מעמדם ההלכתי של מסרונים כראייה בבית הדין

הרב עקיבא כהנא

מעמדם ההלכתי של מסרונים והודעות דואר אלקטרוני

ראשי פרקים

א. מבוא טכנולוגי - אבטחת מידע

ב. האם הודעה אלקטרונית קבילה כראיה?

ג. הודאה בהודעה אלקטרונית

1. הודאת בעל דין בעל-פה ובכתב

2. הודאת בעל דין בהודעה אלקטרונית

3. הודאה שנדרשים בה שני עדים

ד. האם הודעה אלקטרונית היא שטר?

1. האם הודעה אלקטרונית נחשבת ככתב ידו

2. הודעה אלקטרונית כשטר

3. קניין אודיתא

ה. הודעה אלקטרונית לאחר הלוואה בעל-פה

ו. התחייבות בהודעה אלקטרונית

ז. הזמנה לדין בהודעה אלקטרונית

ח. סיכום ומסקנות

v v v

עם התגברות השימוש במסרונים (SMS), בדואר אלקטרוני ובדרכים נוספות למשלוח הודעות, וזאת במקום העברת מסרים בכתב כפי שהיה נהוג בעבר, עולה שאלת תקפותן של הודעות אלקטרוניות אלה ומעמדן כראיות בהלכה.^[1] שאלה זו מתבקשת לאור העובדה שקיים שימוש רווח במסרונים לכריתת חוזים, כאשר המסרון משקף הסכמה משותפת של שני הצדדים. בבתי הדין עולות מפעם לפעם שאלות הקשורות לקבילותם של המסרונים כראיה ולמשקלם הראייתי, ויש מקום אפוא לבחון זאת.

א. מבוא טכנולוגי - אבטחת מידע

ראשית נתייחס לשאלה המעשית: כאשר מוצגת הודעה אלקטרונית כראיה לכריתת חוזה, האם מבחינה טכנולוגית היא יכולה להיות מזויפת? במילים אחרות: האם אדם יכול לשלוח מסרון או הודעת דוא"ל ולהתחזות כאדם אחר, תוך שימוש במספר טלפון או בכתובת דוא"ל שאינה שלו?

מחוות דעת שקיבלתי מאיש אבטחת מידע בכיר עולה ששליחת מסרונים (SMS) בשם אדם אחר היא קלה לזיוף - כלומר, בקלות יחסית ניתן לשלוח מסרון כך שייראה כאילו המסרון נשלח על-ידי אדם אחר.[2] לעומת זאת, קשה מאוד לשלוח הודעות ווטסאפ כך שייראו כאילו נשלחו ממספר טלפון אחר, אך גם במקרה זה - ניתן להשתלט על מכשיר טלפון מרחוק ולשלוח הודעות ווטסאפ בשם בעליו.[3] באשר להודעות דוא"ל - יכולת הזיוף תלויה בזהות השרת ובאמצעי האבטחה שהוא מפעיל.[4]

בנוסף, יש לשים לב לכך שבפני בית הדין מובאות בדרך כלל הדפסות של ההודעות האלקטרוניות, ולא ההודעות עצמן. כמובן, קל מאוד לזייף את ההדפסות הללו, ולכן כאשר מתעורר ויכוח באשר לאמינות של הודעה אלקטרונית, יש לדרוש את הצגת ההודעה המקורית במכשיר עצמו. ניתן לבדוק את האותנטיות של ההודעה באמצעות יועץ טכנולוגי שיבדוק אם כתובת השרת של שולח ההודעה תואמת את כתובת השרת של האדם עצמו ויעביר לבית הדין חוות דעת באשר לאותנטיות שלה.

לסיום נציין כי חששות לזיוף היו קיימים גם בעבר, ואדם שרצה לזייף כתבים של אנשים יכול היה לעשות זאת בצורה פשוטה יחסית.[5]

ב. האם הודעה אלקטרונית קבילה כראיה?

