ירושה בכספי עזבון של אישתו

המקרה

אישה נישאה בשנית בשלווה ונחת ונפטרה בשיבה טובה, לא היה לה ילדים מנישואין אלו, אלא רק מנישואיה הראשונים. לאחר ימי השבעה ניטש וויכוח, מי זכאי בירושתה שכללו חשבון בנק שהיה על שמה הבלעדי, וכספים מהביטוח חיים שהיתה כלולה בו.

טענת הבעל: הדין הוא שהבעל יורש את אשתו, ובכללם גם את חשבונות הבנק שנותרו על שמה.

טענת הבנים: אומנם הבעל יורש את אשתו בנכסים שהיו ברשותם המשותפת, אך על חשבונות הבנק שהותירה האם על שמה, נותרה חזקתם בעינא, ואין לבעל זכות בהם.

עד נעילת החשבון, הצליח הבעל להוציא מקצת כספים מחשבונה, לאחר פטירתה, והבנים בקשו מבית הדין להתייחס בפסקם גם לכספים אלו.

תשובה

הבעל קודם לירש לפני יתר היורשים של אשתו, וזכותו הינה רק מהנכסים המוחזקים ביד אשתו בעת פטירתה, ואינו זכאי לגבות מכספים עתידים שאומרים להגיע לאישה וליורשיה, ככספי ביטוח חיים ופיצויים שלא פרטו בנתינתם את המוטבים, וניתנו ליורשים. ואם פרטו בתנאי הפוליסה למי ליתן, יש ליתנם עפ"י תנאי הפוליסה, שכן מעמדם ככל הסכם ממוני.

כספים שמצויים בבנק, נחשבים כראוי, ואינם תחת ידה, ועל כן יש ליתן ליורשים את הכספים שמצויים בבנק. אולם הכספים שהבעל הוציא מכבר מהחשבון, יוכל לטעון קים לי ולהותיר בידו, אם הוא מבני אשכנז.

נימוקי הדין

ירושת הבעל

המשנה בב"ב בריש פ"ח כתבה בדיני הירושה: 'והאיש (יורש) את אשתו'. והביאה הגמ' בב"ב בדף קיא: מקור להאי דינא: 'מנהני מילי. דתנו רבנן שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו. תלמוד לומר וירש אותה. הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו'.

הרי שדרשו את הפסוק בבמדבר כז, יא: 'ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו, וירש אתה'. שרק הבעל יורש את אשתו, ואין האישה יורשת את בעלה. וכן פסקו הטור והשו"ע באהע"ז בסי' צ שהבעל קודם לשאר יורשי האישה וגובה נכסי אשתו בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל. והוסיף הב"ש שם סק"ב שהבעל גובה אפילו מנכסים שאינו אוכל פירות מהם, כגון שנתן הוא או אחרים לאישה במתנה שאין לבעל רשות בו, במכירת כתובתה ונדונייתה, נתנה מתנה לאחר קודם נישואיה להבריח ממנו.

הגמ' בכתובות בדף עח: הקשתה מה התחדש בתקנת אושא שנאמר שבאושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, והרי זהו דין המשנה. ותירצה הגמ': 'מתניתין בחייה ולפירות (הבעל יכול להוציא פירות לאכול בחיי האישה מהם, אך לאחר פטירתה, יחזיר ללוקח עפ"י דין המשנה. עפ"י רש"י), תקנת אושא - בגופה של קרקע ולאחר מיתה (ויש לבעל זכות ירושה אף לאחר פטירת האישה)'. כלומר הרחיבו באושא את זכויות ירושת הבעל, שבידו זכות בגוף הקרקע ועל כן אף את שתמכור האשה, לא ישיבם ללקוח גם לאחר פטירתה.

