שבר חלון רכב כדי להציל ילד שהיה בתוכו

כרך יא סימן ל

ראשי פרקים

א. מציל נרדף מרודף

ב. רץ לדבר מצוה

בראובן שעבר בחניון ציבורי וראה רכב נעול ובתוכו ילד כבן שלוש, ואף שמצבו לא היה נראה בסכנה עדיין, הבין שתוך זמן קצר הילד יכול להגיע לכדי סכנה. ובתחילה ניסה לקרוא למשטרה וגם ניסה לפתוח את הרכב ע"י טפול במנעול, דבר שהביא לנעילת הרכב, ובזמן זה הילד נכנס להיסטריה ונראה במצב סכנה, מיד שבר את אחד מחלונות הרכב וחילץ את הילד. ואף שלא נתבע ע"י בעל הרכב, שאל אם ע"פ דין חייב לשלם על הנזק שגרם לרכב (מנעול הרכב, צבע בדלת, וחלון), והבהרתי לו שפטור מתקנת חכמים, וכפי שיתבאר.

א. מציל נרדף מרודף

לרכב הסגור יש דין של רודף, גם אם אין סכנה מיידית, הרי שתוך דקות ספורות ביותר, הילד יכול להמצא בסכנת נפשות. ובדין רודף תקנו חכמים שאם שבר כלים כדי להציל את הנרדף, פטור לשלם, כדי שלא ימנעו להציל נפשות, דכן איתא בב"ק קיז,ב (וכן הוא בסנהדרין עד,א): ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם – פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף. ופרש"י שם דמן הדין היה לחייב המציל, שמציל עצמו בממון חבירו חייב, וא"כ קל וחומר אם הציל אחרים בממון חבירו. וכן פסק הרמב"ם (חובל ומזיק ח,יד) ובשו"ע חו"מ שפ,ג. ועיין גם במאירי שם: "לא מן הדין אלא תקנה היא, שלא ימנע מלהציל או יתאחר שלא לשבר את הכלים במרוצתו". הרי שהתקנה היתה לא רק בהצלה מיידית אלא גם שלא יתאחר בהצלתו וישקול אולי לפעול בדרך אחרת ללא גרימת נזק, ובזה תתאחר הצלתו אף אם יציל בדרך אחרת, שהרי מצווה הוא להקדים מה שיותר מהר את הצלתו.

ובחדושי אנשי שם (על הרי"ף ב"ק מד,א מעמוה"ר) הקשה על הגמ' שאין הפטור מן הדין, מדוע שונה הדין ממי שרץ ברשות והזיק במרוצתו שהוא פטור, כדאיתא בב"ק לב,א: ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות. וכמו דקיי"ל כאיסי בן יהודה דפטור מפני שרץ לדבר מצוה, כן יש לפטור מן הדין בשובר כלים להציל נפש. ותירץ, דלא לכל דבר מצוה פטר איסי בן יהודה אלא דוקא בערב שבת, שמיהר לשבת, אולם למצוה אחרת לא פטר. ולכן גם במציל את חבירו וגורם נזק לכלים של אחר, אף שיכל להציל ללא שבירת הכלים, כדי שלא ישתהה לדון עם עצמו אם יכול להציל ללא שבירת הכלים וימהר להציל חבירו. וזה נראה כדברי המאירי הנ"ל, שימהר ולא יתאחר להציל חבירו, אף אם יכול להציל ע"י דבר אחר, ובזה טעם הפטור הוא תקנת חכמים ולא מן הדין. ועיין עוד להלן אות ב.

ותקנת חכמים לפטור המציל שהזיק, אפי' הזיק בכוונה. כן מבואר בפ"ח (על הרא"ש ב"ק ו,יב), על הא דאיתא בגמ' ב"ק ס,ב:

ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו']. מאי קא מיבעיא ליה ... רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

ובתוס' שם (ד"ה מהו) כתבו, דהשאלה היתה אם חייב לשלם כשהציל עצמו כשהיה בסכנה של פקוח נפש.  והרא"ש שם בהי"ב כתב, שלא היתה השאלה אם מותר לשרוף הגדישין להצלת ישראלים. דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ויכול לשרוף להציל. והשאלה היתה אם מותר לשרוף על דעת להפטר מתשלומין, וע"ז ענו לו שאסור להציל עצמו בממון חבירו ע"ד להפטר מתשלומין אלא יציל עצמו וישלם. ובפלפולא חריפתא שם העיר, שגם להציל אחרים על דעת להפטר מתשלומין אסור, אלא שבהצלת אחרים יש תקנת חכמים שהוא פטור:

"ה"ה דלהציל אחרים נמי אסור, כמו שהיתה השאלה להציל ישראל, אלא דשאני המציל לאחרים אף על גב דאסור מ"מ פטור מלשלם, כדמסיק רבינו בסוף הגוזל בתרא, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם מציל אחרים".

