בס"ד


מס. סידורי:13485

אשה שמחלה על כתובתה מתוך כעס

שם בית דין:
דיינים:
הרב בן יעקב צבי יהודה
תקציר:
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 

כרך יא סימן לו

 

ראשי פרקים

 

א. לשון ברורה

ב. לך מעימדי

 

בני זוג התדיינו בפנינו, ולאחר דיון הסכימו להתגרש, וכן הגיעו להסכם בעניני הממון. כששאלתי את האשה אם היא מותרת על הכתובה בכפוף לסדור הגט, ענתה בכעס ובצעקות: "אני לא רוצה ממנו כלום. כלום! לא רוצה לראות אותו יותר. מה שקבלתי בהסכם, זה שלי. אם הוא לא רוצה לתת כתובה, שלא יתן אני מוותרת לו". והוסיפה עוד כל מיני דברים ומשפטי כעס כלפי הבעל. מבלי להכנס לעצם השאלה אם האשה בנדו"ד היתה זכאית לכתובה (האשה תבעה גרושין, וכדי לחייב בכתובה היה צורך לקיים דיון להוכיח טענותיה, שאף בהן לא ברור אם בכה"ג מחייבים בגט, עיין מה שכתבתי בח"ז סי' ה), וכן במסגרת ההסכם קבלה רכוש רב בהתאם לחוק שאינו ע"פ ההלכה, לכאורה מעבר לסכום תוספת הכתובה. אך השאלה בנדו"ד אם אפשר לומר שע"פ דין יש כאן מחילה על הכתובה, או שאין במחילה מתוך כעס משום מחילה, ויש לדון שאין לחייב את הבעל בכתובה וכמש"כ לעיל, אבל מוחלת כתובתה אין כאן.

 

א. לשון ברורה

 

הרמב"ם בהל' אישות יז,יט, כתב וז"ל:

"... אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו, ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים, כשאר המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן, ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה".

בבאור ומקור דברי הרמב"ם, שיהיו הדברים שהדעת סומכת עליהם, הפנה הכס"מ לגמ' ב"ק צג,א. על הא דתנן במשנה (צב,א): האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי – חייב, ע"מ לפטור – חייב. קרע את כסותי שבר את כדי – חייב. ע"מ לפטור – פטור. ובגמ' (צג,א), מדוע בע"מ לפטור נזקי גוף חייב, ובע"מ לפטור נזקי ממון פטור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ומספר תרוצים נשנו שם, ואחד מהם; רבי יוחנן אמר, יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. תניא נמי הכי, הכני פצעני, על מנת לפטור ואמר לו הן, הרי יש הן שהוא כלאו. קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו, הרי לאו שהוא כהן. ועיין שם ברש"י, שהתשובה שעונה הוא בלשון שאלה, עונה לו הן או לאו בלשון שאלה, וממילא לשון השאלה הופך את ההן ללאו ואת הלאו להן. ובתוס' שם (ורבי יוחנן) שאף באומר בניחותא, מסתמא בתמיה קאמר. ועיין בשטמ"ק שהביא מהר"מ מסרקסטה, דהכל לפי הענין, אם הוא מדברים שאין דרך למחול עליהם, ותמיהתו מתפרשת על זו הדרך, והכל לפי איך שהדבר נשמע, אם נשמע ההן כמי שרוצה לומר לו לא, רק אומר לו בדרך הן בתמיה, והכל לפי הענין:

"ודבר זה עיקר, אם נראה מתמיהתו שאין דעתו למחול, וכן הוא לשון בני אדם בדברים כאלה לומר לאו במין אחת ממיני התמיהות, כמו שרוצה לומר מי הוא זה שיוכל לחייבך בתשלומין, ואם אמר לו לאו בענין תמיה אחרת שדרך העולם להתמיה ולומר לאו, ורצה לומר לא חלילה לי מלתבעך, בזה יש לפטרו אפילו על נזקי הגוף".

ובגמ' סנהדרין סא,א-ב נחלקו ר"מ ור"י במי שמסית לעבוד את עצמו כעבודה זרה, ואמרו לו אנשים אין, דר"מ מחייב, דס"ל דאף מסית לעבוד את עצמו אנשים שומעים לו ומוכנים לעבדו, ור"י סובר שאנשים אינם משומעים לו: מאי שנא איהו מינן דידן, ואין דקאמרי אחוכי עליה. שאינו שונה מהם, ומה שאומרים לו כן, לצחוק אומרים לו. ובערל"נ שם כתב דלכאורה נחלקו אם אומרים הן שהוא כלאו או הן שהוא הן. והסביר שאין זו מחלוקתם, אלא אם ההן שאמרו, שעשו ממנו צחוק אם לאו, ותלוי איך מתיחסים לאדם שעושה מעצמו עבודה זרה. כלומר שצריך בכל דבר שתהיה הלשון ברורה שאכן מתכוין באמירת כן, שרוצה ומסכים, או באמירה זו משיב בהיתול וצחוק. והכל לפי הענין, איך העולם מתיחס לעצם השאלה והרצון של אדם שיעשו ממנו עבודה זרה, אם ההתיחסות רצינית מעיקרא, או התיחסות מזלזלת, ובהתאם לזה יש לפרש את התשובה.