נחלקו הדיעות במסכת כתובות בדף פד. בתוקף ירושה זו, רבן שמעון בן גמליאל סבר שירושת הבעל דאורייתא. ורב סבר שירושת הבעל דרבנן. ונחלקו הפוסקים בהאי דינא;

הרמב"ם בהלכות נחלות פ"א ה"ח פסק כרב: 'הבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה'. וכן עולה מהירושלמי בב"ב פ"ח ה"ה שירושת הבעל מדברי חכמים.

והראב"ד והרשב"א סברו להלכה כרבן שמעון בן גמליאל וירושה זו מדין תורה היא.

הב"ח בסי' צ הובא בח"מ סק"ו סבר שבכלל זכויות הבעל, כלולים גם פקדונות שהאישה הפקידה ביד אחרים. שכן כל עוד הם קיימים חשובים כאילו מצויים ביד הבעלים, וזכות ביד הבעל לרשת אותם.

ירושת הלוואה שאשתו הלוותה

איתא בגמ' בב"ב בדף קכה:: 'אמר רב פפא, הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה'. נמצא, שאין הבעל יכול לגבות מנכסים שלא מצויים תחת ידה, ובכללם ירושה שמגיעה לו אחרי פטירתה, חוב ממוני בעכבות נזק, ומשכורת שטרם נכנסה לחשבונה קודם פטירתה, וכן כספים שצפויים להגיע לידי היורשים מפוליסת הביטוח בשל ביטוח חיים שעשתה האישה במשך שנות חייה (שלא היה כלול בה זהות המוטבים). וכן כספים שצפויים להגיע לידי היורשים מכספי פיצויים (אא"כ ניתנים בשל חוזה, שאז יגבו עפ"י גדריו). ושתי הבנות נאמרו בדעת רב פפא לגבי גביית מלוה;

א.      התוס' שם בד"ה 'אמר' כתבו שאין הבעל זוכה בירושת מלוה של אשתו: 'דלא שקיל בעל במלות אשתו אפי' במה שלותה אשתו מנכסי מלוג, דהא נזק נמי הוי כנכסי מלוג... ואפי' הכי משמע בפרק שור שנגח ד' וה' דלא ירית בעל'. וכשם שהגמ' בב"ק בדף מב: נקטה שלא יירש בעל חוב נזקי אשתו. וכן סברו הרי"ף, רבנו חננאל והרמב"ן שם והשוו דינו לירושת הבכור.

נמצא, שאף שרב פפא התייחס בדבריו בדין מלוה לגבי דין ירושת הבכור בלבד, פסקו זהה גם לעניין ירושת הבעל מלוה של אשתו. וכתבו התוס' והרא"ש פ"ח סי' יא: 'והא דשביק הכא בעל דאיירי ביה ונקט בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה לאו משום דסבירא ליה דבעל שקיל במלוה, אלא להכי נקט בכור בפיסקא דמלוה משום דפליגי ביה אמוראי אליבא דרבנן'.

יש לסייג ולומר, שלא נכון להורות באופן גורף שהבעל לא ירש מלוה של אשתו, שכן כתב הרב המגיד בהלכות נחלות פ"א הי"א: 'אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו שטרות ואונות יוצאות על שמה, אין חזקתן שלה'. כלומר, רק כשידוע להדיא שהלוותה ממון שלה, בעל לא יירש, אולם אם התעסקה גם עם כספי הבית, שהינם משל בעלה, הבעל יירש אותם, אף שההלואה התבצעה על שם האישה בלבד.

ב.      הרא"ש בב"ב פ"ח סי' יא פסק: 'ולי נראה דאם הלותה האשה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה, ירית בעל ההיא מלוה, שהרי שלא כדין הלותה קרן של נכסי מלוג שלה, שהקרן ברשותו הוא ליטול הימנו פירות... ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות... משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן. וכל שכן אם הלותה ממון שהיה בידה, שהבעל מוציא מידו ויורש אותה מלוה'. כלומר, אומנם אין הבעל גובה את מלוה שהלוותה האשה קודם שנישאה, או שמורישיה שנפטרו לאחר פטירתה הלוו, אך הלוואות אשתו לאחר שנישאה, בעל גובה ומציא, שכן הלוותה אותם ממון הבעל ולא כדין הוציאתם מרשותו.

