גדרי לא תהיה לו כנושה ואיסור ריבית

לכבוד הרב...

בנוגע לשאלתך, שלפני מס' שנים פנה אליך פלוני בבקשת הלוואה של 15,000 ₪ ואמרת לו שיש לך כסף רק במטבע חוץ ועל כן אתה נותן לו את הכסף ומבקש ממנו שילך לפרוט את הכסף במקום מסוים, לאחר תקופה ארוכה (של מספר שנים) שלא החזיר לך את הכסף, וגם לא יצר קשר להסביר למה לא החזיר את הכסף, פנית אליו ובקשת ממנו להחזיר לך את כספך, בתגובה קבלת מייל מזוגתו לפיו אתה עברת על איסור של 'לא תהיה לו כנושה', לאחר מספר שנים נוספות ולאחר שביררת היטב את מצבו הכספי פנית אליו שוב והוא השאיר לך סכום מסוים של כסף, שלא מתקרב לסכום הכולל, וכששאלת אותו איך הגיע לסכום הזה השיב שמאחר שקיבל את הכסף במטבע חוץ (דולר) ויש בזה בעיה של ריבית לכן הוא מחזיר לפי הדולר ולא לפי השקל, אך גם לפי החשבון שלו עדיין הוא נשאר חייב כסף, ונפשך בשאלתך מהי דעת תורה בענין זה.

והנה יש כאן ג' שאלות א. בגדרי לא תהיה לו כנושה. ב. בגדרי החיוב של הלוה להשיב את הכסף למלוה. ג. באיסור ריבית.

והנה בכדי לברר את איסור לא תהיה לו כנושה עלינו לעיין בזה בדברי חז"ל מהו גדרו של האיסור, ואמרו במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים - מסכתא דכספא פרשה יט):

[לא תהיה לו כנושה. לעני שעמך לא תהיה לו כנושה, אבל היה לעשיר כנושה]. - לא תהיה לו כנושה. שלא תראה לו בכל זמן.

הרי שגדר האיסור הוא במי שמזכיר וחוזר ומזכיר שהוא חייב לו את הממון אף שאין מזכיר בפה אלא רק מראה את עצמו לפניו, אבל מה שלאחר כמה שנים שואל איפה כספו אין בזה איסור דלא תהיה לו כנושה.

וכן אמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב - שם פרק כב):

לא תהיה לו כנושה. שלא תראה לו בכל זמן שלא יתבייש.

והרשב"ם פי':

לא תהיה לו כנושה - כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון, כדכת' והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון.

הרי שהשואל איה כספי ואין דוחקו ליקח משכון אין עובר באיסור דלא תהיה לו כנושה.

וכ"כ שם ר' יוסף בכור שור:

כנשה: כמי שנשה ושכח הלואתו זמן ארוך ועתה דוחק הלוה ואומר לו ללוה: כמה ימים החזקתה בשלי? ודוחק אותו מאוד. ו"נושה" כמו "נשני אלהים", לשון שכחה, ואינו נקרא "נושה" אלא כשדוחק הלוה. כמו "והנושה בא לקחת", "והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך [את העבוט החוצה]".

הרי שהשואל סתם ואין דוחקו מאד אין עובר בלאו דלא תהיה לו כנושה.

דבר אחר כתב הרמב"ן שם:

לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם.

ור' חיים פלטיאל שם פי' שהוא שייך רק לאיסור ריבית, וז"ל:

לא תהיה לו כנושה. כלומר אל תתלה כאילו היית נושה בעצמך מאחרים, מן הגוים, ולא תשימון עליו נשך לומר קח אותם ממני כמו שאני לקחתם מן הגוי. הרי האיסור הוא מה שהוא כמושל ולא מה שמזכיר לו שחייב לשלם לו.

והאלשיך הק' שם פי':

שלא תהיה לו כנושה. כי אם תעלה על רוחך בכל לבך כאלו אינך נושה בו ומעולם לא הלוית לו, ובזה לא תבא לידי שנאה אם לא יפרע, כי לא יהיה בעיניך כחייב לך.

וא"כ אדרבה הרי המלווה קיים בזה המצוה כתיקונה שלא זכר בכלל מחוב זה ולא בא לידי שנאה ורק לאחר כמה שנים הזכיר לו ודאי לא עבר בזה בשום איסור.