לפ"ז יש לחלק בין מי שאומר מעצמו דרך כעס שהוא מוחל על חוב, לבין אם בי"ד שואלים אותו והוא משיב בכעס שמוחל עלן חוב. כאשר אומר מעצמו דרך כעס, הדבר לא בא כתשובה, ויש לדון במחילה מתוך כעס בפני עצמה, האם הוי מחילה או לא, וכפי שיתבאר להלן. אולם כאשר התשובה באה לשאלת ביה"ד, הכעס הוא דרך ביטוי, אך אין לומר שיש כאן חוסר רצינות וגמירות דעת, כשהיא באה כתשובה לשאלת ביה"ד, דכאשר ביה"ד שואל את השאלה, המשיב, גם דרך כעס, מבין את המשמעות מבחינת האמירה ותוצאותיה, כיון שלא הוא זה שיזם את הדברים אלא הם נאמרו כתשובה לשאלת ביה"ד, וככל שהמשיב מתיחס ברצינות לשאלה, הרי שתשובתו, גם אם נאמרה דרך כעס, אין בה כדי לשלול את תוצאות התשובה, ואיש לפי דרכו וסגנונו.

והנה הרמב"ם בהל' מכירה (ה,יב-יג), כתב וז"ל:

"נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אף על פי שאינו צריך. קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל".

ומבואר לכאורה הרמב"ם שהקנין בא לאפוקי מטענת משטה. וכן מבואר מדברי הרדב"ז בתש' (ח"ו סי' שני אלפים פז). ולכאורה יש להבין אם אומר דרך כעס, לכאורה איך מהני המחילה, אא"כ קבלו ביה"ד בקנין (ואולי כן ראוי לעשות כשאומרת דרך כעס).

ובזה י"ל דכיון שהבעל תפוס בממון הכתובה, אין האשה יכולה לטעון משטה, וממילא גם אם לא היתה ההודאה באופן שאינה יכולה לטעון טענה השטאה או השבעה, מהני המחילה, כמש"כ בעה"ת (שער מב א,ב):

"ומסתברא דכל היכא דהודה בלא אתם עדי שפסקנו שיכול לטעון משטה אני בך, אם יש לו מחברו תחת ידו בשעת הודאתו, אף על גב דאיכא עדים וראה, מהניא ליה תפיסתו, שחזקת הדבר שהוא תחת ידו משויא ליה להודאתו הודאה גמורה, ולא מצי למטען השטאה, כדאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור, ואם תפס משלו אפילו בעדים וראה משוינן ליה הודאה וזוכה במה שתפס, וצריכה התפיסה להיות קודם ההודאה".

(ועיין בגדו"ת שם מה שהקשה לדמיון מטענו חיטים). וכן פסק בטור ובשו"ע חו"מ פא,ד. ומזה יוצא לדינא שאם הבעל מוחזק בכתובה, שאין האשה יכולה לטעון טענת השטאה וכו'. ועיי"ש בטור שהתפיסה להודאתו הודאה גמורה. דכיון שיודע שממונו ביד שכנגדו, לא היה לו להודות. ולפ"ז גם במחילה, כל עוד תפוס החייב בממון, לא היה לו למחול. ועיין עוד להלן

עוד נראה דכיון שמחלה בפני בית דין, ואפי' בדיין יחיד, שוב אינה יכולה לטעון טענת השטאה והשבעה. דז"ל בעה"ת (שער מב, א,ו): "ובתשובה לקמאי, הודאה בפני ב"ד איכא מרבוותא דפסקי דאפילו הודה מעצמו, ואין צ"ל אם תבעו בפניהם והודה, אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דיבור. והני מילי בפני שלשה, אבל ביחיד אפילו היה מומחה אין הודאתו בפניו מחייבו". וכן פסק בשו"ע חו"מ פא,כב. ואמנם דעת בעה"ת כדעת הרמב"ם דלא מהני הודאה בפני יחיד ואפי' מומחה, אולם כבר העירו הנו"כ, וכן כתב הטור בשם הרא"ש, דהודאה מהני אף בפני יחיד. ונראה לכאורה, דכיון שיושב דיין יחיד המאשר הסכמים, ודבריו ודברי הצדדים נרשמים בפרוטוקול, ויש לזה תוקף של מעשה בית דין בהתאם לנהוג והמקובל, וכ"א יודע שהוא כעת עומד בפני בי"ד, ודאי לא היתה למוחלת הכתובה טענה שהמחילה לא היתה גמורה והתכוונה רק בכעס, וכמשטה ומהתל, דכיון שעומדת בפני בי"ד המוסמך לכך, אינה יכולה לטעון כן, ומחילתה מחילה. ואף למה שהקשה הש"ך פא,נו, דבהודה מעצמו בבי"ד לא הוי הודאתו הודאה, ויכול לחזור בו אחר כדי דבור, מ"מ אף לשיטתו יכול רק לומר טעיתי, אך אינו יכול לטעון משטה, עיי"ש.