ג.       הר"י מגאש שם דייק בדברי רב פפא בדין גביה ממלוה: 'דווקא לענין בכור הוא דהוי ראוי, משום דמתנה קרייה רחמנא... עד דאתא לידיה. אבל לענין בעל וכתובת אשה, מלוה מוחזקת הוא, ובעל ירית לה, וכתובה גביא מינה... דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדת לכתובת אשה. ומדלענין כתובת אשה מלוה מוחזקת היא, לענין בעל נמי מוחזקת היא וירית לה בעל, ולענין בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל בה פי שנים, משום דמתנה קרייה רחמנא'. אך הגביל זאת הר"י מגאש, וכתב: 'אלא מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבור נכסי, דקא משתעבדי נכסי דיליה מחיים, אבל מלוה על פה, דליכא שעבוד נכסי אי מטי זמנה למגבא מחיים... ליכא זכייה מחיים, והוה ליה ראוי ולא מוחזק'. הר"י מגאש נמנע להכריע כן למעשה, מפני השיטה החולקת: 'ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בה עובדא'.

כן הבין הרב המגיד בהלכות נחלות פ"א הי"א בדברי הרמב"ם, והתבסס על כך שהרמב"ם בהלכות אישות פכ"ב כתב שכל הנכסים שיש לאשה, אם מתה בחיי בעלה, יירש הכל. ולא חילק הרמב"ם בין הנכסים: 'נראה קצת שהוא סבור כדברי רבו אבן מיגש ז"ל, שכתב שהבעל יורש את המלוה. והאריך בזה וחלק במלוה על פה בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים דאשה. והוא עצמו כתב שהרי"ף ז"ל ור"ח חלוקין עליו ואומרים שדין הבעל במלוה כדין הבכור, והוא ז"ל חשש לדבריהם ולא עשה מעשה כדבריו'.

כן דייק היד רמ"ה שם בדברי רב פפא, אך לא חילק בין מלוה שבשטר למלוה על פה, ובעל יורש אותם.

השו"ע בסי' צ סעי א פסק כדעת הרא"ש: 'וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה האשה קודם שגבתה אותה, אינו יורשה, אבל אם הלותה מנכסי מלוג, ומתה קודם שגבתה, בזו יורש אותה בעלה'.

הב"ש שם סק"ו כתב שאמנם יש חולקים על פסק זה, והר"י מיגש סבר שבעל יורש מלוה אך הוי שיטה יחידה: 'לכן נ"ל, אף אם תפס א"י לומר קים לי כהאי', והגם שהרב המגיד כתב שגם הרמב"ם סבר כן: 'מ"מ הוי דיעה אחת'.

הפתחי תשובה שם סק"ד הביא מהחות יאיר בסי' קכב שחילק בין מצבים שונים. וכתב שאם הכניסה השטר לבעלה בנדן בעת שנשאה, נחשב כראוי והבעל אינו יורש. ואם הכניסה לו שט"ח בשטר וכתבה עליו 'קני לך איהו וכל שעבודיה' או הקנתה אותו במעמד שלשתן במלוה בע"פ – הוי ממון הבעל, ובעל גובה הלווה זו.

תקנת הקהילות בסדרי הירושה של האישה

ישנם סדרת תקנות שהותקנו במשך השנים בדיני ירושת האישה[1], כדלהלן;

תקנת ר"ת וחכמי צרפת שהובאה ברמ"א בסי' נג סעי' ג, שאם נפטרת האישה בשנה לאחר נישואיה יחזרו נדונייתא לאביה וליורשיה, שכן ישנה אומדנא ברורה שנתן האב וקרוביה לזוג על מנת שיחדיו יהנו מהנכסים, וגם בכדי לא להכביד על העוגמת הנפש שיש לאב מלבד פטירת בתו בשנת כלולתיה, ועיקר הצער הוא עד שנה: 'אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת... ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור' (אא"כ המירה לע"ז, כמובאר ברמ"א בסי' קיח סעי' יט, או התאבדה כמבואר בתשובה מאהבה בפת"ש בסי' קיח סק"ד). בתוס' בכתובות בדף מז: הובא שר"ת חזר בו בסוף ימיו מתקנה זו.

