מצא כרטיס אשראי ומצא שיק

 

כרך יא סימן כ 

ראשי פרקים

א. החזרת שטר שאינו שוה פרוטה

ב. שוה פרוטה לבעלים, ואינו ש"פ למוצא

ג. פחות משוה פרוטה אם הוא של המוצא

ד. שטר שאבד, למי יחזיר

ה. מחלוקת הראשונים בהחזירו שלא כדין אם גובה בו

 

נשאלתי, במי שמצא כרטיס אשראי במכשיר כספומט. על הכרטיס יש שם, אבל אינו יודע מי הוא, ויש רבים בשם זה, וחברת האשראי אינה עונה אלא לאחר הקלדת מספר ת"ז של בעל הכרטיס. והשבתי לו לגזור את הכרטיס. בכך לא יגרם נזק לבעל הכרטיס, כיון שהכרטיס עצמו אין גופו ממון ואינו שוה פרוטה, ורק החשש שמהשימוש בו ע"י אחר, עלול להגרם נזק לבעל הכרטיס, וכשגוזר הכרטיס כבר לא יכול להגרם נזק לבעל הכרטיס. וגם מסתבר שמיד שיוודע לו יבטל את הכרטיס, ובכך לא יגרם לו עגמת נפש. דאף שיש על הכרטיס מספר סניף ומספר חשבון, ויכול להחזיר דרך הסניף, לענ"ד אין בזה צורך ומספיק שגוזר הכרטיס. ושאל, אם מקיים בזה מצות השבת אבידה.

 

עוד נשאלתי, במי שמצא שיק סחיר שנכתב לפקודת פלוני. בגב השיק לא נמצאה חתימה. והשיק נמצא בסמוך לבנין שבו מתגורר אדם עם שם זהה לשם שנכתב השיק לפקודתו. האם על המוצא להחזיר לאותו אדם, אם יאמר שממנו נפל שיק ויאמר מי בעל החשבון או סימן אחר, או שיחזיר לבעל החשבון, שאפשר שבעל החשבון בא ליתן את השיק לאותו אחד, וממנו נפל קודם שנתן. השואל פנה הן לבעל החשבון והן לשכן עם השם הזהה. בעל החשבון ענה שיחזיר לו את השיק, מפני שלא נתן שיק לאדם המוטב בשיק. השואל פנה גם לאותו שכן, והלה ענה שלא זוכר שקיבל שיק מבעל החשבון, וכנראה אחר שקיבל את השיק, העביר לו את השיק ורשם לפקודתו. וכשנשאל, אולי אותו מקבל שיק, הוא עצמו איבד את השיק, השיב שלא מסתבר אבל יתכן. 

א. החזרת שטר שאינו שוה פרוטה

כל דבר שאינו שוה פרוטה, התמעט מחיוב השבה. ולכאורה גם כרטיס אשראי וגם שיק אין גופם ממון. כרטיס אשראי, גם לבעלים לא בהכרח מהוה גופו דבר בעל שווי, רק חושש שמא יפול בידיים של רמאים שיעשו בו שימוש, ואם ביטל בחברת האשראי ויקבל כרטיס אחר, לכאורה לא נגרם לו נזק של ממש, למעט הטרחה ועגמת נפש. בעוד שיק, אם הוא המוטב, יתכן ולא יוכל לקבל את כספו, כך שאף אם גופו אינו ממון, הוא גורם לממון, במידה ונותן השיק לא יסכים ליתן למקבלו שיק אחר. כל זה אם נפל מהמקבל. ואם נפל מבעל החשבון, הרי שעלול להגרם לו נזק בשימוש של רמאי שימצא את השיק, אבל בהיכי תמצי שיבטל את השיק, למעט עגמת נפש ועמלת הביטול, לא נגרם לו נזק. והשאלה היכן מצאנו חיוב להשיב אבידה בכה"ג של כרטיס אשראי ושיק שאין גופם ממון, ולכאורה התמעטו ממצות השבת אבידה, כדין כל אבידה שאינה שוה פרוטה, כדאיתא בב"מ כז,א: תנו רבנן, אשר תאבד, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, רבי יהודה אומר ומצאתה, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. וכן פסק הרמב"ם (גו"א יא,יב): "אבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה", וכן פסק בשו"ע חו"מ רנט,ב ורסב,א. ואף ששטר הוא גורם לממון, ונחלקו ר"ש וחכמים אם דבר הגורם לממון כממון, (בכ"מ בש"ס, עיין ב"ק עא,ב), אך קיי"ל כחכמים שדבר הגורם לממון אינו כממון.

ונראה דחזרת כל דבר, אפי' אינו שוה פרוטה, אם מונע נזק מהבעלים, נלמד מאבידת קרקע, שחייב להציל חבירו מנזק, כדאיתא בב"מ לא,א: ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא, לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא, תניא דמסייע לך, ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפניהם. אמר ליה אי משום הא לא תסייעי, הכא במאי עסקינן בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין מאי למימרא, לא צריכא דאית בה עומרין דצריכי לארעא, מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כי גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.  וכן פסק הרמב"ם (גו"א יא,כ): "הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או להשחית שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם, שנא' (דברים כב,ג) לכל אבדת אחיך, לרבות אבדת קרקעו". וכן פסק בשו"ע חו"מ רנט,ט. וממהלך הגמ' נראה, דמה שכתבה הגמ' רואה מים ששוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם, אינו מדין השבת אבידה ולא נלמד מהפסוק שיש חיוב להציל, ואף אם אפשר ללמוד ולסמוך על דין השבת אבידה, אינו ככל השבת אבידה. ובא רבא ללמדינו שכמו שאבידת קרקע חייב להשיב, אף שאינו משיב גופו לבעלים אלא מונע מנזק, ונלמד מהפסוק לכל אבידת אחיך, הרי זה בכלל אבידה שציותה התורה להשיב, דהצלת הבעלים מנזק הוא בכלל המצוה של השבת אבידה, וזה בא רבא ללמד מעבר למימרא דגמ'. ורק כשרב חנינא רצה לומר שמימרת הגמ' היא מדין השבת אבידה, דחה רבא, דאף שנלמד הצלת נזק מאבידה, מי אמר שדין השבת אבידה והצלת נזק הוא גם בקרקע גופה, דאפשר שהוא רק בדבר שהוא בר השבה כמטלטלין, וזה חידש רבא שחייב להציל גם מנזק שבגופה דקרקע. ועיי"ש בריטב"א דאף שדחה רבא דמהא אין לסייע, מ"מ קושטא דמילתא דאפי' באבידת קרקע ממש חייב להחזיר.

ומזה למדו האחרונים דיש איסור להזיק לחבירו, שאם חייבה התורה בלאו ובעשה (עיין להלן) להציל חבירו מנזק, בראה מים ששוטפים ובאים לקרקע חבירו, קל וחומר שאסור להזיק בידים. כן מצאנו ברש"ש (כתובות יח,ב): "ואפי' גרמא בניזקין דפטור, ג"כ הוי איסורא (ב"ב דף כב). והא מחוייב להשיב אבידתו ולהצילו מנזק דממילא, כ"ש שלא יגרום לו היזק". וכן נמצא בחלקת יואב (חחו"מ סי' כ), לענין היזק שאינו ניכר, שהמזיק עבר על איסור דרבנן (למש"כ רש"י גיטין נג,א ד"ה שוגגין), ואף שלכאורה מחויב למנוע אפי' נזק, וכמו שלמדנו בהשבת אבידה, וא"כ בהיזק שאינו ניכר אם הזיק, לא גרע מלא הציל ממון חבירו שעובר בלאו, מ"מ כיון שאין מזיק גוף הממון, שאינו ניכר בגופו, לא חייבה התורה בזה, כמו שלא חייבה בהשבת אבידה בדבר שאין גופו ממון, ורק מדרבנן חייב להחזיר. והביא מהגאון מקוטנא בספרו ישועות ישראל (סי' כח) שיש איסור מהתורה להזיק בהיזק שאינו ניכר. וכן כתב בקהילות יעקב (ב"ק סי' א).

ולכאורה היה נראה לומר דחיוב השבת שיק או כרטיס אשראי, הוא מחיוב השבת אבידה דומיא דאבידת קרקע, שחייב למנוע מחבירו נזק. וכך גם בכרטיס אשראי או שיק, חייב למנוע מחבירו שלא יהיה ניזוק ממציאת הכרטיס אשראי והשיק ע"י אינשי דלא מעלי. ואף שלכאורה אינו דומה ממש למים ששוטפין ובאין לחצר חבירו, דכאן הוא חשש עתידי ולא ברור, מ"מ כיון שמצוי ביותר שימצאו אנשים לא ישרים, הרי שבלקיחת הכרטיס וקריעתו, מציל חבירו מנזק. וא"כ לכאורה כדי למנוע מהם הנזק, מספיק יהיה אם יקח את השיק ויקרע אותו, ובכך למנוע מחבירו נזק, כך שאם בא הכרטיס אשראי לידו, יקרע אותו, ובכך ימנע נזק מחבירו.

