בס"ד


מס. סידורי:13459

אחד מהאחים שהשביח את עסק האב

שם בית דין:
דיינים:
הרב בן יעקב צבי יהודה
תקציר:
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

כרך יא סימן כה 

ראשי פרקים

א. מחמת נכסים או מחמת עצמן

ב. באומר ראו וכו', כמה שבח יקבל

ג. שיטת הרמב"ם

ד. כשאינם ניזונים יחד

 

יעקב ז"ל נפטר, ולו בנים ובנות. ליעקב היו נכסים, קרקעות וכו', וכן עסק של יבוא. חמש שנים לפני פטירתו, חלה בדימנסיה, ובפועל כבר לא תפקד בעסק, בחלק מהזמן היה בבית עם עובד זר, ובחלק בבתי חולים ומוסדות סיעודיים. אחד הבנים – ראובן, עבד עוד קודם בעסק עם האב, ועם היותו בדימנסיה, ניהל לבדו את העסק.

היורשים מסכימים לחלוקה שוה בין כל הילדים, כאשר ראובן יקבל את העסק, ושווי העסק יוערך ע"י רו"ח מוסכם, כשכנגד העסק יקבל פחות בנכסים האחרים. המחלוקת בין היורשים – ראובן טוען, והדבר מוכח, שבמשך השנים בהן ניהל לבדו את העסק, היקף הפעילות ושווי העסק גדלו ביותר מפי שלוש. הוא טוען שיש להעריך את שווי העסק עד לזמן שהאב ניהל אותו, וכי הגידול בתקופה בה הוא ניהל, שייך רק לו, ולא יחשב בכלל העזבון. שאר היורשים טוענים שראובן קיבל במהלך השנים משכורת גבוהה על ניהול העסק, וכמו שאם אדם זר היה מנהל את העסק, לא היה לו חלק בגוף העסק, כך הדין גם עם ראובן. 

א. מחמת נכסים או מחמת עצמן

תנן במשנה ב"ב קמג,ב:

הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים (ששבחו נכסים מחמת הנכסים – רשב"ם) השביחו לאמצע. אם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים, השביחו לעצמן (ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור, ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו, ונתעצלו ב"ד לחלוק, אז השביחו לעצמן). ובגמ' שם: אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא, לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים (לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום, אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים), אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, השביחו לעצמן (שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם, אז השבח לעצמן). איני, והא אמר ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני (בור וכיסויו, ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו) השכר לאמצע, והא אודייני דמחמת עצמו הוא (שמשמרין אותו הגדולים, וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים). שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא, ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי לה (אינן צריכין להוציא משלהן כלום עליו אלא לשמרו, וגם הקטנים יכולין לשמרו).

ובהמשך הגמ';

רב ספרא שבק אבוה זוזי, שקלינהו עבד בהו עיסקא (וחשיב ליה שבח נכסים מחמת נכסים, הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור). אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה דרבא. אמר להו, רב ספרא גברא רבה הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני (וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי. ושמעינן מהכא דכל היכא דמאן דהוא כמו רב ספרא, אף על גב דלא אמר לעצמי אני עושה, כמאן דאמר דמי והשביח לעצמו).

מהמשנה ומהגמ' מבואר דאם השביח האח באמצעות נכסי האב, הרי שהשבח לאמצע, אא"כ אמר ראו וכו', ואם השביח מחמת הוצאות שהוציא האח מכיסו הוא, השבח שלו. דהכל תלוי לא מי השביח אלא ממה השביח, אם מנכסי האב, הרי זה של כל האחים, אף שגם חכמתו גרמה להשבחה, ואם השביח מכיסו, השבח שלו. ובסברת הדין, כתבו התוס' (ד"ה והשביחו), דאינו דומה ליורד ברשות או לשותף שהשביח, דאחין מחלי אהדדי אם ההשבחה היא מנכסי האב ורק השקיע עבודה, ורק כשאומר ראו מה שהניח, מגלה דעתו שאינו מוחל, דכשאמרו ראו מה שהניח, היו קרובי האחים האחרים שוכרים ג"כ מנכסי אביהם פועלים לעשיית המלאכה, כמו שהסבירו בתוס' שם (ד"ה לא שנו).

