מטפלת בבידוד

דין משכורת של מטפלת כאשר היא או אחד התינוקות נכנסו לבידוד

לדיון הלכתי בנוגע לפסק דין זה

שאלה:

אני מטפלת השנה בתינוקות בביתי.

מצד ההורים והמציאות שסביבנו יש שאלות שעולות בעקבות הקורונה לגבי התשלום החודשי.

ישנם מספר מצבים שנשמח לשאול את הרב כיצד הלכתית נכון לפעול בהם:

1. מה יהיה התשלום במקרה של סגר?

2. מה יהיה התשלום במקרה בו ח"ו ילד בבידוד ואינו מגיע למשפחתון?

3. מה יהיה התשלום אם ח"ו אני אצטרך בידוד?

4. מה התשלום אם המשפחה החליטה שלא לשלוח את הילד למשפחתון לתקופה מסויימת, מתוך שיקולים אישיים של הימנעות מהדבקות ובידודים?

חלק מהמקרים כבר הספיקו לקרות... בחלק מהם פעלנו לפי הגיוננו וחלק אנו ממתינים לתשובה מה נכון לעשות.

תשובה:

1. דין מטפלות בעת סגר

על שאלה זו הרחבנו בתשובה שפורסמה בחוברת 'מאמרים בסוגיית מגפת הקורונה', עמ' 7-29 (קישור ישיר לתשובה באתר זה: מס' 12884, או בקישור לקריאת החוברת כולה בקובץ pdf)

2. דין מטפלות בעת בידודים

מרכיב מרכזי בדיון על משכורות של מטפלות בעת סגרים ובידודים, תלוי בהגדרת מצב "מכת מדינה". בב"מ קג. וקה: רואים שדיני שכירות משתנים בין אם מדובר באונס כללי, המכונה "מכת מדינה" בספרות ההלכתית, לבין אונס פרטי שרק פוגע בפרטים ולא בכלל. ברור שסגר הוא מכת מדינה משום שזה פוגע בכולם. אבל יש לעיין האם בידודים הם "מכת מדינה" או אונס פרטי.

נדון בשאלה זו כעת בע"ה.

א. האם בידודים של ילדים או מטפלות, דינם כמכת מדינה או לא?

עיין ב"מ קה:

"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מחכורו". ועיין שם בגמרא "ה"ד מכת מדינה? אמר רב יהודה כגון דאשתדוף רובא דבאגא. ועולא אמר כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה".

בהסבר דברי רבי יהודה יש מחלוקת ראשונים. רש"י שם פירש (ד"ה רובא דבאגא): "רוב הבקעה שזו בתוכה", והרמב"ם בשכירות ח,ה פירש: "רוב העיר". רוב הראשונים פסקו כרב יהודה, אבל הטור כתב שהראב"ד סובר שפוסקים גם כעולא וכך מובא גם בריטבא הנדפס בב"מ קו:.

יש לעיין עכשיו איך ליישם הכללים של האמוראים הנ"ל למצב של בידודים.

ב. האם בידודים דינם כמכת מדינה לדעת האמוראים הנ"ל?

נראה שהיסוד מאחורי דעתו של עולא הוא שכל עוד המכה אינה לנפגע בלבד אלא שיש אחרים שגם נפגעו, זו מכת מדינה, כי רואים שסיבת המכה אינה תלויה רק בנפגע עצמו אלא יש כאן "חשבון" ודין כללי יותר, ולכן אי אפשר לטעון שזו בעיה של הנפגע בלבד. ברם, לפי עולא צריך להיות שהשדות שנפגעו הן שכנות של השדה של המתלונן, שאם לא כן, אי אפשר לזהות שסיבת הפגיעה היא זהה.

לפי זה, אם כמה אנשים נחשפו לחולה ונכנסו לבידוד, דינם כ"מכת מדינה" אפילו אם לא מדובר ברוב העיר או רוב הכיתה. מיהו, נראה שאם כל אחד נחשף לחולה אחר ומקור הבידוד הוא שונה, אין כאן מכת מדינה, בגלל שאין זהות בין מקורות הפגיעה במבודדים.