ודבר זה נמצא בבית יצחק (אבעה"ז ח"א סי' פז,ז). הבית יצחק לומד שיש חיוב השבה בשטרות, אף שאין גופן ממון, מדין הצלת ממון חבירו מדין אבידת קרקע:

"הנה כתבתי בחידושי לסוגיא, דמצא שט"ח דחייב בהשבת אבידה בשטרות אף שאין גופן ממון, דכמו דחייב בהשבת אבידה בקרקע, כדדרשינן בב"מ לא,א לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, וכן אמרינן בגיטין מה,א בעבד דשלח להו, כן תעשה לכל אבידת אחיך ... ולפ"ז בשטרות שייך השבת אבידה, וכמבואר בב"מ במצא תכריך של שטרות ובסי' סה. ובכ"ז אם אין הנייר גופיה שוה פרוטה, י"ל כיון דממעטין דבר שאין בו שוה פרוטה מהשבה, א"כ אין חייב להחזיר. אך כיון שהשטר שוה פרוטה למכור בשביל החוב, שוב הוה דבר השוה פרוטה וחייב בהשבה. ועיין בקצה"ח סה,ו ונתיבות שם, וזה ברור כדמשמע בש"ס. ולפי"ז נייר שאין בו שוה פרוטה ואין ראוי למכור, כגון רייזעפאס, אינו חייב בהשבה".

מבואר דדין השבת אבידה בשטרות שאין גופן ממון, נלמד מאבידת קרקע, וככל שאינו שוה פרוטה, אינו בכלל חיוב השבה כלל, ומ"מ לכאורה בכרטיס אשראי כיון שיגרם נזק, דמי לאבידת קרקע שחייב להציל ולקרוע הכרטיס, אך אינו חייב בהשבה ליד הבעלים.

והגרא"ז (אבהא"ז גו"א יא,כ), על דברי הרמב"ם, ע"פ הגמ' הנ"ל, שאם רואה מים שבאים להשחית קרקע חבירו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם, הקשה הגרא"ז מה באמת הסברא מלכתחילה שאבידת קרקע לא יהיה חייב להציל. וכתב, דקרקע שהיא תמיד ברשות הבעלים, לכאורה מעולם לא יצאה מרשותם, ולא דמי לאבידה. ולכן גם תלוש ולבסוף חברו, כיון דסו"ס היא ברשות הבעלים, אינו דומה למטלטלין שיצאו מרשות הבעלים. והנפק"מ, שאם אבידת קרקע בכלל אבידה, הרי שהחיוב להציל הוא בחינם, כמו באבידה, אולם אם החיוב להציל הוא חיוב אחר ואינו בכלל אבידה, יכול להציל בשכר, כמו בטעינה, שלא כבפריקה:

"ולפי האמת דאבדת קרקע נמי חשוב אבדה, וחזינן דקלקול נמי חשוב אבדה, צריך ע"כ לומר דטעינה לא חשוב כ"כ חסרון כיס משום דהא דבטיל משוקיה זהו רק מניעת ריוח, ומה דאמר דאיכא גנבי ושקלי מה דאיתא בהדיה, אפשר דהוא רק חשש ולא ודאי אבוד, והיכי דאיכא גזלנים ובודאי יקחו, באמת דמי לאבדה".

למדנו מדברי הגרא"ז, דאבידת קרקע הוי ודאי הפסד, ולכן הוי כאבידה, וטעינה לא חשוב הפסד אלא מניעת ריוח, אולם אם החשש מגנבים הוא חשש ממשי, הרי זה כאבידה שיש בה הפסד, וחייב לטעון בחינם. לפ"ז גם אם מוצא כרטיס אשראי, אם שכיחי גנבים, ולענ"ד שכיחי, הרי זה כאבידה, שמצילו מהפסד, וחייב להצילו בחינם, משא"כ אם לא שכיחי גנבים, כשכל הנזק שיגרם הוא חשש גניבה, שימשכו מהכרטיס ויבצעו קניות, החיוב הוא דומיא דטעינה, ויכול לבקש שכר על ההשבה.

ויש להסתפק אם בכלל אחר שכבר הגביה את כרטיס האשראי או השיק, יש חיוב להחזירם לבעלים, או רק לקרוע ואין כל חיוב להשיב לבעלים, האם החיוב להציל מנזק קרקע שנלמד מלכל אבידת אחיך, מכליל את הצלת הנזק בהשבת אבידה לכל דיניה, או שזה לימוד מיוחד ונפרד, שחייב להציל חבירו מנזק. המנ"ח (מצוה תקלט) הסתפק אם באבידת קרקע עובר רק בלא תוכל להתעלם, או שיש גם מצות עשה של לכל אבידת אחיך. דבתורה (דברים כב,א-ג) סדר הפסוקים הוא: לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. וכן תעשה לחמרו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם. ובפשטות לכל אבידת אחיך קאי רק על לא תוכל להתעלם, ואם התעלם מלהציל אבידת קרקע, עבר על לא תוכל להתעלם, דעל זה קאי הפסוק. או שעובר גם על העשה של השב תשיבם, שהוא ריש הפרשה. וז"ל המנ"ח:

"ואע"פ שבתורה נפרט אבידות בהמות ומטלטלים, מ"מ מרבינן אבידת קרקע גם כן, כגון אם ראה מים שוטפים בתוך שדה חבירו חייב להציל, דכתיב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע. ואפשר אינו עובר רק בלאו דלא תוכל וכו', ולא בעשה דלכל אבידת וכו'. ואפשר כיון דכתיב וכן תעשה וכו', קאי אדלעיל דעובר על העשה ג"כ, כן נראה".

ולפ"ז אבידת קרקע נכללה ממש במצות השבת אבידה, ואין השבת אבידה דוקא במטלטלין וכיוצ"ב, אלא יש עליו חיוב להציל חבירו מהפסד. ועיין בבית יצחק (אבהע"ז ח"א סי' פז,ז) שהוכיח דעובר גם בעשה. וכן כתב בגדולי שמואל (ב"מ ל,א ד"ה פשיטא), דאבידת קרקע איתרבי אף בעשה דהשבה כשאר אבידה, ואף דלא שייך נטילה בקרקע. דהיכא ששייך נטילה בהצלת הפסד, וכגון בשטרות, התרבו מאבידת קרקע שצריך להשיב האבידה לבעלים. ועדיין י"ל, שאף שחיוב להציל מנזק בכלל השבת אבידה, לכל אבידה יש את האופנים שלה, ובהצלה מנזק, אף שנכלל בהשבת אבידה, ואם לא יציל יעבור בלאו ועשה, אינו חייב להשיב לבעלים אלא להציל מנזק, וככל שהציל מנזק, קיים המצוה. ולכן בנדון כרטיס האשראי, אם יקרע את הכרטיס, כך שלא יגרם למאבד נזק, קיים המצוה של השבת אבידה, דמצוה זו מהותה בכגון אלו, בפעולה שעושה למניעת נזק מהבעלים.

והנה מה שלכאורה יש לחדש חיוב השבת אבידה בשטר, מדין אבידת קרקע, נמצא למבי"ט (קרית ספר גו"א פי"ח) דחיוב השבה של שטר שאבד, הוא רק מדרבנן, כיון שאין כאן נזק ודאי ויתכן שכלל לא יגרם נזק, ולא דמי לאבידת קרקע, שאם לא ימנע מהמים לבוא לשדה חבירו הנזק ודאי, משא"כ בשטר, יכול להיות שהלוה יפרע לו תמורת שובר, וא"כ אין נזק ודאי, וז"ל המבי"ט:

"נראה דהשבת שטרי מציאה לבעלים הוי מדרבנן, כיון דלא הוי גופן ממון בפרטי דאבדה שור שה שלמה, דהא אפילו קרקע דגופו ממון מרבינן ליה מכל אבדת אחיך כדאמר' לעיל, ואינה נקראת אבדה כיון שאפשר שיפרעו לו החוב ויכתבו שובר, דלראיה בלחוד הוא דקיימי, ובגט ובענין קידושין סמכינן אסימנין דאורייתא או אטביעות עין, כדאמרינן בהלכות גירושין פרק שלישי. וממה שכתב הרב ז"ל סוף הפרק, שהשטרות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הם כשרים, נראה גם כן שאין החזרת שטרות מן התורה כדאמרינן".

מבואר דלא מרבינן מאבידת קרקע לחייב המוצא להחזיר ולמנוע נזק, דוקא בנזק ודאי, לא כשיתכן ולא יגרם נזק, ורק מדרבנן חייב להחזיר. והראיה שהביא מדברי הרמב"ם (גו"א יח,יד):

"כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר, אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן, והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם".

