בס"ד


מס. סידורי:13497

החזירה לקטנה חלב ובצים והתקלקלו

שם בית דין:
דיינים:
הרב מייטליס אבישי נתן
תקציר:
אשה לוותה משכנתה ביצים וחלב, לאחר זמן באה לביתה להחזיר את המצרכים ונתנה אותם לידי הבת הקטנה. הבת שכחה את המצרכים בחוץ. החלב החמיץ וביצה נשברה.
פסק הדין:
כיוון שההתנהלות בין השכנים שרגילים לשלוח ע"י קטנים לא ניתן להוציא ממון מהשכנה שהשיבה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

המקרה:

שכנה הבחינה שחסר לה כמה ביצים וחלב לארוחת הערב, וביקשה משכנתה מצרכים אלו. למחרת ביקשה להחזיר לשכנתה, דפקה על הדלת, ובת השכנים בת עשר פתחה לה וקיבלה מידה את המצרכים, כפי שנהגו פעמים רבות. למחרת גילתה השכנה שהחלב נותר בחוץ על הדלפק בכניסה, וביצה אחת שבורה. וביקשו לברר אם הפסד המצרכים מושת על השכנה שלא השיבה לידיה, או על הבת שקיבלה, שלא יידעה את אמה ולא דאגה להכניס את החלב למקרר.

טענת האם שהלוותה: כל עוד לא הגיע לידי המצרכים, אחריות המצרכים מוטל על השכנה.

טענת השכנה, המקבלת: קיים ביננו נוהל החזרות השאלות פריטים ומצרכים, פעמים רבות נעזרות אנו בידי ילדינו אף הקטנים בכדי להעביר מצרכים וכן משיבים ומחזירים פריט למי שפותח את הדלת, כולל קטינים. וסברתי שעם קבלת בן משפחה את המצרכים, הנני נפטרת מחיובי.

סעד לטענתה הציגה, ששאלו מו"ץ על מכשיר סלולרי ששאלו, והשיבו לילד שהניחו בחושך במקום רטוב, והסלולרי ניזוק. ופטר הרב את השואלים בשל השבתם את המכשיר לבית המשאילים. וסברה שה"ה יש לפוטרם על החלב שהחמיץ והביצה שנשברה בביתם לאחר שהשיבו כנדרש.

תשובה

ניתן להשיב פקדון לידי בני ביתו הגדולים של בעליו, אך הלוואה ומצרך שמבקשים להשיב לבעלים תחת המצרך שניתן להם, יש מדינא להשיב למלווה עצמו.

אך יש לפטור את השכנה שהגישה את המצרכים לידי הילדה, כשיטת הסוברים שדי בכך שנתן לבני ביתו של המלווה. מה גם שמצטרף הספק, האם מעצם התנהלותם של השכנים בשימוש וסיוע הילדים בהעברת מצרכים וחפצים בין המשפחות – יש בכך כדי מסירת מודעה שמקבלים על עצמם קבלת הילדים את המוצרים.

לפנים משורת הדין, כדאי להיות 'שכן טוב' ולהסיר קפידא של שכן באם קיימת, ולשפות את השכן שגמל איתנו טובה בעת שהיינו צריכים לסיוע שלו.

נימוקי הדין

א. קטנה אינה זוכה בקבלתה לאחרים

השו"ע בסי' רמג סעי' יד פסק: 'אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת'. כלומר, הקטנה לא זכתה להוריה בעצם קבלתה את המצרכים, והם נותרו ב'רשות' הקניינית של השכנה שמסרה לה אותם. ונדון לקמן אם האם קונה בקניין חצר, משעה שנכנס לרשותה.

ב. האם הקטנה זכתה במצרכים לעצמה

נעיין בשאלה, האם אומנם אין בקבלת הקטנה כדי לזכות להוריה את החלב והביצים, אך אולי זכתה בהם לעצמה, שכן השכנה הביאה לה את המצרכים, והסתלקה, והוריה לא זכו בהם, ואולי היא תזכה בהם כעת.

הגמ' בגיטין בדף סד: כתבה: 'אמר רב יהודה אמר רבי אסי צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו לאחר שעה - זוכה בין לעצמו ובין לאחרים'. מדין זה אנו למדים שהקטן שמגיע לגיל של 'בר הבנה' מסויימת, יכול לקנות רכוש ופריטים בעצמו.