בית הדין הרבני האזורי בנתניה דן בשאלה של קבילות מסרונים כראיה.[6] ההליך שנדון בפניו הוא הליך גירושין בין בני זוג, שבמסגרתו הבעל פרץ לבית האישה (שגרה בנפרד ממנו) וצילם מתוך המכשיר הסלולרי שלה רצף מסרונים והתכתבות בינה לבין אדם זר. מסרונים אלו הובאו על ידו כראיה לכך שהאישה בגדה בו. האישה והאדם הזר, מנגד, טענו שהם לא כתבו את המסרונים. בית הדין עמד על כך ש"שיש אפשרות לשליחת מסרונים ממכשיר פלאפון מסוים, בין על ידי אדם אחר שאינו בעל המכשיר, ובין על ידי הצגת מצג שוא ולפיו המסרון נשלח ממכשיר מסוים", ועל כן פסק ש"יש לבחון בכל מקרה לגופו האם ניתן לסמוך על הכתוב במסרון בכדי לקבוע בודאות שבעל המכשיר הסלולארי אכן כתב הדברים". בית הדין הוסיף שגם אם לא ניתן לסמוך על מסרון בגלל חשש לזיוף, ניתן להציגו בפני בעל הדין ולעמת אותו עם תוכנו. באותו מקרה לא הובאו עדים לכך שהאישה והאיש הזר אכן כתבו את המסרונים, ואדרבה - בית הדין העלה חשש שהבעל עצמו אולי כתב את המסרונים לאחר שהוציא את המכשיר באלימות מידי האישה. משום כך פסק בית הדין כי "כל עוד לא יוכח לבית הדין בודאות שהמסרונים נכתבו על ידי האשה או על ידי א.מ, אין בית הדין יכול לסמוך על הכתוב בהם".[7]

אין מחלוקת על כך שכפי שפסק בית הדין, "יש לבחון בכל מקרה לגופו האם ניתן לסמוך על הכתוב במסרון", ומובן שלבית הדין נתון שיקול דעת בקביעה האם הודעה אלקטרונית המוצגת בפניו היא מזויפת או לא. אולם מפסק הדין עולה שבית הדין סבור שאם אין ודאות מוחלטת בכך שהודעה אלקטרונית היא אותנטית - אין לקבלה כראיה.

בית הדין הסתמך בפסק דינו על שלוש סוגיות. הראשונה היא דברי שו"ת אבני-נזר (סי' לד), שאין לסמוך על מכתב בכתב ידה של אישה שבו היא מודה שזינתה, כיוון שייתכן שכתב ידה זויף. סוגיה נוספת היא דברי הגמרא (גיטין סו,א), הקובעת שאם אדם מושלך בבור ואומר שכל מי שישמע את קולו יכתוב גט לאשתו, אין לכתוב גט על פי אמירה זו, שכן יש לחשוש שמא הוא שד. רק אם האדם ששמע את האמירה ראה שלדמות שבבור יש צל, ואף לצלו יש צל - קיימת ודאות שהאדם אינו שד וניתן לכתוב גט על פי בקשתו. סוגיה שלישית שהזכיר בית הדין היא דברי הר"י מיגש (שו"ת סי' קמט) שניתן לסמוך על טביעות קול בעדות, אולם האחרונים הוסיפו שהדבר אמור רק כשאין חשש לרמאות. מסוגיות אלה הוכיח כאמור בית הדין כי אין לסמוך על ראיה שעשויה להיות מזויפת.

אם נבחן כמה סוגיות אחרות, דומה שנוכל להגיע למסקנה אחרת.

הגמרא קובעת שניתן להתיר עגונה על סמך ארנק שנמצא בכליו של המת (יבמות קכ,א-ב) כיוון שאנשים אינם משאילים את ארנקיהם לאחרים. בגמרא מובא שאפשר לזהות אדם שמת גם על פי חפצים אחרים שהיו עליו ואין מקובל להשאילם.[8] מובן שראיות אלה אינן בעלות ודאות מוחלטת, ובכל זאת מתברר כי ניתן להתיר על פיהן אשת איש.[9] אם כן, נראה לעניות דעתי שיש לתת להודעות אלקטרוניות משקל שהוא לכל הפחות כסימן שאינו מובהק, שכן החשש שמא מישהו פרץ למכשיר ושלח הודעה אלקטרונית מזויפת אינו גדול יותר מהחשש שמא בעל הארנק השאיל אותו או שהארנק נפל ממנו והגיע לאדם אחר. כשם שאין חוששים להשאלת ארנק, אין מקום גם לחשוש לזיוף הודעה אלקטרונית.

