוס' ושל עץ לרשי שאינה מאפשרת יניקה, ועציץ שאינו נקוב. ויש לריש לקיש
ייתור לחייב ביכורים מעציץ שאינו נקוב, שנאמר 'בכורי ככל אשר בארצם' אע"פ שבמעשרות
פטור.
הגמרא שואלת איך רבי יוחנן, שסובר שכל גידול שאינו מן המובחר, פטור
מביכרוים, יפרש את הבראייתות?
רבי יוחנן תירץ "תנאי היא, דתניא, של גג ושל חורבה מביא וקורא.
של ספינה ושל עציץ אינו מביא כלל". ויש מחלוקת בכוונת הבראייתא, ואיך
הבראייתא מתרצת הקושיות מהבראייתות שהגמרא הביאה לפני כן.
הרמבם וראש הבינו שהבראייתא של רבי יוחנן מתיחס לגג של מערה ושל בית,
וחורבה מדובר בין עבודה ובין לא עבודה, ושניהם מביא וקורא לפי רמבם, ולפי ראש של
בית מביא ואינו קורא , ושל מערה מביא וקורא. מיהו ספינה, בין של חרס בין של עץ,
וכן עציץ בין נקוב או לא, אינו מביא כלל שאינם מן המובחר.
והראבד הקשה על הרמבם "הוא פסק כריש לקיש, ולריש לקיש גופיה דוקא
בגג מערה וחורבה עבודה. ואיני יודע מה ראה לחלק? ובמנחות לא חלקו. דריש לקיש מחייב
בכולן, חורבי יוחנן פוטר מכולן" ודברי הראבד קשים להולמם. איך הבין שרמבם
פוסק כריש לקיש, כאשר הרמבם פסק למעלה ב,ג מפורש כרבי יוחנן? ומנין לראבד שלפי
הגמרא לרבי יוחנן פטור בכל? וכן הקשו הרי קורקס ובכ"מ על הראבד, והניחו דבריו
בצ"ע.
ונראה שראבד למד הסוגיא כרשי.
רשי פירש פה. ד"ה אלא
לרבי יוחנן שקושית הגמרא היתה מחורבה וגג, ודלא כפירוש ראש ורמבם. והגמרא תירצה
תנאי היא "דאיכא תנא דאמר שהעציץ ושבספינה אינו אינו מביא והוא הדין לתמרים
שבהרים..." ונראה שרשי פירש שהבראייתא מתיחס לגג מערה וחורבה עבודה ועציץ
נקוב וספינה שמאפשר יניקה. ונאמר שחייב רק גג מערה וחורבה עבודה ובאלו מביא וקורא.
אבל עציץ נקוב וספינה שמאפשרת יניקה אינו מביא כלל. ורשי הבין שרבי יוחנן פוטר גם
גג בית וחורבה שאינה עבודה, שהרי עציץ נקוב וספינה שמאפשרת יניקה, שריש לקיש סובר
מביא וקורא, רבי יוחנן פוטר לגמרי, ק"ו שרבי יוחנן פוטר כל הרשימה שריש לקיש
סובר שמביא ואינו קורא דהיינו גג בית וחורבה שאינה עבודה. שיש להקשות על רמבם
וראש, איך יכול להיות שגג בית, שלפי ריש לקיש מביא ואינו קורא, לפי רמי יוחנן מביא
וקורא? הרי רבי יוחנן הוא המחמיר! ואיך זה שעכשיו רבי יוחנן מקיל בגג בית להביא
ולקראות, כאשר ריש לקיש מביא ואינו קורא?! ולכן רשי פירש שאם רבי יוחנן פטר עציץ
נקוב וספינה שמאפשר יניקה הוא הדין גגבית ומערה שאינה עבודה.
ונראה שהראבד הבין כפשט זה והוא הבין שהרמבם מחייב גג בית וחורבה
שאינה עבודה בביכורים ומביא וקורא. ולכן הקשה שזה לריש לקיש שהרי רבי יוחנן פוטר
אלו לגמרי! וגם לריש לקיש מביא ואינו קורא!?
לאור הנ"ל, רשי וראבד חולקים על הראש ורמבם לענין חיוב בביכורים
של הגדל על הגג בביכורים. לראש ורמבם חייב ולרשי וראבד פטור.
הרי מצאנו החולקים על הרמבם וראש.