מאידך, המשנה בגיטין בדף נט: נקטה שאין לקטן קניינים משל עצמו, ולכך סברו: 'מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום', כלומר, ממון ופריטים שמצאו וזכו בהם אינו שלהם מדינא, אלא שחכמים החשיבו את שביד הקטן כממונו, ולכן הנוטל ממנו שלא כדין נחשב כגוזל ממנו מדרבנן. בניגוד לדברי הגמ' הקודמים.

הראשונים יישבו את סתירת הסוגיות, וחילקו בין הסוגיות.

הר"ן על הרי"ף בגיטין בדף ל: כתב: 'י"ל דהתם היינו טעמא משום דליכא דעת אחרת מקנה [ומש"ה מפני דרכי שלום ותו לא. אבל אי איכא דעת אחרת מקנה] אית להו זכייה', וכ"כ הנמוק"י בב"מ בדף ה. כן בארו התוס' בפסחים בדף צא: בד"ה 'איש זוכה' שקטן אינו קונה מעצמו, אבל בדעת אחרת מקנה אותו – זוכה מהתורה, וכ"כ התוס' קידושין בדף יט. בד"ה 'אומר אדם': 'דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכייה מדאורייתא', וכן הוא בתוס' בר"פ בן סורר ומורה בדף סח: בד"ה 'קטן':

'והא דתנן מציאת חרש וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל מדאורייתא לא, דעת אחרת מקנה אותן שאני. והשתא ניחא הא דאמר לא ליקני איניש לוליביה לינוקא, דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, דמיקנא קני אפילו מדאורייתא ע"י דעת אחרת מקנה'.

היינו, עד גיל מצוות אין הקטן קונה אלא מתקנת חכמים מגיל שש או שבע, אך אם המוכר מקנה לו, הינו קונה מדאורייתא, מכח דין 'דעת אחרת מקנה'.

אף הרמב"ם בהלכות לולב פ"ח ה"י סבר כן: 'ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה', ובהלכות מכירה בפכ"ט הי"א כתב: 'קטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו'.

מבואר, שלקטן יש לו זכיה בדעת אחרת מקנה אותו, אפילו מדאורייתא. ובנקודות הכסף ביו"ד בסי' שה האריך בדבר והביא את מחלוקת ראשונים בדין זה, והעלה דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא היכא דדעת אחרת מקנה. וכ"כ בשעה"מ בהלכות לולב פ"ח ה"י, האור שמח שם, הנתיה"מ בסי' רלה סק"ז ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' קכח.

אומנם, המשנה הקודמת שם בגיטין בדף נט. אמרה: 'הפעוטות, מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין'. ואכן יש להם קניין באופן עצמאי אפילו בהיותם פעוטות ללא צורך בדעת אחרת מקנה, בתנאי שמגיעים לגיל שש או שבע: 'כל חד וחד לפי חורפיה'. ובטעם הדין אמרה הגמ': 'וטעמא מאי. א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו'. וכן פסק הרמבבהלכות מכירה פכ"ט ה"ו:

'קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת... ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין'.

דהיינו חכמים ראו לנכון לתקן לקטין קניינים בכדי שיוכל להתקיים. פרט למצב שיש לו אפוטרופוס הדואג לו ולמחייתו, כפי שפסק השו"ע שם בסי' רלה סעי' ב, וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק יח: 'דכיון דיש לו אפוטרופוס, לא שייך בהו תקנת כדי חייו'. והוא הדין כשסמוך על שולחן בעל הבית, כפי שהוסיף הרמ"א שם.

וכך מסכמת הגמ' בגיטין בדף סה.:

'אמר רבא, ג' מדות בקטן: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים... הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין... ולמכור בנכסי אביו, עד שיהא בן עשרים'.

וכן פרט הרמב"ם בהלכות מכירה פרק כט הלכה ו:

'קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת... ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו, כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין. אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל',

וכן פסק השו"ע בסי' רלה סעי' א.

נמצא, שיש בידנו מדרג של יכולת הקנייה של קטן עפ"י גילו;

א.     פחות מגיל הפעוטות – אינו יכול לקנות כלל, אף לא כדי חיותו.

ב.     מגיל הפעוטות כבן שש או שבע, קונה מדרבנן מטלטלין ולא קונה מדינא. ברם אם מקנים לו דבר, הינו קונה מדינא. וכדי חייותו, תיקנו לו חכמים קניין, באם אינו סמוך על שולחן אחר ואין לו אפוטרופוס.

ג.      מגיל בגרות, גיל מצוות עד גיל עשרים כשיר לבצע כל עיסקה וקונה מדאורייתא מטלטלין, אך לא קונה קרקעות של אביו עד גיל עשרים.