ניתן להביא ראיה נוספת לטענתנו, שחשש זיוף אינו הופך ראיה לבלתי-קבילה, מסוגיית הגמרא בכתובות (כא,א) העוסקת בדיני ממונות. הגמרא שם מזהירה שלא לחתום על שטר ריק, שמא אדם אחר ימצא את השטר, ימלא את השטר הריק בחיובים שירצה ונמצא שהאדם שחתם מחויב להם בחתימת ידו (וראו גם שו"ע חו"מ סט,ב). מדברי הגמרא עולה שבכל שטר התחייבות קיים חשש זיוף - שמא השטר נחתם על נייר חלק ומילאוהו אחר כך ללא הסכמת החותם, וממילא החתימה אינה מעידה בצורה מוחלטת על ההתחייבות שבשטר. למרות החשש מזיוף כזה, אין פוסלים כל שטר התחייבות בחתימת ידו של אדם, ואפילו אם ההתחייבות נכתבה בכתב יד אחד ונחתמה על ידי אדם אחר - אין החותם יכול לכפור בהתחייבות שחתימת ידו מופיעה עליה.[10]

לכן, למסקנה נראה שהודעות אלקטרוניות הן קבילות ויש להן תוקף ראייתי. על בית הדין לברר היטב האם הודעה המוצגת בפניו אינה מזויפת, אולם אם לא הוכח שההודעה מזויפת, גם אם בתום הבירור נותר ספק רחוק - ההודעה קבילה כראיה.

ג. הודאה בהודעה אלקטרונית

1. הודאת בעל דין  בעל-פה ובכתב

המשנה (סנהדרין כט,א) עוסקת בעד המעיד על אדם שהודה בבית הדין:

אם אמר (העד): הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו - לא אמר כלום, עד שיאמר: בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז.

הגמרא (שם) ביארה את דברי המשנה:

מסייע ליה לרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: צריך (המודה) שיאמר (לעדים): אתם עדיי. איתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנה לי בידך, אמר לו: הן. למחר אמר לו: תנהו לי! אמר: משטה אני בך - פטור.

מדברי הגמרא עולה כי גם אם יש עדים שהעידו שהנתבע הודה לתובע, כל עוד הנתבע לא אמר להם: "אתם עדי" - הוא רשאי לטעון "משטה אני בך" ואין תוקף מחייב להודאתו.[11] דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' פא).

כמה סייגים נאמרו לדין זה בפוסקים:

1.   הסמ"ע (פא,ג) כותב שכאשר התובע טוען שהנתבע הודה בפני שני עדים, והנתבע מודה שאכן היה מעמד כזה, אלא שהוא טוען שהדברים שהודה בהם לא היו נכונים, ואינו מסביר למה הודה בפני שני עדים - מחייבים את הנתבע לשלם על פי הודאתו, משום שהוא אינו נאמן כשאינו נותן טעם לדבריו. באופן דומה, אם הנתבע מודה שהוא הודה בפני עד אחד - הוא חייב לשלם, ואינו יכול לטעון שהתכוון לשטות (שו"ע שם,י).

2.   כשממון של הנתבע נמצא אצל התובע, הנתבע אינו יכול לטעון שהודאתו היתה בשטות, משום שבידו של התובע לגבות את החוב באופן מיידי (שו"ע שם,ג). הש"ך (שם,יא) מסייג דין זה למקרה שהתובע תפס ספציפית לצורך אותה התביעה.

3.   כשהנתבע הודה מעצמו מבלי שהתובע תבע אותו, הוא אינו יכול לטעון שההודאה נעשתה בשטות (שו"ע שם,ה).[12] דין זה נכון גם כשהנתבע מודה לאדם שלישי, שאינו התובע (שו"ע שם,כד).

4.   כשהנתבע אומר את המילים "אני מודה בפניכם", גם אם לא אמר לעדים "אתם עדי", הוא אינו יכול לטעון אחר כך שהודה בשטות (שו"ע שם,ח).

5.   אם אדם הודה בכתב ידו - ההודאה תקיפה, והוא לא יכול לטעון כנגדה שום טענה (שו"ע שם,יז), גם מבלי שהכתב נמסר לתובע בפני שני עדים. לדעת הרמ"א (שם) דין זה נכון רק כאשר הכתב נמצא ביד חברו ולא כאשר הכתב נשאר אצל המודה בביתו. לדעת הסמ"ע (שם,מג), רק אם ידוע שהנתבע הודה בע''פ וגם כתב את ההודאה, ההודאה תקיפה. לדעת הש"ך (שם,מה) גם במקרה שכתב היד נשאר אצל הנתבע - הוא מחייב אותו.

6.   בית הדין אינו טוען לנתבע שהודאתו ניתנה בשטות או כדי שלא להישביע, אם הנתבע לא טען זאת (שו"ע שם,כא).