ג. דעת רב יהודה לפי פשט רש"י

לדעת רב יהודה, לשיטת רש"י, נראה שדנים בכל כיתה של ילדים כיחידה נפרדת, ואם רוב הכיתה נכנסה לבידוד זה יחשב מכת מדינה, ונראה שזה לא משנה האם הם נחשפו לחולה בתוך הכיתה או כל אחד נחשף לחולה אחר. כל עוד יש רוב מבודדים בכיתה, דינם כרוב בקעה שנשתדף ויש עליהם דין של מכת מדינה.

ד. דעת רב יהודה לפי הרמב"ם

כאמור, הרמב"ם פסק שרוב שדות העיר דינם כמכת מדינה, ולא רוב הבקעה. לפי זה, היה נראה שרק אם רוב הישוב ייכנס לבידוד יהיה על כך דין של מכת מדינה. אמנם, יש לדון אם לפי הרמב"ם יש לחלק את העיר לתת-קבוצות, וכל תת-קבוצה יהיה עליה דין של מכת מדינה לפי רובה. לאחר מתן החיסונים ופתיחת מוסדות הלימודים היו הדבקות משמעותיות (וממילא בידודים) אצל הילדים, מה שאין כן אצל המבוגרים. אם כן, יש לעיין האם להתייחס לילדים לבד כתת-קבוצה שאפשר לקבוע מכת מדינה על ידיה לבד.

ומצאנו שאם יש גזירה על המלמדים של העיר שלא ילמדו, או יש גזירה שלא ילוו בריבית, יש על עסקים אלו דין של מכת מדינה, עיין רמא שכא,א בשם מהר"ם ומהר"ם פדאווה.

מיהו, נראה שאין מכך ראיה. עיין מהר"ם פדאווה (לט) שהתייחס לקבוצות אלו ככל העיר הואיל והגזירה היתה על כל מלמדי העיר או על כל מלווי בריבית, ולכן אין להשליך משם לתת-קבוצות כגון ילדים.

ויש להוסיף שבמקרים הנ"ל הדין נותן שתהיה על הקבוצה דין של כל העיר, בגלל שהגזירה אכן היתה על כל העיר, אלא שרק אלו הושפעו מהגזירה הואיל ורק אלו מתעסקים בדברים שהגזירה חלה אליהם. ולכן אין להשליך מדין המלמדים לילדים.

וצ"ע בזה.

ה. שיטת מהר"ם פדאווה שרק אם כולם חולים חל דין מכת מדינה

ש"ך שלד,ג הביא את דעת מהר"ם פדאווה (לט) שרק אם כולם חולים חל דין מכת מדינה, ולא אם רובם חולים. והש"ך דחה דבריו מהגמרא הנ"ל ששדפון בשדות רוב העיר קרוי מכת מדינה. וזו קושיא חזקה.

אמנם, נראה שגם שיטת רש"י כמהר"ם פדוואה בזה.

עיין ב"מ קג: במשנה:

"המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין נקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכורו". ובגמרא שם: "היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבא, אמאי אינו מנכה לו מחכורו? נימא ליה מכת מדינה היא! אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא...". ורש"י שם פירש ד"ה נהרא רבא: "שהכל משקין ממנו", ובד"ה נהרא זוטא: "אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה".

זאת אומרת, לפי רש"י נהרא רבא, שהיא מכת מדינה, פירושו שהנהר של כל העיר יבש, ונהרא זוטא, שאינו מכת מדינה, פירושו שהנהר שמשקה את הבקעה יבש. וקשה, הרי רש"י פירש בדף קה: הנ"ל את דברי רב יהודה שמכה מדינה היא אם נפגעו "רוב באגא", היינו רוב הבקעה, גם אם לא נפגעו רוב שדות העיר. אם כן, מדוע רש"י פירש שרק אם יבש נהרא רבא שמשקה כל העיר דינו כמכת מדינה, אבל אם יבש נהרא זוטא שמשקה שדות הבקעה בלבד אין זה מכת מדינה?

