זימון לעדות על בקשת היתר פניה לערכאות

הזמנה שניה

בענין היתר ביה"ד שניתן בי"ב תמוז תשפ"א

לכבוד הגאונים הגדולים ... שליט"א!

ביה"ד מתכבד בזאת להזמינכם להעיד בפני ביה"ד האם השתתפתם במתן ההיתר ללכת לערכאות להעביר בורר מתפקידו את הרב ..., וזאת לאחר שהרבנים הגאונים ... כבר הודיעו בביה"ד שהם לא השתתפו במתן ההיתר הנ"ל, ביה"ד רוצה לברר האם כבוד הרבנים הגאונים שליט"א או מי מהם השתתף במתן היתר זה, וזאת על פי החלטת ביה"ד של הרב קרליץ זצ"ל שאין לפנות בכגון דא לערכאות ללא היתר של ביה"ד קבוע, וזאת ע"פ החלטת גדולי ישראל בדור העבר ה"ה הגרי"ש אלישיב והגר"ש הלוי ואזנר והגר"נ קרליץ זצ"ל שאין להוציא היתר ערכאות אלא בבי"ד חשוב וקבוע.

והנה אין בשורות אלה משום הטלת חשד חלילה כנגד הראב"ד שליט"א אשר אינו נאמן חלילה, אבל העובדה שביה"ד רוכש אמון באופן אישי לכבוד הראב"ד שליט"א איננה משנה את ההלכה, ואם נאמר שעל פי שנים עדים יקום דבר, לא ניתן להאמין לעדות של עד אחד גם אם כגובה ארזים גובהו, ומה שאין מאמינים לו אין זה מטיל ספק ביושרו אלא שלא ניתן לקבוע על פי עדות זו מאומה, וע"כ ביה"ד מבקש מכבוד הרבנים הגאונים שליט"א להעיד גם הם מה עשו בענין היתר זה כדי לידע אם אכן יש נאמנות על פי ההלכה שהיה היתר מבי"ד קבוע או לא.

ואין לומר שהרי קיי"ל (רמב"ם הל' עדות פי"א ה"ז) שעד אחד נאמן באיסורין, והרי איסור הליכה לערכאות איסור הוא ולא ממון, א"כ די בעדות של עד אחד? אמנם אין הדבר כן שהרי נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קכז ס"ג):

עד אחד נאמן באיסורים, להתיר, אבל לא להחמיר.

ופי' בבי' הגר"א שם (ס"ק כא):

כמש"א. ש בגטין שם דדוקא שהוא בידו או ששותק כמ"ש בקדושין שם וכנ"ל והיינו בדבר דאתחזק להיתירא כמ"ש למטה.

ב. דהיינו כל הנאמנות של העד הוא דווקא בדבר שבידו להתיר וכיון שכבר קבעו בי"ד דב"ב שאין אפשרות ליתן היתר בכגון דא אלא בבי"ד קבוע א"כ אי"ז בידו, וע"כ אין לו נאמנות כאן. וכן מבואר מדברי הרמ"א שם:

הגה: מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי, כגון שאמר לו אחד: בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך, צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוספות). וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשירי פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה). וכל היכא דאתחזק דבר באיסור, כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו אלא א"כ בידו לתקנו (ג"ז שם).

הרי כתב הרמ"א דבאיכא לברורי אין עד אחד נאמן, וכן באיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן אלא היכא דהוא בידו, וע"כ נאלץ ביה"ד דידן לחפש ב' עדים כדי להתיר דבר זה.

ג. ונבהיר שהעובדה שמכתב זה חתום על ידי המזכיר בשם שלשת הדיינים אין בכך שום פסול שהרי אפי' לגבי נידוי יש נאמנות של שליח בי"ד כמש"כ הרמב"ם (סנהדרין פכ"ה ה"ב), והשו"ע (חו"מ סי' ח) אלא שנאמנות זו ניתנה רק לשליח בי"ד בשם ג' דיינים ולא לאחד הדיינים, וע"כ די בחתימת המזכיר על מכתב זה.

