התקין מזגן מעל חדר שינה של שכנו

דיני רעש באיזור מגורים

המקרה:

לאחר מספר שנים שבהן התענה שכן בשל החום ששרר בביתו, התקין מזגן בחדר שינה, כאשר מנוע המזגן תלוי מחוץ לבנין בין הקומות. תחתיו גר שכן מבוגר שדרש בזעם רב להסיר את מנוע המזגן העומד מעל חלון חדר שינה שלו, מפאת הרעש שמפיר את שנתו ומנוחתו.

השכן המבוגר טען: מטבעו הוא מתקשה לישון כשישנם רעשים, ובחר במיקום זה בשל השקט של חדר השינה. כעת תולה שכנו על חלונו מנוע המייצר רעש רב בדיוק בזמני המנוחה והשינה.

השכן השיב כנגדו: מכיון שהתקנת מזגן בדירה הינה דבר רווח, והמציאות כיום היא שמפצלים את המנוע ומתקינים אותו מחוץ לבית, והרעש אינו חורג מן המותר ע"פ החוק והנהוג, לא יוכל דייר למנוע משכנו שימוש בדירתו.

בנסיון להביא לפשרה בין הצדדים עלתה השאלה, על מי מוטלת עלות העברת המנוע למקום אחר.

תשובה

מותר לאדם להפעיל מזגן בביתו, אף שהמנוע מפריע לשכנו, שכן זהו שימוש מקובל ורווח בבתי רבים. אך מוטל עליו להרחיק את המנוע מחלון שכנו, אף אם הדבר כרוך בהוצאה כספית קטנה. אולם אם ניוד המנוע כרוך בהוצאה כלכלית גדולה, יהא על השכן הניזק לשלם זאת.

אין אפשרות למנוע מדייר להפעיל בביתו מוצרי חשמל כמכונת כביסה ושואב אבק. כמו כן ניתן לשחק בכדור בבית, אף שהדבר משמיע רעש רב, מלבד בשעות מנוחה על פי המקובל במקום זה.

לשיטת השו"ע, יוכל למחות ברעשים שאין בהם מנהג ברור לעשותו בבתים, ולדעת הרמ"א יהא מותר לעשותם. וכן יש לדון לעניין לימוד נגינה בבית פרטי.

ניתן למנוע משכן לעשות בחצרו מעשים הגורמים רעשים חריגים. על כן ניתן למנוע מקבוצה גדולה של ילדים לשחק ולהתגודד בחצר עם אחד השכנים, כאשר זהו נוהג חריג באזור.

נמוקי הדין

רעש כנזק

איתא במסכת בב"ב בדף כ:: 'חנות שבחצר, יכול (שכן) למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות'.

שתי הבנות נאמרו בביאור המשנה;

א.      המגיד משנה בהלכות שכנים פ"ו הלכה יב תמה על דין המשנה, והקשה: 'מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש, והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין'. על כן באר שהתירו להרעיש בקול פטיש רק אם כבר נהג כן מספר שנים והחזיק לנהוג כן: 'אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו, יכול לעכב', וזהו חידושה של משנה זו שאם שכן החזיק ונהג לפתוח חנות ובכך הרבה את קול הנכנסין והיוצאין: 'הודיענו שאפילו החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאין, שהן אחרים... אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה'. הרי שמותר לאדם לעשות רעש בביתו עבור עצמו, אך לא לאחרים, אם החזיק לעשות זאת.

הב"י אמנם העתיק את הרב המגיד, אך לא הזכיר חילוק זה, אם עושה עבור 'עצמו' או ל'אחרים'. ויתכן שסבר שעיקר החילוק הינו ברמת ה'קול' והרעש שנעשה, שקול היוצאין והנכנסין אינו כ"כ חזק ולפיכך לא מחה בו, לעומת קול הפטיש שהינו חזק ולא היה לו להניח לשכנו לנהוג כן בקביעות, ואם לא מחה בו, החזיק לנהוג כן.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות שכנים שם: 'אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן'. וכן פסק השו"ע בסי' קנו סעי' ב. נמצאנו למדים, ששכן יכול לעכב את שכניו מלהרעיש כל עוד לא החזיקו[1] ונהגו כן שלוש שנים (הדרישה בסי' קנו ונתיה"מ סק"א בארו שמהני להחזיק ע"י קול הפטיש משום שעושה מלאכה אחידה תמיד ולא מיחו בו, לאפוקי מקול הנכנסים והיוצאים שאינם בקביעות וכל שכן מביא מכריו ורעשים שונים, ולכן לא מחו בו משום שסברו שיוכלו לסבול את הרעש, ולכך אין חזקה). וכן פסקו רבינו ירוחם נתיב לא חלק ו והסמ"ג מצוות עשה סי' פב הובאו בב"י שם. כן נראה לדייק מדברי רש"י שם בד"ה 'סיפא' שהוי נזק: 'ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים לא מצי למחויי', שהחילוק אם בא הקול מעצמו או מאחרים.