מיהו יש לעיין אם יש להשליך מהנאמר לענין ביכורים, לשאר מצוות התלויות
בארץ, לרשי וראבד, ונאמר שהם פוטרים הגדל על הגג גם במעשרות ושביעית? או דלמה רשי
וראבד יחלקו בין דין ביכורים ודין מעשרות ושביעית?
ונראה שרמבם וראש שמחייבים הגדל על הגג בביכורים, יחייבו אותו גם
במעשרות וערלה ושביעית, בגלל שדין ביכורים יותר חמור משאר מצוות התלויות בארץ לפי
רבי יוחנן שהלכה כמותו, שהרי עציץ נקוב חייב בשאר מצוות התלויות בארץ ופטור
בביכורים, כמו שראינו למעלה.
מיהו לרשי וראבד שפטרו הגדל על הגג בביכורים, יש לעיין אם להשליך
מהנאמר לענין ביכורים, לשאר מצוות התלויות בארץ? שיש לומר שרק בביכורים פטרו הגדל
על הגג, כמו שפטרו עציץ נקוב לרבי יוחנן, שהלכה כמותו! ואם כן יש לומר שרק בביכורים
הגדל על הגג פטור, אבל הגדל על הגג יהיה חייב בערלה מעשרות ושביעית. וצ"ע.
ועיין ראש, שהשליך מדין ביכורים לשאר מצוות התלויות בארץ. והראש שם
הביא עוד ראיות שהגדל על הגג חייב במעשרות ושביעית. הגרא רצד,עב בתחילת דבריו,
הסכים עם הראש והביא ראיה לדבריו מהתוספתא. ברם בליקוט, הגרא חלק על הראיה של הראש
לחייב הגדל על הגג בשביעית ומעשר.
נעיין בראיה זו של הראש בע"ה.
ראיה של הראש ממעשרות ה,ב שהגדל באדמה על הגג חייב במעשרות.
עיין ראש בשות הנ"ל, שהביא ראיה מהמשנה במעשרות ה,ב "בצלים
שהשרישו בעליה, טהרו מלטמא. נפלה עליהם מפולת והם מגולים, הרי אלו כנטועים"
רישא של המשנה, דינם כמחובר רק לענין טומאה וטהרה בגלל הרבוי 'על כל זרע זרוע אשר
יזרע', כמו שכתוב שם בירושלמי ובמפורשים. אבל בסיפא חייב בכל. והראש הבין, שבסיפא
מדובר שנפל עליהם מפולת כאשר הם בעליה, ואם כן יש כאן ראיה שהגדל בגג חייב הכל..
והגרא רצד,עג בליקוט, תמה על ראיה זו, והוכיח, שברישא דינו כמחובר רק
לענין טומאה, ולא לשאר דינים. ואם כן, כתב שאין משם ראיה שהגדל בגג חייב בכל מצוות
התלויות בארץ, וכתב שהסיפא מדובר שנפל עליהם מפולת בשדה, ולכן גם משם אין ראיה
לדין של הראש.
וקשה תמיהתו! שהרי מפורש בהראש שהביא ראיה מסיפא, ולא מהרישא, והבין
שמדובר שנפל עליו מפולת בעליה! וההבדל בין השריש בעליה, שדינו כתלוש לכל חוץ
מטומאה, לבין נפל עליה מפולת שחייב בכל, הוא, שברישא השריש בתוך העפר שמתחת
למרצפות, כמו שפירש הרב מברטנורא, ובסיפא השריש בתוך האדמה שנפלה על העליה. והשריש
בעפר שמתחת למרצפות אינו דרך זריעה בכך ולכן פטור בכל מצוות התלויות בארץ. מה שאין
כן נפל מפולת, בזה דרך זריעה היא.
אם כן אין מקום תמיהה. יש מקום לחלוק על הראש, אבל אין ראיה שהראש
אינו צודק ולכן אין מקום לתמיהה. ונראה שהגרא לא חילק בין גודל מהאדמה שמתחת
למרצפות לבין גדל ממפולת שנפלה על העליה. בכל זאת נראה שתמיהה אין כאן.
ויש לעיין אם יש מחלוקת בין דברי הראש בתחילה לדבריו בליקוט?
נראה שהגרא פטר ממעשרות אבל אינו חולק שחייב בביכורים ובערלה.
הגרא בהתחלת דבריו הביא ראיה מהתוספתא לדברי הראש לחייב הגדל על הגג
בערלה, וגם הסכים עם הראיה של הראש מהסוגיא במנחות הנ"ל לחייב ביכורים.