7.   כשהתובע מודה שהנתבע פרע לו, הוא אינו יכול לטעון אחר כך שהודה סתם, וכך גם אם מוחל התובע לנתבע בהודעה שבכתב ידו, משום שרק הנתבע יכול לטעון שהודה בשטות, ולא התובע (שו"ע שם,כט עפ"י הסבר באר-הגולה שם,כ).

2. הודאת בעל דין בהודעה אלקטרונית

כעת נבקש ליישם את הכללים שהצגנו לעיל על מצב שבו התובע מציג הודעה אלקטרונית מאת הנתבע שבה הוא מודה בחובו. כללים אלה רלוונטיים כמובן רק אם בית הדין התרשם כי ההודעה האלקטרונית היא אותנטית, ונשלחה מהנתבע לתובע.

1.   אם הנתבע מודה ששלח את ההודעה האלקטרונית בפני עדים, או שההודעה האלקטרונית עצמה מכילה הודאה מפורשת בכך שהנתבע הודה בפני שני עדים או בפני עד אחד, הרי שההודאה מחייבת אותו, והוא אינו יכול לטעון שהוא אמר זאת בצחוק.

2.   במקרה שבו התובע מחזיק בידו (או בשליטתו) סכומי כסף של הנתבע, אזי הודאת הנתבע תקפה גם אם ניתנה ללא עדים.

3.   אם הנתבע שלח את ההודעה האלקטרונית והודה בה בחיובו מבלי שהוא נתבע לכך על-ידי התובע, או שכתב את ההודעה האלקטרונית לצד שלישי שאינו התובע, ההודאה תקפה והנתבע לא יוכל לטעון שהודאתו הייתה בשטות.

4.   כזכור, הודאת הנתבע בכתב ידו - תקפה. לגבי הודאה בהודעה אלקטרונית, יש לצדד שהיא תקפה אם מדובר בהסכמות, ולא תקפה אם מדובר בשיחה שלא סוכמה בין הצדדים. הסיבה לכך היא שמקור דברי הרמ"א, לפיהם הנתבע לא יכול לערער על הודאה בכתב, הוא המרדכי בסנהדרין (תשג), שמדבריו עולה שאם הכתב נשאר בידי הנתבע - הוא יכול לטעון "משטה הייתי בך", ורק אם הכתב הועבר לידי התובע - הוא אינו יכול לטעון זאת. מדברי המהרשד"ם (אה"ע קס) [13] נראה שיסוד החילוק הוא שאם הנתבע אינו יכול להשמיד את ההודאה בכתב לאחר שכתב אותה - אין הוא יכול לטעון "משטה הייתי בך"; אולם מדברי הרא"ש (שו"ת סו,א) נראה שהסיבה שבגללה אי אפשר לטעון "משטה הייתי בך" על הודאה בכתב היא שאין דרך האנשים לחתום את חתימת ידם מבלי שהדבר אמת. קשה לומר כלל זה על הודעה אלקטרונית (ובפרט על מסרון), שאנשים אינם נוהגים לייחס לו חשיבות של הודאה בכתב יד על גבי נייר.[14] אמנם, נראה לענ"ד שגם לשיטת הרא"ש, אם הנתבע כתב במסרון הודאה מפורשת, או שהמסרון נשלח תוך כדי משא ומתן עסקי, הרי שאנשים נוהגים לייחס לו משמעות ומתייחסים אליו באופן רציני ומחייב. אך אם ההודאה אינה מפורשת, או שהמסרון נשלח כחלק משיחה סתמית, הנתבע יכול לטעון שהמסרון לא הובן נכון.[15]

5.   אם הנתבע לא טען זאת, בית הדין אינו צריך לטעון מעצמו שההודעה האלקטרונית אינה בעלת תוקף.

6.   אם התובע שלח הודעה אלקטרונית לנתבע וכתב בה שהנתבע פרע את חובו או שאין לו חוב כלפיו לו, הוא אינו יכול לחזור בו מהודאתו ולומר שאמר זאת סתם.