 

ולכאורה כאשר אינו משקיע אלא את חכמתו, הוי כהשביחו מחמת נכסים, ורק כשמשקיע כספים פרטיים הוי מחמת עצמן. כן מוכח לכאורה מהמשך הגמ' מעובדא דרב ספרא שעשה עיסקא, דחשיב כאומר ראו וכו', מחמת היותו גברא רבה, ומזה מוכח שעיסקא שעשה הוי מחמת נכסים ולכן צריך לאמירת ראו. כן מבואר בדברי המרדכי כאן (ב"ב סי' תרח), וז"ל:

"הא נמי חשיב שבחו נכסים מחמת נכסים, שהשביחו נכסים בגופן שניתוספו מחמת שעשו פרקמטיא. ומכאן אני מדקדק שאינו חשוב בטרחו לבדו מחמת עצמו דלהוי כמו ראו שאני עושה לעצמי, דהא רב ספרא כל הטורח עשה לבדו בעצמו, והיינו כמו נטיעת כרמים וגנות, ואפ"ה חשיב מחמת הנכסים".

אולם יש ראשונים בהם מבואר דטרחא דגופא הוי כמחמת עצמן, וז"ל הר"ן ב"ב קמג,ב):

"לא שנא אלא ששבחו מחמת נכסים – כל' ששבחו פועלים מממון הבית, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, כל' שהוציאו ממון משלהם והשביחו, אי נמי שהן עצמן עשו מלאכה, השביחו לעצמן, דמסתמא אין אדם עושה מלאכה או מוציא ממונו אדעתא דשקלי אחריני בהדיה, והוי כאלו התנו בפירוש דלעצמן הן משביחין".

דמלאכה שהיא טרחה דגופא כזו שאין אדם מוחל לאחרים, חשיב כהשביחו מעצמן. וכן מבואר בנימוק"י (ב"מ כב,ב מעמוה"ר), לענין עובדא דמרי בר איסק (ב"מ לט,ב) שהטוען שהוא אחיו, בקש ממנו שיתן לו חלק מהפרדסים ששתל, דהשביח לאמצע. והסביר הנימוק"י שמרי בר איסק שכר פועלים מממון האב לנטוע הפרדסים, ולכן הוי השביחו מחמת עצמן: "דאי טרח מרי בגופו או הוציא ממונו, בכה"ג לא אמרינן בשום דוכתא שיהיה לאמצע". הרי דטרחא דגופו הוי כמחמת עצמן. ולכאורה כן נראה ברשב"ם הנ"ל (קמג,ב ד"ה אלא): "לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום, אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים". ולכאורה פירושו שאם טרחו הוי מחמת עצמן, דיש שני ענינים שהוא מחמת עצמן, או שטרחו או שהוציאו משלהם.

וברב המגיד (נחלות ט,ב) כתב לחלק בין טרחה של ישיבה בחנות, שבזה לא הוי טרחה כשבחו מעצמן, לבין טרחה גדולה כמו לחפור ולבנות, שהיא טרחה דגופו שאינו מוחל לאחרים, דבזה יהיה כשבחו מחמת עצמן, וז"ל המגיד:

"דהשביחו לאמצע אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים, פירוש כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, והגדולים לא עשו אלא שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות וכיוצא בזה, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, פירוש שהוציאו הוצאות הגדולים משלהם, וכן אם טרחו בגופן לחפור ולבנות וכיוצא באלו המלאכות שאין אדם טורח ומוחל לאחרים, השביחו לעצמן. ויש פירוש אחר, וזה נכון, והוא דעת אבן מיגש ז"ל. והקשו מאודיני, ופירש אבן מיגש ז"ל שהוא כסא גדול וגבוה ויושבין עליו שמרי הגנות והפרדסין ורואין בכל הגן, ואלו שהניח להן אביהם אודיני זה והשכירו עצמן לישב עליו ולשמור, וקתני השכר לאמצע, אף על פי שהשכר בא מחמת עמלן. ותירצו, שאני אודיני דאפילו קטנים מצו מנטרי, ולא אמרו השבח לעצמן אלא במלאכות שאין הקטנים יכולין לעשות, ע"כ".

מבואר מפירוש הר"י מיגאש, דכל טרחה דגופו שאין האחרים יכולים לעשות, חשיב כמחמת עצמן, והשביח לעצמו. והב"י (בבדה"ב חו"מ רפז) הקשה ממש"כ לישב בחנות, דהרי הקטנים אינם יכולים לישב בחנות, ומדוע יחשב כמחמת נכסים. ותירץ, דאפשר דמיירי בדברים שהקטנים ראויים למכרם. וכדעה זו, דטרחה בגופו הוי כמחמת עצמן, פסק גם בשו"ע חו"מ רפז,א.