ונראה שיש לחלק בין חגב ושדפון, ששם מספיק אם רוב שדות הבקעה נפגעו, לבין אם יבש הנהר, שרק אם הדבר פוגע בכל העיר או אולי ברובם, ייחשב מכת מדינה.

ובסיבת ההבדל נראה שאם יש חגב או שדפון שפוגע בתבואה, יש פגיעה בגוף השדה שהשכיר לשוכר, ולכן אם יש רוב בקעה די בכך כדי להיקרא מכת מדינה ולנכות, כי יש כאן מזל של בעל השדה והשוכר וכל אנשי הבקעה בקלחת. אבל אם מתיבש הנהר, אין פגיעה בגוף השדה אלא במעטפת שמשרתת את השדה. בזה יש דין מכת מדינה רק אם יש פגיעה בכל העיר או אולי רובו, לפי רש"י.

ונראה שערוך השולחן שלד,י רמז לתירוץ זה, במה שהוסיף בסוגריים שם: "[ואתי שפיר פסק המהר"ם פדאווה שהביא השך בס"ק ג ותמה עליו ע"ש ודוק]". ונראה כוונתו שהוא חילק שם בין מצב שהמשכיר אומר הרי אני מוכן לקיים את הצד שלי בהסכם, כגון כאשר התלמידים ברחו והמלמד נשאר או כאשר יש גזירת מושל שאוסר על המלמד ללמד, ששם המלמד זוכה לכל שכרו, לבין מצב שגם המלמד בורח, שבזה הוא מפסיד. ונראה שכוונת הערוך השולחן לחלק חילוק זהה כדי לתרץ את דברי מהר"ם פדוואה, שבמצב של חגב או שדפון, השדה של המשכיר עצמו נפגעה ולכן מספיק רוב בקעה כדי להחיל דין של מכת מדינה, אבל אם הנהר התייבש, שם המשכיר אומר שהשדה שלו במקומה עומדת ואין בה פגם, ובזה מכת מדינה היא רק אם התייבש לכל העיר. ויש להשליך מכאן לחולים בעיר - כאשר יש חולים בעיר, הואיל והמושכר אינו נפגם, יש מכת מדינה רק אם כל העיר נפגעה.

אם כן, במקרה שהילדים מבודדים, לא יהיה עליהם דין של מכת מדינה עד שכל העיר בבידוד, דבר שאי אפשר, כמו שמהר"ם פדוואה כתב בעצמו, ולא מספיק רוב.

אמנם, יש לעיין עוד בשיטת רש"י, שהרי בדף קג:-קד. רב פפא אמר שאם יבש נהרא זוטא, אין כאן מכת מדינה, כאמור. ברם, רב פפא הוסיף שם מילים: "דאמר ליה איבעי לך לאתויי בדוולא". הסבר זה של רב פפא לדין של נהרא זוטא, אינו מובן. לאחר שרב פפא קבע שנהרא זוטא אינו מכת מדינה, ממילא השוכר חייב בדמי שכירות גם בלי ההסבר "דאמר ליה איבעי לאתויי בדוולא", הרי גם בלי הסבר זה השוכר חייב בגלל שיש כאן אונס שאינו מכת מדינה! גם אם אינו יכול להביא מים מהנהר הגדול, השוכר חייב בדמי השכירות, כעין מצב שאכלו שדהו חגב או שדפון שאינו מכת מדינה. ואם כן, למה רב פפא הוסיף הסבר זה?

נדון בשאלה זו בע"ה.