כן כתב השו"ע בסי' רמג סעי' טו: 'קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו... ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים'. העיר הרמ"א שזוכה לעצמו: 'ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא'. הרי שאין יכולת לקטן לזכות בלא שיהא דעת אחרת שתקנה עבורו. וכן פסק השו"ע או"ח בסי' תרנח סעי' ו: 'לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר'.

ברם בניגוד לכל הנ"ל, הש"ך בסי' רמג סק"ו חידש שדווקא קטן פחות מעונת הפעוטות נזקק לדעת אחרת מקנה על מנת לזכות לעצמו, ברם קטן מגיל שש עד גיל בגרות יכול לזכות בעצמו מדאורייתא, אף בלא שיזדקק לדין 'דעת אחרת מקנה'. הנפק"מ הגדולה היא, שיש יכולת לשיטת הש"ך לזכות במתנה מדינא, לעומת דעת הרמ"א ויתר הראשונים שאין הקטן זוכה במתנה אלא מתקנת חכמים.

בנידון דנן, סברה השכנה שהיא משיבה לשכנתה את המצרכים, ואין דעת אחרת שלה מקנה אותם לילדה, ולא זוכה הילדה בהם לבדה, ואף לש"ך שיכולה הקטנה לזכות לבדה במציאה, כיון שלא התכוונה הילדה לזכות והשכינה לא התכוונה ליתן לה, לא זכתה בהם. וכיון שלא זכתה לעצמה ולא להוריה, נותרו המצרכים ברשות הקניינית של השכנה שהחזירה אותם.

ג. הילדה כשליחה

אין חולק בעובדה שהשכנה מסרה לילדה את המצרכים, אלא שנחלקו במידת 'השבה' זו, אם נחשבת החזרה ראויה לידי המשאיל/ מלווה – ההורה. והאם בכך נפטר הלווה מחיובו.

הגמ' בב"ב בדף פז: הגדירה שהמסירה לקטן אינה אחראית, שכן הפקדה לידי קטן וקטנה מהוה כאיבוד וכהפקרת החפץ: 'מודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור'. ובארה הגמ' שהשולח צלוחית ביד קטן הוי אבידה מדעת. ובאר הרשב"ם בד"ה 'אבידה מדעת': 'דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה, הפקר הוא זה'. הב"ח אומנם הקשה שצריך להפקיר בפיו. ויישב הש"ך שניכר במעשיו שהפקירו, כשנתן הצלוחית לקטן. לדברים אלו, אם יזיק אדם למעיל ותיק של ילד, יהיה פטור המזיק מלשלם להורים, אף שאסור להזיק וליטול את שביד הקטן, מ"מ אין חובת תשלום ע"כ, כיון שחשיב החפץ כ'אבידה מדעת' ואיבדו והפקירו משעה שהפקידוהו בידי ילדם הקטן, ומדינא אין חיוב להשיב לו ולהוריו, אף שאין הוריו יודעים מכך וטרם התייאשו מכך. אך לפנים משורת הדין וודאי שיש להשיב להם. ולכאורה השכנה שמסרה ביד הקטנה, נהגה שלא כדין, שכן מוגדרת מסירתה לקטנה כמעשה איבוד והפקרה.

ואף לו היתה הבת כבר 'גדולה', לא היה במסירה לה להוות כהשבה להורה ללא הוראה מפורשת שמגדירה את הילדה כשליחה של ההורה. שכך נאמר במשנה בב"מ פ"ח מ"ג שאין מסירה ליד שלישית נחשבת מסירה שיש בה כדי לפטור את המוסר החייב:

'השואל את הפרה, ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו, או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל, ומתה, פטור. אמר לו השואל שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל, הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, ואמר לו השואל שלח, ושלחה ומתה, חיב',

וכן נפסק בשובסי' שמ סעי' ה שאחריות על המשלוח באמצעות בן, הינו על המשלח עד הגעתו ליד המקבל. נמצאנו למדים, שאין בהשבת השכנה את המצרכים לביתה של שכינתה באמצעות הבת כדי לפוטרה מאחריות על המצרכים, עד שיגיעו לרשות ההורה, מה גם שהיתה הבת קטנה, ואינה הפקדה בטוחה כלל כל עוד לא יגיע להורה בשלימות. אולם אם השכנה המקבלת ציותה וביקשה שישיבו לה באמצעות ילדיה אף הקטנים - קבלה עליה המקבלת את חיובי האחריות מיד עם קבלת הילדה את המצרכים, ומהאי שעתא נפטרת הנותנת מאונסין, שכן קיבלה על עצמה האם את האחריות עם קבלת ביתה.