ד. כבוד הדיינים שליט"א ישיבו את תשובתם לביה"ד מיידית, שהרי מה שנאמר שזמן בי"ד הינו ל' יום (ב"מ קיח ע"א) היינו בדבר שצריך שהות לעשותו אבל דבר שאין צריך שהות לעשותו אין נותנים ל' יום וכמש"כ באגודה שם:

פירש ר"י מכאן אנו למידין זמן בית דין שלשים יום לכמה דברי' לעניין מלוה שקובעין לו בית דין לפרוע, ולעיל (קי"ג ע"א) נמי אמר (ר"ג) [רשב"ג] לאחר שלשים מוכרו, ואם נתן אדם פקדון לחבירו או משאיל מילתא דהדרא בעינא ותובעו לדין חייב להחזיר מיד ואין נותנין לו זמן שלשי' יום. אבל היכא דנתחייב שבועה אין נותנין לו זמן שלשי' יום אלא ביום כניסה ראשונה יש לו לישבע והיכא דאמר יש לי מעות ואיני חפץ לתת לא יהבינן ליה זמן אלא כותבין עליו לאלתר.

הרי שבדבר שהוא ברשותו צריך לעשותו מיד ואין נותנין לו ל' יום, ובשבועה נשבע ביום כניסה ראשונה, ויותר מזה כתב בתוספות הרא"ש שם:

ומכאן אנו למדים זמן בית דין לכמה דברים, כמו לענין מלוה דאמרינן במכות (ג' ב') המלוה את חבירו אינו רשאי לתבעו בתוך שלשים יום, והא דר' שמעון בן גמליאל דאמר לעיל אף לעצמו אינו מחזיר אלא שלשים יום, וכל זמן בית דין לפי הענין דההיא דנפלה כדו ולא סלקה לא יהבינן ליה זמן בית דין שלשים לפי שבקל יכול לסלקו.

הרי שאף שאינו בידו ממש אלא בקל לסלקו אין נותנים ל' יום והענין שהכל לפי הענין, וא"כ עדות שהיא בידו של אדם אין לו זמן בי"ד ל' יום וצריך מיידית לתת עדות בדבר, ולאחר שכבוד הרבנים הגאונים שליט"א יודיעו את אשר היה לשיטתם יקבע ביה"ד זמן לדיון בענין.

והנה אמרו ז"ל (בבא קמא דף צב עמוד ב):

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה? א"ל, דכתיב: ויאמר עבד אברהם אנכי.

ועל כן ביה"ד יאמר על עצמו שאין בהזמנה זו משום הכרעה שביה"ד דידן הינו חשוב מביה"ד ... וע"כ ביה"ד דידן מזמין את דייני ביה"ד דשם למתן עדות, אלא אדרבה למרות שלא כן הם פני הדברים הרי שחובה על ביה"ד דב... לבא להעיד בפנינו כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' כח ס"ה):

ת"ח שיודע עדות לישראל, ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו, אם הוא עדות ממון, אינו חייב לילך להעיד, (אלא הם שולחין אליו, ומעיד) (רבינו ירוחם נ' ב' ח' ב'). אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא, חייב לילך ולהעיד.  

הרי שבאפרושי מאיסורא אין את הכלל שאין ת"ח בא לפני בי"ד שקטן ממנו, וע"כ גם מטעם זה חובה על דייני ביה"ד הנ"ל לבא להעיד בפנינו.

והנה נטען בפנינו שישנה שמועה רחוקה לפיה ביה"ד עומד לכנס כינוס כדי לדון איך לענות לביה"ד דידן, ובכגון דא ודאי האומר כן אין להאמינו שהרי לא נחשדו ישראל לעבור על המפורש בשו"ע, כ"ש בדיינים חשובים כ"כ, ואם בנמצאת עדותן מכוונת נאמר בשו"ע (שם ס"י):

אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון א' ממש, יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיוונו לשונם, וצריך לחקרם ולדרוש אותם.

הרי שהחובה לחקור את העדים שלא כוונו עדותם, ואיך נאמן להוצאת ש"ר על בי"ד חשוב כזה שהולכים לתאם עדותן ג' דיינים יחד? אי"ז אלא לעז והוצאת ש"ר ואין להאמין לדבר כזה.

הכו"ח בשם בית הדין