תקנת קהילות שו"ם (שפיירא, ורמייזא ומגנצא) קדומה, שהבעל יחלוק עם יורשי האישה אם נפטרה בשנתיים הראשונות לנישואיהם. וכן הביא הרמ"א שם: 'ויש אומרים עוד, דאף בשנה שניה יחזרו חצי הנדוניא'. הרמ"א הוסיף, שתקנה זו פשטה ברוב ישראל, והב"ש שם סק"כ הסיק מכך שאף שלא כתבו תנאי זה בכתובה, מחוייבים בו.

תקנת ק"ק סלוסק בשנת תקכא, כפי שהביא הפת"ש בסי' נג ס"ק יד והערוך השולחן בסי' נג ס"ק כא שעד שלוש שנים מיום הנישואין תוחזר כל הנדוניא שבעין ליורשיה.

תקנת טליטולה הרחיבה את הזמן, ואף כשיש לה זרע ונפטרה לאחר מספר שנות נישואין יחלוק הבעל עם יורשי האישה בנכסיה. הרא"ש בכלל נה והטור באהע"ז בסי' קיח הביאו את תקנת קהל טליטולה:

'כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זרע של קיימא... שיהיה אותו הזרע בחיי האם ואחר פטירתה... יחלוק אותו הבעל עם אותו הזרע לחצאין בשוה. ואם לא הניחה זרע של קיימא... יחזור החצי הנזכר ממנו שהיה לו ליורש מן הדין לאשר יהיה לו דין קדימה בירושתה משאר יורשים'.

הרי שאם יש לנפטרת זרע של קיימא – יחלקו הבעל וצאצא זה בירושתה בשווה בנכסיה. ושאר יורשיה לא יקבלו דבר.

ואם אין לה זרע של קיימא - יחלקו הבעל ויורש הקרוב לה שיש לו דין קדימה בשווה בנכסיה.

תקנה זו קיבלה מעמד של יסוד בלתי ניתן לערעור ולשינוי, אף אם תבקש האישה למחול על כך לטובת בעלה, כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קיח סעי' ח: ' אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדוניתה הראויים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה, אינו כלום'. ויסוד הדין מבוסס על הנפסק בשו"ע בסי' סט סעי' ה שאין להתנות על כך שלא ירש את האישה, כיון שזכה בירושה לא יכול להסתלק מכך.

בקהילות בני ספרד קיבלו תקנת טליטולא ונקראת 'תקנת חצי הישבון', במקום שלא הותירה האישה זרע. והפתחי חושן ירושה עמ' תלא הערה פא כתב שלא ראה שנוהגים בכך האידנא.

ירושת הבעל בכספי אשתו שמופקדים בבנק

נחלקו האחרונים בזכות הבעל בירושת כספים של אשתו שמופקדים בבנק, אם דינם כירושה המוחזקת, שבעל זכאי לירש, או שמא דינם של כספים אלו כראוי ולא כמוחזק.

א.      יש שסברו שחשבון הבנק של האשה הינו מוחזק בידה, ויש זכות לבעל לגבות מחשבון זה בכלל כל הירושה שגובה ויורש את אשתו.

ב.      היעב"ץ ח"ב סי' לא, הגינת ורדים אעה"ז כלל ד סי' יט, מהר"י הלוי וחיים שאל לחיד"א ח"א סי' עד סק"ח סברו שלמעות המופקדים בבנק יש דין של ראוי ולא נחשבת האשה מוחזקת בהם. ובטעם הדבר כתבו, כיון שיש ביד השלטונות לקחת מהם בזמן מלחמה, או לבניין העיר. ואין לבעל כל זכות ירושה בכספים אלו.