ב.      התוס' בב"ב בדף כא. בד"ה 'וגרדי' הקשו על הדין שניתן לעכב על האומן והגרדי מלעבוד בביתם עם לקוחות: 'מאי שנא גרדי מבעל ריחים דתנן במתני' דאין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הריחים ומקול הפטיש', והשיבו התוס': 'וי"ל דמתני' בעושה לעצמו והכא בגרדי העושה לאחרים דאיכא נכנסין ויוצאין'. כלומר, כל שעושה רעש בביתו לעצמו, אינו יכול לעכב עליו. וכן באר הרשב"א בב"ב שם בדף כ: בביאור המשנה וכן הכריע הדרישה בסי' קנו בשם הרמב"ן והדרכי משה שם בדעת הטור. וכן לשון הריטב"א בדף כ:: 'משום קלא לא מנעינן'.

כך כתב המרדכי במסכת ב"ב רמז תקיב: 'חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין כו', היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר. אבל אם מכה בפטיש או בריחיים, אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים'. כן נראה שפסק הרמ"א בהגהה בסי' קנו שם: 'וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות (המגיד פ"י דשכנים בשם הרמב"ם ורשב"ם וב"י בשם התוס' ומרדכי)'.

בביאור המשנה לשיטה זו שדחתה מההבנה שרעש הינו נזק, כתב הרשב"א כך: 'אלא טעמא משום רבוי דרך, כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים, שמרבים עלינו את הדרך'. כלומר, יכול למחות בנכנסין והיוצאין לא משום הרעש שנעשה בשהותם, אלא מפני ריבוי הדרך, והטרחה הנגרמת לו כתוצאה מכך שהרבה נכנסין ויוצאים. אמנם יתר הראשונים בשיטה זו יכולים לבאר, שכל שעושה ברשותו לעצמו, לא יוכל למחות בו.

הרי שנחלקו ביסוד דין הרעש, אם נחשב כנזק כיתר הנזיקין, או שכיון שאין כאן חסרון ממון או נזק ממשי לחברו, אין לכוללו בכלל נזיקין, ואין למנוע מזולת לעשות כרצונו.

לסיכום: ישנה מחלוקת בין השו"ע לרמ"א אם יכול למחות בשכן על רעשים שנעשים בדירתו. אולם גם לשיטת השו"ע יש להתיר כל שימוש רווח שנהוג לעשות בבתים, כיון שהכל קיבלו עליהם שיהיו עושים אותם, וכן עמא דבר, ונחשב כהחזיק לעשותם. אומנם שימוש שאין מנהג ברור לעשותו, יוכל לדעת השו"ע למחות בו כל עוד לא החזיק לעשותו, ולרמ"א לא יוכל למחות בו.

רעש במרחב המשותף

הרמב"ן הרשב"א והריטב"א לא חילקו בדבריהם היכן נעשה הרעש, וסברו שאין יכולת למחות במרעיש, ויתכן לבאר שסברו שאין בכך טענת נזק כלל, כלשון הריטב"א שם: 'משום קלא לא מנעינן'. אולם המרדכי שם הביא חילוק בדבר: 'נראה לרבינו יואל דוקא בחנות שלו יכול לתקן מלאכתו בע"כ, אבל בחצר אמרינן פרק חזקת הבתים דכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה. דאלת"ה קשיא אהדדי, (דהא) התם קאי אמתני' דקאמרינן היה מעמיד [בחצר] תנור וכירים'. כלומר, התירו לאדם להרעיש ברשותו בלבד, אך בחצר המשותפת אינו רשאי להרעיש. ובטעם הדבר יש לבאר שרעש אכן הינו היזק, ודלא כפשט יתר הראשונים, אלא שמכיון שעשה זאת ברשותו, אינו יכול לעכב עליו. וכן חילק הסמ"ע בסי' קנו סק"י בין קול ורעש שעושה בביתו לבין שנעשה בחצר.

אלא שבציון המקורות של הרמ"א חיברם לשיטה אחת, הרי הבין שמשנה אחת נאמרה כאן, שאין יכולת למחות במרעיש ברשותו. וכן נראה שהבין הגר"א שיש כאן שיטה אחת.