ומהרי"ט בתש' (חחו"מ סי' קיח) למד מדברי הרמב"ם הנ"ל, דכל שאמר בדרך של כעס ומריבה, ולא בישוב הדעת, אין מחילתו מחילה:

"משמע בהדיא שכל מקום שיש לחוש שלא מחפץ לבו מחל ולא גמר בלבו, צריך שיקנו מידו או עד שיאמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי, אבל זה שאמר מתוך מריבה והקפדה, הדבר מוכרח דלא גמר ומחיל, שזו דרכן של בני אדם מתוך הכעס אומר אדם לחבירו או לשפחתו לכו מעלי הרי אתם לעצמכם, וכן כשהוא בא בהקפדה עם בע"ח אומר לו מה אתה מקפידני מחול לך שרוי לך דין ודברים אין לי עמך, וכי מפני זה נשתחרר עבדיו או הופקעו שטרי חובותיו, בכל מידי בעינן שיגמור בלבו מתוך נחת וישוב הדעת".

וכן כתב הגינת ורדים (תש' דרכי נועם חחו"מ סי' ג). הרי שכל שלא אמר דרך נחת אלא מכעס ומריבה, אין מחילתו מחילה, והוא הדין לכאורה לנדו"ד. ועיין במהרש"ם (ח"ה סי' כב) דנראה שהסכים לדרכי נועם:

"דאם יש הוכחה שמחל מתוך כעס וכדומה, לא הוי מחילה. והוא האריך להוכיח דבכל מחילה בסתם בעינן שיהיה הוכחה שהיה ברצון הטוב, וכל זמן שאין לנו הוכחה, תלינן דהיה באונס ולא הוי מחילה יעו"ש, וא"כ לפי דבריו בנ"ד בודאי לא הוי מחילה".

והגרע"א (בתש' החדשות, חחו"מ סי' ה) כתב דמחילה מתוך כעס הוי מחילה, דכל שאמר לו מחול לך מתוך כעס מהני, ורק בלשון של לך מעמדי, שאינו לשון מחילה, בזה אם אמר מתוך כעס, לא הוי מחילה, דלא מצאנו קנינים וכד' שיתבטלו מחמת שנעשו מתוך כעס, דאין עשייה מתוך כעס כעשייה בטעות: "ומה שטוען דהיה מתוך כעס, אין בזה ממש, דלא מצינו דקנין או מחילה בכעס יהא נקרא מחילה או קנין בטעות, ולכל הדברים הוי כפקח לכל דבריו, ואף שהרמ"א בחוה"מ סוף סימן שלג כתב ויש אומרים שאם אמר לו דרך כעס שאינו פטור, ומקורו מדברי רבינו ירוחם, נ"ל דקאי דוקא אשלמעלה, דבאם אמר לפועל לך מעמדי, פטור בלא מחילה, ועל זה אמר דאם אמר לו דרך כעס, ר"ל הך לישנא דלך מעמדי א"ל בדרך כעס, אינו פטור, דאז לא הוי לישנא דמחילה, אלא כדוחפו לחוץ לך מעמדי ולא אראה פניך, אבל במחול לו ממש אף בדרך כעס מהני. וקצת נוטה לזה לישנא דהלבוש, ואין אתי ספר הרבינו ירוחם לעיין בו, אולם לענ"ד מדלא נזכר הך דינא רק בסוף סימן שלג הנ"ל, נראה לי ברור דמיירי דוקא בלישנא דלך מעמדי, מה שאין כן במחילה ממש". מבואר דכל שאמר לשון ברורה, אף אם נאמרה דרך כעס, הרי זו מחילה גמורה, ורק כשאומר לך מעימדי, דאינו לשון ברורה שמוחל שעבודו, ורק אנו מפרשים כן, וכל שאומר דרך כעס אין לפרש כן שמוחל שעבודו של הפועל, אבל בלשון ברורה שאינה זקוקה לפרשנות, גם אם אומר את דבריו דרך כעס, מחילתו מחילה. ומבואר שנחלק הגרע"א עם מהרי"ט והגינת ורדים.