האגרות משה אהע"ז ח"א סי' קד והיביע אומר ח"ח חו"מ סי' ח תמכו בשיטה זו, כיון שהבנקים לא שומרים בכספת את הכספים שמופקדים בידם, אלא הם משתמשים בהם, מדעת בעלי החשבון. כלומר, המפקיד התיר לבנקים לעשות שימוש בכספים שהוא מפקיד בידם, והוי כמפקיד מעות ביד השולחני, שהוי כראוי בלבד ולא כמוחזק, כפי שכתבה הגמ' בב"ב בדף קכה: לגבי דין הבכור שלא נוטל פי שנים ממעות שבידי השולחני, שהרי אין האב מוחזק בהם ולא יקבל לידיו את אותם המעות שהפקיד ביד השולחני.

בשערי ציון לגר"צ בוארון נקט כדעת רוב הפוסקים שהכספים שבחשבון הבנק הינם כמלוה והבעל אינו יורשם.

והנה אומנם השו"ע בסי' צ סעי' א פסק כרא"ש שבעל יורש הלוואה שהלוותה לאחר נישואיה מנכסי מלוג, וגובה מהחייב לה, ורק מלווה שקודם הנישואים אינו יורש. ולפי זה היה נכון שהבעל יגבה אף מכספים שבבנק, שהאישה הפקידה לאחר נישואיהם.

אלא שיסוד הדין של דברי הרא"ש אלו שבעל גובה מהלוואה שנתנה לאחר נישואיה, מבוסס על כך שהאישה הלוותה האישה שלא כדין מנכסי מלוג, ולכן הבעל מוציא מיד הלווה, כדין אישה שמכרה מנכסי מלוג שהבעל מוציא מיד הלקוחות. וכתב הח"מ שם בסק"ט על פי זה, שאם היה לאשה נכסי מלוג שאין לבעל בהם זכות אכילת פירות (כגון שכתב לאשתו: דין ודברים שאין לי בנכסייך, או שנתן לה הבעל מתנה) שבמצבים אלו יש רשות לאשה להלוות למי שתחפוץ, בדברים אלו הבעל יחשב כראוי ולא כמוחזק, ולא יוכל לגבות מיד הלווה, כיון שלא שנהגה כדין שהלוותה אותם ולאין לבעל זכות למנוע ממנה, ועל כן לא יוציא הבעל את שנתנה ולא יגבה אותם. ולפי זה, כספים שמופקים בבנק ברשות הבעל, הוי כהלוואה ברשות ומדעת הבעל, ואין לבעל זכות בהם ככל נכסים שמוגדרים כראוי. וכן מבואר באגרות משה אהע"ז ח"א סי' קד שכיון שהיה בידה לעשות בחשבון שלה כרצונה, יש לה זכות בממון זה, וכלפי הבעל הוי רק כראוי.

ועוד, שיש החולקים על פסקו של הרא"ש והשו"ע, וסברו שאין לבעל זכות ירושה ממה שהאשה הלוותה, ונחשב לעולם כראוי, אף שהלוותה לאחר הנישואין.

תפס הבעל ומוחזק בכספים שהלוותה

יש לדון בבקשת הבנים לגבי כספים שהבעל הוציא מכבר מהחשבון של האישה, אם יש לו להשיב לבנים, שכן נטל מכספים שנחשבים כראוי ולא כמוחזק.

כיון שהשו"ע הכריע כדעת הרא"ש, והב"ש שם סק"ו כתב שאינו יכול לתפוס ולטעון קים לי כדעת הר"י מגאש והרמב"ם עפ"י הרב המגיד שהבעל יורש מלות אשתו כנגד פסק השו"ע. ולכאורה י"ל שלא הועילה התפיסה של הבעל ומחוייב להשיב לבנים את הכספים שנטל מכבר.