יש לדון במקרה שלפנינו. שכן היו רגילות השכנות להעביר, להפקיד ולהחזיר מוצרים ומצרכים באמצעות ילדיהם הקטנים, האם יש בכך כדי לגלות על אומדן ברור אף על החזרת מוצרים אלו, או שמא צריך הסכמה מפורשת בכל השאלה לגופה.

ויש להחריף את השאלה והדיון. היות שהמצרכים הגיעו לרשות הקניינית של המשאילה, האם מוגדר שקנתה אותם בקניין חצר המשתמרת, שכן הבת הניחתם בבית השמור (ויש לדון אי די בעצם ההשבה לרשותם ללא הודעה וידיעת הבעלים. שכן אומנם רק בחיה הצריכו ליידע את בעליה, שהחיה סיגלה לעצמה יכולת לברוח ועל הבעלים לשמור עליה במיוחד. ואולי אף הכא נימא שהיה צריך לידע את ההורים שיש לשמור את החלב במקום צונן, ואת הבצים במקום שמור ומוגן), או שכל עוד יד הקטנים ממשמשת שם, לא חשיב כמונח במקום המשתמר, כפי שסבר רב האי גאון והתוס' בגיטין בדף עט: בד"ה 'פנימית' והרמב"ן בב"מ בדף יא: לגבי רבן גמליאל בספינה שהקנה התרומה לכהן ע"י מקום המשתמר והק' שלא משתמר מפני בני ביתו. ויש לדון ולהגדיר אם המונח בבית שבו בני בית רבים חשיב כמקום המשתמר. תורף השאלה, האם צריך המקום להשתמר מפני זרים, או צריך להיות החפץ שמור לבעליו מוגן ושלם, עובדה הקשה במעט כשיש בני בית קטנים.

ד. הפקדה ביד בני ביתו

הדרכי משה בסי' קכ הביא תשובת הרשב"א בסי' אלף צו שהתייחס לנושא:

'כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהלוה לשמעון וכשבא זמן הפרעון אמר שמעון שפרע לאשת ראובן והוא אומר מה לי שפרעת לאשתי פרע לי, ופסק דאם אשת ראובן בת דעת ונושאת ונותנת בתוך הבית; פטור דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכו'.

וכן הוא בתשובת מיימוני שבסוף ספר משפטים סימן ג' בשם מוהר"ם'. ופסק כן הרמ"א שם סעי' ב: 'ואם פרע לאשת המלוה, אם היא בת דעת נפטר הלוה בכך כאילו נתנו למלוה עצמו'. ולכשתדייק בדברי הרשב"א, הוא נקט לשון גורפת על בני ביתו, וכלל את בניו בכלל אלו הזכאים לקבל את החוב עבור אביהם. 

אך הש"ך שם בסק"ה חלק על כך והביא מהמהרש"ל פ"ט דב"ק סי' לט שחלק ע"כ: 'ופסק דבהלואה אפילו נושאת ונותנת בתוך הבית לא נפטר בכך ע"ש, עיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ל"ט', וחכמת שלמה בהג' על השו"ע החזיק כשיטתם בסוף דבריו. כלומר, שאומנם ניתן להשיב פקדון לבני ביתו של אדם, אך לא נפטר מהלוואה במעשהו זה, וכי מחוייב להשיבו לידי המלווה עצמו. ובטעם הדין יש לבאר עפ"י דברי הנתיה"מ בסי' שדמ סק"ב שלהשיב פקדון אין צורך בקניין ויכול להשיבו בעל כורחו לרשותו, שכן כל היכא דאיכא ברשותיה דמרא הוא. אך בהלוואה שלהוצאה ניתנה, יש להקנותה לידי המלווה בחזרה, ויש להשיב לידיו בדווקא:

'הטעם דקודם שנעשה קנין בהמעות להמלוה לא נעשה פרעון, משא"כ שאלה, ודאי דבאמר לו טול את שלך והוא אחר זמן שאלה, דכשנשברו הוי ככלה זמן שאלה, אפילו בהרי שלך לפניך הוי חזרה, והיאך יכולין לחייב את זה שיהיה יושב ומשמר של חבירו בעל כרחו'.