אמנם בגמ' (בבא מציעא דף עה עמוד ב) משמע שאפילו בפעם אחת אסור ואפילו אין מדבר עמו וכך אמרו:

כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו - תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה.

אמנם הק' בתורה תמימה (שם הערה רא) שהרי לפ"ז יוצא שאסור לאדם להשביע את חברו שאין לו ממון שהרי הוא עובר בזה על לא תהיה לו כנושה? וז"ל:

ודע דע"פ דין המבואר בזה יש להעיר במה דקיי"ל בדיני טוען ונטען דהיכא שהנתבע טוען אין לי יכול התובע להשביעו על זה, ולכאורה הלא עובר בזה משום לא תהיה לו כנושה, אך הסברא בזה משום שהתובע מסופק באמתת טענתו של הנתבע. והנה לפי"ז יוצא לנו דהיכי שהדיינים מכירים בהנתבע שהוא איש נאמן וטענתו אמונה שבאמת אין לו ורק התובע רוצה להציק לו ולביישו שישבע אז אסור לב"ד להניחו לישבע ורשאים לפטרו בלא שבועה, ומצאתי ענין זה ברמב"ם (פ"ב ה"ד ממלוה), וכתב מפורש שאם השביעו בטל ל"ת לא תהיה לו כנושה, והמפרשים לא גלו מקור לדבריו ותמיהני שלא העירו מכאן.

א"כ נמצא דההיתר שיש לנו בזה הוא באופן שאין התובע יודע בוודאי שאין לנתבע לשלם לו, ובזה אין לאו דלא תהיה לו כנושה אפילו מספק, וכ"כ בס' מילי דחסידותא (להגה"ק מבוטשאטש – על ס' חסידים סי' שכז) שבמקום ספק אין עובר על 'לא תהיה לו כנושה', וכ"כ במנחת חינוך (מצוה סז) שבמקום ספק אין עובר על 'לא תהיה לו כנושה' וכך מדויק מלשון הגמ' ויודע שאין לו אבל אם אין יודע אין עובר על לא תהיה לו כנושה. 

השאלה השניה שיש לפנינו מהי חובת הלוה להשיב את החוב למלוה כשלא קבוע ביניהם זמן קבוע, והנה אמרו חכמים (מכות דף ג עמוד ב):

תנא: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר: ה"מ במלוה בשטר, דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא; אמר ליה רב, הכי אמר חביבי: אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. תניא נמי הכי: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא, מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה? א"ל, דכתיב: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע, איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד לומר שנת השמטה? לומר לך: [יש] שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה חשוב שנה.

הרי שסתם הלוואה שלא נקבע לה זמן הוא לשלושים יום, אבל לאחר מכן חייב להשיבו לו את כספו, וכל זה במקום שהמנהג אינו שונה אבל אם המנהג שונה הולכים לפי המנהג כמש"כ בשו"ע (חו"מ סימן עג סעיף א):

המלוה את חבירו, סתם, ולא קבע לו זמן, במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום.

הרי שאם יש מנהג אחר הולכים אחר המנהג, וכתב המג"א (סי' שז ס"ק יד) שהמנהג במדינותינו שאין אומרים סתם הלוואה ל' יום.

אמנם האמת שלא מצאנו שחובה להשיב לו את כספו אלא שלאחר שלושים יום מותר לו לתבוע אבל אם לא תבעו מי אומר שהוא חייב לשלם לו?

ואכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשצג - הו"ד בב"י שם):

הנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר הדבר ברור שהוא פטור לגמרי עד שיבא מלוה ויטול את שלו. ... ומלוה נמי כיון דליתיה הכא ולא תבע ליה מיניה הוה ליה כמאן דאמר ליה ליהוי בידך עד דאתינא.

הרי שדעת הרשב"א היא שאדם שלא תבע את חובו הוא כאילו אמר מפורש שיהיה הדבר בידך עד שאבא, אמנם יש לחלק ולומר שזה רק משום שאינו בעיר אבל אם הוא בעיר חייב להשיב לו אף אם לא תבע לאחר ל' יום, אמנם במשנה למלך (מלוה ולוה פרק יג הלכה ה) הביא דין זה בפשיטות ולא חילק בין הוא בעיר או לא, וז"ל:

מי שנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד ולא תבעו המלוה אם עבר על שבועתו לכאורה נראה שדין זה הוא מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש ... ועיין בב"ח שכתב בפשיטות שכל שלא תבעו אינו עובר.