אולם כיון שיכול הבעל לטעון קים לי כדיעות שסברו שאין לכספים שבבנק דין מלוה, יכול הבעל לטעון שמוחזק בכספים, ואין אפשרות להוציא ממנו.

במהלך הדיון טען הבעל שהיו כספים שהפקידה בבנק, לאחר נישואיהם, ועל פי הנפסק בשו"ע כדעת הרא"ש, הלוואה מנכסי מלוג, הבעל יכול לגבות. ואף אם היו הבנים ויורשיה תופסים מכבר אותם, לבני עדות המזרח היה מקום להוציא אף מידם ולא יוכלו לטעון קים לי כנגד מרן.

אך לבני עדות אשכנז, שלא קיבלו על עצמם את הכלל שאין לומר קים לי כנגד מרן, הגם שהרמ"א לא הגיה על פסקו של השו"ע, כאשר היורשים מוחזקים כנגד הבעל לא יוכל להוציא מהם, שיטענו קים לי שהוי ראוי ואין לבעל זכות בזה. ומה שכבר נטל הבעל, יותיר בידו כפי הערך של כספים אלו.

אם הבעל יורש כספי פיצויים

הגמ' בב"ק בדף מב: הביאה את שיטת ריש לקיש בדעת רבי עקיבא שסבר שהפסוק 'כי יגח שור את איש או את אשה' מלמד שנזקי האשה ליורשיה, ולא לבעל, שהכוונה לכופר: 'הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה, והוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק'. וכן באר הרמב"ן בב"ב בדף קכה: בגדר ירושת הבעל את הכופר, וכן מבואר בקצוה"ח בסי' תה סק"א שדמי הכופר ניתנים כירושה, ובכך באר את הדין שהתם שהזיק פטור מהכופר: 'כופר אינו משלם אלא לאחר מיתה... וכיון דפלגא נזקא קנסא, אין אדם מוריש קנס לבניו... א"כ לא משכחת דמים לבן חורין בפלגא נזקא דתם, כיון דבתורת ירושה בא הדמים ליורשי המת'. כן מבואר להדיא בחזו"א חו"מ טו ס"ק לו שהכופר ניתנת בגדר ירושה (בניגוד לדמי פיצוים שאינם כירושה וניתנים ישירות ליורשים, כדלקמן), אך כתב, שכיון שהוי ראוי לא יגבה ממנו הבעל, אומנם הבין שבעל חוב יוכל לגבות ממנו. נמצא שהבינו שהנפטר זוכה בדמי הכופר, ומכוחו זוכים יורשיו בממון זה.

התוס' בב"ק שם בד"ה 'והוה' הקשה, שישנו לימוד שבעל אינו גובה מנכסים ראויים, ומדוע נצרכה הגמ' בב"ק לדרשה נוספת שלא יגבה את הכופר. ויישבו התוס' שדמי הכופר לעולם יחשבו ראוי כיון שזכאי להם רק לאחר פטירת המוריש, ולא ניתן ללמוד מכך על שאר דיני 'ראוי'.

בשו"ת מהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' ד למד מדין הכופר על כל כספים שחייבו הערכאות את הרוצח כפיצוי שכלולים בכלל הירושה לבנים היורשים, ואין בעל חוב גובה מהם כדין נכסים שבגדר 'ראוי' כמבואר ברא"ש ובשו"ע בסי' קד. וכ"כ המהר"ם מלובלין סי' פו. הובאו במשנה למלך בהלכות לוה ומלוה פכ"א ה"א[2] שדן לגבי יהודי שנרצח והערכאות נתנו לארבע אחיותיו דמי פיצוים ולבעל חוב של הנרצח, ודן המשל"מ אם יש זכאי הבעל חוב לגבות מכספי הפיצויים.