ו. "דאמר ליה איבעי לך לאתויי בדוולא"

כאמור, רב פפא מוסיף הסבר לחיוב של השוכר אם מתייבש נהרא זוטא, והיינו שמצפים מהשוכר להביא מים בדלי מהנהר הגדול, ובגלל זה השוכר חייב לשלם דמי השכירות. ודבר קשה, הרי כאשר קבענו שייבוש נהרא זוטא אינו מכת מדינה, ממילא השוכר חייב לשלם דמי השכירות אפילו אם אינו יכול להביא מים בדלי!

תוס' שם ד"ה דאפשר, הקשו קושיא זו על הגמרא: "וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו? דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה?".

תוס' תירצו שתי תירוצים. לפי התירוץ הראשון, ייבוש נהרא זוטא הוא אכן מכת מדינה בגלל שמדובר בנהר שמספק מים לכמה שדות בבקעה, אלא שרב פפא חידש לנו שדין מכת מדינה חל אך ורק כאשר אין באפשרות השוכר לתקן את הפגיעה, כגון באכלה חגב או שדפון. אבל אם ייבש נהרא זוטא, כאשר יש אפשרות להביא מים בדלי מהנהר הגדול, אע"פ שייבוש נהרא זוטא דינו כמכת מדינה ואע"פ שיש טירחא רבה להביא מים מהנהר הגדול, מכל מקום, הואיל ויש אפשרות לתקן את המכה אין עליה דין מכת מדינה.

תירוץ שני בתוס' הוא שאכן ייבוש נהרא זוטא אינו מכת מדינה, אלא באים לתרץ למה "קבלן", כלומר מי שלוקח שדה בתשלום לפי אחוזים שהשדה מוציאה, חייב לטרוח להביא מים מנהרא רבא, ולא יכול לטעון שלא שווה המאמץ ולכן הוא מוותר על הרווח שלו בשדה וממילא גם המשכיר לא יקבל את חלקו. לקבלן זה אומרים: "איבעי לך לאתויי בדוולא", זאת אומרת שאין הוא רשאי ליבטל ולפטור עצמו בטענת טירחא יתירא אלא חייב לטפל בשדה.

רש"י אינו כותב כלום על דברי רב פפא ש"איבעי לך לאתויי בדוולא". ויש לעיין כיצד רש"י הסביר מילים אלו. אם נאמר שרש"י פירש כפשט ראשון בתוס', התבטלה הראיה שכתבנו למעלה לשיטת מהר"ם פדאווה!

ונראה מסתימת לשון של רש"י, שרשי הבין שהמילים "איבעי לך..." אינם מציינים תפנית בסוגיה, כמו שתוס' פירשו בפירושו הראשון, ואין בהם חידוש גדול, שאם כן, רש"י לא היה סותם בלי לפרש כלום! אלא נראה שרש"י הבין שאכן נהרא זוטא אינו מכת מדינה כפשט הסוגיה, ותוספת ההסבר של רב פפא "איבעי לך" וכו' היא כדי להסביר למה התייבשות נהר של בקעה שלימה אינה נחשבת מכת מדינה, לעומת אכלה חגב או שדפון, שהם מכת מדינה גם אם נפגעה רוב בקעה בלבד. ובזה רב פפא פירש שייבוש הנהר אינו פוגע בגוף השדה, ולכן יש כאן אפשרות תיאורטית להביא מים מהנהר הגדול ולתקן את הפגיעה. ואע"פ שאי אפשר בפועל להביא מהנהר הגדול כלל, הואיל ויש אפשרות תיאורטית כזאת, אינו מכת מדינה, לעומת אכלה חגב או שדפון, שזו פגיעה שאי אפשר לתקנה כלל וכלל, ולכן יש בזה מכת מדינה גם ברוב בקעה.

זאת אומרת, לפי רש"י, דברי רב פפא ש"איבעי לך לאתויי בדוולא", הם הסבר מדוע נהרא זוטא אינו מכת מדינה, אע"פ שבכעין זה אם אכלה חגב או שדפון, יש כאן מכת מדינה.