ולכאורה קשה לראשונים הנ"ל מעובדא דרב ספרא. ואין לפרש שרב ספרא נתן לאחר לעסוק בעיסקא למחצית שכר, שאם כן לא היה בזה לא שביק גירסיה וטרח לאחריני, דאם נתן לאחרים, לא שבק גירסיה. וצ"ל דטרחה עליה מדברים הראשונים דחשיב כמחמת עצמן היינו טרחה בגוף ממש, כמו לעבוד בשדה וכד', אבל התעסקות בסחורה אינה נחשבת כטרחה לענין שיהיה כשבחו מחמת עצמן. כן מבואר בטור חו"מ רפז,א:

"בד"א ששבחו מחמת הנכסים, כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים, אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע, כיון שאין בו אלא ריבוי טורח, וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע, אבל אם השביחו משלהם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן".

והיינו דוקא בריבוי טורח, שהוא טורח גופני כעבודת השדה ולא ישיבה בחנות או עיסוק בסחורה וכד'. ולפ"ז בנדו"ד הוי כשבחו מחמת נכסים.

ובאור זרוע (ב"ב  קסב, הובא גם בהג"א ב"ב ט,ט) הביא הסבר אחר מריב"ם, דמחמת עצמן היינו שהשבח היה בגוף הנכסים ולא הוציאו מממונם, ומחמת עצמן הביאור שהנכסים נשארו כמו שהיו והריוח הוא חיצוני, כמו שכירות של בתים, אא"כ גם הקטנים יכולים להביא ריוח חיצוני זה, כמו באודייני:

"כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל, לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים, כלומר שהשביחו הנכסים בגופן שעכשיו הם מוטבים ממה שהיו בשעת מיתה, כגון שהקרקע היתה כמה שנים והם העלוה שירטון ע"י עידור וזיבול, אי נמי נטעה כרמים, שעתה היא שוה יותר ע"י שהושבחה. ואפי' טרחו בגופן זהו נקרא מחמת נכסים. וכגון שהיה בתפוסת הבית מעות שהיה יכול לקנות צורכי השבח ולשכור פועלים, אבל אם לא היה אלא הם הוציאו בממונו, זה דבר אחר. אבל שבחו מחמת עצמן, כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו, כגון שהיו בתים ונשתכרו בהם, ולא היו מצויים בני אדם להשכיר אלא שהם טרחו אחר הצריכים, אי נמי ריחים וטרחו בהם ונשתכרו, אי נמי בית המרחץ ורחצו בני אדם בשכירות, אי נמי בהמות עצמן שהם טרחו אחר בני אדם, וגם טרחו בטחינה וגם בעשיית בית המרחץ, מה שהקטנים אינם יכולים לעשות, והנכסים עצמן כמו שהיו מעולם".

מבואר דמחמת נכסים היינו שהנכסים עצמם השביחו, ובלבד שהשביחו ללא השקעה ממון המשביח אלא מממון הירושה, ומחמת עצמן, שהנכסים לא השביחו אלא הם הרויחו מחמת התעסקות בנכסים. ולכאורה בעיסקא אין זה השבחת הסחורה אלא ריוח מהסחורה, ומדוע נחשב רב ספרא כהשביחו מחמת עצמן.

עוד הביא או"ז שם פירוש ר"ת המחלק בין אם שתלו בוסתן ופרדס, שהרי הוא כמשביח מחמת נכסים, לבין הניח להם אביהם מתכות ועשו מהם כלים. והביא האו"ז שאין חילוק זה ברור ומובן. עוד הביא שם מרבינו ברוך מארץ יון, דמחמת נכסים, היינו מתפיסת הבית, ומחמת עצמן, שהשקיעו מממונם. וכבר כתב הב"ח (חו"מ רפז,א) דפירושים אלו לא ישרו בעיני הטור, ולכן כתב החילוק בין השקיעו מממונם או טרחו בגופם, יחשב כהשביחו מחמת עצמן. ומכל הפירושים יהיה נפק"מ לנדו"ד בהגדרת השבח, אם הוא מחמת הנכסים או מחמת עצמן, וקיי"ל בשו"ע חו"מ רפז,א כדעה הנ"ל, דדוקא טרחו בגופם הוי מחמת עצמן, וז"ל השו"ע:

"שאם השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, היינו דוקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן, דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, או שנשאו ונתנו בסחורה, אבל אם השביחו על ידי שהוציאו הוצאות משלהם, או שטרחו בגופם לחפור ולבנות, השבח לעצמן". וכנ"ל בנדו"ד לא יחשב כטרחה יתירה לענין השביחו לעצמן. גם בתוס' (קמג,ב – קמד,א סד"ה לא) כתב דפירוש ריב"ם ור"ת לא ישרו בעיני ר"י. ועיין ברמב"ן (ב"ב קמג,ב) שפירש דמחמת עצמן היינו שהוציאו הוצאות מנכסיהם, ודחה את הפירוש ששבחו נכסים מחמת נכסים היינו דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון, ומחמת עצמן היינו טרחן ועמלן, עיי"ש. גם הריטב"א (ב"ב קמג,ב) כתב שמחמת עצמן הוא שהוציאו הוצאות מנכסיהם, ודלא כפירוש האחר. וכן כתב הרשב"א שם והוסיף; "וכן הדין במה שטורחין בגופן, כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות, וכן פי' הראב"ד ז"ל וכן פר"ח ז"ל".

ולפ"ז בנדו"ד הוי כמחמת נכסים.

ובמאירי בסוגיא מבואר שאם יש הוכחה ברורה שאינו מוחל טרחו, הרי זה כעמל הגוף, והשבח שלו. וז"ל המאירי:

"למדת לפי דרכך על מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים ועמד אחד מהם ונשא ונתן במעות בעסקים וסחורות ומיני פרקמטיאות השכר לאמצע, אע"פ שהוא משתדל בכך וטורח לצאת ולבא ומתבטל ממלאכתו. ומ"מ פירשו בגמ' שאם הוא תלמיד חכם וידוע בו שאינו מתבטל אלא בהכרח, הרי זה כמי שהתנה ... ומ"מ אף אחר שנעשה באותה סחורה כתף וחמר, הרי זה עמל הגוף ודומה לשבחו מחמת עצמן. ואע"פ שכלל השבח נכסים מחמת נכסים הוא, משערין מה שיש בו מן השבח מחמת עצמו, אבל רב ספרא לא נעשה כתף ולא חמר, ואע"פ שהיה יושב למכור ומתבטל או הולך לתבוע חובותיו הנה והנה, אלמלא שבטולו בטול תורה היה לא היו שמין לו כלום, אבל אחר שהיה בטולו בטול תורה, שמו לו ליטול חצי שבח בחלקם. וכן אתה דן בכל שיש בו הוכח ברור שאינו מוותר חלקו".

הרי דכל היכא שיש הוכחה ברורה שאינו מוותר חלקו, גם עמל של גביית חובות וכד', יחשב כעמל הגוף, דכל החילוק בין טרחת הגוף לגובה חובות, דטרחת הגוף אינו מוחל, וא"כ הכל לפי הענין. ועיין עוד בנימוק"י (ב"ב סז,א מעמוה"ר) דיש שלוש דרגות. כמו כיסוי בור, שהוא טורח מעט של שמירה, דודאי מחלי. יש הלואות עיסקא וכד', שצריך הבנה וחכמה למי לתת ולמי לא וכו', שאף שאינו טורח מעט, מ"מ אינו טורח הגוף ומחלי. ויש טורח הגוף, דלא מחלי.

ובנתיבות רפז,ב כתב בחילוק טעם הדין בין שכירות פועלים לנטיעה. הנתיבות ס"ל דעיקר החילוק הוא גם בכמות הטורח ולא רק באיכותו:

"דבחפירה ונטיעה צריך כל חלק וחלק חפירה ונטיעה בפני עצמו, משא"כ שכירות פועלים שנשכר ביחד וטורח אחד הוא רק שצריך מעט טורח יותר, ואמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי ב"מ סט,א), ובכה"ג אחין מחלי אהדדי".

וממשיך הנתיבות, דיש היכי תמצי ששותף יוכל לתבוע שכרו כאריס בהשכרת פועלים. אם השתתפו בשדה הלבן, שאינו לזריעה ונטיעה, ושכר פועלים לזרוע ולנטוע, נוטל שכרו כאריס, אבל אם השתתפו בפרדס, ושכר אחד השותפים פועלים לנטוע או לזבלה וכד', אינו יכול לתבוע שכרו, כיון שאם היה מודיע לשותפים האחרים, גם הם יכלו לשכור פועלים, וכן בכל דבר שיכל האחר לעסוק. ומ"מ מבואר בנתיבות דהחילוק בין נטיעה לשכירות פועלים הוא בכמות הטירחה, ונפק"מ שטירחה כה מרובה אינו מוחל.