3. הודאה שנדרשים בה שני עדים

באופן עקרוני, למעט המקרים שהוזכרו לעיל, דורשת ההלכה הודאה בפני שני עדים וקובעת שהודאה שלא בפני שני עדים - אינה מתקבלת, כפי שהובא לעיל. השו"ע (פא,י) פסק כדברי הרמב"ם (הל' טוען ונטען ז,א) שבמקרים אלו, אם אדם הודה בפני עד אחד ואח"כ כופר בהודאתו - הוא חייב שבועה כדי להכחיש את העד. מכך עולה שהדרישה לשני עדים אינה דרישה מהותית, שהרי גם הודאה בפני עד אחד מחייבת, אלא העדים הם עדי ראיה והעדות נדרשת לצורך הוודאות.[16] גם עדות של עד אחד מספקת ודאות, ועל כן ההודאה בפניו תקפה למרות שלא נעשתה בפני שני עדים.[17]

הרי לנו שהדרישה לשני עדים אינה דרישה מהותית בהודאה, אלא שהעדים הם עדי בירור. ומתוך כך שאדם יודע שעדים אלו יוכלו לברר את הודאתו ולהעיד עליה, הוא מודה בצורה רצינית. לפי זה, אם אדם הודה בהודעה אלקטרונית ואין עדים שראוהו כותב אותה, אך ברור לאנשים הרואים את ההודעה האלקטרונית שהוא כתבהּ, תוכל ההודעה האלקטרונית לשמש כראיה על ההודאה.[18]

ד. האם הודעה אלקטרונית היא שטר?

1. האם הודעה אלקטרונית נחשבת ככתב ידו

האם הודעה אלקטרונית נחשבת כמסמך בכתב ידו של המתחייב? שאלה זו משמעותית כיוון שהראשונים כתבו ששטר צריך להיות חתום בחתימת ידו,[19] ולכאורה הודעה אלקטרונית אינה חתומה ביד. אמנם, נראה מדברי השיטה-מקובצת שהטעם לכך שצריך חתימת ידו הוא כדי לאמת שהשטר נכתב על ידו ברצינות, ולכן אם ניתן לאמת זאת, ההודעה האלקטרונית תיחשב כמסמך בכתב ידו גם ללא חתימה.[20]

לדעת חלק מהראשונים, אדם אינו יכול לטעון "פרוע" נגד שטר שנכתב בכתב ידו, כמו נגד שטר החתום על-ידי שני עדים.[21] הסיבה לכך היא שדרך האנשים לדרוש את כתב ידם בחזרה, ועל כן התובע יכול לטעון ''שטרך בידי מאי בעי''. סברה זו אינה שייכת בהודעה אלקטרונית, שכן בדרך כלל אדם אינו דורש מחברו למחוק מסרון או הודעת דוא"ל ממכשיר הטלפון או מהמחשב שלו. על כן, לדעת הראשונים האמורים, נראה שהודעה אלקטרונית אינה נחשבת כשטר בכתב ידו. אך בכל מקרה, לדעת רוב הראשונים אין משמעות לשטר בכתב ידו יותר מראיה אחרת  או מהודאה שאינה בכתב יד, ואדם הטוען "פרוע" נגד שטר בכתב ידו - נאמן עם שבועת היסת, כדין כופר בכול.[22]

לדעת קצות-החושן (סט,א) יש משמעות אחרת לשטר בכתב ידו - אם ניתן לסמוך על הזמן הכתוב בשטר[23], אזי יש לבעל החוב זה קדימות על פני בעלי חובות אחרים. בהודעות אלקטרוניות בדרך כלל ניתן לסמוך על התאריך והשעה שבהם הן נשלחו, ואם כן תהיה לבעל החוב קדימות על פני בעלי חוב אחרים.[24]

2. הודעה אלקטרונית כשטר

בפרק הקודם עסקנו בשאלה האם הודעה אלקטרונית נחשבת כמסמך בכתב ידו של המחבר. כעת נדון בשאלה האם הודעה כזו יכולה להיחשב כשטר.

מצד אחד - בדומה לשטר, גם הודעה אלקטרונית יוצאת משליטת הכותב, והאדם שאצלו היא נמצאת יכול להציגה כראיה לכל אדם שירצה. מצד שני - התנאי הבסיסי להגדרת מסמך כשטר הוא העדים שחתומים עליו או הנוכחים במעמד המסירה.[25] הודעות אלקטרוניות אינן נשלחות בדרך כלל במעמד עדים, ואף אם עדים נוכחים בשעת שליחתן - הם רואים בדרך כלל רק צד אחד, ואינם רואים את הצד השני.[26] במקרים אלו, הגדרת ההודעה האלקטרונית כשטר תלויה בדינו של שטר שאין עליו חתימת עדים ושנמסר ללא עדים.