הרי שאפי' שרף בכוונה גדישין כדי להציל אחרים, פטור מלשלם, ורק במציל עצמו חייב לשלם, ואין חילוק בין בשוגג או בכוונה. ועיין עוד בפנ"י (שם, על תוס' ד"ה מהו), דבנדון דוד לא היה הפטור של תקנת חכמים, דאף שהיתה בזה גם הצלה של אחרים, כיון שדוד היה גם בהצלה, אין חשש שימנע מלהציל אם לא יפטר, לכן אין בזה תקנת חכמים. ומ"מ גם מדבריו מבואר שאם הציל אחרים, אף שהזיק בכוונה תחילה כדי להציל, הרי הוא בכלל תקנת חכמים שפטור מלשלם. ועיין עוד בנתיבות שמ,ו, דאף שואל שלא מדעת, שלקח כלי להצלת נפשות אחרים, שפטור מלשלם מתקנת חכמים, ואפי' יש בזה גם הצלת עצמו, כיון שיש בזה הצלה גם של אחרים, יש לפטרו מתקנת חכמים (דלא כפנ"י), וז"ל הנתיבות:

"... ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור, דלא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כלים בין של הרודף בין של כל אדם, דפטור כמבואר בסנהדרין (עד,א), כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים, ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור, דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע".

וע"ע בנתיבות עב,יז.

אמנם נמצא לאב"ד סובאלק, הגר"י הלר (עמודי אור סי' קטז,י, בדרוש לשבת הגדול בהגהה שם), שממנו עולה דהפטור של תקנת חכמים הוא דוקא כשרדף המציל להציל הנרדף, אך לא כשמלכתחילה שבר כלי של אחר להציל הנרדף, דבזה יהיה חייב הנרדף לשלם לבעל הכלי. העמודי אור מביא את הרא"ש בסנהדרין ח,ב, וז"ל:

"והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. כדאמר לקמן (עד,א) נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור, של כל אדם חייב, ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו, א"כ יפטור משבירת הכלים, שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להנצל".

וכותב העמודי אור בהגהה שם:

"ונפלאתי על הנתיבות עב,יז שכתב בפשיטות דהשואל כלי לצורך דליקה ונאנס, דפטור מלשלם, והביא ראיה מהא דאחר ששבר את הכלים להציל את הנרדף פטור. ותמוה, הא הרא"ש כתב מפורש דאין ממון חבירו מחויב להצילו אפי' לפקוח נפשו, והמשבר כלים של אדם להציל את הנרדף, בהא לחוד אתמר, לפי שהוא דבר פתאומי, גם לא נחית אדעתא דאגרא, והא גם בזה אמרו לא מן הדין ... והש"ס כתב להדיא דמיחייב להצלת חבירו כשהוא טובע בנהר  וכד' ומטרח ואגורי, וכתב הרא"ש שהניצול חייב לשלם, וגם הצלת דליקה כיוצא בה לענ"ד, וההיא דנרדף שאני, כמבואר למבין שיש לחלק בתקנה זו".

מבואר מדבריו דדוקא ששבר את הכלים באופן פתאומי ולא מתוך מחשבה. אמנם בנדו"ד אפשר דגם חשיב אופן פתאומי, ובמיוחד דבנדו"ד הרי הורג את הרודף עצמו, דהזכוכית ומנעול המכונית הם הרודפים עצמם, ולכן בכל מקרה, ואפי' שבר בצורה מחושבת ולא פתאומית, פטור מלשלם.