בליקוט, הגרא חולק על הראיה של הראש מהמשנה במעשרות אבל אינו מתיחס לפירוש הראש
בסוגיא במנחות, ולא על כך שהתוספתא מחייב הגדל על הגג בערלה.
ולכן נראה שהגדל על הגג חייב בביכורים וערלה לפי הראש אבל פטור
ממעשרות ושביעית! אע"פ שבדרך כלל שאר מצוות התלויות בארץ, דינם חמור
מביכורים, כאן נראה הפוך וצ"ע.
פסיקת השולחן ערוך בהגדל על הגג.
המחבר יו"ד רצד,כו פסק שהגדל על גג בית חייב בערלה. ומקורו מהטור
שמן הסתם הביא דינו משות הראש הנ"ל. משמעות הדבר שהמחבר מחייב הגדל על הגג
בכל מצוות התלויות בארץ כדין הראש.
מיהו יש מקום לעיין בזה, שהרי המחבר לא הביא דברי הראש לחייב הגדל על
הגג במעשרות, ומצאנו חומרות בחיוב ערלה, ולכן יש לומר שהמחבר רק חייב הגדל על הגג
בערלה ולא במעשרות!
מצאנו חומרא בערלה בכמה דברים בהלכה שם. מצאנו שהגדל בבית חייב בערלה
וכן הגדל בעציץ שאינו נקוב ובספינה, משמע כל ספינה אפילו אם אינו מאפשר יניקה! ואם
כן היה מקום לומר שדין ערלה חמור, ולכן חייב הגדל על הגג שאינו גרוע מעציץ שאינו
נקוב! ואם כן אין מקום ללמוד מכאן לחייב מעשרות ושביעית שגדלו על הגג!
ויש לומר, שהראש שהשוה דין גג לערלה לשאר מצוות התלויות בארץ בשות,
הלך לשיטתו שמחייב עציץ שאינו נקוב רק בחרס כשיטת רשי כמו שהגרא כתב שם. היינו
שדין ערלה כשאר דינים התלויות בארץ. אבל המחייבים ערלה בעציץ שאינו נקוב ולא
מחלקים בין חרס לעץ, היה מקום לומר שערלה חמור, ואם כן אין ללמוד מערלה לשאר מצוות
התלויות בארץ.
מיהו עיין ירושלמי ערלה א,א שעציץ שאינו נקוב חייב בערלה בגלל ששורשי
האילן מפעפעים העציץ. אם כן גם למחייבים עציץ שאינו נקוב בכל מיני חומרים, מודים
שדין ערלה ככל מצוות התלויות בארץ. וכן בפשטות גם לענין ספינה.
מיהו יש לעיין עוד, בגלל שערלה חייב בבית מן התורה, ומעשרות פטורות
בבית עיין ערלה א,א בירושלמי, שאצל מעשרות נאמר "שדה" ובית אינו שדה.
ואצל ערלה לא מוזכר שדה, אלא אדמה, ולכן חייב בית.
אם כן יש מקום לומר, שזה שחייבים ערלה על הגג הוא בגלל חומרא של ערלה,
כדין הגדל בבית. ואם כן אין ללמוד מכאן לשאר מצוות התלויות בארץ. וצ"ע.
להלכה בדין הגדל על הגג.
נראה שלהלכה פסוקים כראש שהזורע על הגג חייב במעשרות ובשביעית ובערלה,
בגלל שלא מצאנו ראשון שחולק על הראש בזה מפורש, חוץ ממשמעות האור זרוע שיג מובא
בסוגריים בגרא רצד,נח הנ"ל, שגרס בתוספתא ערלה א,ג שהנוטע על הגג פטור,
ודלא כגירסא של הגרא שחייב. שהרי הרמבם חייב ביכורים בגדל על הגג ובפשטות שחייב
בק"ו שאר מצוות התלויות בארץ, ורשי וראבד שפטרו ביכורים בגדל על הגג, יש לומר
שזה קולא מיוחדת בביכורים כמו שמצאנו שפוטרים עציץ נקוב וכל ספינה. והראיה של הראש
ממעשרות ה,ב הנ"ל נראה ראיה טובה, שמן הסתם כל המשנה דובר על העלייה, וגם
הסיפא שנפל עליו מפולת, וכן סתמו כל המפורשים על המשנה שם. וגם לפי הגרא אין תמיה
על הראש אלא מחלוקת. ומה שמשמע מהגרא שמעשרות יותר חמור מערלה וביכורים קשה.