רבי אליעזר ורבי מאיר נחלקו האם עדי חתימה או עדי מסירה כרתי, ונחלקו גם בשטרי ממון (גיטין ד,א ועוד). מוסכם על שניהם שצריך שיהיו עדים שיעידו על העברת השטר מיד המתחייב לידי בעל הזכות. למרות זאת כתבו התוס' (שם ד"ה דקיימא לן) שגם לדעת רבי אליעזר, הסובר שעקרונית יש צורך בעדי מסירה בלבד, בדיני ממונות - שמועילה בהם הודאת בעל דין, גם עדי חתימה מספיקים משום שהם מעידים על הודאתו של בעל הדין. נתיבות-המשפט (מ,א) פסק את דברי התוס' להלכה, אולם רבי עקיבא איגר[27] כתב שהתוס' כתבו את הדברים רק כהווא אמינא ולא כהלכה למעשה.

לשיטת התוס', שדי בעדי חתימה בדיני ממונות, יש לברר מה דינה של הודעה אלקטרונית והאם היא יכולה להיחשב כשטר הודאה.[28]

ר' שמואל רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל גיטין ד,א סי' נו) מביא כמה דרכים בביאור דברי התוס'. בחלק מההסברים הוא מציין שצריך עדות חתימה "לאשווי שטרא" גם בדיני ממונות - כלומר, המסמך לא יכול להפוך לשטר ללא עדות עליו; ולהסבר אחר הוא מציע שעדי החתימה מהווים רק ראיה לכך שבעל הדין אכן הודה, אך עקרונית אין צורך בעדות על השטר כדי להפוך אותה לשטר. אלא שגם לדעתו, הראיה על ההודאה צריכה להיות בתוך המסמך עצמו (דוגמת עדי חתימה), ולא מחוץ למסמך.

מה אפוא דינה של הודעה אלקטרונית? בהודעה אלקטרונית אין עדים, אך כפי שכתבנו קודם, אנן סהדי שהיא נשלחה על-ידי האדם ששלח אותה. הידיעה לגבי שולח ההודעה מגיעה אפוא מתוך ההודעה עצמה, המעידה על מכשיר הטלפון של האדם ששלח אותה או על תיבת הדוא"ל שלו.[29] לכן, זהות השולח של ההודעה מוכחת מתוך ההודעה עצמה, ואינה חיצונית לה.[30]

מאידך, יש מקום לומר שכיוון שההודעה האלקטרונית אינה כתובה בכתב ממשי, אין היא נחשבת כשטר שטמון בו ה"אנן סהדי" שאותו אדם התחייב.

ייתכן שלעניין זה יש לחלק בין שני סוגי שטרות. כאשר השטר הוא שטר קניין או שטר אחר הנדרש לצורך החלת חלות הלכתית - הודאת בעל דין ממילא אינה מועילה ליצור את הקניין, ויש צורך בשטר ממשי. במקרה כזה נראה שהודעה אלקטרונית לא תיחשב כשטר. לעומת זאת, אם השטר הוא שטר ראיה, הנצרך רק כהוכחה להודאת האדם החתום עליו, גם הודעה אלקטרונית תוכל להיחשב כראיה.

יש להוסיף שהרמב"ם (הל' מכירה א,ז) כתב שאם אדם מוסר שטר בכתב ידו לחברו לצורך קניין, אע"פ שאין עליו עדים ולא מסרו בפני עדים, קנה. ר' חיים סולביצי'ק (בחידושיו על הש"ס, גיטין ד,א) הסביר שלדעת הרמב"ם אם הוכח שהאדם העביר שטר לחברו, או שהוא הודה שעשה כן, השטר מועיל כשטר קניין ואין צורך בעדים בתוך השטר.[31] כך גם פסק בשו"ת שואל-ונשאל (ח"א יו"ד סי' פ,יד), ששטרי משכנתה מועילים אם הם נכתבו בכתב ידו של המתחייב והועברו למי שהתחייבו לו. נראה מכל אלו, שהדין ששטר צריך להיות בכתב ידו של המתחייב הוא רק לשם ראיה, ולא כדי להגדיר את המסמך כשטר, וייתכן שגם הודעה אלקטרונית שידוע שהגיעה מהמתחייב - תחייב את שולחה כקניין לדעת הרמב"ם.[32]

3. קניין אודיתא

קניין אודיתא הוא קניין שנוצר על ידי הודאת אדם לטובת חברו. כלומר, כאשר חפץ שייך לראובן והוא מודה שהחפץ שייך לשמעון - החפץ נקנה לשמעון (תוס' ב"ק קד,ב ד"ה אגב).