נראה כוונתו, שאם החזיר כשרים, לכאורה מדוע לא יחזיר, הרי יש מצוה מהתורה להחזיר, ובשלמא אם היו פסולים כשהחזיר, אינו צריך להחזיר, דנפסלו בנפילה, אבל אם הם כשרים כשהחזיר, מדוע לא יקיים מצות התורה ויחזיר, ואיך יכלו חכמים להפקיע ממנו מצוה דאורייתא. ומזה הוכיח שמצות החזרת שטר הינה רק מדרבנן, כיון שאין גופן ממון, וגם אין הכרח שיגרם נזק, והם אמרו והם אמרו, אמרו מצוה להחזיר ולהשיב אבידה, ואמרו לפעמים שאין מצוה ושלא יחזיר. אמנם עיין לגר"י בלאזער (פרי יצחק ח"ב סה,ו) שכתב דגם שטרות מחויב בהשבה מהתורה, ושכן משמע מסתימת הפוסקים שלא הזכירו דין זה לפטור שטרות מהשבת אבידה. 

ב. שוה פרוטה לבעלים, ואינו ש"פ למוצא

ולכאורה בשטרות וכרטיס אשראי, למוצא ודאי אינו שוה פרוטה, שהפלסטיק אינו שוה לו כלום, אך למאבד הוא לכאורה שוה כמה פרוטות, שלא צריך לקבל ולטרוח בהשגת פלסטיק חדש, ולא צריך לטרוח בבטול השיק ובלקיחת שיק חדש מהבעלים. דשיק עצמו יש לו לעיתים עלות של פרוטה, עמלה לבנק, וזה רק ביחס לבעלים ולא למוצא. והשאלה אם באבידה צריך שוה פרוטה גם למוצא וגם למאבד.

וסברתי דלכאורה השאלה היא גמ' מפורשת. דאיתא בב"מ כז,א:

תנו רבנן, אשר תאבד (שתהא קרויה אבידה - רש"י), פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. רבי יהודה אומר, ומצאתה (שתהא קרויה מציאה) פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, מאי בינייהו. אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו, מר נפקא ליה מאשר תאבד, ומר נפקא ליה מומצאתה ... רבא אמר, פרוטה שהוזלה איכא בינייהו (דבשעת אבידה שוה פרוטה, ובשעת מציאה הוזלה), מאן דאמר מאשר תאבד איכא, ומאן דאמר מומצאתה ליכא. ולמאן דאמר אשר תאבד, הא בעינן ומצאתה וליכא. אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו, מאן דאמר ומצאתה איכא, ומאן דאמר אשר תאבד ליכא. ולמאן דאמר ומצאתה, הא בעינן אשר תאבד וליכא. אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו, מאן דאמר אשר תאבד איכא, ומאן דאמר ומצאתה, בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.

ולכאורה היה נראה דנפק"מ בין ת"ק לרבי יהודה, לשיטת רבא, דלאביי רק משמעות דורשין איכא בינייהו, לת"ק שלומד דין שוה פרוטה מאשר תאבד, אם דין פרוטה נאמר על המאבד, הבעלים, שלהם שוה החפץ פרוטה, ואם אינו שוה לבעלים פרוטה, אינו בכלל אשר תאבד, אף שלמוצא שוה פרוטה, דדין פרוטה תלוי באשר תאבד, והוא גם זמן האבידה וגם מי שאיבד את החפץ. ולרבי יהודה שלומד מומצאתה, אף אם למאבד אינו שוה פרוטה, אם למוצא שוה פרוטה, חייב בהשבה, דהכל תלוי בשעת מציאה ובמוצא האבידה, ולכן דין פרוטה תלוי בהם. ואין להקשות דא"כ מדוע הגמ' הביאה נפק"מ רק לענין זמן האבידה או המציאה, ולא נפק"מ בגוף המאבד או המוצא, דרבא הביא רק נפק"מ אחת, ולאו כי רוכלא. אמנם מקושית הגמ' על דברי רבא והדחיה, יש ללמוד דבעינן שתהיה האבידה שוה פרוטה הן למאבד והן למוצא, דומיא דשוה פרוטה הן בזמן האבידה והן בזמן המציאה.

ואף לשיטת הרמב"ם, שאם הוזלה לאחר המציאה, ובשעת המציאה שוה פרוטה, חייב להכריז, דהכל תלוי בשעת המציאה, מ"מ בשעת האבידה גם צריכה להיות שוה פרוטה, אלא שאם הוזלה אח"כ, מ"מ חייב להחזיר, שכבר התחייב בהיותה שוה פרוטה בשעת אבידה ומציאה. וז"ל הרמב"ם (גו"א יג,א):

"המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה, חייב להכריז עליה ... אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה, חייב להכריז עליה ...".

אולם ברב המגיד שם ביאר בדעת הרמב"ם, דהכל תלוי בשעת המציאה, וז"ל:

"דעת הרב ז"ל, דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה לכ"ע, כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה, חייב בכך, והכי משמע התם באלו מציאות (דף כ"ו)".

ומהראיה שהביא המגיד לרמב"ם, נמצאנו למדים שצריכה להיות שוה פרוטה הן למאבד והן למוצא. דאיתא בגמ' (ב"מ כו,ב): אמר רבא, האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר, לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר, מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשו. איכא דאמרי, אמר רבא, אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר, מאי טעמא, אימור שותפי נינהו, וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה. ולכאורה בנדון הגמ' שם, שעת אבידה ושעת מציאה היא אותה שעה, דהגמ' מיירי בראה סלע שנפלה משלשה וכו'. אלא מוכח שצריך להיות שוה פרוטה בשעת אבידה ושעת מציאה, ואין לנו נפק"מ אם אח"כ הוזלה, והכל תלוי בשעת האבידה ושעת המציאה, ששם היא אותה שעה. ומזה י"ל דכוונת המגיד לפרש בדברי הרמב"ם שהכל תלוי בשעת אבידה ומציאה, ולא בשעה שאחרי המציאה, אם הוזלה, כמשמעות פשט דברי הרמב"ם, ואין בהם סתירה לדברי הגמ' בכז,א בדברי רבא שם. ועיין בכס"מ שם שהקשה על המגיד, שפירש דברי הרמב"ם נגד מסקנת הגמ'. וכן הקשה בספרו ב"י, ונשאר בצ"ע. אולם אפשר דכוונת המגיד כמש"כ לעיל, מכח הראיה שהביא מב"מ כו,ב, דמוכח דעדיין הכל תלוי גם בשעת אבידה וגם בשעת מציאה, וכוונת המגיד לפשטות דברי הרמב"ם, דלא אכפת לנו ממה שהוזלה אח"כ, דבראה סלע שנפלה, ודאי הכונה לפרוטה או ב או ג פרוטות, לפי שעת המציאה והאבידה, דכך היא משמעות הגמ' שם. ולכן בלח"מ כתב על דברי הכס"מ: "ולא ידעתי למה כתב כן". מפני שפירש את דברי המגיד, באופן שאינו סותר למסקנת הגמ' כז,א, דבעינן שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה. ומהסוגיא כו,ב נמצאנו למדים שצריכה האבידה להיות שוה פרוטה הן לבעלים והן למוצא, ולכן אף שהיא שוה פרוטה למוצא, צריכה להיות שוה פרוטה לכ"א מהשותפים.

וכנ"ל, בב"י נשאר בצ"ע על המגיד בבאור דעת הרמב"ם. ובטור חו"מ רסב,א פסק: "כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה, אינו חייב בה", ולכאורה אינו כמסקנת הגמ', דבגמ' מבואר דבעינן בשעת אבידה ובשעת מציאה, ואין נפק"מ כלל בשעת השבה. וצ"ל, דס"ל לטור דשעת השבה היינו שעת המציאה, שאז נתחייב בהשבה. אלא שראיתי אח"כ בב"ח שפירש באופן שונה. דבב"י רסב,א כתב דמקור דברי הטור ממסקנת הגמ' כז,א. ואם מפרש ששעת מציאה היינו שעת השבה, ודאי שיש מחלוקת ראשונים, דהרמב"ם ס"ל דחייב להשיב אף אם הוזלה לאחר המציאה. דמשמעות לשון הגמ' דבעינן שוה פרוטה משעת אבידה ועד שעת מציאה. ועיי"ש גם ברא"ש ב"מ ב,יב. ולכאורה מהיכן נקט הטור דבעינן שוה פרוטה  בשעת השבה.

ובדרכ"מ שם (רסב,א) כתב דכדעת הטור, כן הם דברי הרמב"ם אף לפירוש המגיד:

"נראה פירושו, דאע"ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה, מאחר שהיה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה, חייב להשיב. וכן נראין דברי המגיד משנה פי"ג מהלכות גזילה. ובית יוסף לא הבין דברי הרמב"ם בדרך זה, והניחו בצריך עיון".

הרי דלמד בדעת המגיד והרמב"ם, דהכל תלוי בשעת אבידה ובשעת מציאה, ואף אם הוזלה אח"כ, חייב להשיב, אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה. עוד נמצאנו למדים מהדרכ"מ, שפירש דברי הטור "שעת השבה" היינו שעת מציאה, שהוא הזמן שהתחייב בהשבה. כך צריך לבאר את דברי הטור באופן שלא יסתור למסקנת הגמ' כז,א, דהכל תלוי בשעת אבידה ובשעת מציאה, ולא בשעת השבה.