עוד חידש הנתיבות (רפז,ג), דאם היה ממון בתפיסת הבית, והגדולים שכרו פועלים מממון עצמם, לא יהיה כל השבח לעצמן אלא יקבלו כאריס כנכסי הקטנים, דמצד אחד טרחו, ומצד שני, היו יכולים קרובי הקטנים לשכור פועלים מתפיסת הבית, לכן לא יהיה כל השבח שלהם אלא יטלו כאריס.

והנה ראיתי לגר"ש אייגר (חחו"מ סי' כב) שדן אם מקרי שבח מחמת עצמן מה שלוותה האלמנה (בנדון שם) מאחרים, וסחרה בדמים בסחורות חנותה. די"ל, דכיון שדרך המלוים והמקיפים סחורה נותנים אמון למי שחנותו פתוחה ועוסק במסחר, א"כ הוי כמחמת הנכסים, שנתנו ההלואה מחמת החנות, דהרי זה כנתנו או הלוו מחמת עושר תפיסת הבית, והריוח לאמצע. כמו כן, לולי המלאי שהיה בחנות, לא היתה האלמנה מעלה בנפשה לקחת הלואות. ולכן יש לראות בריוח זה כמחמת נכסים, והכל לאמצע. וא"כ גם בנדו"ד אף שלוה כספים מבנק ונו"נ בהם וקנה סחורה, לא יחשב כמחמת עצמו אלא כמחמת הנכסים.

ב. באומר ראו וכו', כמה שבח יקבל

ונחלקו הראשונים באומר האח ראו מה שהניח אבא, שהשבח שלו, האם מקבל שבח בכל הנכסים. הרשב"ם במשנה פירש: "... ומזומנים אנו לחלוק, ומה שנשביח נשביח מחלקנו". ובפשטות היה נראה לפרש ברשב"ם שכל השבח שמשביח יחשב לחלקו של המשביח. אולם התוס' לא פירשו כן בדבריו, וכתבו בפירוש דבריו: "שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו, ואין לו אלא שבח המגיע לחלקו". דמקבל שבח באופן יחסי לחלקו. ונראה דכוונתם, שאם השביח במאה ויש שני אחים, מחצית יקבל המשביח, ומחצית השניה יחלקו המשביח ואחיו. ותוס' חלקו על הבנתם ברשב"ם, דלא כן משמע מעובדא דרב ספרא, דמשמע שלקח כל השבח. וע"כ פירשו התוס' כפירוש ריב"ם, דשבח שהשביח מכל הנכסים, הכל הוא של המשביח. ובהמשך מבואר בתוס' דדין זה הוא דוקא בגדולים המשביחים, ואלה שאינם משביחים הם קטנים. התוס' הקשו מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות שאין לו אלא שכר טרחו עם היציאה, או שותף שדינו כיורד ברשות ונוטל כאריס. ותירצו, דביורד לשדה חבירו גם בעל הקרקע יכול להשביח ואינו מוחל, אבל כאן שהקטנים לא יכולים להרויח, לא מפריע להם שהגדולים יתעסקו וירויחו. וכן פירשו שהאחים של רב ספרא היו קטנים ולא היו יכולים להרויח, ולכן כיון שרב ספרא גברא רבה ולא שבק גירסיה וטרח לאחריני, מחלי הקטנים אף בלי אמירת ראו. ומ"מ מבואר דדוקא בגדולים וקטנים, אבל גדולים וגדולים יהיה דין המשביח כדין יורד או כשותף שיורד. ובתוס' הרא"ש (הובא בשטמ"ק ב"ב קמג,ב) כתב דאין ראיה מרב ספרא שנטל הכל, דכיון שדין האחים אצל המעות של תפוסת הבית כדין שולחני במעות מותרים, שיכול להשתמש בהם, כיון שמותר להשתמש בהם נוטל כל השבח.