קצות-החושן והנתיבות (מ,א) נחלקו האם קניין אודיתא חל רק כאשר יש שני עדים שהיו נוכחים בשעת ההודאה, או שכל הודאה יוצרת קניין אם לא ניתן לטעון עליה "משטה הייתי בך". לדעת קצות-החושן העדים יוצרים את הקניין, ואילו לדעת הנתיבות ההודאה יוצרת את הקניין. כלומר, לדעת הנתיבות גם הודאה ללא עדים, אם לא ניתן לטעון טענות כנגדה, מועילה כקניין.[33] לענייננו עולה אפוא שלדעת נתיבות-המשפט הודעה אלקטרונית תוכל להיחשב כקניין אודיתא, ואילו לדעת קצות-החושן קניין כזה טעון שטר קניין והודעה אלקטרונית לא תועיל בו.

אמנם, בשו"ת בית-שלמה (סי' עב) שדברי קצות-החושן אמורים רק בהודאה בעל-פה, אבל אם אדם מסר כתב הודאה לחברו ואין עליו עדים - יש בזה קניין אודיתא גם לדעתו. לדבריו ייתכן להבין שגם לדברי הקצות-החושן ההודאה היא זו שיוצרת את הקניין באופן מעשי, והוא יחול גם אם ההודאה נעשתה בהודעה אלקטרונית, כיוון שגם במקרה זה יש הודאה תקפה בידיו של המוטב.[34]

לשאלה זו יש משמעות מעשית לעניין מכירת חמץ, שכן קצות-החושן (קצד,ב) המליץ על מכירת חמץ בדרך של קניין אודיתא. ייתכן אפוא שניתן לערוך קניין זה על-ידי שליחת מסרון מהיהודי לגוי, שבו היהודי מודה שהחמץ שייך לגוי.[35]

ה. הודעה אלקטרונית לאחר הלוואה בעל-פה

אדם הלווה כסף לחברו, והלווה כתב הודעה אלקטרונית פומבית (כגון בקבוצת ווטסאפ או דוא"ל שיש בה חברים רבים) ובה הודה שלווה את הכסף. האם פרסום עסקת ההלוואה בפרהסיה יכול להפוך אותה להלוואה בשטר, והמלווה יוכל לגבות את חובו מנכסים משועבדים?

לכאורה, אם נאמר שהיתרון בהלוואה בשטר הוא בכך שיש לה קול ואנשים רבים שומעים עליה, אזי גם במקרה זה צריכה ההלוואה להיחשב כהלוואה בשטר.

אלא שכבר כתב הרב זילברשטייין (חשוקי חמד ב"ב מב,א) שגם אם הלווה והמלווה מפרסמים הלוואה בעל-פה בעיתון, אין היא נחשבת כהלוואה בשטר משום ש"לא פלוג" חכמים בתקנתם. ולכן, גם אם הלווה פרסם הלוואה בעל-פה בהודעה אלקטרונית פומבית, עדיין לא תיחשב ההלוואה כהלוואה בשטר.

מצד שני, כפי שכתבנו לעיל, יש מקום להתייחס להודעה אלקטרונית כשטר ראיה, ושטר הלוואה הוא ודאי שטר ראיה ולא שטר קניין. לכן, אם מראש הצדדים הסכימו ביניהם לכתוב הודעה אלקטרונית על ההלוואה, ייתכן שהדבר יהפוך את ההלוואה להלוואה בשטר.

ו. התחייבות בהודעה אלקטרונית

תוס' בכתובות (קב,א ד"ה כתנאי) כתבו בשם רבנו תם שאדם שכתב שטר התחייבות ומסר אותו לחברו - מסירת השטר יוצרת התחייבות:

יש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא, גמר ומשעבד נפשיה,[36] שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים, כדקאמר בסמוך. ועוד, דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב (ב"מ מט,א) הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אף על פי שלא הגיע לידו, דגמר ומקני; הכא נמי - מתוך שטרח ליתנם בשטר, בכהאי גוונא גמר ומקנה.[37]

הנתיבות (קצ,י) כתב שדין זה נכון בשטר התחייבות, שהוא כשטר ראיה ולא כשטר קניין, אבל בשטר קניין אין הדין כן.

מה דינו של אדם ששלח לחברו הודעה אלקטרונית ובה התחייב לתת לו חפץ מסוים או לשלם לו סכום כסף? האם יש לומר שכיוון שהאדם טרח וכתב את ההודעה, הוא שעבד עצמו?