ובב"ח (רסב,ב) כתב בבאור דברי המגיד, דברור ופשוט שאף לרמב"ם והמגיד, הכל תלוי בשעת אבידה ובשעת מציאה, ואם שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה, חייב להשיב. ואף לרמב"ם והמגיד, אם לא היתה שוה פרוטה בשעת אבדה, אינו חייב להחזיר כיון שלא נאבד מהבעלים ממון, אף שחזרה והוקרה:

"וזאת היא דעת הרב המגיד שכתב דאע"ג וכו', כלומר דאע"ג דלכולי עלמא בעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה, אפילו הכי כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה, חייב בכך להכריז עליה, אף על גב דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה, דאין לנו אלא שתהא שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה, אף על גב דהוזלה בתר הכי".

אלא שבהמשך דבריו כתב הב"ח, דמש"כ הטור דבעינן שתהיה שוה פרוטה בשעת השבה, חולק על הרמב"ם הסובר שהכל תלוי בשעת מציאה, ואף אם הוזלה עד להשבה, חייב להשיב. וכתב לבאר בדעת הרמב"ם, דשעת מציאה היא שעת השבה, ואף לרמב"ם אם אינה שוה בשעת השבה פרוטה, אינו חייב להשיב, רק ס"ל לרמב"ם דאף שאינו חייב להשיב, מ"מ חייב להכריז, שמא תתיקר אח"כ. ובזה רצה לבאר ע"פ דברי הגמ' ב"מ נה,א: המוצא אבידה שוה פרוטה, חייב להכריז ואף על גב דזל. ופרש"י שם: אף על גב דזל  בין מציאה להכרזה. והיינו דחייב להכריז, ואינו חייב להשיב. ולכאורה משמעות הגמ' היא להכריז ולהשיב, ולא כפירוש הב"ח שצריך רק להכריז ולא להשיב, שמא תתיקר. גם לכאורה צריך להבין איך לישב לשון הרמב"ם להסבר הב"ח. ובשו"ע חו"מ רסב,א פסק דהכל תלוי בשעת אבידה ובשעת מציאה, ואין נפק"מ במה שהוזלה בין אבידה למציאה, או הוזלה לאחר המציאה. ולפ"ז בנדו"ד אפשר דבעינן לא רק לענין הזמנים, אלא גם לענין הגברא – המאבד והמוצא, שוה פרוטה הן למאבד והן למוצא, דנלמד מאשר תאבד וממצאתה.

והגרא"ז (אבן האזל גו"א יג,א), לאחר שביאר מהלך דברי הנו"כ, המגיד, הכס"מ והלח"מ, דכוונת המגיד אכן שהכל תלוי בשעת אבידה ובשעת מציאה, וכמו שנתבאר לעיל, כתב להקשות על הרמב"ם, מדוע לא הביא להדיא שתלוי גם בשעת אבידה. כמו כן הרמב"ם לא הזכיר את הדרשה שממנה נלמד הדין של שוה פרוטה – אשר תאבד ממנו ומצאתה. ולכן כתב לבאר דהרמב"ם ס"ל דהעיקר כסוגיא בב"מ נה,א; המוצא אבידה שוה פרוטה, חייב להכריז, ואף על גב דזל, שהיא על דברי המשנה שם שאבידה שוה פרוטה, וממנה למד הרמב"ם דין שוה פרוטה באבידה, ולא מאשר תאבד ממנו ומצאתה, ולכן לא הביא את הדרשה של אשר תאבד ממנו ומצאתה, וכן ס"ל לרמב"ם שהכל תלוי בשעת מציאה, כמשמעות הגמ' ב"מ נה,א:

"והנראה דבאמת הרמב"ם השמיט הסוגיא בכונה, משום דבמתני' לקמן נה,א קתני להדיא המוצא אבדה שהיא שו"פ חייב להכריז, ולא הצריך כלל שיהיה שוה בשעת אבדה אלא בשעת בשעת מציאה לחוד. וכאשר נעיין נראה שהרמב"ם השמיט לגמרי הדרשא על אבדה שאין בה שו"פ, מה שאין זה דרך הרמב"ם שדרכו לכתוב גם מקור הדרשא מה שנלמד מקרא להדיא, ובזוטו של ים למד הרמב"ם להדיא מאשר תאבד ממנו ומצאתה, ובאבדה מדעת למד הרמב"ם מאשר תאבד פרט למאבד מדעתו, והכא לא הביא הדרשא לא מאשר תאבד ולא מומצאתה. ולכן אפשר דבאמת סובר הרמב"ם דכיון דממתני' מוכח דלא בעינן שיהיה שו"פ בשעת אבדה, אלמא דלא ילפינן מאשר תאבד, ואשר תאבד ממנו ומצאתה איצטריך לזוטו של ים ולאבדה מדעת ...".

ולפ"ז לדעת הרמב"ם הכל תלוי בשעת המציאה. ובדרכו של הגרא"ז סברתי לישב לשיטת הרמב"ם, מה שלכאורה קשה, איך אפשר לדעת אם היתה שוה פרוטה בשעת האבידה, הרי אינו יודע מתי אבדה. דאפשר דלכן ס"ל לרמב"ם דלית הלכתא אלא כמשנה והסוגיא בב"מ נה,א, דהכל תלוי בשעת מציאה. ומ"מ למש"כ לעיל דילפינן אף לענין המוצא או המאבד, הכל תלוי אם שוה פרוטה למוצא, ואין תלוי לרמב"ם, להסבר הגרא"ז, אם לבעלים שוה פרוטה אם לאו, והכל תלוי במוצא ובשעת המציאה.

והנה בגמ' גיטין כז,ב (וכן ב"מ יט,א): רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא, אמר אי סימנא אית לי בגויה, אי טביעות עינא אית לי בגויה, אהדרוה ניהליה. אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה, וקסברי סימנים דאורייתא, אי משום טביעות עינא, ודוקא צורבא מדרבנן אבל אינש בעלמא לא. והגרח"ע (אחיעזר ח"א יד,ג) הקשה, דאף שמצאנו נאמנות לצורבא מרבנן לענין החזר אבידה, היינו לענין ממונות, אבל בגט זו שאלה של איסורין, והיכן מצאנו נאמנות לצורבא מרבנן. והביא הגרח"ע מהתו"ג (קלב,ד ד"ה שם שמצאו, עיי"ש), שצריך שיהיה צורבא מרבנן לענין גוף הניר, שיש בו דין ממון ושוה פרוטה, שבזה נאמן דוקא צורבא מרבנן ולא עם הארץ. והגרח"ע הקשה, שהרי גט שאין בו שוה פרוטה כשר, וא"כ כל הנפק"מ רק לענין איסורין. וכתב לישב:

"אם לא דנימא דיש לגט שאין בו שוה פרוטה, שיווי פרוטה בשביל ערך הגט להשליח או לבעל הגט משום פשיטי דספרא, כיון דנצרך הוא לו. כמו כן לגבי שטר יש בו שוה פרוטה להמלוה לנצרך לגבות בו, ואף על פי שאין גופו ממון, מ"מ הא איתרבי בב"מ לא,א גם אבידת קרקע להשבה, וה"ה שטרות מחויב בהשבה, אף על גב דלגבי המוצא אין לו שיווי, מ"מ לגבי בעל האבידה יש בזה שיווי ממון".

מבואר מהגרח"ע דאם שוה לבעלים פרוטה, אף שלמוצא אינו שוה פרוטה כלל, חייב בהשבה, ולכן גם שטרות שאין גופן ממון, שהתרבו מאבידת קרקע, חייב להשיב אף שאין שוים פרוטה, כיון שלבעלים – המלוה, שוים פרוטה משום פשיטי דספרא. ומזה מוכח דלא כמו שכת' לעיל, ואין הדבר תלוי גם בבעלים וגם במוצא, אלא כל שלבעלים שוה פרוטה, חייב בהשבה, דהואיל ולבעלים שוה פרוטה, אף שאין גופן ממון, חייב למנוע מהם נזק אחר, דילפינן חיוב זה מאבידת קרקע.

אחר הדברים האלה, מצאתי במרחשת (ח"ב ז,יג) שלהדיא למד מהסוגיא ב"מ כז,א, מאשר תאבד ממנו ומצאתה, שצריך שתהיה האבידה שוה פרוטה הן לבעלים והן למוצא. המרחשת דן במי שמצא מכתבים, שאפי' בלא יאוש הם של המוצא, כיון שאינם שוים למוצא פרוטה. ובתחילה הביא דברי הנתיבות קמח,א, לענין חפץ ששוה רק לבעלים, (עיין מה שכתבתי בענין זה בח"ה סי' יז), וכתב דאף אם נאמר שיש דין ממון בחפץ השוה רק לבעלים, באבידה צריך החפץ להיות שוה גם לבעלים וגם למוצא, והביא ראיה ממה שלמדו באבידה שצריכה להיות שוה פרוטה, מאשר תאבד או מומצאתה:

"שבעינן שתהיה אבידה אצל בעל האבידה, ומצאתה, שתהיה מציאה אצל המוצא, ואם אינו שוה לאחד מהם שוה פרוטה, לא קרינן בו אשר תאבד או ומצאתה, ואינו מחויב בהשבתה, משום דכאן כתוב קרא ומיעט אבידה כה"ג".