והרמב"ן בסוגיא (ב"ב קמג,ב) חלק על התוס' ופירש כמו שפירשו התוס' ברשב"ם, דמקבל מחלקו הכל, ובשאר חולק עם אחיו: "אלא דים שיטלו מחצה שלהם וחצי מחצה בשל אחיהם, או שליש או רביע כשאר אריסי העיר כדין היורד ברשות. והכי נמי אמרינן בענין מרי בר איסק בפרק המפקיד, אבל ליטול הכל לא. ורב ספרא נמי למישקל הכי מחצה שלו וחצי מחצה בשל חברו בעי, ויש לומר שלא עשה עיסקא אלא במחצה שלו". גם מדברי הרשב"א בסוגיא מבואר שאינו נוטל את כל השבח, דלקתה מדת הדין שיטלו יותר משאר אריסין, אלא נוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר, וכשותף שהוא כיורד ברשות. וכן כתב רבינו יונה בעליותיו, דאם השביחו נכסים מחמת עצמן לעצמן, שנוטל המשביח בחלק אחיו כדין אריס. וכן כתב בר"ן. גם בריטב"א הסכים לדעת ר"ת, דבהשביחו לעצמן נוטלים בשבח אחיהם כיורד ברשות כאחד מאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע, והשאר להם. וכן משמע מהמאירי הנ"ל. וכן הסכים בתוס' הרא"ש לדעת ר"ת (עיין שטמ"ק ב"ב קמג,ב)

ובאו"ז (ב"ב קסא – קסב) הביא שבאומר ראו וכו', כל השבח שהשביח הוא שלו:

"וכן נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כדבריו שכל השבח מכל הנכסים שהשביח הוא שלו. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא שכר טורחו או בעדים או בהוצאתו, דהתם היו שותפין ויכולים להרויח זה כמו זה ואינם בני מחילה, אבל הני קטנים דהכא הוו בני מחילה, שאם לא ירויחו הגדולים, הקטנים לא ירויחו בהם ... ור"ת זצ"ל פי' דלאו לגמרי דידיה הוא, אלא מזה הוא שלו שנוטל שכר טורחו, וברישא לא שקיל אפי' שכר טורחו, ולא נהירא".

הרי שנקט שיש לו מכל השבח שהשביח. ועיין במגיד נחלות ט,ב, דכן משמע גם מדברי הרמב"ם, ועיין להלן.

ולענין אם דין גברא רבה נוהג בזמננו, לענין שנאמר דחשיב כאומר ראו וכו'. עיין בנימוק"י (ב"ב סז,א מעמוה"ר) דבזמננו אין דין של גברא רבה, דאין חשובים כרב ספרא, ודין צורבא מרבנן שוה לאלה שאין עוסקין כל כך בתלמוד תורה.  ובב"י רפז,א כתב דאין דבריו נראין כלל. והרמ"א בדרכ"מ שם השיג, דאין דין ת"ח נוהג בזמננו. ואפשר דעדיין לענין זה שאינו מניח תלמודו, ס"ל לב"י דיש ת"ח שאינם מניחים תלמודם ועוסקים בתורה, ולא מחלי על התעסקות בעניני עוה"ז, והוי כאומרים ראו וכו'. ועיין בסמ"ע רפז,יג שביאר המונח שאינו מניח תורתו, אם לא שיש לפניו עסק להרויח בו, כי יפה תורה עם דרך ארץ, אלא שבשביל אחרים ודאי אינו מבטל כיון שאדוק כ"כ בתורה. ולכן ס"ל לב"י דאף בזה"ז יש ת"ח שאינם מניחים תורתם בשביל אחרים. 

ג. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מפרש שהחילוק בין השביחו מחמת נכסים או מחמת עצמן, אינו מתיחס לרישא של המשנה אלא להמשך, דהיינו שבאומרים הגדולים ראו וכו', השבח לעצמם דוקא בהשביחו מחמת נכסים, דכדי שיהיה השבח לעצמם צריך שני תנאים, גם אמירת ראו וכו', וגם השביחו מחמת עצמן. וזאת בניגוד לשיטות שאר הראשונים, דבראו וכו' לחוד, השבח לעצמם, וכן בהשביחו מחמתל עצמם. וז"ל הרמב"ם בהל' נחלות ט,ב:

"היו היורשין גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין, השבח של משביח, והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, השבח לאמצע".

והראב"ד השיגו, דגירסא זו היא משובשת. ובמגיד נראה שלא יכל להעמיד גירסת הרמב"ם, והסכים לראב"ד, דגירסת הרמב"ם מוחלפת מגירסתנו. ועיין בכס"מ שהעמיד גירסת הרמב"ם, דדברי הגמ' מתיחס לסיפא של הרישא, וכנ"ל. ועיין בלח"מ שהקשה על הכס"מ, וע"ע במרכבת המשנה שם, ובחידושי האו"ש (ב"ב קמד,א).