כן מפורש במאירי בב"ב שם שיסוד ההיתר להכות בפטיש ברשותו הינו רק משום שעושה ברשותו: 'עושה הוא כלי אומנתו לשם, ויוצא ומוכר לשוק, ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד. שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים, שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו, ואינו נמנע מפני היזק שינה. אבל המכירה, אדם עשוי יותר למכור בשוק'. וכן באר היד רמ"ה בסי' נו שיכול למחות בנכנסין והיוצאין משום שלית ליה רשותא למיעל, לעומת קול הפטיש שעושה ברשותו בהיתר. הרי שסיבת המחאה הינה בשל הרשות המשותפת שלא אפשרה לעשות בה כל דבר, ולא עצם הרעש כנזק.

הפת"ש בסי' קנו סק"ב הביא את דברי הלבוש שהיכן שדרו ביחד במקום אחד, לא יוכלו לעשות רעש ללא תיאום והסכמה משותפת, כיון שעל דעת כן השתתפו ודרו ביחד, ואין דעת העולם סובלת שכל אחד יעשה כרצונו.

נמצאנו למדים שמעיקר הדין לא ניתן למחות באדם מלהפעיל בביתו שואב אבק באישון לילה אף שהדבר יפריע למנוחת השכנים, אך כיון שקיבלו הכל את המנהג הרווח שהכתיב החוק ומציאות החיים, וגרים כאן על דעת הנהגה זו, לא יוכלו להרעיש בשעות הלילה. אולם יוכלו למחות מלגלגל את חוטי הכביסה על גלגת חורקת התלויה מחוץ למבנה (אמנם לדעת החת"ס שנראה לקמן, לא יוכלו למחות, שכן לא יכול לתלות כביסה במקום אחר, מאידך, בידו למצוא חלופה לחריקות) ולמנוע הפעלת גנרטור בחצר אם זה דבר חריג, כיון שעושה כן בחצר המשותפת.

רעש בשעות המנוחה

הרשב"א בב"ב בדף כג: כתב: 'מיהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקים שהנפש קצה בהם אין לו חזקה כי הא דרב יוסף דאע"פ ששאר בני אדם אין נמאסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל, וכן כתב ר"ח ז"ל'.

הב"י בסי' קנו הביא תשובת הריב"ש בסי' קצו שחולה מצי למחויי בקלא: 'זהו בשאר בני אדם הבריאים. אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידי' כקוטרא ובית הכסא, כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג'. והרמ"א בסי' קנה סעי' טו ובסי' קנו סעי' ב פסק דבריו שחולה ואנין טעם יכול למחות על נזקי רעש.

ויש לדון בטעם הדין, שהרי הרמ"א פסק כראשונים שרעש הנעשה ברשותו אינו נחשב כנזק, והכיצד החולה שהקול מזיק לו יכול למחות?

צריך לומר שישנם שני היבטים לרעש - מצד הנזק שעושה, פסק הרמ"א שלא חשיב כנזק. ומאידך הוי צער לסובביו. כל עוד לא גורם הרעש לביטול תשמיש דיורי שכניו, לא יוכלו משורת הדין למנוע ממנו להשתמש ברשותו, ברם כאשר ישנו שכן רגיש, שבשל הרעש נמנע ממנו שימוש ברשותו, הוי כפגיעה בדיוריו ומוגדר כנזק.

נראה שהכל בחזקת רגישים לרעש בשעות המנוחה, ויש בהרעשה כדי לבטל את היכולת לנוח כנדרש, ולכן יוכלו למנוע מהמבצעים רעשים קולניים, אך לא יוכלו למנוע מהעושים רעשים קלים, אף שבלילה נמנעים אף מהם. יש לסייג הגבלה זו ולומר שיש לבחון כל מקום לפי עניינו ומיקומו, ויש מקומות בהם לא קיים המושג שעות מנוחה והמקום שוקק רעש כל היום, ולא יוכל מאן דהו להתלות במעשה מסוים של שכנו ולמנוע ממנו שימושיו. מאידך, יתכנו מצבי ביניים, שיהא רשאי למנוע רעשים מסוימים, והכל תלוי באופי המקום. ברור הוא שישנם זמנים מיוחדים שדורשים התייחסות שונה, כמו בפורים או לפני חג סוכות שהכל מבקשים לבנות סוכה אף בשעות מנוחה, אך גם כאן יש להזהר לא לחרוג יתר על המידה.

הפעלת מזגן, מכונות חשמליות - תשמישי דירה מרעישים

הפת"ש בסי' קנו סק"א הביא את דברי החת"ס בשו"ת ח"ה בסי' צב שהביא דברי המהרלב"ח בסי' צו שבאר ביסוד דין המשנה שאין למנוע קול הפטיש חרף הנזק לרעהו, שכן בכך יתבטל יכולתו לדור בביתו: 'דלדעתי הטעם מפורש במתני'... מבואר דכל שא"א לו לעשות בשוק כי ע"כ הפטיש והרחיים יעשה בביתו אינם יכולים למחות, אפי' בקול גדול המטריד אותם. כי לא מצי שכיני למיפסקא חיותי', משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק, ע"כ לא יסבלו אפי' הפסד קטן'.