ז. סיכום ביניים - הגדרת מכת מדינה

ראינו כמה שיטות איך להגדיר מכת מדינה:

לפי עולא, אם כמה ילדים נכנסו לבידוד ביחד, חל דין מכת מדינה.

לפי רב יהודה לשיטת רש"י, גם אם רק כיתה בבידוד הדבר יחשב מכת מדינה, ואפילו אם נכנסו לבידוד מסיבות שונות.

לפי רב יהודה לשיטת הרמב"ם, רק אם רוב העיר בבידוד חל דין מכת מדינה. ויש להסתפק האם אפשר להתייחס לילדים בתור תת-קבוצה, שמספיק שיהיה בה רוב כדי להיחשב מכת מדינה.

לפי מהר"ם פדאווה, רק אם כל העיר חולה חל דין מכת מדינה. ונראה שדעתו מבוססת על הבנת רש"י בסוגיה בב"מ קג: כאשר רש"י מחמיר בגדרי מכת מדינה ביבש הנהר (ב"מ קג:) לעומת אכלה חגב ושדפון (ב"מ קה:).

כעת, נעיין במצב החולים שהיו במצפה יריחו, אם לשיטות הנ"ל יש להחיל על המבודדים דין של מכת מדינה.

ח. האם מצב החולים והמבודדים בישוב היה כזה שאפשר היה להחיל עליו דין מכת מדינה?

בישוב היתה תקופה בה 9 כיתות בבית ספר ובת"ת וכן 3 גנים נכנסו לבידוד. ההערכה היא שעד כה, 80% מהתלמידים היו בבידוד בתקופה זו או אחרת.

לפי מה שראינו, יש לומר שלפי עולא ורב יהודה אליבע דרש"י, היתה תקופה בה היתה מכת מדינה בישוב. לפי רב יהודה אליבא דרמב"ם יש להסתפק, ולפי מהר"ם פדאווה לא היה מצב של מכת מדינה בישוב.

כל זאת לגבי תלמידים בתלמוד תורה, בית הספר והגנים. לא ברור מה היה המצב במעון ובמשפחתונים הפרטיים, משום שאין לנו מידע מסודר על כך.

ויש לעיין מה הדין בתקופה לפני שיא ההדבקות, כאשר עדיין לא הגיעו למכת מדינה אבל ברור שזו המגמה. האם תקופה זו דינה כמכת מדינה או רק תקופת השיא בפועל דינה כמכת מדינה? כמו כן, יש לעיין מה הדין כאשר הדבקת השיא כבר עברה, האם מצב ההתמתנות דינו כמכת מדינה בגלל שהוא יוצא ממכת מדינה או לא?

ט. דין ספק מכת מדינה

לעיל סקרנו שיטות לכאן ולכאן בענין קביעת מכת מדינה. להלן נדון בשאלה כיצד נוהגים במקום של ספק מכת מדינה, מיהו המוחזק?

בחידושים שיוחסו בעבר לריטב"א (ונכתבו כנראה ע"י תלמיד הרשב"א) ב"מ קה: ד"ה ונימר ליה, דן בשאלה כיצד נוהגים במקום ספק מכת מדינה. כאשר המשכיר תובע שכירות מכח החוזה המחייב את השוכר לשלם על השכירות שלו, ולעומתו ניצב השוכר עם טענת ספק מכת מדינה, ובא לפטור עצמו מדמי שכירות מדין "מנכים לו משכירותו" (ומדובר כשיש לשוכר חזקת ממון), למי נשמע? האם המשכיר מוחזק בגלל שיש לו חוזה מחייב בידיו? או אולי נשמע לשוכר משום שהוא מוחזק ויש לו טענת מכת מדינה?