וכ"כ הסמ"ע (עהשו"ע שם ס"ק יט) ובבי' הגר"א (שם ס"ח), ואם הוא חייב לפרוע למה אינו עובר? וע"כ שהטעם הוא משום שאם לא תובע את ההלוואה אינו עובר, אמנם בשער משפט שם כתב שסתם הלוואה ל' יום הכוונה שאם עברו ל' יום חייב להשיב לו מייד את הכסף וז"ל: 

מדברי הב"ח נראה דהוא הדין אם אמר לו סתם הלויני לזמן דדינא הכי דסתם הלואה שלשים יום ע"ש. ולפענ"ד אינו מוכרח די"ל כיון דסתם הלואה שלשים יום והוא אמר הלויני לזמן לישנא יתירא לטפויי אתא ואינו צריך לשלם לו עד זמן שירצה הלה.

א"כ נמצא שרק באומר לו אני מלווה לך את הכסף לזמן צריך תביעה, אבל אם אמר לו אני מלוה לך כסף ולא אמר זמן, חייב להשיב לו מייד לאחר ל' יום, ולכאורה הוא יבאר את דברי הרשב"א שהטעם שאין חייב להשיב לו משום שאינו בעיר א"כ הוא כמאריך לו זמן, אבל אם הוא בעיר חייב להשיב לו בסוף ל' יום.

ובאמת רבו בזה הדעות לכאן ולכאן דהש"ך (סי' רלב ס"ק ב) כתב וז"ל:

בשלטי גיבורים ס"פ הגוזל בתרא (דף מה ע"ב מדפי הרי"ף אות א) וכו' וכתב עוד שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו הואיל ואינו תובע, במתנה ביקש ליתן לו ע"כ. וצ"ע בזה.

וכ"כ בעל קצות החושן (סי' קד ס"ק ב) שבמידה שלא פנה המלווה אל הלווה לשלם את חובו אין דין פריעת בעל חוב וז"ל:

"נראה דכיון דבמטלטלין ליכא דין קדימה ועל כרחך לית ביה משום שיעבוד ואינו אלא מצוה לפרוע וכמו שאמרו בפרק הכותב (כתובות פו ע"א) למ"ד לאו שיעבודא דאורייתא. וא"כ כיון דאם אין המלווה תובעו אינו מצווה לפרוע חובו וכמבואר בסימן ע"ג (סעיף ח') דאפילו נשבע לפרוע אינו עובר אלא כשתובעו, ואינו חייב ליתן ליד ב"ד או להוליכו למדינת הים אלא בגזל ונשבע עליו לשקר, וא"כ הרי זה מוטל עליו היום לקיים מצות פריעת בע"ח לזה שתובעו ולזה שבמדינת הים עדיין לא הגיע זמן מצוותו, ולכן המצווה המוטלת עליו עכשיו אינה נדחית מפני המצווה שיבא לו אח"כ.

ולפי זה יוצא שאם לא תבע המלווה מהלווה להחזיר לו את ההלוואה אינו חייב להשיב לו, משום שהווה הסכמה מכללא שהכסף יישאר בידו עד שיצטרך אותו, אמנם מבואר בקצות החושן בהמשך דבריו שם שאין צורך בתביעה בבית הדין רק להודיע לו שהוא רוצה את הכסף.

וכן כתב בשו"ת הרב"ז (ח"ג - חו"מ סי' ה) וז"ל:

"שתא הכא, כיון שהראיתי לדעת זאת התורה, דעיקר פריעת בעל חוב, נלמד מקרא זה: "והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט", שפיר נוכל לומר, דעיקר מצות פריעת בעל חוב, הוא רק כשהמלוה נושה בו, דהכי משמע לישנא דקרא. וכמו ששנינו בברייתות הנ"ל: "ואם הלוית על מנת לתבוע", דאז על הלוה מצוה לפרוע. והכי דייקא לישנא דקרא ודו"ק. ואם כן, בנדון דידן, שלא תבעוהו מעולם, אפשר דליכא עליו חיוב מצות פריעת בעל – חוב.