והמרחשת כתב להקשות על שער המשפט צג,ב. בשבועת השותפים קיי"ל שיכול להשביע השותף, כשחושדו בשתי כסף (עיין שו"ע חו"מ צג,א): "ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק, עד שיחשוד המשביע אותן בשתי מעין כסף". ודנו האחרונים, אם צריך שתי כסף לכל שותף שחושדו, או סגי בשתי כסף לכל השותפות. ושעהמ"ש הביא ראיה מדין אבידה (ב"מ כו,ב הנ"ל), שצריכה להיות האבידה שוה פרוטה לכל שותף ושותף:

"קיי"ל בסי' רסב,ב דאבידה אפילו היא שוה הרבה, אם היא של שותפים הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה, אינו חייב להחזיר, אלמא דשותפין לא מצרפינן להו בהדי הדדי ובעינן דבר חשוב לכל אחד, וא"כ הוא הדין לענין שבועה, כיון דהתורה לא חייבה שבועה אלא בשתי כסף שהוא חשוב, בעינן שיגיע לכל אחד מהשותפים שתי כסף בדוקא, דמהיכי תיתי נחלק בין ממון לשבועה כיון דאידי ואידי מקראי ילפינן להו, והוא הדין לענין שבועת השותפות נמי דכעין דאורייתא תקנוהו, כן נראה לפענ"ד עיקר".

וע"ז הקשה המרחשת, דאין לדמות דין שבועה לאבידה, דבאבידה היא גזירת הכתוב, אשר תאבד ממנו ומצאתה, שצריך שיהיה שוה פרוטה גם למאבד וגם למוצא. וגם נפק"מ אם הבעלים אבדו שני חפצים יחד, ששניהם יחד שוים פרוטה, ומצאום שני אנשים, כ"א פחות משוה פרוטה, שאינם חייבים להחזיר, כיון שצריך שוה פרוטה הן לבעלים והן למוצא.

אולם לאחר מכן ראיתי לגרי"מ (תש' הרי"ם חאהע"ז סי' טז ד"ה ומיושב בזה) שכתב שאין הכוונה שצריך שיהיה למוצא שוה פרוטה, אלא שתהיה האבידה שוה פרוטה למאבד בשעת המציאה, והדיון הוא על הזמן ולא על הגברא, וכל נידון למי שוה פרוטה, רק ביחס למאבד ולא ביחס למוצא, ומצאתה מלמדינו שתהיה האבידה שוה פרוטה למאבד בשעת המציאה. הרי"מ מתיחס לאבידת שטר, לר"ש דדבר הגורם לממון כממון, אף שלבעל השטר הוי גורם לממון, למוצא אינו גורם לממון ואינו שוה פרוטה, וא"כ לא יהיה חייב להחזיר. וז"ל:

"... אבל נגד המוצא לא מיקרי ממון, א"כ למאי דבעי למימר בהיה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה, דבעינן ומצאתה שבשעת מציאה יהיה שוה פרוטה, וא"כ לגבי המוצא אינו שוה פרוטה כנ"ל. אך זה אינו, דהכוונה שיהיה נגד המוצא שוה פרוטה, דהא אינו שלו. רק הפי' שיהיה בשעת מציאה הפסד של בעל האבידה שוה פרוטה. והפי', מהו דתימא אשר תאבד, הא בעינן ומצאתה, היינו שבשעת מציאה יהיה נקרא אשר תאבד, הא בעינן ומצאתה היינו שבשעת מציאה יהיה נקרא אשר תאבד כו'. ואף דרש"י פי' שיהיה נקרא מציאה היינו ג"כ כנ"ל, שיהיה נקרא שמוצא דבר של חבירו, אבל הכוונה שנגד בעל האבידה יהיה נקרא מציאה".

ומבואר דאין צריך להיות שוה פרוטה למוצא, ואין ללמוד מאשר תאבד ממנו ומצאתה, שיהיה שוה פרוטה למוצא, אלא למאבד בשעת מציאה.

[והסתפקתי, מה הדין אם מצא כלי ששוה פחות מפרוטה, כמו שמצאנו לענין שבועת מודה במקצת, שצריך שיתבענו בשתי כסף ופרוטה, ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה, שאם תבעו ב מחטין והודה לו באחד מהם, כיון שהמחט היא כלי, אפי' אינה שוה פרוטה, חייב שבועת מודה במקצת, עיין שבועות מ,ב, ושו"ע חו"מ פח,ג. ודעת הסמ"ע פח,ז והש"ך פח,ד, דהוא הדין לשבועת השומרים ושבועת עד אחד. אם הדין כן לכל ענינים שצריך שוה פרוטה, שבכלי סגי. ועיין בקצוה"ח פח,ג דלא מהני לקדש אשה בכלי ששוה פחות מפרוטה, ורק לענין שבועה השתנה הדין דבכלי סגי. ואח"כ מצאתי בתומים פח,ג שכתב להדיא דבהשבת אבידה, אם מצא כלי שהוא פחות משוה פרוטה, אין חייב להחזיר: "דלאו לכל מילי קרוי כלי ממון, דכי יכול לקדש בו אשה, או המוצא אבידה כלי פחות משוה פרוטה יתחייב להחזיר, זה אינו". מבואר דלענין השבת אבידה בעינן פרוטה, בין בכלי ובין באינו כלי.]

ולפ"ז בנדו"ד שהשיק שוה לבעל האבידה פרוטה, אך למוצא השיק או כרטיס האשראי אינו שוה פרוטה, לכאורה אינו חייב להשיב את האבידה אף קודם יאוש, ורק חייב למנוע נזק מבעל השיק או בעל הכרטיס, ולכן בכרטיס אשראי יקרע את הכרטיס. אולם בשיק כיון שיכול להגרם נזק למלוה, אם ע"פ ההלכה השיק שלו ויתן סימנים וכדלהלן, חייב להחזיר השיק למלוה, שבכך מונע ממנו נזק, אולם בכרטיס אשראי דיינו אם יקרע הכרטיס, שאין עליו חיוב השבה, דודאי למוצא אינו שוה פרוטה, ויתכן שרק לבעלים שוה פרוטה ויתכן ואף להם אינו שוה פרוטה. 

ג. פחות משוה פרוטה אם הוא של המוצא

ובעבר נשאלתי במי שמצא כרטיס אשראי, ורוצה לפסול את הכרטיס ע"י גרוד הפס המגנטי, ולתת אותו לילדים כמשחק. והשאלה, אם פחות משוה פרוטה אינו חייב להכריז והרי אלו שלו, או רק פטור מחובת השבה, אבל אין המציאה פחות משוה פרוטה של המוצא.

דלשון הרי"ף והרמב"ם שאבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב לטפל בה ולהחזירה. כך כתב הרי"ף (ב"מ טו,א מעמוה"ר): "ת"ר, אשר תאבד ממנו, פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה, שאינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה". דהרי"ף הוסיף על הנאמר בגמ': "שאינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה", ודייק מינה שאינו חייב להשיבה, אך לא כתב הרי אלו שלו. וכך היא גם לשון הרמב"ם (גו"א יא,יב): "אבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה". (ועיין לעיל, וגם במנ"ח מצוה תקלט, מדוע לא כתב הרמב"ם דאף שהיא שוה פרוטה כעת, אם לא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה, שחייב להשיב. ולמש"כ לעיל אפשר, דכיון דלא יכול לדעת שוויה בשעת אבידה, לכן יכול למדוד רק לפני שוויה בשעת מציאה). ומ"מ מלשון הרי"ף והרמב"ם נמצאנו למדים לכאורה שפחות משוה פרוטה לא נאמר הדין של הרי אלו שלו, ורק מיעטה תורה מחיוב השבה, ונפק"מ אם יקדש אשה בפחות משוה פרוטה, אם יש לחוש שמא שוה פרוטה במדי, כיון שאינו שלו, או שצירף לחצי פרוטה שמצא, חצי פרוטה מדיליה, וקידש אשה, דאם אינו שלו, אינה מקודשת, למעט החשש שמא החצי פרוטה שלו, שוה פרוטה במדי.