המיוחס לריטב"א מתייחס לגמרא בב"מ קו. שדנה במצב שרוב הבאגא נלקה, וגם כל שדות השוכר, והגמרא פוסקת שאין לשוכר טענת מכת מדינה בגלל שהמשכיר יכול לטעון שהשדה השכורה נלקתה ב'אשמת' השוכר, שהרי כל השדות שלו נלקו. על כך הגמרא שואלת: "הכא נמי לימא ליה (שוכר למשכיר) אי משום לתאי דידי הוא, הוה משייר לי פורתא, דהוה מקיים בי כי נשארנו מעט מהרבה?". דהיינו, יש לשוכר טענה שאם הוא 'אשם' לא היו נלקים כל שדותיו, אלא היה מתקיים בו "ונשארנו מעט מהרבה", שהקב"ה משייר לאדם משהו.

על כך מקשה המיוחס לריטב"א, איך השוכר בא לפטור עצמו בטענת ספק? "ויש לך ליתן מה שהתנית עמי שאינך יכול לגזול לי אלא בטענתא מעלייתא משום דיד בעל השטר על העליונה, אבל הכא היאך יכול חוכר לפטור עצמו בטענת כי נשארנו מעט?". מקושית הגמרא רואים שיד בעל החוזה על העליונה ומי שיש לו טענת מכת מדינה עליו הראיה לבסס טענתו.

המיוחס לריטב"א מתרץ: "וי"ל כיון דלעולא (?) אמרינן להאי טענה אפילו לאפוקי מחוכר, נראה שטעם ברור הוא וכ"ש שיכול חוכר לטעון כן לאוקומא ממונא בידיה וצ"ע". מהתירוץ נראית גישה הפוכה מזו של הקושיה! בתירוץ רואים שהשוכר הוא מוחזק והמשכיר בא להוציא ממנו, ולכן המשכיר צריך לבסס טענתו ולא השוכר.

אמנם, המיוחס לריטב"א סיים ב"צ"ע", ונראה שהסתפק בשאלה מיהו המוחזק, האם השוכר, בגלל שהוא מוחזק בממונו, או המשכיר, בגלל שהקרקע שלו וגם החוזה בידיו.

מיהו, כל זה נכון כאשר מדובר בשוכר קרקע, שבמצב זה, המכת מדינה בא לפטור את השוכר שמוחזק, ובזה, במקום ספק, יש חוזה וקרקע בידי המשכיר וממון השכירות בידי השוכר, וכן ישנו ספק מכת מדינה לפטור השוכר, ולכן אנו מסתפקים מי המוחזק. אמנם, כאשר מדובר במעסיק המצב הוא הפוך. המטפלת היא המשכיר, שהרי היא משכירה שירותי גננות להורים, שהם השוכרים. במצב כזה, מכת מדינה באה כדי לחייב את ההורים לשלם, כאשר בדרך כלל פטורים במקום ספק. אם כן יש להורים חוזה, ודין הנורמטיבי פוטר אותם, והם גם מוחזקים בכספם, ומולם באה הגננת עם טענת ספק מכת מדינה לחייבם. באופן כזה, ברור שההורים פטורים, ולא על זה הסתפק המיוחס לריטב"א.

מיהו, אם ההורים כבר שילמו למטפלת והיא מוחזקת, ורצונה להחזיק בתשלום בטענת ספק מכת מדינה, ומולה ניצבים ההורים שבאים עם הדין הנורמטיבי, שמחייב את המטפלת להחזיר במקום ספק, בזה באנו לספקו של המיוחס לריטב"א. ולכן יש להסתפק האם הדין הנורמטיבי שפוטר ההורים מתשלום, מוציא מהמטפלת, או שהמטפלת גוברת על טענתה לספק מכת מדינה, הואיל והיא מוחזקת.

י. סיכום ביניים - דין ספק מכת מדינה

במקום ספק מכת מדינה, המיוחס לריטב"א התלבט האם יש חיוב תשלום בשוכר קרקע שבא לפטור עצמו בטענת ספק מכת מדינה, והוא מוחזק, ומולו המשכיר שבא להוציא ממנו בטענת הדין הנורמטיבי.