ובשו"ע חו"מ רפז,א הביא תחילה את דעת הרמב"ם, ולאחר מכן כתב שדעת הכל דלא כרמב"ם אלא כראשונים הסוברים דבמחמת עצמן, אף בלא אמרו ראו וכו', השבח לעצמן. ומ"מ לשיטת הרמב"ם, אף אם השביח מכיסו, ואף אם טרח בגופו, כל עוד לא אמר ראו וכו', השבח לאמצע, דלרמב"ם צריך שני תנאים שהשבח של המשביח: אמירת ראו וכו', ושבחו מחמת עצמן. ושאר הראשונים ס"ל דבאחד מהם סגי (עיין סמ"ע רפז,א ורפז,ה).

והנה הסמ"ע רפז,ה, כתב וז"ל:

"והוא שיהיה השבח מחמת ההוצאה שהוציא המשביח. ובאלו הדברים מחולקים ג"כ הפוסקים עם הרמב"ם, דלדידהו אף ששיבחה הנכסים מתפיסת הבית, השבח הוא שלה, דכיון דאמרה תחילה להן ראו כו'".

וכוונת דבריו אינה לאפושי פלוגתא בין הרמב"ם לראשונים בפירוש המונח מחמת עצמן או מחמת הנכסים, רק דלרמב"ם במחמת נכסים ואמרה ראו לא יהיה השבח למשביח, כיון שצריך שני תנאים, גם מחמת עצמן וגם אמירת ראו וכו', אך אין מחלוקת בין הרמב"ם לראשונים בענין פירוש מחמת עצמן ומחמת נכסים. ובנתיבות שם (ס"ק א) כתב לפרש דברי הרמב"ם, שמחמת נכסים היינו כגון דיקלא ואלים, דבזה כ"ע מודים דהוא של היורשים אף באמירת ראו. ולדבריו יצא, דדוקא בדיקלא ואלים לא מהני ראו, אבל בשבח מחמת נכסים, כמו בעיסקא של רב ספרא, וכל שבח מחמת טרחה שאינה טרחת הגוף, אם יאמר ראו, גם הרמב"ם מודה שיהיה של משביח. 

ד. כשאינם ניזונים יחד

הטור (חו"מ רפז,ב) והרמ"א (חו"מ רפז,א) הביאו מהראב"ד שכל דין המשנה הוא באחים הניזונים יחד, אבל אם אינם ניזונים יחד, אפי' השביח מחמת עצמו, אין המשביח נוטל בשבח אלא דינו ככל יורד שלא ברשות. ומקור הדברים מובא ברא"ש (ב"מ ג,יד), בענין מרי בר איסק שחויב ליתן לאח שבא ממדינת הים, והעידו עדים שהוא אחיו, חלקו בירושת האב, גם מהפרדסים ששתל מרי בר איסק (ב"מ לט,ב – מ,א), ולכאורה מדוע נצרך ליתן לאחיו חלק במה שהוציא מחמת עצמו. וע"ז תירץ הראב"ד (הובא שם ברא"ש), וז"ל:

"מדלא דקדק ר"ח אם השביח מרי הנכסים מחמת נכסים או מחמת עצמן, משמע שאין חילוק. והא דמפלגי התם היינו כשבנים גדולים וקטנים מתפרנסים יחד מתפוסת הבית, אז רשאין האחין לירד ולהשביח, מיהו לאמצע השביחו אי לא חסרי מדידהו דמסתמא מחלי לגבייהו, כיון דקטנים נינהו, ואם השביחו מחמת עצמן, השביחו לעצמן. ואם אמרו לב"ד הרי אנו עושים ואוכלים, השביחו לעצמן ואפילו השביחו נכסים מחמת נכסים, שב"ד נותנין להן רשות כ"ז שהם שותפין ונזונין מן האמצע. אבל הכא שלא היה האח ניזון עמו, אין לו רשות לירד ולהשביח, ואפילו השביחו מחמת עצמן אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות".