ומדברי המחנ"א (גזילה א) למדנו שאכן פחות משוה פרוטה אינו חייב להשיב, ואינו שלו אלא רק לאחר שהתיאשו הבעלים, ואף שהבעלים מתיאשים כשהפחות משוה פרוטה בידו, כיון שאינו חייב בהשבה, הרי היא כמונחת בקרקע ומהני יאוש (והסברא בזה לפי הרמב"ן במלחמות ריש אלו מציאות, עיין קצוה"ח רנט,א, דכשלקח המוצא קודם יאוש, התחייב בשמירת החפץ, ולכן לא מועיל יאוש, כיון דהמוצא שומר עבור הבעלים, וחשיב כיאוש של חפץ הנמצא ברשות הבעלים. אולם אם לא התחייב בהשבה, לא נהיה שומר של הבעלים, ולכן מהני יאוש. גם אם לא התחייב בהשבה, לא חשיב באיסורא אתי לידיה כשהתיאשו הבעלים אח"כ. ועיין לגר"י בלאזער בפרי יצחק, ח"ב סה,ו שהסתפק בזה אם מהני יאוש בשטרות לאחר שזכה בהם המוצא, דס"ל דודאי התחייב בשמירה, כיון שיש חיוב מהתורה להחזיר השטרות, רק כיון שיפטר מגניבה ואבידה, אפשר דמהני יאוש, ונשאר בצ"ע). ומ"מ לפי המחנ"א לא הוי שלו קודם יאוש בעלים, ורק נפטר מהשבה.

המחנ"א הביא ראיה מהמשנה ב"ק קג,א, בנגזל שמחל לגזלן את הקרן פחות משוה פרוטה, שאין הגזלן צריך להוליך הפחות משוה פרוטה לנגזל, אלא הנגזל יבוא לגזלן ויקח הפחות משוה פרוטה. מוכח שכל עוד לא מחלו הבעלים, הרי הוא של הבעלים, רק נפטר הגזלן מהחובה לטרוח ולהשיב. עוד הביא ראיה מהרמב"ם אישות ה,ח, שכתב: הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ... ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק", ומיירי בקדשה בתמרה או אגוז שאין בעה"ב מקפיד, ואינו שוה פרוטה, ומקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי (עיין מה שכתבתי בח"י ג/ד). ומוכח דדוקא בדבר שאין בעה"ב מקפיד, אף שאינו שוה פרוטה, אבל אם אינו תמרה או אגוז שבעה"ב לא מקפיד, כל עוד לא התיאשו הבעלים, אף שאינו שוה פרוטה, אינם שלו ואינה מקודשת אף לא מחמת הספק שמא שוה פרוטה במדי:

"וההיא דפ' אלו מציאות (ב"מ כו,ב) דקאמר משלשה אינו חייב להחזיר, כיון דליכא שוה פרוטה לכל חד וחד ואע"פ שעדיין לא נתייאשו הבעלים בשעה שמצאה, ה"ט משום דכל פחות משוה פרוטה לא חייבו הכתוב להשיבה כדאמרינן שם בדף כז,א, וכיון דלא נתחייב בהשבה חשבינן לה כאלו עדיין מונחת בקרקע, ויאוש דבתר הכי מהני לזכותה לזה שמצאה, ועיין במלחמות להרמב"ן פ' אלו מציאות גבי נטלה ע"מ לגוזלה".

ולכן אף פחות משוה פרוטה, כל עוד לא התיאשו הבעלים, אף שאינו חייב בהשבה, אינו שלו. ולפ"ז בנדו"ד אם יתן לבנו לשחק לאחר זמן שכנראה נודע לו והתיאש וביטל את הכרטיס, הרי אלו שלו ויכול להשתמש כמשחק.

והגרש"ש (שערי יושר ד,ח) למד מדברי המחנ"א, דראוי לומר דאף באבידת נכרי יהיה הדין כן, שאינו מחויב להשיבה, אבל אינה שלו בטרם יתיאש הנכרי, וכך עולה מדברי הב"ח שהביא הש"ך ביור"ד קמו,א לענין עבודה זרה של נכרי,  דבלא יאוש לא זכה בה הישראל. ומהרש"א בגליון שם הוכיח שלא כדבריו. והגרש"ש כתב דמדברי תוס' ב"מ כד,א (נראה כוונתו לתוס' ד"ה כי קאמר, שהקשה, מדוע אמר ר"ש בן אלעזר דבמקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים, לצד דמיירי ברוב כנענים, גם בלא יאוש בעלים יהיה שלו כיון שיש רוב כנענים, עיי"ש מה שתרצו. ומוכח דבכנענים לא בעינן ליאוש כלל). ושכן מוכח ענין זה מטעות נכרי בשו"ע חו"מ סימן קפה (כוונתו לסי' קפג,ז, שזכה המטעה את הנכרי, ומשמע דמיד זכה אם הבחין בטעות, אף שהנכרי לא הבחין ולא יכל להתיאש): "והטעם בזה י"ל דכל שהמוצא אינו מחויב בהכרזה והשבה, הוי כאבודה ממנו ומכל אדם דאין צריך יאוש והתירה תורה לזכות בה". מבואר שאין שני דינים חלוקים, פטור מהשבה והרי אלו שלו, אלא ככל שפטור מהשבה, הרי אלו שלו, דאם פטור מהשבה, הרי שהתירה התורה את החפץ ויכול לזכות.

וביתר אריכות, ראה בשעורי הגרש"ש (ב"ק סי' נא). הגרש"ש הביא שם את היראים המובא במג"א סי' תרמט, דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר, מ"מ אינו יוצא באתרוג של נכרי, דלא מיקרי לכם, דהתורה לא עשתה ממונם כהפקר שיוכל כל אדם לזכות בהן בלא הקנאת הנכרי, אלא דמה שיש בישראל איסור גזל, התירה התורה בנכרי, אבל לא שיוכל לזכות בהן שיהיה שלו בעל כרחו של העכו"ם. וכתב הגרש"ש, דלפי"ז י"ל דגם באבידת עכו"ם אין המוצא זוכה בה בלא יאוש הנכרי, ורק נפטר מחובת השבה, שלא מצאנו שהפקירה התורה ממון עכו"ם אם נאבד מידו. והביא דברי המחנ"א (הנ"ל). ועיי"ש שכתב להקשות באריכות על שיטתם, עיי"ש. ועיין עוד באמרי משה סו"ס לז בהגהה שם, ובשעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"מ מח,א-ב).

וכבר מצאנו בשער המשפט ו,א שאין חילוק, וככל שפטור מהשבה, הרי אלו שלו. שעהמ"ש הביא מדברי הגמ' בשבועות לח,א (על המשנה שם: תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך כו' תן לי חטין ושעורין) א"ר יוחנן, פרוטה מכולם מצטרפת. והיינו שאם תבעו מחלקי פרוטות, שבסכ"ה שוה פרוטה, כגון חצי פרוטה מגזל וחצי פרוטה מאבידה, ונשבע שאין לו גזילה ואבידה, ונמצא שיש לו, חייב קרבן. והקשה שער המשפט, איך מצרפים פחות משוה פרוטה של אבידה עם פחות משוה פרוטה של גזילה, הרי פחות משוה פרוטה של אבידה, הרי אלו שלו: "וגם לענין אבידה קשה טובא, דמשמעות לשון הרמב"ם פ"א מהל' אבידה (ה"ו) והטור ושו"ע בריש סי' רס"ב, דאבידה שאין בה שוה פרוטה אין שום חיוב להחזירה אף לכתחילה משום דקנה האבידה לגמרי במציאתה, והתורה לא חייבה לקיים בה מצות השבה כלל, וא"כ אמאי מצרפינן אבידה של פחות משוה פרוטה לחוב של הלואה, כיון שקנה האבידה לגמרי והוי שלו". ותירץ שעהמ"ש, שהאבידה והגזל היו יותר משוה פרוטה, ורק כעת נשאר לו פחות משוה פרוטה. ומ"מ מדברי שעהמ"ש נמצאנו למדים שבאבידה פחות משוה פרוטה, כיון שפטור מחובת השבה, הרי אלו שלו, ולא נחית לחילוק בין פטור מחיוב השבה לבין אם הרי אלו שלו.

והגרא"ז (אבן האזל גו"א יא,י) למד ודייק מדברי הרמב"ם שאבידה שאין בה שוה פרוטה, התמעטה מחיוב השבה, אבל אינה של המוצא, ובזוטו של ים הרי היא שלו מחמת יאוש בעלים, משא"כ באינה שוה פרוטה. והקשה, א"כ מדוע אבידת עכו"ם היא של המוצא, דאף שהתמעטה אבידת עכו"ם מאבידת אחיך, מ"מ ומצאתה הוא מיעוט לכל מה שאינו חייב בהשבה, דכל מה שהתמעט מהשבה, נכלל בומצאתה, וא"כ מדוע אבידת עכו"ם הרי אלו שלו. וכתב לישב, לפימש"כ הגר"ח מוולאזין בס' חוט המשולש, הובא באבהא"ז פ"א מגו"א, דגזל עכו"ם אינו אסור מלא תגזול אלא מקרא דואכלת שלל אויבך, בזמן שהם מסורים בידך, ולכן דוקא כשגוזל ונוטל באלמות, וכן בעושק כשעושקו ואינו מחזיר לו חובו באלמות, משא"כ באבדה שאינה באלמות, כיון שאין הבעלים יודעים. והקשה הגרא"ז לדעת הטור שבפחות משוה פרוטה היא של המוצא, מדוע נצרך לומר באבידה מדעת שהיא מותרת מדין הפקר, הרי גם אם אינה הפקר, כיון שאינו חייב להשיבה, הרי היא של המוצא, גם ללא טעם של הפקר. וכתב, דאם מטעם אבידה, אינה של מוצא קודם שיש עליה שם אבידה, דאם זרק כיס לרשות הרבים, מדין אבידה יכול לחזור וליטול, ואין המוצא יכול לזכות מדין אבידה, אבל מדין הפקר, מיד שהפקיר או איבד לדעת מדין הפקר, יכול המוצא לזכות לאלתר, דחלוק דין אבידה מדין הפקר. וכל זה לדעת הטור, אבל לדעת הרמב"ם שאסור לו ליטול לעצמו באינה שוה פרוטה, גם באבידה מדעת פטור מהשבה ואינה של מוצאה, דאבידה מדעת התחדש שאין עליה שם אבידה, וכן באינה שוה פרוטה, ומה שאין עליה שם אבידה, אין עליה חיוב השבה, אבל אינה של מוצאה, לשיטת הרמב"ם. וכדברים האלה כתב הגרב"ב בברכת שמואל ב"מ יז,ה, וציין שאמרו לו שהגרא"ז כתב כדברים האלה, עיי"ש.