לכן, אם מדובר בהורים שבאים לפטור עצמם ע"פ הדין הנורמטיבי, כאשר העובד טוען לחייב אותם בספק מכת מדינה - אם ההורים מוחזקים, הם פטורים. אבל אם כבר שילמו וכעת העובד מוחזק ורוצה להחזיק בטענת ספק מכת מדינה, בזה הגענו לספק הנ"ל.

מעתה, בנידון דידן, אם ההורים לא שילמו והמטפלת תובעת אותם בטענת ספק מכת מדינה, נראה שהם פטורים. ואם כבר שילמו והמטפלת מחזיקה בתשלום בטענת ספק מכת מדינה, הדבר מסופק.

ברם, כל זה אם מדובר במצב של מכת מדינה, אלא שלאחר העיון, נראה לענ"ד שאין להחיל בנידון דידן גדרי מכת מדינה, וכפי שנבאר לקמן.

יא. טעמים מדוע לא חל במקרה זה דין מכת מדינה

נראה כי אי אפשר לטעון במקרה זה טענת מכת מדינה, מכמה טעמים:

1.חלק גדול מההדבקויות והבידודים הם כתוצאה מאי הקפדה על כללי הזהירות, מצד החולה או הנחשפים אליו. במצב של אי הקפדה, אין להחיל דיני מכת מדינה, שבנויים על אונס שאינו תוצאה של פשיעה של אחד מן הצדדים. בנידון דידן אין המצב כן.

נראה להביא ראיה לכך מהגמרא קג: לפי פשט תוס' שם ד"ה דאפשר, שהזכרנו למעלה, שבמקום שהשוכר יכול לטרוח ולתקן הפגיעה, אפילו בטרחה מרובה, אין להחיל דין מכת מדינה. ולכן אם נתיבש נהרא זוטא, אפילו אם עקרונית, מצד מספר הנפגעים, מדובר במכת מדינה, אין דינו כמכת מדינה. וכך פסק הרמ"א שכא,א: "ואם אפשר לתקן על ידי טורח ותחבולה, אינה מכת מדינה". ואם אינה מכת מדינה כאשר אפשר לתקן על ידי טורח ותחבולה, כל שכן שלא תהיה מכת מדינה כאשר היה אפשר להמנע מן המכה על ידי טורח ותחבולה!

2. עיין ב"מ קו: שהגמרא מביאה מעשה של שוכר ששכר שדה על גדות נהר מלכא סבא, לזרוע שם שומים. אחר כך, העליונים סכרו את הנהר וייבשו אותו ואי אפשר היה לזרוע. רבא פסק: "נהר מלכא סבא לא עביד דמסכר, מכת מדינה היא, זיל נכי ליה". זאת אומרת, הואיל והנהר לא עשוי להסכר, דין מכת מדינה עליו. משמעות הדבר היא שאם לפעמים היו סוכרים את הנהר, אין לו דין מכת מדינה, הואיל והיו צריכים להעלות את האונס על דעתם. ובנידון דידן, המצב של מכת מדינה היה ידועה כבר בעת תחילת העסקת המטפלת, ולכן נראה שאין בזה דין מכת מדינה. ואע"פ שהרי"ף לא גרס את המילים "לא עביד דמסכר", מילים אלו מופיעות אצלנו וברש"י ובנמוק"י. לפי זה בנידון דידן אין טענת מכת מדינה.

3. השו"ע פסק כרב יהודה אליבא דרמב"ם, שרק אם רוב העיר נפגע, דינו כמכת מדינה. והסתפקנו האם לפי שיטה זו, יש להתייחס לתתי-קבוצה בנפרד, כגון הילדים שאינם מחוסנים ובהם היה אחוז ניכר של חולים ומבודדים. בנוסף, לפי מהר"ם פדאווה, ברור שאין בנידון דידן דין של מכת מדינה, מכיוון שרק אם כולם נפגעים יש דין של מכת מדינה. ומכיוון שלפי מהר"ם פדאווה ודאי שאין כאן מכת מדינה, ולפי הש"ך שחלק עליו (וסובר שגם בחולים הולכים אחרי הרוב) יש להסתפק אם יש כאן מכת מדינה, הואיל ורק אצל הילדים היה אולי רוב, נראה שאין ספק בהבנת הש"ך מוציא מידי ודאי של מהר"ם פדאווה.