והגר"מ פיינשטיין באגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סג) נשאל ע"י האדמו"ר מבובוב זצ"ל, על כספים שלוה בארה"ב בשנות עברה וזעם, ושלח לארופה כדי להציל בכספים אלה יהודים, וסבר האדמו"ר מבובוב שפטור מלשלם מתקנת חכמים של מציל נרדף, שהציל אחרים בממון זה. והשיב הגר"מ זצ"ל, שכל הפטור הוא דוקא כשהזיק תוך כדי הצלה, ודוקא בדין מזיק, אבל גזל והלואה ודאי שאין כל פטור למציל, וחייב לשלם מה שלוה להציל אחרים, וז"ל:

"הנה במחילה מכ"ג חייב כתר"ה ע"פ דין התורה בחיוב גמור ואין בזה שום שקלא וטריא, כי בין להציל עצמו ובין להציל אחרים, כשהציל בממון אחרים חייב לשלם כידוע מגמ' ופוסקים. והתקנה שאמר רבה בב"ק קיז,ב וסנהדרין עד,א ברודף להציל ששבר כלים של כל אדם פטור, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מיד הרודף, הוא רק ליפטר מדין מזיק, ורק מהמונעים בדרכו, אבל להפטר מחיוב גזל והלואה לא תקנו. ואף במזיק שלא בעומדים בדרכו, כהא דרודף ששבר, נמי אינו בכלל התקנה, ולכן אי לאו מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך, היו חייבין לשלם על שרפת הגדישין בב"ק ס,ב, אף שהיה זה להצלת רבים ולא היה גם בזה התקנה".

דפטור חכמים הוא בכל דבר שעומד בדרכו להציל הנרדף, והוא הדין בנדו"ד, ולמש"כ לעיל לכאורה הזכוכית ומנעול הדלת הם גופה חלק מהיותם רודפים, ואף אם אינו הרודף, מ"מ הוא המונע מלהציל, ובודאי פטור מתקנת חכמים. וכן כתב הגר"ש וואזנר (שבט הלוי, ח"ט סי' רצג), לפטור רכב של הצלה שנסע במהירות להציל חיים, והזיק בדרכו, עיי"ש.

ב. רץ לדבר מצוה 

וכבר הוזכרו לעיל דברי איסי בן יהודה (ב"ק לב,א); ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות. ופטור זה הוא מעיקר הדין, ומדוע יש צורך בתקנת חכמים מיוחדת לנרדף. והובאו לעיל חדושי אנשי שם (על הרי"ף ב"ק מד,א מעמוה"ר) שהקשה כן, ותירץ, דלא לכל דבר מצוה פטר איסי בן יהודה אלא דוקא בערב שבת, שמיהר לשבת, אולם למצוה אחרת לא פטר, עיין לעיל. ומבואר שסובר שפטור זה הוא דוקא ברץ בערב שבת, שממהר לא לחלל שבת. ובמרדכי (ב"ק לט, הובאו דבריו גם בב"י חו"מ שעח,ח) כתב:

"ודוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות, אבל בשאר מצות כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש דיש לו פנאי, אם הזיק חייב".

ולכאורה לפ"ז יש לפטור גם בהצלת נרדף, ומדוע יש צורך בתקנת חכמים מיוחדת לפטור את המציל מהרודף, שהרי גם בזה אין שהות וחייב להציל. ונראה דכדי שלא יצטרכו לדון אם אכן היה זמן ושהות להציל הנרדף ללא שבירת הכלים, וידון המציל בינו לבין עצמו ויסכן בזה הנרדף שיכול להצילו, תקנו חכמים שבכל מקרה, אף אם היה שהות להציל בדרך אחרת, יפטר המציל אם הזיק ממון אחרים. ובזה הבנתי גם מה שענה בשבט הלוי (הנ"ל) לפטור איש הצלה שהזיק לרכב במהירות נסיעתו, שלכאורה היה צריך לבחון אם יכל לנהוג פחות מהר וביתר זהירות. אלא שזה גופה תקנת חכמים לפטור המציל המזיק ממון אחרים בדרך הצלתו, שלא יצטרך לדון אם היתה שהות כזו או אחרת, אלא ימהר להציל חיים. וכן הביא דבריו בחו"י (סי' רז), דדוקא בין השמשות שהוא בהול להכנס לשבת מהר, עיי"ש. ועיין בחת"ס (שבת כא,ב) מש"כ על דבריו.

ובתש' עונג יו"ט (סי' ט) הגדיר את הפטור, דדוקא אם יש מצוה לרוץ, יש פטור אם הזיק בריצתו, וכן בכל דרך ואופן שיש הוראה איך לקיים את המצוה, אם הזיק בדרך החיוב בקיום המצוה, פטור אם הזיק, אבל אם אין מצוה לרוץ, אף שאם לא ירוץ יפסיד את המצוה, אין פטור אם הזיק בריצתו, ודוקא בערב שבת בין השמשות שיש מצוה לרוץ, פטור אם הזיק, משא"כ אם ירוץ לשמוע קול שופר, אף אם יפסיד את קיום המצוה, כיון שאין מצוה לרוץ, אין את הפטור אם הזיק בריצתו לדבר מצוה, וז"ל:

"ודוקא רץ בערב שבת בין השמשות פטור אם הזיק, שמצוה לרוץ, כמ"ש רש"י, כאדם המקבל פני מלך, אבל רץ למצוה אחרת כמו לקיים מצות לולב או מצה והזיק חייב, דהתם אין העצם הריצה המצוה אע"פ שהוא היה צריך לרוץ לקיים המצוה, שבאופן אחר לא היה יכול להשיגו אעפ"כ לא מיקרי ריצה מצוה, וכדאמר במכות (דף ח) דחרישה לצורך עומר לא מיקרי מצוה, שאם מצא חרוש אינו חורש, אבל קצירה מקרי מצוה, שאם מצא קצור קוצר. והכי נמי לגבי שבת מיקרי רץ מצוה, שמצוה לרוץ כאדם המקבל פני מלך, לכך אם הזיק פטור, אבל רץ למצוה אחרת חייב, שאין הריצה מצוה. והכי נמי גבי ק"ש אם הזיק בהטייתו את חבירו או ממונו פטור לב"ש, שמצוה להטות, ולב"ה חייב שאין מצוה להטות".

ולפ"ז י"ל שאין מצוה להציל הנרדף דוקא בריצה ובדרך שיזיק, לכן את הפטור של דבר מצוה, ומזה הטעם תיקנו חכמים לפטור את המציל שהזיק ממון אחרים כשרצה להציל הנרדף.

עוד י"ל הטעם שתיקנו חכמים במציל נרדף והזיק ממון אחרים, דיש לחקור בטעם הפטור של רץ בערב שבת לדבר מצוה, אם הוא מטעם שהוא אנוס, וא"כ יש לפטור כל מי שרץ לדבר מצוה, או שהטעם שבערב שבת היה לניזק להזהר, לדעת שאחרים רצים בבהלה, והיה לניזק לשמור ממונו. ולצד זה, טעם זה אינו שייך במציל את הנרדף, דמה שייך לטעון לניזק שהיה לו להזהר. וכצד זה נראה מדברי הר"ר יהונתן, הובאו דבריו בשטמ"ק (ב"ק לב,א):

"אע"ג דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה, דאין דרך לרוץ, ואם פגע והזיק רץ במהלך דינא הוא שיהיה חייב לשלם כוליה נזק, דאדם מועד לעולם, אבל כיון שהוא ערב שבת, דאדם טרוד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת, דרך הוא למי שהוא בן ברית לרוץ, על כן אם הזיקו זה את זה נפטר שהרי יש לו רשות לרוץ בדרך, ועל הניזק היה להרחיק את עצמו, אבל בחול, דוקא כששניהם רצים, דשניהם משונים, דמיפטר המזיק, שהרי לא שינה המזיק יותר מן הניזק ועל הניזק היה לו להרחיק את עצמו שלא יזיקוהו, אבל אחד רץ ואחד מהלך, אם הזיק רץ משלם נזק שלם".

מבואר ברבינו יהונתן דטעם הפטור הוא שהיה על הניזק להרחיק עצמו, לאסוקי אדעתיה שבערב שבת כולם ממהרים, והיה לו לשמור ממונו שלא ינזק מהרצים. ולפ"ז טעם זה לא שייך במי שהציל נרדף והזיק כלים של אחר, ולכן נצרכה תקנת חכמים לפטור המציל כשהזיק.

והדברים מפורשים להדיא בחידושי האור שמח (ב"ק לב,א):

"נראה דוקא ברץ בין השמשות, דמצוה למירהט קמי מלכתא וכו"ע ידעי דא מילתא ובעי ליה לאזדהורי מיניה דרץ ברשות. אבל ברץ למצוה אחרת, אף דפקוח נפש, מ"מ חייב, דאיהו לא בעי למידע מיניה לאיזדהורי ביה, כנלע"ד".