וראיתי לגר"י אברמסקי (חזון יחזקאל, ב"מ ב,ה) שפירש דברי הרמב"ם באופן אחר לגמרי. דאבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב להטפל בה, והיינו שאינו צריך להגביה ויכול להתעלם, ואם הגביה, אינו חייב להחזיר והרי היא שלו. רק הקשה, היא גופה מנא לן שיכול ליטלה לעצמו, הרי פחות משוה פרוטה גם נקרא ממון חבירו, שאם נזקקו בי"ד לשוה פרוטה, גומרים הדין אף בפחות משוה פרוטה. וכתב דדין זה נלמד מאבידת עכו"ם, שאינו מחויב להחזירה, והרי היא שלו, ומזה ילפינן שכל מה שאינו מחויב בהשבה, זוכה המוצא לעצמו, עיי"ש.

ומ"מ כל הנפק"מ בבאור דעת הרמב"ם, ואם יש בזה מחלוקת ראשונים, הינה רק קודם יאוש, אבל אם עבר זמן וודאי התיאשו הבעלים, אף שהיתה האבידה ביד המוצא קודם היאוש, מהני לכ"ע שתהיה המציאה פחות משוה פרוטה של מוצאה. 

ד. שטר שאבד, למי יחזיר

תנן ב"מ יב,ב:

מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן. ובגמ' שם: במאי עסקינן, אילימא כשחייב מודה (שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע – רש"י), כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר (אם לטרוף לקוחות בא, בדין הוא טורפן), הא מודה, ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר, נהי דלא גבי ממשעבדי, מבני חרי מגבא גבי. לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי. כל שטרי לא ריעי, הני ריעי (הואיל ונפל אתרע, דיש לומר אם היה כשר, היה נזהר בו). ובגמ' שם יג,א: שמואל מוקי למתניתין כשאין חייב מודה (בכתיבת השטר, שאומר לוה לא כתבתי, ומזויף הוא, ואם תאמר יתקיים בחותמיו, כיון שנפל אתרע ליה, ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר, ומהמנינן ליה להאי). אי הכי כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר, נהי דלא גבי מן משעבדי, מבני חרי מגבי גבי. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל, אומר היה רבי מאיר שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אין גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי. וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר. אמר רבי נתן בר אושעיא לצור על פי צלוחיתו של מלוה. ונהדריה להו ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. לוה הוא דאמר לא היו דברים מעולם.

ובגמ' יג,ב:

אמר רבי אלעזר, מחלוקת בשאין חייב מודה, דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי (אם אין הלוה מודה, דשטרא דלא שעבד בה נכסים לאו שטרא הוא, והוה כמלוה על פה, ושאין עליה עדים), ורבנן סברי מגבא גבי (להא מיהא הוי שטרא, שתהא כמלוה על פה בעדים, הלכך גבי מבני חרי, ולהכי לא יחזיר, דכיון דנפל אתרע ליה, ואמרינן מזויף הוא, כדקאמר לוה), אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר ולא חיישינן לפרעון ולקנוניא. ורבי יוחנן אמר מחלוקת כשחייב מודה, דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי מגבא גבי, ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי (כדמפרש לקמן אחריות טעות סופר הוא, וחיישינן לפרעון ולקנוניא), אבל כשאין חייב מודה (ואפילו מודה שכתבו, אלא שאמר פרעתיו), דברי הכל לא יחזיר, דחיישינן לפרעון. תניא כוותיה דרבי יוחנן, ותיובתא דרבי אלעזר בחדא, ותיובתא דשמואל בתרתי. ובהמשך במשנה (ב"מ כ,א): מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות, הרי זה יחזיר (דדבר שיש בו סימן הוא, כדמפרש בגמרא שהכלי סימן, כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם, וכן תכריך ואגודה הרי זה יחזיר, דדבר שיש בו סימן הוא, כדמפרש בגמרא). וכמה אגודה של שטרות, שלשה קשורין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד הלוה משלשה (אם שלשה שטרות של לוה אחד הן, שלוה משלשה בני אדם), יחזיר ללוה, שלשה הלוין מן האחד, יחזיר למלוה.

העולה מהגמ' אליבא דחכמים, דאם בשטר יש אחריות, או לא מוזכר אחריות, וקיי"ל אחריות טעות סופר, אפי' הלוה מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, אבל אם מפורש בשטר שהוא בלא אחריות, וכל הנפק"מ לגבות מהחייב, אם החייב מודה, יחזיר למלוה, ואם אינו מודה, לא יחזיר. כך נפסק להלכה ברמב"ם גו"א יח,א:

"המוצא שטר חוב, אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים, ואע"פ שהחייב מודה, ואע"פ שהוא מקויים, הרי זה לא יחזיר, שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף בו לקוחות שלא כדין, ולפיכך הודה לו, שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות, שהאחריות שלא נתפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות, אם היה החייב מודה יחזיר, ואם לאו לא יחזיר שמא פרעו".

כל זה כשצריכים אנו להודאת הלוה שממלוה נפל, אבל אם המלוה נותן סימן מובהק, שאינו נקב יש בצד אות פלוני אלא שהיה באגודה של שטרות וכך וכך מנינם, מחזירים לנותן הסימן. דבנקב בצד אות פלוני, יכול המלוה לדעת וגם הלוה, המלוה שהיה אצלו, אף אם החזירם למלוה, והלוה מלכתחילה כשנכתב השטר על ידו. משא"כ בדרך אחסונו בתכריך של שטרות וכמה שטרות היו בתכריך, יכול לדעת רק המאבד. לכן בזה אין צריך להודאת הלוה, ומחזירים לנותן הסימן המובהק. וכך מבואר במשנה דלעיל, וכך פסק הרמב"ם (גו"א יח,ג):

"מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן, הרי זה יחזיר למי שנתן סימן, מצא שלשה שטרות כרוכין בכרך אחד, או מונחין זה על זה ואגודים אגד אחד, יחזיר למי שנתן סימן".

דבשו"ע חו"מ סה,ו, פסק  שאף אם אמרו הלוה או המלוה  נקב יש בו בצד אות פלוני, לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והש"ך שם ס"ק כ כתב, דכשהמלוה נותן סימן נקב בצד אות פלוני, לא מהני לענין לגבות אפי' מהלוה עצמו, משא"כ סימן אחר מובהק מועיל לגבות מהלוה עצמו. אבל לגבות ממשעבדי, לא מועיל סימן, שיש לחוש שהלוה מסר למלוה את הסימן, או שהלוה יודע הסימן ועושה עצמו כלא יודע; "דהא אפילו שניהם מודים חיישינן לקנוניא, כן נ"ל". ובקצוה"ח סה,ז כתב דאין חילוק, ואף ממשעבדי גובה, ולא חיישינן לקנוניא.

דהנה הרא"ש ב"מ א,נא הקשה, מדוע בתכריך של שטרות לא איתרע בנפילה, ותי' דאין לחוש לריעותא זו כשנותן המלוה סימן. וכך הביא השטמ"ק מתוס' מכת"י והרא"ש:

"לא דמי למצא שטר חוב דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה וכו', דהתם חשיבא ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פיסולו זרקו, אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם אבל כשרים הם, שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם. ועוד, דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה, אבל הכא מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'".

ובהמשך הביא השטמ"ק שכתוב על הנ"ל בגליון, וז"ל: "אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. ואין להקשות, אם המלוה נותן סימן, ניחוש שמא הלוה מסר לו הסימן בשביל לעשות קנוניא. ויש לומר, אם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצינעא או לקנוניא. לכן יש לומר, דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה, אין לנו לנטות לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא, אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנין ניחא". מבואר החילוק בין הודאה של הלוה לסימנים, דבסימנים של המלוה אין לנו לחוש לקנוניא, דמחזירים ע"פ סימנים, משא"כ אם מחמת מה שמודה הלוה, יש לחוש שמודה מפני שעשה עם המלוה קנוניא על לקוחות. ולזה נראה שהסכים קצוה"ח סה,ז, ולכן יגבו בסימנים מובהקים של מלוה ממשעבדי, דלא כש"ך.