לאור זאת, נראה שאין להחיל בנידון דידן דיני מכת מדינה.

יב. מה הדין הנורמטיבי כאשר הילדים או המטפלת בבידוד?

לאחר שקבענו כי אין להחיל דיני מכת מדינה בנידון דידן, יש לעיין מה הדין כאשר יש חולים ומבודדים בין משתתפי המשפחתון, וכן במקרה בו הגננת עצמה חולה:

כאשר הגננת בבידוד, לא מגיע לה תשלום על ימי הבידוד והוא הדין אם היא חולה. כך רואים מהכלל שהרמ"א קבע בשלד,א, שבמקום אונס ששני הצדדים הכירו, ההפסד הוא של העובד, ולא מגיע לו שכר.

כאשר הילדים בבידוד, לפי הרמ"א לא מגיע למטפלת תשלום, על פי הכלל שכל אונס ששניהם ידעו כי דרכו לבוא או ששניהם לא ידעו שיש לצפות לו, ההפסד לעובד. כך פסק הרמ"א בשלד,א, והרמ"א אינו מבדיל בין מניעה מצד העובד או המעסיק. כך רואים מפסק הרמ"א שם שלד,ד, שאם חלה הילד או מת, לא מגיע למלמד תשלום, אע"פ שהמניעה היא מצד המעסיק. וכן בסימן שיא,ב, שבספינה סתם ויין זה, ההפסד הוא על בעל הספינה.

מיהו, לפי השו"ע נראה שאם הילדים בבידוד, מגיע למטפלת תשלום. וזה על פי פסיקתו בסימן שלד,ד, שרק אם חלה הילד לא מגיע למלמד תשלום, אבל אם מת הילד מגיע לו תשלום. וזה על פי פסיקתו שבספינה סתם ויין זה, מגיע לבעל הספינה כל המשכורת שלו בגלל שהוא מוכן למלא תנאו.

ועיין על כך באורך בפסק שהזכרנו בתחילת דברינו (מובא באתר פסקים מספר סידורי 12884), בפרק 21.

ובפסק הנ"ל פרק 22 הבאנו שילד אשר מנוע מלהגיע לגן בגלל חשש שידביק אחרים, דינו כ"מת הילד" לענין זה, ומגיע למטפלת כל שכרה. הסיבה לכך היא שההורים אינם יכולים לומר למטפלת שעקרונית הילד מוכן שהיא תשמור עליו אלא שדבר אחר גורם, שהרי אם הוא בבידוד אסור להתקרב אליו, גם מצד החוק וגם מצד הבריאות. אם כן, דינו לענין זה כ"מת" (כמובן, רק לענין גדרי ההלכה של נידונינו, ולא ח"ו לענין אחר).

לכן, אם הילד בבידוד, לפי השו"ע מגיע לה תשלום ולפי הרמ"א לא מגיע לה תשלום. מעיקר הדין, בנידון כזה, הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. כלומר, אם ההורים כבר שילמו, הגננת יכולה לגבות את הכסף בגלל שההורים הם המוציאים. ואם ההורים לא שילמו, הם פטורים מלשלם. מיהו אולי היה מקום לפשר שישלמו חצי.

יג. הלכה למעשה

אם הגננת בבידוד - לא מגיע לה תשלום על ימים אלו.

אם הילדים בבידוד - אם ההורים שילמו, המטפלת יכולה להחזיק בתשלום. אם הם לא שילמו, הם פטורים. ואולי יש מקום לחייב חצי, בתור פשרה, בהסכמת הצדדים.

הרב יהודה קרויזר, מרא דאתרא                                                               הרב ברוך פז, דיין

לדיון הלכתי בנוגע לפסק דין זה