נדר לצדקה על תנאי, והתנאי נתקיים אך בהוצאות מרובות

האם יש התרה לנדר "אם אני אקבל כל הכסף, אתן כך וכך לצדקה" ובסופו של דבר קבל הכסף אבל רק אחרי דין תורה וערעור ופניה להוצאה לפועל והרבה מאד עגמת נפש, דבר שלא עלה על דעתו בעת הנדר?

נראה לי שנדר כזה יש התרה רק לצורך מצוה או צורך גדול וכמו פסיקת הרמא יו"ד רכח,מה "וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או צורך גדול כמו נדר על דעת רבים" והסיבה לכך היא שמי שנודר בשעת צרה משתף הקב"ה בנדר, "דהוי כמו מדעת הקב"ה" כלשון הגרא שם קיח. שהרי כאן הוא פונה להקב"ה בנדרו ואומר שאם תציל אותי, אתן צדקה.

ואע"פ שכאן היינו שומעים טענתו שרק נדר בגלל שחשב שהכל ילך בקלות, והיה אפשר לבטל הנדר מדין פתח, שעכשיו מצטער על הנדר בגלל הקושי בקבלת הכסף, ואע"פ שזו התרת הנדר על ידי נולד, עיין שך כד שהיום נוהגים להתיר נדר על ידי נולד בגלל שהופכים הנולד לחרטה וכמו שהרמא כתב שם יג "אבל אם מתחרט מעיקרו, אע"פ שעושה מכח הנולד, מיקרי חרטה ומתירין לו", מיהו סוף סוף, אי אפשר לעשות כן בגלל הרמא הנ"ל שנדר בשעת צרה דינו כנודר על דעת הקב"ה ורק מתירים נדר כזה במקום מצוה או צורך גדול כמו שמוזכר למעלה.

ואע"פ שמוסרים מודעה בכל נדרי בערב יוה"כ לבטל כל נדר עתידי, עיין רמא ריא,א "ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול" ונראה שצורך גדול הוא כעין שכתוב לענין על דעת רבים שהשך כתב רכח,קז "כשיש אונס או שיראה לחכמי העיר שלא יכול להתקיים בנדר...או שלא יבא לידי מכשול", וזה אינו המצב בעניננו.

ואע"פ שהשך בנקודת הכסף רנח,א ציין למחבר או"ח תקצב,יג שאם מתנה ליתן צדקה אם יעשה מעשה שהוא דבר רשות, כגון אם לא אלך אתן צדקה, אינו תקף בגלל אסמכתא, הרי במחבר שם מפורש שאם אמר שאם ה' יציל אותו או יצליח דרכו יתן צדקה, אינה אסמכתא, וזה כענינינו.

ואע"פ שלא הוציא בשפתיו אלא קיבל הדברים בלבו, הרי הרמא ביו"ד רנח,יג וכן בחו"מ ריב,ח כתב שהעיקר שקבלה בלב מועילה לצדקה וכן משמע מסקנת הגרא שם בחו"מ.

ולכן נראה שסוף סוף הנדר קיים ואי אפשר להתירו.

מיהו כבר כתבנו במקום אחר שמותר לשנות מבית כנסת זה לבית כנסת אחר ולתלמוד תורה וכו.

ברם עיין מנחת שלמה צא,כ (עמוד תקנה) שהמודעה שמוסרים בערב ראש השנה ויוה"כ מועילה לבטל נדרים שחלים מכח אמירתו ליתן צדקה או לעשות מצווה בלי לשון נדר מפורש, בגלל שבאלו אינו מתכוין לנדר כלל באמירתו, אלא התורה רואה בדבריו נדר, ממילא בזה אי אפשר לומר שחזר בו מהמודעה בשעת הנדר, ולכן בזו מועילה המודעה של ערב ראש השנה ויוה"כ. מיהו יש להסתפק אם דברי הגרשז זצל נאמרו גם על נדרים בשעת צרה כאשר הנודר תולה הצדקה על הצלה מצרה. בזה מי יאמר שהמודעה תעזור? הרי בשעת הנדר הוא מבקש הצלה על ידי נתינת צדקה, ולכן בזה מן הסתם אינו סומך על המודעה. וזה יותר חמור מאמירה ליתן סתם סתם. כך נראה לי.

אבל אולי יש לסמוך על המודעה בצירוף הדעות שנדר במחשבה אינו נדר. אבל גם בזה עיין בשוע שם יו"ד רנח,יג הנ"ל ביד אברהם שגם לפי השיטות שקבלה בלב אינו מחייב בצדקה, " ומ"מ ירא שמים יקיים ודובר אמת בלבבו וכ"ה בריטבא וכ"מ בתענית כב".

ולכן נראה למעשה שאפשר להתיר הנדר הזה על ידי פתח וחרטה הואיל והרמא רכח,כא הביא י"א שבדיעבד מועיל התרה לנדר על דעת רבים, בצירוף כל הנ"ל היינו דעת הגרשז שמועיל מודעה בנדר שנוצר מכח אמירה לקיים מצוה ורק לא מועילה בנדר שחל בלשון נדר, והשיטה שקבלה בלב אינו תקף ועיין יו"ד רנח בפ"ת טו בשם שות אש דת, שגם השיטה שסוברת שקבלה בלב מועילה היינו כאשר הוא הוציא עיקר הנדר מפיו ופרטי הנדר היו בלבו. אבל אם לא הוציא כלום מפיו לכל הדעות, אינו כלום. ואע"פ שנראה ששאר פוסקים לא סוברים כך, נראה לצרפו כסניף לכל הנל. ולכן אפשר להתיר הנדר על ידי ג'.

כנ"ל.