ובגמ' ב"ב קס,ב מבואר דתקנו גט מקושר לכהנים, שהיו כעסנים ומגרשים נשותיהם, ולכן תיקנו גט מקושר, דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו. ומוכח מזה שאף אם גרשו מתוך כעס מהני. כן הוכיח התו"ח בב"ב שם, והקשה על הרבינו ירוחם (ראה להלן, נתיב כט חלק ד), דמגט מקושר מוכח דקנין או מתנה ומחילה שאדם עושה על ידי כעס מועיל. ובאמרי בינה (דיינים כ,ה) כתב דיש לחלק בין אמירה מתוך כעס למעשה מתוך כעס. אם מדובר במעשה מתוך כעס, כמו קנין או גרושין, המעשה לא מתבטל מחמת שעשה מתוך כעס, אולם באמירה לחוד כמו מחילה, או שאומר לפועל לך מעמדי, לא הוי מחילה מתוך כעס. והביא מדעת מהרי"ט ועוד. הרי דלא ס"ל כרע"א הנ"ל. וכן כתב הגר"י מסלוצק בתש' (סי' עא) לענין מחילה בשידוכין, שצריכה להיות מחילה גמורה לא דרך פטומי בעלמא. ונראה דהוא הדין דרך כעס. הרי דדעת רוב האחרונים דמחילה מתוך כעס לא מהני. ורק י"ל דמה שנאמר לפני בי"ד, אין לאדם טענה לטעון אח"כ שלא התכוין למחילה גמורה, וכמש"כ לעיל.

ב. לך מעימדי

הוזכרו לעיל דברי רבינו ירוחם (ועוד ראשונים) באחד שאמר למלמד לך מעמדי, שיכול בעה"ב לחזור בו, כיון שאינו יכול למחול שעבוד הנער. וברבינו ירוחם הוסיף, דכל זה במלמד, אבל בשאר פועל, אם אמר לו בפני שנים לך מעמדי, פטור בלא מחילה. ויש אומרים שאינו פטור אם אמר לו דרך כעס. וכן מובא ברבינו ירוחם (נכ"ט ח"ג). ושם (בנכ"ט ח"ד) הוסיף רבינו ירוחם: "אם אמר לפועל או לשכיר בפני בית דין או בפני שנים – לך, פטור בלא מחילה אחרת. ויש מי שאומר, כי אם אמר ליה כך בכעס שאינו פטור. בקדושין". דלענין שטר שחרור בעבד, הקשתה הגמ' בקדושין טז,א שטר למה לי, לימא ליה באפי תרי זיל. א"נ באפי בי דינא זיל. ותירצה הגמ', אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. ומשמע דפועל שאינו כעבד, מספיק אם אומר לו זיל (ואין צריך שיאמר לו דוקא בפני שנים, דכוונת הגמ' שאומר לו הלשון הכתובה בשטר, עיין בתוס' שם ד"ה לימא. וכן הוא בש"ך חו"מ שלג,מח, שמועיל אפי' אמר לו דרך מחילה בינו לבינו, דלא איברי סהדי אלא לשיקרא). ועיי"ש בנו"כ דכל דין לך מעימדי הוא אם נאמר שאין גופו של פועל קנוי לבעה"ב.

דהנה בתש' מהר"מ מרוטנבורג (ח"ד, דפוס פראג, סי' עז) נשאל באב ששכר מלמד לבנו, ואחר זמן תוך זמן השכירות, אמר לו דרך כעס "לך מעמדי", ואח"כ חזר בו אבי הבן ורוצה שהמלמד ימשיך ללמד את בנו, והמלמד מסרב בטענה שכבר מחל שעבודו, והשיב מהר"מ שעל המלמד להמשיך ללמד, ולא נפסקה השכירות במה שאמר לו לך מעמדי, וז"ל:

 

"נראה דלא נמחל שיעבודו באמירה בעלמא, וראיה מפ"ק דקדושין (טז,א) גבי עבד עברי [דפריך] ולימא ליה באפי תרי זיל, ומשני עבד עברי גופו קנוי לו, אלמא דלא [זכי] לנפשיה באמירה בעלמא. הוא הדין בנדון זה דמדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דב"מ (י,א). ועוד, כיון שהשכירו לבן, הרי כבר נשתעבד לבן ללמוד, ולאו כל כמיניה דאב למחול שעבודיה דבן, דזכין לקטן ואין חבין לו. וראיה מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי, כתב [לזון] את בת אשתו [ושברה לו], לאו כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין. כל שכן לדברי רבינו יואל ורבינו אבי"ה שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דבחצי היום חוזר, אלא כעבד חשוב ולאו כל הימנו לחזור בו."