יסוד הדברים מצוי לכאורה כבר בדברי המאירי בב"ב שם: '...רצה לעשות בביתו חנות למכור את כליו או סחורותיו לשם, יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר, אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים. ר"ל, הבאים ליקח, שפעמים שיש להם תרעומת זה על זה וצווחים. אבל עושה הוא כלי אומנתו לשם, ויוצא ומוכר לשוק, ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד. שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים, שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו, ואינו נמנע מפני היזק שינה. אבל המכירה, אדם עשוי יותר למכור בשוק'. כלומר התירו לאדם לעשות רעש בתוך ביתו, כיון שזהו תשמישי הבית ואין דרכו להעשות בחוץ. אומנם במאירי נראה גדר רחב יותר מאשר המהרלב"ח, ואף לו יכל לעשות במקום אחר את הרעש, אין יכולת למנוע מהעושה בביתו להשתמש ברשותו.

החזון איש חו"מ בסי' יג ס"ק יא כתב שדברי הריב"ש שחולה יכול למחות אמורים בתשמיש שאינו מעיקר תשמיש הדירה, כגון אריגה וכיו"ב שאינו מצוי בכל דירה ובכל אדם. אולם תשמיש רווח ונהוג ברוב הבתים, אף החולה אינו יכול למנוע מידו לעשותו ולצרוך אותו. ואם אם החולה קדם ודר במקום תחילה, רשאי הדר שבא אחריו לעשות בביתו כל תשמיש שנעשה בבתים בדרך כלל.

על כן אין ביכולת שכן למנוע מלהפעיל מכונת כביסה או מכונת יבוש, או להפעיל מזגן בביתו הגם שנוצר רעש בבית שכנו המבוגר אף לו היה חולה, מלבד בשעות המנוחה שנהוג לא להפעיל מוצרי חשמל מרעישים, שכן על דעת כן נכנס לגור במקום. אך משורת הדין יוכל להתקלח אף באישון הלילה, חרף מחאת שכנו שהדבר גורם רעש ומעיר אותו משנתו. ולפנים משורת הדין – ישתדל להמנע.

על פי דברים אלו, גם לשיטת מרן השו"ע אין ביכולת השכן למנוע מדייר להפעיל מזגן אף שמנוע המזגן פונה לחלונו, שכן נהוג בהרבה אזורים בארץ להפעיל את המזגן בכל שעות היממה על פי הצורך, והרעש של מנוע המזגן אינו חריג ואינו יוצא דופן, ולא יוכל למנוע משכנו מלהשתמש שימוש סביר בביתו, הגם שהינו מבוגר, ומטבעו קשה להירדם.

אולם מנוע מזגן שנתלה מחוץ הבית, הוי רעש שנעשה בחצר המשותפת, וכבר חילק רבנו יואל במרדכי שיכול למנוע מלעשות רעש בחצר המשותפת. אלא שברור לכל שזהו תשמיש סביר ורווח בשטח המשותף של הבניין, והכל נוהגים להתקין מנועי מזגנים באופן זה, ולא יוכל שכן למחות ולמנוע שימוש זה, אף שהוא מפריע לו.

להרחיק כל נזק

בעליות דרבנו יונה בב"ב בדף כו. וברמב"ן בב"ב שם כתבו שלפנים משורת הדין יש להרחיק מכל נזק, שאין ראוי לחסיד להזיק שום נזק. ועל מוטל על כל אדם להוציא מממונו בכדי שלא יגרם נזק מחמתו.

והדברים אמורים בעיקר בדיני נזקי שכנים, שכן מיסוד חיוב הרחקה הנזק בדיני שכנים אינו מפאת דיני נזיקין, אלא חיוב להגן על תשמישי וצרכי השכן. ועל כן כתב הקריית ספר בהלכות שכנים פ"ט שראו חכמים לנכון להרחיק את הנזק מרעהו. ולדעת הגר"א בסי' קנה סק"ח בדעת הרא"ש הוא חיוב דאורייתא, וכפי שבאר הנתיה"מ שתיקנו את האופן הראוי כך ששני הצדדים יוכלו להשתמש ולהנות מהרשות שלהם.

ולכן אף שבעל המזגן רשאי להפעיל את המיזוג, מוטל עליו למנוע את ההיזק אם ניתן בקלות לבצעו, גם במחיר כלכלי מסוים. כלומר, נדרש היה בשעת התקנת המזגן להשקיע קצת יותר, בכדי להעמיד את המנוע באופן שימזער את הרעש בבתי שכניו. אולם אם העברה זו כרוכה בהוצאה כספית לא מבוטלת, על הניזק להרחיק עצמו מכספו.

---