יש מקום כמובן לומר שדברי התוס' אמורים רק במקרה שבו האדם מסר מסמך בכתב ידו, אך לפי דברינו לעיל נראה שאם ההודעה האלקטרונית נשלחה כחלק ממשא ומתן, לצורך הודאה או כסיכום של הבנות בין הצדדים, הרי שניתן לומר באופן דומה לסברת התוס' שכיוון שהאדם טרח לכתוב הודעה אלקטרונית כדי לסכם את ההתחייבות, שליחתה נחשבת לקניין על ההתחייבות.

ז. הזמנה לדין בהודעה אלקטרונית

הגמרא במסכת ב"ק (קיב,ב-קיג,א) קובעת את סדרי הזמנת הצדדים לדין:

אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. ולא אמרן אלא דליתיה במתא, אבל איתיה במתא לא, דאמרינן: אימר לא אמרו ליה, דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא, אבל חליף אבבא דבי דינא לא, אמרי: אשכחוה בי דינא ואמרי ליה. ולא אמרן אלא דאתי ביומיה, אבל לא אתי ביומיה לא, אימא: אישתלויי אשתלי.

כלומר, ניתן להזמין אדם לדין על ידי מסירת הודעה לשכניו או בדרך אחרת שבה ברור לבית הדין שההזמנה אמורה להגיע אליו באופן סביר. כך נפסק גם בשו"ע (חו"מ יא,ג).

לכאורה ברור שניתן להזמין לדין באמצעות הודעה אלקטרונית, משום שניתן לשער שהאדם מקבל הודעות הנשלחות אליו וקורא אותן.

למעשה, בבתי הדין הממלכתיים ובבתי המשפט יש חוק המסדיר כיצד יש להזמין לדין באופן רשמי. אך בבתי דין פרטיים, ודאי ששליחת הודעה אלקטרונית אינה גרועה מזימון לדיון באמצעות מסירת ההזמנה לשכנים, ולהפך - נראה שזימון בדרך זו עדיף. אך כמובן, אם לא ידוע בוודאות שאותו אדם משתמש במסרונים ובתיבות דוא"ל, אין להשתמש בהודעה אלקטרונית כדי לזמנו לדין. אם האדם השיב להודעה האלקטרונית, או שקיימת מערכת חתימה אלקטרונית המאמתת שהוא אכן קיבל את הזימון, אין כל מניעה עקרונית לזמן אדם לדין בהודעה אלקטרונית.

ח. סיכום ומסקנות

א.  אף שיש חשש כלשהו של זיוף בהודעות אלקטרוניות (מסרונים, הודעות דוא"ל וכד'), ניתן עקרונית לסמוך על כך שהודעה אלקטרונית נשלחה על-ידי האדם שמוצג כשולחהּ, אם מבצעים אימות כנדרש במכשירו של האדם ומזהים את המספר שממנו נשלחה ההודעה. עם זאת, אם האדם מכחיש ששלח את ההודעה, על בית הדין לבדוק את העניין.

ב.   אם אדם הודה בהודעה אלקטרונית בחוב שיש לו לחברו - הודאה זו תקפה במקרים רבים, כגון אם שלח את ההודעה בפני עדים, אם התובע מחזיק בידיו כסף של הנתבע, אם ההודעה נשלחה מיוזמת הנתבע, ועוד.

ג.   באופן כללי, להודעה אלקטרונית יש יותר תוקף כאשר מדובר בסיכום של מו"מ עסקי קודם, ויש לייחס לה פחות תוקף כאשר היא חלק משיחה סתמית.

ד.   ייתכן שהודעה אלקטרונית נחשבת כשטר שנכתב בכתב ידו, אך למעשה אין לדין זה כמעט נפקא-מינה.

ה.  הודעות אלקטרוניות יכולות להיחשב כשטרי ראיה, ויש להסתפק אם הן יכולות להועיל גם כשטרי קניין.

ו.   הודעה אלקטרונית שהאדם מודה בה בחוב יכולה להיחשב כקניין אודיתא.

ז.   הודעה אלקטרונית פרטית או פומבית ששלח הלווה, והודה בה שלווה כסף בהלוואה בעל-פה - אינה הופכת את ההלוואה להלוואה בשטר.

ח.  לדעת רבנו תם, אדם שהתחייב לחברו בהודעה אלקטרונית לשלם כסף, צריך לקיים את התחייבותו.

ט. באופן כללי, ניתן לזמן אדם לדיון בבית הדין בהודעה אלקטרונית.