 

מבואר במהר"מ שני טעמים שחייב המלמד להמשיך וללמד. כיון שגופו קנוי, לא מהני מחילה במקום שגופו קנוי וצריך לחזור ולקנות הגוף מבעה"ב, וכל עוד לא הסתיימה השכירות, לא מהני מחילה, אא"כ חוזר בו הפועל, דזה דין מיוחד דעבדי הם ולא עבדים לעבדים, שבחזרתו הוא קונה עצמו מבעה"ב, אבל מחילת בעה"ב לא מהני. וטעם נוסף, שאין האב יכול למחול שעבוד הבן. ומש"כ מהר"מ דכל שכן לרבינו יואל וראבי"ה דמלמד אינו חוזר בו (עיין מה שכתבתי בח"ז סי' ל), היינו דלא מיבעיא אם דין המלמד ככל פועל ויכול לחזור בו, י"ל דמחילת האב לא מהני מהטעמים הנ"ל, דצריך לקנות את עצמו מבעה"ב, ואינו יכול למחול האב שעבוד הבן, אלא אפי' לסוברים דגם מלמד דינו כפועל החוזר בו בחצי היום, הוא דין מיוחד שע"י חזרתו הרי הוא כקונה עצמו, אבל ללא חזרת הפועל, אין מחילת בעה"ב מחילה. ומה שמלמד אינו ככל פועל, י"ל כמש"כ הראשונים דדינו כדבר האבד. גם י"ל כמש"כ האחרונים דדינו כעושה חפצי שמים ועבד לה' בעבדותו (עיין מש"כ בח"ז סי' ל, ושם נתבאר). ותש' מהר"מ הביאה גם הרשב"א בתש' ח"א סי' תתעג, והמרדכי ב"מ שמו, רבינו ירוחם במישרים כט,ג, והרמ"א בחו"מ שלג,ח.

ואם זה דין מיוחד במלמד או בכל פועל, לכאורה תלוי בב' הטעמים שהביא מהר"מ, דלטעם הראשון כיון שגופו קנוי, דין זה בכל פועל, דלא מהני מחילה בדבר הקנוי לאחר שימחול למוכר. ולטעם דלא יכול למחול שעבוד בנו, הוא דוקא במלמד או בכל דבר שזכה בו עבור קטן. ולכאורה אף לטעם זה אם שכר פועל עבור קטן, לא מהני מחילה שעבוד הקטן. וברמ"א שם בסוף סי' שלג הביא את הטעם השני, שאינו יכול למחול שעבוד הנער. והביא ב דעות אם בשאר פועל כשאמר לך מעמדי אם מהני: "מיהו בשאר פועל, אם אמר לו בפני שנים לך מעמדי, פטור בלא מחילה. ויש אומרים אם אמר לו דרך כעס, שאינו פטור". ומבואר שלא בדרך כעס, לכ"ע פטור בשאר פועל. ומקור הדין מרבינו ירוחם במישרים כט,ד: "אם אמר לפועל או לשכיר בפני בית דין או בפני שנים לך - פטור בלא מחילה אחרת. ויש מי שאומר, כי אם אמר ליה כך בכעס, שאינו פטור".

והקושיא הנ"ל, דלטעם קמא של מהר"מ אין חילוק בין פועל למלמד, הקשה בש"ך שלג,מז. וכתב הש"ך דהעיקר כטעם השני במהר"מ שאינו יכול למחול שעבוד הנער, דאף שפועל יש לו דין עבד עברי, היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו, ושכן משמע בתוס' קידושין יז,א (ד"ה חלה). וגם מהר"מ עשה טעם זה סניף לטעם שאין יכול למחול שעבוד הנער. ושכן דעת רבינו ירוחם, ושכן עיקר. וכן מבואר בדברי הגר"א שם שלג,מו על מש"כ הרמ"א דבשאר פועל מהני מחילה, דאין גופו של פועל קנוי לבעה"ב: "ופועל אין גופו קנוי לו, וכמ"ש תוס' שם (קדושין) יז,א בד"ה חלה, ודלא כמ"ש במרדכי בשם מהר"מ שם". וככל שאין מדובר במחילת שעבוד של קטן ואין חבין לקטן, מהני המחילה.

גם הרדב"ז בתש' (ח"א סי' שלג) הקשה על הטעם הראשון במהר"מ, דאם מדמה פועל לעבד עברי, ולא מהני מה שיאמר לו באפי תרי זיל, א"כ יצטרך הפועל גט שחרור, וזאת לא שמענו. ועוד, אם מדמים פועל לעבד עברי, איך יכול פועל לחזור בו בחצי היום: "אלא ודאי לאו לכולה מלתא מדמינן להו". עוד כתב הרדב"ז על הטעם השני שכתב מהר"מ שאינו יכול למחול שעבוד הקטן, דנחלקו בזה אם מלמד הוי דבר האבד. ועוד, אף אם הוי דבר האבד, יכול לחזור בו, רק יש תביעת ממון;

"ואפי' בדבר דלא מצי למיהדר פועל כגון דבר האבד, אי מחל שעבודו הוי מחול, שהרי אם הפסידו אינו חייב לו אלא ממון והרי מחלו ... ואפי' במלמד מסתבר דאם מחל שעבודו הוי מחול. וגם הרב הנזכר נראה דלא סמך אלא על הטעם השני, וגם בטעם הזה יש לגמגם אלא שכבר הורה זקן. וכל זה לדעת האומרים דמלמד לא דמי לפועל, אבל לדברי האומרים דדמי לפועל, מצי למיהדר אפילו בלא מחילה, וכיון שהוא מוחזק בעצמו מצי למימר קים לי כהנך רבוותא ולא כייפינן ליה".