מבואר מהאור שמח דטעם הפטור שהיה לניזק לדעת שרצים בערב שבת בין השמשות, והיה לו להזהר, וזה שייך רק בערב שבת בין השמשות שיודעים הכל שרצים, משא"כ אם רץ פתאם מחמת פיקוח נפש, כגון שהוא רץ להציל עצמו או אחרים, אין הפטור של רץ לדבר מצוה, כיון שאין על הניזק להזהר, ולכן נצרכה תקנת חכמים. אולם אם מדובר בפקוח נפש שאנשים יודעים שכעת כולם רצים, כגון שיש אזעקה, ויכל להכניס ממונו בזמן זה ולהסתירו, אין צורך בתקנת חכמים, אבל כיון שלא כל המקרים שוים, נצרכו חכמים לתקן ולפטור המציל שהזיק ממון אחרים. (ואגב זה י"ל, שאם אדם שמע אזעקה ורץ למקלט, ובדרך הזיק ממון אחרים, אין את הפטור של תקנת חכמים, כיון שרץ להציל עצמו. אבל אם רץ להציל אחרים, כגון את בני משפחתו או שכנים או שהיה מכוחות ההצלה, יש את הפטור של תקנת חכמים). ועיין בחו"י (הנ"ל סי' רז) דהפטור הוא לא מחמת חובת הניזק להזהר, אלא שבבין השמשות בערב שבת אדם בהול לכניסת שבת:

"דאין למידין כלל מרץ בין השמשות בע"ש דבהיל טובא, שהרי הוא ספק לילה והוא זמן מועט לפני הלילה ממש, לכל היותר כדי הילוך אלף ות"ק אמה".

ולפ"ז גם ברץ מחמת פיקוח נפש יש לפטור. (ועיין בכלי חמדה, פרשת כי תצא אות יא מש"כ בדברי החו"י). אבל דעת רבינו יהונתן, וכן הסיק באור שמח, דוקא במקום שהיה על הניזק להזהר, כמו בערב שבת בין השמשות, אבל לא ברודף ונרדף שבא בפתאם ולא יכול הניזק להציל ממונו ולהזהר, ואין הפטור אלא משום תקנת חכמים.

אמנם גם למסבירים שפטור רץ בערב שבת בין השמשות הוא מחמת היותו אנוס, יש להקשות הרי אדם מועד לעולם, ומה אם הוא בהול ואנוס, הרי אדם המזיק חייב באונס, וצ"ע להגדיר כאונס גמור. וראיתי ביד המלך (חובל ומזיק א,יא) שפירש דדוקא בהזיק לחבירו בדרך הילוכו ולא בשיבר ממון חבירו, דכיון דלשניהם יש רשות, מה שנהיה כאן נזק הוא לא רק אונס של המזיק אלא גם אונס של הניזק, ובכגון זה אונס רחמנא פטריה:

"ואכתי מה בכך דרץ ברשות ואנוס הוא בהזיקו, הלא אדם מועד לעולם, ובניזקין גם אונס חייב, ודוחק לומר דאונס של ריצה בע"ש בין השמשות עדיף מכל אונס דעלמא, חדא דא"כ בהיו שנים מהלכין כדרכן והזיקו זא"ז, יתחייבו שניהם ומשום דאדם מועד לעולם. ועוד תמוה דלמה לא מצינו דין זה של פטור ההיזק בדרך הילוכו או ברץ בע"ש בין השמשות רק בשנים שהזיקו זא"ז, אבל באחד שהיה מהלך כדרכו ברה"ר בצידי כותל וחלונות חבירו, ואצ"ל אם רץ אף בע"ש בין השמשות ושיבר לחלונות של חבירו, דודאי חייב לשלם, וכמו שהביא רבינו בהלכותיו לקמן ר"פ ששי, ואיזה חילוק יש בין הזיק את חבירו בדרך הילוכו או דשיבר חלונותיו של חבירו בדרך הילוכו, הלא בשניהם היה עכ"פ הליכתו ברשות".

וע"ז תירץ, דכיון דהליכת שניהם היתה ברשות, כל אחד אנוס הוא בהזיקו, ואונס זה פוטרו מתשלומין:

"ובזה אין מקום לומר דאין בכח אונסו של המזיק לחייב ולהפסיד את הניזק, דהא לאו אונסו של המזיק בלבד סיבב ההפסד של הניזק, דאי לאו דגם חבירו הניזק היה נאנס בהליכתו ברשות, לא היה מקום להמזיק להזיקו, וא"כ הרי לאו אונסו של המזיק הפסיד וחייב את הניזק, ובכגון זה אנו קיימינן בכלל דאונס רחמנא פטריה".

אמנם לפ"ז אם הזיק ממון חבירו, גם ברץ לדבר מצוה חייב לשלם, אא"כ חבירו גם הוא רץ עם ממונו וניזוק. ולפ"ז ודאי היה מקום לתקנת חכמים לפטור המציל שהזיק לממון חבירו, ולא סגי בפטור של רץ לדבר מצוה.

 לאור האמור פטור ראובן מתקנת חכמים, ויישר חילו לאורייתא.