מנגד סבר המנחת חינוך במצוה נא שהירושה כוללת רק נכסים שזכה בהם המוריש לפני עת פטירתו, אולם בכופר זוכה לאחר פטירתו, ועל כן אינו כלול בדיני ירושה, אלא זכות זיכתה התורה את היורשים בממון זה, ואין לו דיני ירושה כלל:

'ולענ"ד דראוי ל"ה אלא אם הממון שייך להמת, והיורש בא מכחו, כגון מלוה... וכן בנפל להמת נכסים בירושה. דשייכים לו, והיורשים יורשים, שייך לומר דגזה"כ הוא דאין הבעל יורש מה שבא לאח"מ מה שאינו מוחזק להמוריש בשעת מיתה. אבל כופר, דלא משכחת לה אלא לאח"מ, וזה גזה"כ דצריך לשלם הכופר ליורשים, א"כ אין הממון של המת כלל אפי' לאח"מ. כי התורה לא זיכתה לו כלל שיהי' המעות שלו, והיורשים ירשו אותו, רק התורה גזרה גזה"כ שהמזיק יתן כופר, ולמי יהי' הנתינה, ליורשי ממונו, אבל לא מחמת ירושה אלא שגזה"כ שהתורה זיכתה ליורשים בממון... אבל אין שייך כלל להמת לומר שהיורשים יורשים מכחו'.

נמצא שתשלומי הכופר הם אומדן הנזק שיש על המזיק לשלם ליורשים, בשל הנזק שהוסב להם: 'וכופר זה הוא דמי הניזק, שמין שווי' של הנהרג, והמזיק משלם דמיו ליורשים', ואין כאן כסף שהיה האב זכאי לו, ולכן וודאי שלא יירש בו הבכור פי שתים. וכן הבין השואל ומשיב תניינא סי' פז.

וכן סבר האור שמח בהלכות נזקי ממון פ"ט הי"א:

'מכופר לא נפקינן, דשם אינו בגדר ירושה, רק זכות שזיכתה תורה ליורשין שלה, והוי כמו דאשכחן חוק דתי לענין גואל הדם, כן ה"נ זכות דתי הוא ליורשי הנהרג לשלם להם כופר'.

ובכך יישב האור שמח את קושית התוס' הנ"ל, שנצרכו לפסוק נוסף לומר שבעל אינו יורש 'ראוי', ולא למדו דין זה מדין כופר. שכן מכופר לא ניתן ללמוד שהרי אינו בגדר ירושה, רק זכות שזיכתה תורה ליורשיה, ושפיר הצריכו פסוק נוסף להורות שבעל לא יורש מהראוי.

כן מבואר בדברי החזו"א חו"מ סי' י ס"ק טו שאין לכספי הפיצויים דין ירושה, בניגוד לדעת המשל"מ דלעיל:

'ואפי' אם קבעו בדיניהם לשלם גם כסף עבור הנהרג, אין בעל חוב גובה מהן. ולא דמי לכופר החשוב כירושת הבעל, ואי גבו קרקע בעל חוב גובה מהן... רוצח פטור מדמי הנהרג, ואף אי מתחייב מדיניהם, אן בכח דיניהם למחשב כחובת אביהם... אבל הסכם דיניהם אינו אלא לחייב ליתן ליורשים אבל אין כאן ירושה. וזה דלא כמו שהובא במשנה למלך'.

הרי עולה לדינא, שאין הבעל זוכה בכופר, או משום שהוי ראוי, או משום שהחיוב הינו מעיקרא רק ליורשיה, ולא לבעל (וכן בכור לא יגבה פי שתים מהכופר, או משום שאינו בגדר ירושה כלל, ואף אי נימא שהוי ירושה הוי ראוי, ואין לבכור בכך זכות יתירה מיתר אחיו).