ולפ"ז אף לטעם השני להלכה יכול המלמד המוחזק בעצמו לחזור בו ולומר קים לי שאינו דבר האבד, אבל ודאי דלא קיי"ל כטעם הראשון דגופו קנוי. וע"ע ש"ך שלג,מו ונתיבות שם ס"ק יח מש"כ בענין כתיבה אם מהני.

וכל הנ"ל תלוי אם לבעה"ב יש קנין בגוף הפועל שיעשה לו מלאכה, דאף שאין אדם יכול למכור עצמו אלא בתורת עבד עברי, היינו כשמוכר עצמו כעבד אינו יכול, אבל למכור עצמו שיהיה לבעה"ב קנין בו שיהיה חייב לעשות מלאכה אך לא בתורת עבד, יכול להקנות. כן מצאנו בדברי הראב"ד שלוחין ושותפין ד,ב, על דברי הרמב"ם דלא מהני קנין לשיתוף, וז"ל הראב"ד: "ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים, וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן". ועיי"ש בכס"מ ה"א דמה שחולק הרמב"ם על הראב"ד, דלא משתעבד גופו בהדיא, דאין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו"ל כמוכרים זה לזה דבר שלא בא לעולם, דלא קנו. ולפ"ז לכס"מ אם ישתעבדו להדיא, יועיל הקנין כבכל חפץ.

ועיין בקצוה"ח שלג,ה שדן בדברי הראב"ד והכס"מ דיכול לשעבד עצמו בקנין. ועיין באגרות משה חחו"מ ח"א סי' פא שיש ג שיטות בשכירות פועלים. תשובת מהר"מ שבמרדכי, הראב"ד והקצה"ח, דיש קנין בגוף הפועל כמו עבד עברי, וממילא אינו יכול לחזור ככל קונה חפץ. ולתוס' קידושין יז,א, וכן דעת הש"ך, דאינו קנין בגוף אלא קנין להתחייבות;

"ואפשר לומר שעכ"פ הוא קנין התחייבות שיש לאחד על חברו, שבעה"ב יש לו זכות חיוב ותביעה על הפועלים שיעשו מלאכתו שהתנו, והפועלים יש להם זכות חיוב ותביעה על בעה"ב שיתן להם המלאכה שהתנו".

ולדעת הירושלמי אליבא דרב, ושכן דעת הנתיבות, דזהו חיוב בעלמא שיש לכל אחד על עצמו, שהפועלים מחוייבין מצד עצמם לעשות המלאכה שהתנו, ובעה"ב מחוייב מצד עצמו ליתן להם המלאכה שהתנו. ועיין עוד מחנה אפרים עבדים א (ד"ה והשתא) דאף אם אינו משועבד אלא למעשה ידיו, לא מהני מחילה ולא נפקע שעבודו באמירה בעלמא, עיי"ש.

כל זה בלא אמר בדרך כעס, אולם בדרך כעס הובא לעיל מש"כ רבינו ירוחם בשם יש אומרים, דאם אמר בדרך כעס לא הוי מחילה. ולעיל הובא מה שהקשה בתו"ח על רבינו ירוחם מהגמ' ב"ב קס,ב, דתקנו גט מקושר לכהנים, שהיו כעסנים ומגרשים נשותיהם, ולכן תיקנו גט מקושר, דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו. ומוכח מזה שאף אם גרשו מתוך כעס מהני. וקשה על הרבינו ירוחם, דמגט מקושר מוכח דקנין או מתנה ומחילה מהני אף שעושה מחמת כעס. ובאמרי בינה (דיינים כ,ה) כתב דיש לחלק בין אמירה מתוך כעס למעשה מתוך כעס. אם מדובר במעשה מתוך כעס, כמו קנין או גרושין, המעשה לא מתבטל מחמת שעשה מתוך כעס, אולם באמירה לחוד כמו מחילה, או שאומר לפועל לך מעמדי, לא הוי מחילה מתוך כעס. ולכן בגט שהוא מעשה, אינו מתבטל מחמת כעס, משא"כ במחילה באמירה כמו בלך מעימדי.