ואע"פ שהיה מקום לומר שהשו"ע רק החמיר בערלה הגדל על הגג, לא נראה לחלק
כך למעשה, בגלל שלא מצאנו דעה כזאת והב"י מביא שם שות הראש, משמע שזו מקורו.
ולכן למעשה יש לפסוק כראש.
מה דין אדמה שנשפך על רצפת בטון?
היה נראה שאם נשפך קצת אדמה על הגג או רצפת בטון, אין לחייב מעשרות
ושביעית לפי הראש, בגלל שהראש חייב אך ורק דרך הזורעים, ונראה שאע"פ שדרך
הזורעים למלאות הגג ולזרוע, אין דרך הזורעים לשפוך קצת אדמה ולזרוע.
ועיין קטיף שביעית עמוד 110 הערה 23 שתלה שאלה זו, של אדמה על גבי משטח, למחלוקת
רמבם ורש על המשנה בעוקצין ב,י. נאמר שם "מלאוהו עפר עד שפתו, הרי הוא כטבלא
שאין לה לזבז", והרמבם כתב שהואיל והכלי מלא עד שפתו, בטל שם כלי ממנו,
וממילא דינו כקרקע על טבלה, שדינו כמחובר. והרש חלק על הרמבם וכתב שאין קבלת טומאה
תלויה בכלי כלל, וגם מה שאינו בכלי מקבל טומאה! ולכן פירש שמדובר שהאדמה עובר את
שפת הכלי ורואה הקרקע ולכן הגדל בו דינו כמחובר.
למדו מכאן שלפי הרמבם אדמה שנשפך על טבלא דינו כמחובר לכל דבר, גם אם
הוא אינו יונק כדין קבלת טומאה בטבלא.
מיהו נראה שדין הרמבם הוא דין מיוחד בטומאה. שהרמבם הבין שרק אם האדמה
בכלי מקבל טומאה, בגלל שכל דיני טומאה חלים רק בכלי. מיהו אם האדמה אינה בכלי,
אינה מקבלת טומאה, ואין ללמוד מכאן לשאר דיני תורה. וכך מצאנו למעלה במעשרות ה,ב
שבצלים שהשרישו לתוך העפר מתחת למרצפות, דינו כמחובר רק לענין טומאה, בגלל הרבוי
"זרע זרוע אשר יזרע" כמו שכתוב בירושלמי שם, וכן ראינו בשבת צה: לרבי
שמעון, שדין מחובר לענין טומאה יותר חמו. והרש הבין ברמבם כמו שכתבנו. ממילא אין
ללמוד מטבלא לענינינו בין לדעת הרמבם ובין לדעת הרש.
סיכום להלכה.
1.
הלכה כראש, שהממלא גגו אדמה, חייב במעשרות ושביעית וערלה מן התורה.
2. עציץ נקוב על רצפת בטון דינו כמנותק
ולא חוששין לדעת הגרשז.
3. נראה שעציץ שאינו נקוב שמחובר לקיר,
אין שם שדה עליו, ולכן אינו חייב בדיני שביעית.
4.
נראה שאדמה קצת שנשפך על רצפת בטון, אין דינו כגג מלא אדמה, ודינו
כעציץ שאינו נקוב.
הערה לענין גודל הנקב בעציץ כדי להחשיבו נקוב.
עיין קטיף שביעית יח הנערה ב שכתבו שאין ראיה להתיר נקב יותר גדול
מכונס משקה ברווח דהיינו מ"מ.
ונראה להביא ראיה, לעניות דעתי, מדברי הרמבם טומאת אוכלים ב,א שכתב
שכדי להיקרא מחובר, הצמח צריך להיות מחובר "בשורש קטן שיכולין לחיות
ממנו". ונראה שצמח לא יכול לחיות משורש בגודל מ"מ! אלא נראה שמה שהרמבם
כותב בפירוש המשנה בדמאי ה,י ומעשרות ה,טו שהנקב יהיה פחות מכזית היינו שצריך
להיות פחות מכזית דוקא להיות נקוב, אבל קטן מכן, לא הוי נקוב. אבל עיין מעשר שני
י,יב ששיעורו "כמחט שמלפפין עליה הרוקמין את השני" ואינני יודע מה זה,
אבל נשמע מאד קטן וצ"ע.