למעשה מצאנו בזה מחלוקת אם יש חובה להשיב בסתם הלוואה כשלא קבע לו לזמן, או שאין חובה, וא"כ זכותו של הלוה לומר קים לי כדברי הסוברים שאין חובה לשלם, אמנם לאחר שתבע אותו הרי ודאי היה חייב לשלם מיידית וגם אם לא היה לו באותה התקופה היה צריך לשלם מיד כשהיה לו ואינו צריך לתבוע אותו כל יום מחדש, ואם לא עשה כן הרי הוא עובר בעשה כמש"כ רש"י (כתובות דף פו עמוד א):

פריעת בע"ח מצוה - מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק.

הרי שהפורע חובו ואינו משלם עובר על מה שאמרה התורה הין צדק, שאינו מאמת את דיבורו אלא אדרבה מחללו, וכבר אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים פל"ז פס' כא):

לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן.

וביאר בזה הרד"ק שם שהוא מידה מגונה:

סיפר ממדות הרשע המגונות, כי מה שילוה לא ישלם.

ואין מה שנקרא רשע רק ביש לו אלא אף באין לו הרי הוא רשע כמש"כ בנמוק"י (ב"ב כג ע"א ד"ה דקביל עליה) והטעם משום שלא היה לו ללוות אם אין לו לשלם.

לסיכום הלוה ואינו משלם, עובר על המצוה לעמוד בדיבורו, ונקרא רשע, וזאת אף אם באמת אין לו מה לשלם.

וכעת לשאלה אם יש בזה איסור ריבית, והשאלה שבפנינו היא האם הלוית לו שקלים או דולרים, שהרי אם הלוית לו שקלים ודאי אין חשש ריבית, ונראה שכיון שהפנית אותו לחנות מסוימת לפרוט שם את הכסף שהכוונה היתה להלוות לו שקלים ולא דולרים שאל"כ לאיזה צורך הפנית אותו דווקא לחנות מסוימת הרי מעשה ההלוואה הסתיים כבר עם נתינת הדולרים, ורק משום שהדולרים נשארו שלך עד לאחר הפריטה לכן הפנית אותו לחנות מסוימת כדי לפורטם וע"כ כיון שההלוואה היתה שקלית אין כאן שום חשש ריבית.

זאת ועוד כיון שאף שיש פוסקים המתירים הלוואת דולר בדולר (עי' שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קט), הרי יש פוסקים הסבורים שהמלוה בא"י דולר על מנת לקבל דולר בחזרה דינו דכדין המלוה פירות ולא כמלוה מעות, ובזה נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קסב סע' א - ב):

א. אסור ללוות סאה בסאה, אפילו לא קצב לו זמן לפרעון. וכן כל דבר, חוץ ממטבע כסף היוצא בהוצאה, דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו, אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים. ואם לא עשהו דמים, ונתייקרו, נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלוואה, ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו. ב. אם יש לו מעט מאותו המין, אפילו אין המפתח בידו, לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה. ואם אין לו כלום מאותו המין, יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו, ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד"ע דלא כתלמידי רשב"א).

דהיינו המלוה לחברו פרי [וכאמור לדעת חלק מהפוסקים דין הלוואת דולר בא"י כהלוואת פרי] הרי זה ריבית אא"כ יש ללווה מאותו המין, כאן לפי המסופר סיבת ההלוואה זהו משום שלפי מה שסיפר הלווה למלווה התקיים בו הכתוב "כי אם תם הכסף" וא"כ מסתבר שלא היה זה במצב של "יש לו" והצדדים לא סידרו ביניהם את האפשרות שיהיה הדבר בצורה של "יש לו", ואין לומר שהיה לו סנט אחד בודד משום שבא"י אין זה יוצא בהוצאה ואי"ז נחשב "יש לו" ואין לומר שהיה לו דולר אחד בודד משום שיש אומרים שדולר אחד אין זה נחשב יש לו ביחס לשטרות של מאה דולר עיין ברית יהודה (פ"כ הערה כ"ו), ובקונטרס דיני רבית להגר"מ שטרנבוך שליט"א (פ"ד דין ו), ועל כן גם אם לא היה אומר לו לילך לחנות לפרוט הסבירות היא שהכוונה להלוות לו שקלים שלא נחשדו ישראל להלוות בריבית על אחת כמה וכמה כשאמר לו ללכת לפרוט שהמשמעות היא לפרוט עבורו שילווה לו שקלים שאין כאן שום חשש ריבית אם מחזיר שקלים ואדרבה אם יחזיר דולרים יש כאן חשש של הלוואה שיש בה ריבית.