גם מתש' חת"ס (חחו"מ סי' קל) מבואר דמה שמוחל דרך כעס לא מהני, אא"כ מוחל בפני בי"ד ועדים, דדוקא במוחל בפני בי"ד ועדים מהני אפי' בדרך כעס:

"ולא עוד אלא אפי' היו כל בני הקהלה באותו מעמד ואמרו לו כן ע"ד כעס אנו מוחלים לך, נמי לא היה מועיל לדעת ר' ירוחם בש"ע סוף סי' שלג. ואפי' לתורת חיים ר"פ גט פשוט שהקשה ע"ז ממה דאמרי' התם הני קפדי ומגרשי נשייהו, דמשמע מה שאדם עשה בכעסו מהני, יע"ש, מלבד כי בקל יש לדחות קושייתו כמובן, מ"מ גם הוא לא אמר אלא בעושה מעשה בפני ב"ד ועדים כמוכח מלשונו למעיין שם, אבל הכא לא הי' שם ב"ד ועדים, כי כל הקהלה נוגעים הם, ולכ"ע פטומי מילי בעלמא נינהו".

ומש"כ שיש לדחות התו"ח בקל, ראיתי לגאון מטשיבין (דובב מישרים ח"ב סי' לח) שכתב, דיש לחלק בין אם אמר מתוך כעס מי שאינו רגזן בטבעו, לבין כהנים שהם בטבעם רגזנים, וממילא כל מעשיהם אפשר ע"ד הרוגז והכעס, ולכן מהני מחילתם. וכדעת האמרי בינה והחת"ס נראה מהחקרי לב (חחו"מ ח"ב סי' כד עמ' ל) ברב שמרוב כעסו אמר שאם לא ינדו מי שהחציף נגדו, מתפטר מהרבנות, ואח"כ עשו לו התרה. ודן החק"ל מצד מחילה מחמת כעס, וכתב לחלק בין מחילה בדיבור, דלא מהני לפעמים, לבין מחילה ע"י מעשה, ושם נתן לקהל את שטר הרבנות שלו חזרה והוי מחילה מתוך כעס ע"י מעשה. כמו כן מחלק החק"ל אם כעס ומיד למחרת השינה הפיגה לו את הכעס, שבזה י"ל דלא הוי מחילה, אבל אם החזיק בכעסו חודש ימים כנדון שם, הוי מחילה אף שהיתה מתוך כעס, עיי"ש.

והנה הגאון מטשיבין (דובב מישרים ח"ב סי' לח) הביא כמה מקורות מהש"ס והראשונים בענין מעשה שעושה אדם מתוך כעס או צער. הגמ' בגיטין כו,ב דנה מדוע לא יכתוב בטופסי גיטין גם תורף, ונשנו כמה תירוצים; רב חסדא אמר אבימי משום תקנת עגונות. אמרי לה ר"מ ואמרי לה ר"א. אמרי לה ר"מ דאמר עדי חתימה כרתי, ובדין הוא דאפי' תורף נמי לכתוב, וזמנין דהוה ליה קטטה בהדה ורתח עלה וזריק ליה ניהלה, ומעגן ומותיב לה. ולכאורה איך יועיל הגט מתוך כעס וקטטה לרבינו ירוחם. וע"ז ביאר הדובב מישרים שזה הפירוש מעגן לה, דלכאורה אם היא מגורשת, אינה עגונה, אלא כיון שעושה זאת מתוך כעס, לא תהיה גרושה אלא עגונה. אמנם למש"כ לעיל מהאחרונים (האמ"ב והחת"ס) י"ל דכיון שעושה מעשה של גרושין ואינו רק אמירה מתוך כעס, מהני המעשה אף שנעשה מתוך כעס. [והדובב מישרים שלא תירץ כן, נראה דלא ניחא ליה בתירוצם].

עוד הביא מהגמ' נדרים מח,א. דתנן במשנה שם; רבי יהודה אומר אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן, ומבואר שם בגמ' דאנשי גליל היו קנטרנים, ובכעסם היו נודרים הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהם לנשיא, שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה, לא יהיו אסורים ברחבה של עיר או בתיבה או בספרים, דממון נשיא הם. מבואר שנדר מתוך כעס הוי נדר. וכן כתב הרשב"א בתש' (ח"א סי' תרנו) שהקדש מתוך כעס הוי הקדש: "שאפי' הקדיש האב מתוך הכעס הקדשו הקדש. שאין הכעס נדון באונס גמור שלא יהא צריך שאלה אלא שהוא פתח לנדרים". ולכאורה בזה הוי רק אמירה ללא מעשה, ובכל זאת מהני מתוך כעס וצער.