ביחס להשבת פיקדון, פסק מרן השו"ע בסי' רצא סעי' כא שבעל הפיקדון יכול למסור הפיקדון לשמירה בידי בני ביתו הגדולים משום שהם כלולים בכלל שמירתו של הנפקד:

'כל המפקיד אצל בעל הבית, בין כלים בין מעות, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו (הגדולים) הוא מפקיד. (רמ"א: כן אם הנפקד החזיר הפקדון לאשת המפקיד, פטור (מרדכי פרק המפקיד)). אבל אם מסר לבניו ובני ביתו הקטנים, או לעבדיו, בין גדולים בין קטנים, או לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו, ואין צריך לומר אם מסרם לאחר, הרי זה פושע וחייב לשלם'.

ואף אם הם (בני-ביתו הגדולים) פשעו, סבר מרן שם סעי' כד שהנפקד פטור, כיון שמסר למי שהיה לו מותר למסור – בני ביתו הגדולים.

אלא שהקצוה"ח בסי' רצא סק"ז הביא דברי הירושלמי, כפי שהעיר הרב משה מאיר אבינר שליט"א, ששומר חינם רשאי להפקיד גם בידי בני ביתו הקטנים:

'ירושלמי פרק המפקיד (ב"מ פ"ג ה"ז) אמר רבי יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא, מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שאבדו פטור מלשלם שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא ע"כ. וכתב הריטב"א, ודוקא בשומר חנם אבל בשומר שכר חייב דלהכי יהביה ליה אגרא דליטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר, עכ"ל שיטה מקובצת פרק המפקיד'.

מצאנו א"כ שיש להחשיב נתינה זו לקטנה בכלל אומדן דעת שהוי הפקדה בידי בעל הבית.

אומנם בדין שואל כתב הרמבסי' שמ סעי' ח שהמוסר לאישתו ובני ביתו של המפקיד חייב: 'וי"א דהוא הדין אם החזירה ליד אשת המשאיל ונאנסה, חייב[1]', הגם שכל המפקיד על דעת אשתו מפקיד. הסמ"ע שם ס"ק יב באר שהוא דין מיוחד בשואל שהואיל וכל הנאה שלו, מחוייב להשיב למשאיל בדוקא ולא לאישתו. אך הש"ך בסי' עב ס"ק קלו והנתיה"מ בסי' שמ בחידושים ס"ק יב העמידו דין זה של הרמ"א באישה שלא נושאת ונותנת בבית ולכן חייב אף שהפקיד בידה, ובפיקדון רגיל (לאפוקי מדין 'שואל') אף שאינה נושאת ונותנת פטור בנתינה לה משום שרגיל להפקיד בידה כפי שעולה מדברי התומים בסי' עב ס"ק מח.

נמצא, שלכו"ע ניתן להשיב פקדון לאישתו הנושאת ונותנת בבית, כלומר, שותפה פעילה בהפעלת צרכי הבית, אך ביחס להשבת הלוואה וגזל ישנה מחלוקת אם די בהשבה לאישתו. וביחס לילדים יגדל החידוש אם בנתינה לבני ביתו נפטר מחיובו כפי שמבואר בהל' פיקדון בסי' רצא סעי' כא וסעי' כד. ולכן בהשבת סלולרי ששאלו לילדה (אם אינה תינוקת ממש, ורגילות לתת בידה מכשיר בעל ערך כזה), יש כדי להחשיבו להשבה מעליא (פרט לשיטת הסמ"ע לגבי דין שואל בסי' שמ ס"ק יב, שיש להשיבו רק לבעלים, משום שכל הנאה שלהם) שהרי כל היכא דאיתא ברשותיה דמרי היה וכעת הגיע ממש לרשותה, ומה שהילדה הניחתו בשגגה במקום רטוב, אינו באחריות השואל שהשיב. ברם, בהשבת מצרכים יש להקנותם לידי השכנה, ולבצע מעשה קניין שיכנסו לרשות הבעלים, ואין בהשבה לילדה כדי להקנותם להוריה.

לדברים אלו, במקרה שלנו, השכנה השיבה מצרכים לבית חברתה, אך לא הניחתם במקום המשתמר לה, ולא במקום שמור המיועד לחלב, במקרר, אף שהגישה לילדה אותם – יש לראות בה כאחראית עליהם עד שההורה יקבלם.