ולגבי תשלומי פיצויים, יש לדון, שכן החזו"א בב"ק סי' טו ס"ק לו כתב שמדברי התוס' בכתובות בדף לח: בד"ה 'יש' נראה שבעל חוב כן גובה מהכופר, אף על פי שהוא 'ראוי' לענין ירושת הבעל, מכח הדין דשעבודא דרבי נתן. ודלא כרמב"ן והקצוה"ח. ועוד, שיתכן ודווקא לגבי כופר הדין הוא שהתורה זיכתה ליורשים ככפרה להורג, אך כסף שניתן כפיצויים שמחייבים בערכאות, נועד לפצות את היורשים על הסבל שהם עוברים, ויש מקום להכליל בכך גם את הבעל כמוטב בכספים אלו, כיון שגם הוא נפגע. וראה בנודע ביהודה קמא או"ח סי' לד הובא בשערי תשובה בסי' שמג שיש לפייס את היתומים כי הם נפגעו מההריגה וצריך לבקש מהם מחילה. ולכאורה לא גרע הבעל מיתר היורשים.

ולגבי ביטוח חיים מסתבר שיהא דינה שונה מכל ירושת 'ראוי'. שכן המבוטח עשה עיסקא עם הביטוח ושילם על זה מדי חודש בחודשו, ותלה את תשלומי הביטוח במיתה שלו, והינה בגדר 'תנאי', שכשימות יתנו את הכסף שלו לבניו. הרי שהכסף שהפוליסה נותנת, אינו ניתן בגדר ירושה ששייך לנפטר, אלא כהסכם בין המוריש לחברת הפוליסה למי ינתנו המעות כשיבואו לידי חיוב. ולפי זה הכסף, אינו של בעל הפוליסה אלא של חברת הביטוח, והם מחוייבים לעשות ולנהוג כפי שהתחייבו בהסכם (אומנם אם לא היה פירוט של המוטבים, אלא צויין 'יורשים', יש לראות כספים אלו ככל ירושה של שטר חוב, ובעל ובכור לא יהיו זכאים בהם ככל דין 'ראוי'). וכן מבואר בהאחיעזר ח"ג סי' לד שכתב בשם הגרא"ו דהחוב של הביטוח שונה מכל ראוי, שכן חיוב הביטוח חל מחיים אלא דזמן הפרעון הוא לאחר מיתה, וחשיב דבר שבא לעולם מחיים. וכ"כ בפסקים וכתבים להגרי"א הרצוג ח"ט סי' סו שתלוי באומדנת הביטוח שנתנה זאת ליורשי הנפטר שלא יפלו על הצדקה, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קלז לגבי תשלומי דמי פצוי לעובד שנהרג במהלך עבודתו: 'דאין התשלומין רק מצד תקנת החברה לשלם להמשפחה של הנהרג... ממילא תלוי הכל בתקנת החברה'. וכן הוא בחשב האפוד ח"ג סי' נ שיכול ליתנם לבנותיו, שאינו כירושה. ב'שורת הדין' ח"ב עמ' שמב הערה 5 הביא ממו"ר הגרז"ן שליט"א, שיש ליתן למוטבים את כספי הביטוחים מדין עבד כנעני. כלומר, המוטבים זכו בזכות ממונית זו עוד בחיי המוריש, ולא מדיני ירושה הוא.

לדבריהם, יהא מותר להוסיף מוטבים שיקבלו את כספי הביטוח חיים, אף את אלו שאינם היורשים עפ"י הלכה, עפ"י הדין שמצוה לשמוע לדברי המת, כשהושלש ביד שליש, כמבואר בשו"ע בסי' רנב סעי' ב. כמו כן הכא שהכסף מצוי ביד החברה שעימה ערך את הפוליסה, יש בידו להוסיף ולזכות לכל שיחפוץ (אכמ"ל אם יכול לשנות או להוסיף מוטבים נוספים).

[1] ראה בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקמה שמועיל מנהג להסדיר ירושה, הגם שבכך הוא עוקר את דיני הירושה. אך אין לנשל מירושה בשל דיני הערכאות, ועל זה כתב הרדב"ז ח"ד סי' קכ שעונשו גדול מן הגזל, שכן סבור שזכה בדין ולא יעשה על כך תשובה לעולם.