ונראה דלענין נדרי אנשי גליל י"ל כמש"כ הדובב מישרים לענין כהנים, דכיון שהכעס הוא בטבעם, אין זה נחשב מעשה מתוך כעס, דזהו טבעם להיות רגזנים וכעסנים, וא"כ נפסול כל מעשיהם. ובראיה שהביא מתש' הרשב"א, לכאורה י"ל דהמעין ברשב"א מיירי שהמקדיש עשה מעשה, שנתן התיבה לשני אנשים והקדיש בפניהם, עיי"ש. וא"כ אינה ראיה דלא כרבינו ירוחם דמחילה בכעס לא מהני. ובח"ג סי' לד (בסופו) הביא הדובב מישרים מחתנו הגרב"ש (זצ"ל), דבתש' הרשב"א גוף ההקדש לא היה מתוך כעס, רק מחמת שכעס על בניו, העביר אותם מנחלה והקדיש רכושו להקדש, משא"כ כשגוף המחילה היה בכעס, לא מהני; "ודבריו מסתברים". ולענ"ד לכאורה יש להבין החילוק בין אם כעס על בניו דמהני, דעדיין מעשה ההקדש מתוך כעס, דלולי כעס על בניו לא היה מקדיש, הרי שהמעשה מתוך כעס, ומה לי כעס על בניו או כעס על דבר אחר, וצ"ב.

עוד הביא ראיה לכאן ולכאן, אם מעשה מתוך צער הוי מעשה. איתא בסנהדרין מח,א-ב: תא שמע, היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, מצוה על האחרים להצילן. ומוכח מזה שהזמנה לאו מילתא, שאם מילתא היא, אסור להצילן. ותירצה הגמ', התם מחמת מררייהו. ופירש רש"י, מתוך צערן הן עושין כן, ואין זו הזמנה. מבואר שהזמנה מתוך צער לא הוי הזמנה. ולאידך גיסא הביא מהרמב"ן עה"ת (ויקרא יב,ב) לענין קרבו יולדת:

"ורבותינו אמרו (נדה לא,ב) בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי. ועיקר הכונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה. ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו".

ומשמע שאם לא היתה משועבדת לבעלה, היתה מועילה השבועה מתוך צער.

ומה שמסיק הדובב מישרים שמחילה מתוך כעס לא מהני, היינו דוקא לענין משכון, אם הלוה אמר למלוה שדוחקו מתוך כעס - יהיה שלך, דלא מהני, כיון שנפסק בשו"ע חו"מ עב,כו, דמי שיש בידו משכון מחבירו, ודוחקו המלוה לפדותו, ואמר לו הלוה יהא המשכון שלך, דלא קני, דדחויי מדחי ליה. ואף שהש"ך (עב,קיד) נראה שחולק, עיין בתומים (עב,מא) שחלק על הש"ך. וכן כתב הדובב מישרים בח"ג סי' לד, דמחילה מתוך כעס לא מהני דוקא במשכון וכנ"ל. ושם דן ג"כ במחילה מחמת אונס, וכתב דלכאורה כיון שהוא מחלוקת אי מהני מחילה מתוך כעס, יש לדון כמו בכל ספק מחילה (בענין זה של ספק מחילה כתבתי באריכות בח"ז סי' ט, עיי"ש). ומסקנת דבריו דיש לחלק בין חוב ברור לבין חוב שיש להוציאו עוד באמצעות דו"ד, ויש ספק מה יפסקו (עיין מה שכתבתי שם בח"ז סי' ט אות ב), מהני המחילה:

"וא"כ כל זה בחוב ברור בשטר, אבל בנדון דידן שהתביעות היו נאחזין עדיין בסבך הספיקות והיו דנין עליהן ואין החוב ברור, וממילא לא חשיב מוחזק והזוכה חשיב מוחזק, וכיון דאנן מספקא לן אי מהני המחילה שוב הזוכה יכול לומר קים לי. וע"כ לפ"ז שפיר י"ל דמהני מה שמחל אף שאמר זאת בשעת כעסו".

ולפ"ז גם בנדון הכתובה, כיון שאין זה חוב ברור, ויש לדון אם מגיעה לה כתובה, ואם כבר קבלה כספים מחמת החוק ולא בהתאם להלכה, כל אלה מציבים סימן שאלה על הכתובה, ובזה מהני מחילה מתוך כעס. כמו כן עיין מה שכתבתי בח"י סי' ט אות ד לענין כתובה בחזקתה או שהאשה נחשבת למוציאה מהבעל, והבאתי מפד"ר (ח"ג עמ' 161 ולהלן, הגר"י בן מנחם, הגר"י עדס, הגר"ב זולטי) בבאור דברי הב"ש (קנד,א), וכתבו לחלק בין ספק עובדתי למחלוקת הפוסקים, דבספק עובדתי גם הבית מאיר יודה שכתובה בחזקתה, ורק נחלק לענין מחלוקת הפוסקים:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קיט, עיי"ש".

ובנדו"ד הוא ספק מחמת מחלוקת הפוסקים אם מהני מחילה מתוך כעס. וכבר כתבתי לעיל דככל שהמחילה נעשתה בפני בי"ד, הרי גם אם נעשתה מתוך כעס, מהני המחילה לכ"ע. ומ"מ כתבתי והארכתי להעיר ולשים לב לענין, ולבקש ממנה לחזור ולומר באופן רגוע וללא כעס, אף שמעיקר הדין נראה דמהני בכ"ע.

לאור האמור מהני המחילה בנדו"ד.