מבואר מהראב"ד שכל דברי המשנה והגמ' בב"מ קמג,ב הינה באחים הניזונים יחד מתפיסת הבית, דבזה אם הוציאו מחמת נכסים, מחלו לקטנים, ומחמת עצמן, השבח לעצמן. אבל באינם ניזונים, הרי הם כשני זרים, ולא היה לו רשות להשביח, ואינו אלא כיורד שלא ברשות. ועיין בריטב"א (ב"ב קמג,ב), דאם ניזונים יחד, הוא הדין גדולים וגדולים מחלי אהדדי, ולא כיש מפרשים דגדולים וגדולים לא מחלי אהדדי. והנה אף שבנדו"ד היה לו רשות להשביח, מ"מ שבחו נכסים מחמת נכסים, שהרי לא השביח מממון שלו אלא מממון החברה. וגם אם השביח מעצמו, לטעם שכתב הט"ז רפז,א, דכל שאינן ניזונים הוו כאחרים לגמרי, והיה לו ליטול רשות ממנו תחילה, משא"כ בניזונים, לא איכפת לאחד שישביח חבירו בנכסים ויקח לו השבח, א"כ בנדו"ד היה לו ליטול רשות להשביח לעצמו. וכאמור, בנדו"ד הוי שבחו מחמת נכסים.

דשם בגמ' אמר רב חסדא למרי בר איסק שיתן לו חלק גם במה שהשביח: אמר ליה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל. אמר ליה שפיר קאמר לך, דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, וכן אמר רבה השביחו לאמצע. אמר ליה אביי, מי דמי, התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי, הכא מי ידע דליחיל. אגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבי אמי. אמר להו גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס, השתא דידיה לא יהבינן ליה. אהדרוה הא לקמיה דרב חסדא, אמר להו מי דמי, התם ברשות נחית, הכא לאו ברשות נחית. ועוד, קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דרבי אמי, אמר להו לא סיימוה קמי דקטן הוא. מבואר בגמ' דבקטן חולקים גם בשבח שהשביח מרי בר איסק. הדו"ד בין רב חסדא לרב אמי, עיין בר"ן (ב"מ לט,ב), דאלו הפרדסים לא טרח מרי בר איסק בגופו ושתלם, אלא שכר פועלים ממון האב, שידוע שלא היה למרי נכסים מחמת עצמו ורק ממה שהניח לו אביו קנה והשביח, והרי זה כהשביחו נכסים מחמת נכסים. וע"ז הקשה לו אביי, שכיון שלא ידע מרי בר איסק שיש לו אח, ודאי לא היתה כוונתו למחול אלא לעשות לעצמו, והרי זה אומדנא ברורה, והרי הוא כאומר ראו מה שהניח אבא וכו', וכמו ברב ספרא שמחמת אומדנא שאינו מניח תלמודו, חשיב כאומר ראו וכו'. ואף רב אמי הוסיף, דכיון שלא ידע שיש לו אח, ודאי ירד ע"ד להשביח לעצמו. וענה לו רב חסדא, דמרי בר איסק לא ירד ברשות בעל הקרקע, שלא ידע שיש לו אח, ואף בי"ד לא היו מורידים את מרי, כיון שאחיו היה קטן, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, וכיון שמרי זה ירד בקרקע בחזקת שהיא שלו ונמצאת שאינה שלו, אינו נוטל כאריס, וכיון שלא הוציא משלו כלום ואף בגופו לא טרח, חולק בשבח עם אחיו. ומסקנת הר"ן:

"נמצא פסקן של דברים, דקטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, אבל גדול אי ידע ליה השביח לאמצע, ואי לא ידע ליה שמין לו כאריס".

ולכן כל שלא אמר ראו באחים גדולים, ושבחו נכסים מחמת נכסים, השבח לאמצע. וכן הדין בנדו"ד.

ועיין עוד בזקן אהרן (הקדמון, סי' פז) שכתב, שהאחים שהשביחו  ויש להם אחים קטנים, צריך ששה תנאים כדי שהשבח יהיה לאמצע. שלא אמרו הגדולים ראו וכו'. בהשביחו הנכסים מחמת הנכסים. שלא טרחו בגופם. שלא הוציאו משלהם. שהיו הקטנים יכולים להתעסק בהם. שלא היו חלוקים בעיסתם. והנה בנדו"ד לכאורה חלוקים בעיסתן, והשביחו מחמת נכסים, ולזקן אהרן יהיה דינו כאריס. אמנם נראה להלכה בנדו"ד, דכיון דשבחו נכסים מחמת נכסים ולא אמר ראו, גם אם שמין לו כאריס, הרי בנדו"ד קבל משכורת גבוהה על עבודתו, ובדר"כ זה השמין לו כאריס בעסקים מסוג זה, שמנהל מקבל משכורת על עבודתו לטובת החברה, ותמורת המשכורת משביח את החברה ככל יכולתו.

לאור האמור, הואיל וההשבחה היתה מנכסי החברה, והואיל וראובן קיבל משכורת ראויה עבור הניהול, יש לחלק את שווי העסק בחלקים שוים בין היורשים.