אך יש להעלות מספר ספיקות בדיננו; יש לדון האם כיון שהיו מורגלים להפקיד ולתת ביניהם, זה לזה, בידי קטנים ישנה אומדנא ברורה שמקובלת על שני הצדדים שהילדים ישמשו כשליחים מדעת המקבלים (ואכתי, יש להפעיל שיקול דעת, ולא לתת להם תכשיט יקר או מכתב רשום חשוב, מחשש שיניחו אותו על השולחן ועליו יהא מערום מחברות ושאר מילי שישכיחו אותו). ועוד יש להסתפק, האם אמרינן בשכנים אלו, שכל המפקיד על דעת בניו ובנותיו הקטנים מפקיד, ויש כאן הסכמה מדעת של המקבלת לפטור את הנותן מאחריות עם קבלת הקטנה, על סמך התנהלותם בעבר[2], לכן אם היה רגילות ודיבור קודם להפקיד ולהעביר באמצעות הילדים, אזי יש מקום לפטור את המוסרת מאחריות (לדברים אלו נצטרך לדחוק בגמ' – שאף שהגיע הקטן עם הכד והצלוחית לידי המשלח, אינו כאומר לו להשיב עימו. שכן לא היה ביניהם נוהל קבוע. ושהרמב"ם ומרן חזרו ע"כ שאין קבלת בנו הקטן נחשבת קבלה, משום שלא היה נוהל ידוע מראש ביניהם).

ומסתבר, שתוכל השכנה שהשיבה מכבר את הביצים והחלב לטעון קים לי כדעת השו"ע בסי' קכ שיש בהשבה לידי אישתו הנושאת ונותנת בבית, בניגוד לדעת המהרש"ל והש"ך וחכמת שלמה. ואף שהכא לא מיירי באישתו, אלא בבת קטנה, לא יהא נכון להוציא ממון מידה, בעוד שההתנהלות בין השכנים היתה לערב ולמסור לידי ילדי השכנים בהפעלת שיקול דעת סביר. נראה, שלמסור לילדה בגיל עשר מצרכים זהו מעשה סביר, אף שהיא לא טרחה להניח במקרר את התכולה, ולא יידעה את אמה.

והראוני שהג"ר מאיר אריק באמרי יושר ח"ב סי' קיב פסק כה"ג:

'ובפרט דהמנהג כן לשלוח ביד קטן כזה כשבא לתבוע, נראה דאין לחייב את הלוה לשלם מעות אחרים, אף באין המנהג ברור'.

כל זאת מדינא. אך לפנים משורת הדין וכחיוב להיות שכן טוב, והניסיון מוכיח שיש בהליך זה גם תועלת ממשית – מוטב שיפייסו את השכנים שהעניקו להם משלהם בעת הצורך, ולהגיע להסכמה משותפת באם מבחינים בהקפדה שלהם (ממא נפשך, אם היה זה מוצר יקר, לא היה נכון להוליכו עם הילדה ללא ליוי. וכן להשיב טובה למיטיב עימנו. ואם הינו פעוט בערכו, אזי בכמה פרטות מסירים עקממיות והקפדת הזולת מעלינו).



[1] הדרכי משה הקצר חו"מ בסי' רצא אות יא הביא מדברי המרדכי בב"מ בסי' ערב: 'נפקד שהחזיר פקדון לאשת מפקיד, פסק מוהר"מ דפטור דהא היא כבן דעת ומהימנא אצל המפקיד ... תשובת הרשב"א (ח"ב סי' רסב) דגבי שואל בכהאי גוונא חייב ואפשר דהוא הדין בפקדון'.

[2] הגמ' בב"מ בדף לו. מספרת בדיני שומר שמסר לשומר בסוגיית 'ההיא סבתא', שאם מסר למי שרגילים להפקיד בידו, אם בכח הבעלים לדחות את יכולת שבועתו של מי שהאמינו עד כה, או שהתנהלותו עד כה גורמת להבין שהוא האמינו: 'דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו שמע קלא בי הלולא נפק אזל אפקדינהו לגבה דההיא סבתא אדאזל ואתא אגנוב מרייהו אתא לקמיה דרב ופטריה מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא היא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו'. וכן פסק השו"ע בסי' רצא ס"ק כו: 'לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי השומר הראשון פטור מלשלם'.

אך כד תעיין, תראה שאין להשוות ביניהם. שכן בההוא סבתא, לא היה כל פגם בשמירתם ובכושר יכולתם לשמש כשומרים. ובכדי להתגבר על בעיית האימון שרוחש המפקיד והבעלים, אמרו שניתן ללמוד מההתנהלות שלהם שעד כה. אך מנ"ל ללמוד מההתנהלות שלהם שבעבר, לעשות ממי שאנו רשאי ויכול להיות 'עד' ל'עד'.

תגיות