ובסברת הדין שאם נותן סימן מובהק, לא איתרע בנפילה, הסביר קצוה"ח סה,ט, דכל ענין איתרע בנפילה הוא מחמת שלא נזהר לשומרו ונפל, מן הסתם פרוע הוא, אולם כשיש לו סימן מובהק, לא חשש לשומרו, דידע שאף אם יפול, יתן סימן ויקבל השטר בחזרה, ולכן לא איתרע בנפילה, וכן אם רואים שנפל השטר עם הכלי, הרי על הכלי לא שייך לומר איתרע בנפילה, ומדנפל הכלי ש"מ שהוא אנוס על הנפילה, וז"ל קצוה"ח:

"ואולי יש לומר, כאן לא שייך כיון דנפל ולא נזהר לשמרו שמע מינה פרוע הוא, דהא חזינן שנפל ממנו גם הכלי, ע"כ אונס היה באבידה. וסברא כזו כתב בחידושי הרב הגאון מהור"ר בצלאל אשכנזי (שטמ"ק ב"מ טז,ב בסופו) והעתקנו אותו לעיל ס"ק ה' גבי אירכס כתובתה דשבתאי בריה דר' מרינוס (שם יז,א), עיין שם. אך מה נענה בסעיף י גבי מצא שטרות כרוכים, עיי"ש. ומצאתי באשר"י סוף פרק קמא דמציעא (סי' נא) שכתב וז"ל, תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר למי שנותן בו סימן, [ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן] מתברר אי מהמלוה נפל אי מהלוה נפל, עכ"ל. ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל אתרע ומדלא נזהר לשמרו פרוע הוא אלא היכא דאין בו סימן למלוה, אבל היכא שיש בו סימן למלוה, המלוה סומך על הסימן ולכן לא איתרע בנפילה דמשום הסימן שיש לו בו לא נזהר בו כל כך, ועדיין צ"ע".

ולכן אין לחוש לנפילה, וגם לקנוניא אין לחוש, כיון שאין צריכים להודאת הלוה וכנ"ל. וכן המשיך קצוה"ח שם בס"ק י, בסברת הדין מדוע צריך לומר כרוכים עם המנין, ולא סגי במנין לחוד, דהסברא שלא איתרע בנפילה, כיון דע"י הסימן מתברר ממי נפל, לכן לא נזהר וסמך על הסימן, משא"כ מנין לחוד אם אינם כרוכים, אינו סומך על סימן המנין, דשמא לא נפלו יחד, ולכן אין לו סימן מובהק לסמוך עליו לשמרם בשמירה פחותה, ומדלא נזהר לשומרו ש"מ פרוע הוא. ועיין בנתיבות סה,יח.

והגר"ש רוזובסקי (שעורי ר' שמואל, ב"מ יב,ב אות ו) הביא קושית העולם, על הא דאיתא בגמ' דאי חייב מודה, כי יש אחריות נכסים אמאי לא יחזיר, דכיון שחב לאחריני, לא מהני הודאת בע"ד, ולכן לא יחזיר, ומה הקשתה הגמ' שיחזיר בהודאת החייב. וכתב לישב, והקדים את יסוד הגרי"ז והגרש"ש, מדוע לא נאמן הלוה לטעון פרעתי, כאשר המלוה אוחז את השטר בידו. אין זה מדין שטרך בידך מאי בעי אלא מטעם שכך הוא דין מלוה בשטר, שאינו נאמן לטעון פרעתי כל זמן שאוחז המלוה את השטר בידו. והנפק"מ אם השטר נפל מהמלוה ומצאו המלוה עצמו, אם יכול לגבות בו. או שמצאוהו אחרים, והחזירו למלוה שלא כדין. שאם נאמר שהטעם הוא שטרך בידי מאי בעי, אין זו טענה כנגד שטר שהגיע למלוה בדרך לא ראויה, כגון לאחר שנפל, אבל אם נאמר שכך הוא הדין שאם המלוה אוחז השטר אין הלוה יכול לטעון פרעתי, אין נפק"מ איך הגיע השטר לידו, אם נפל ואם הגיע לידו אח"כ מהמוצא שלא היה צריך להחזיר לו:

 "ונמצא לפ"ז דהא דלא מהדרינן השטר ליד המלוה כשחייב מודה, אין הטעם משום דלא סמכינן אהודאתו להוציא ממון מן הלקוחות, דהרי מה שמוציאין ממון אח"כ, אינו משום הודאת הלוה אלא עם הכח שטר שבידו, ורק כל הספק השתא הוא מצד דיני ההשבת אבידה של השטר המונח לפנינו, וא"כ היה ראוי להאמין הלוה בהודאתו, דהרי מצד ספק השבת אבידה הוא עצמו מודה דנאבד מן המלוה, אלא דצ"ל דבדיני השבת אבידה כלול נמי דאין להחזיר השטר היכא דעי"ז יוצא הפסד לאדם אחר, וכיון דיכול לצאת הפסד להלקוחות אין להחזיר השטר. אבל עכ"פ אין אנו צריכים בזה להכח נאמנות דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, רק צריך בירור האמת, וכל שנתברר לנו ע"פ הוכחה דממנו נפל שפיר מהדרינן ואין צריך בזה שני עדים כשאר דיני ממונות, כיון דמה שמוציאין הממון אח"כ אינו מכח הבירור שממנו נפל, רק עם השטר שבידו."

ענין החזרת השטר או אי החזרתו, אינה מדיני שטרות אלא מדין השבת אבידה, דככל שעלול להגרם נזק לאחר, אין להחזיר האבידה. כח גביית השטר אח"כ, אינה נגזרת מדין השבת אבידה אלא מכח דין מלוה בשטר, שאם מוציא השטר כנגד הלוה, חייב הלוה לשלם, ולא מחמת שטרך בידי מאי בעי, דכאשר הלוה לו בשטר כביכול התנו ביניהם שמחזיר לו החוב כנגד השטר. בהודאת בע"ד יש שני דינים: הנאמנות וברור האמת. כח נאמנות אין כאן, כיון שחב לאחריני, אבל יש כאן ברור, שאמנם אין לו תוקף כמו שני עדים, כיון שהודאת בע"ד כעדים רק באינו חב לאחריני, אבל יש כאן ברור האמת שמהמלוה נפל. רק שברור האמת אינו מוחלט כמו עדים או כמו הודעת בע"ד כשיש לו נאמנות, אלא בדרגה פחותה מכך, שכך התאמת אצלינו שמהמלוה נפל. ונפק"מ שאם כח גביית השטר היה מדין שטרך בידי מאי בעי, לא היה מספיק מה שאוחז השטר מהחזרתו ע"י שנתאמת אצלינו, אלא היה צריך כח נאמנות כעדים, אולם כשאין צריך אלא שיתאמת אצלינו שמהמלוה נפל, אין צריך לכח הנאמנות של ההודאה אלא ככל שמתאמת אצלינו. ולכן שאלה הגמ' דאי חייב מודה, כי יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר, דאף שחב לאחריני, אין אנו צריכים לכח נאמנותו שיהיה כעדים, אלא שיתאמת אצלינו, וזה מהני אף בחב לאחריני.

והביא הגר"ש ראיה מהתוס' (חולין צו,א ד"ה פלניא) שהקשו, איך מחזירים שטר ע"פ סימנים, שהרי אם היו באים עדים ולא אומרים מי הוא הלוה, אלא היו מעידים שפלוני שסימנו כו"כ, לוה מהמלוה, וכי היינו מוצאים ממון מאותו פלוני, וא"כ איך מחזירים את השטר ע"י סימנים. ותירצו התוס':

"וי"ל, דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא, מהדרינן שפיר, אבל ממון שביד הבעלים, אין להוציא ע"י סימנין, דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא".

החזרת שטר אינה הוצאת ממון, ולכן מחזירים השטר בהתאם לדיני השבת אבידה, אף בראיות שאין בהם להוציא ממון, כיון דעצם החזרת השטר אינה הוצאת ממון, ורק כשהשטר בידו, מכח דין מלוה בשטר, מוציא המחזיק מהלוה.

ומיסוד הדברים, שאיתרע בנפילה, אין בזה ריעותא לשטר, דמהלכות שטרות אף שטר שנפל הוא בתקפו ויכול לגבות בו, והריעותא הוא לענין דיני השבת אבידה, שאין להשיב שטר כזה שנפל, כשיש לחוש לקנוניא וכד', ונפק"מ אם החזירו השטר, או שאח"כ הגיע השטר ליד המלוה, שיכול לגבות בו, דמהלכות שטרות לא איתרע בנפילה, והוא בתקפו, עיין מש"כ הגר"ש בחידושיו (חידושי הגר"ש ב"מ יח,ז):

"ובהקדם מש"כ הרמב"ם (סוף הל' גזילה ואבדה), שכל השטרות הנמצאים שדינן שלא יחזיר, אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן. ומסידור דברי הרמב"ם שם משמע שלא רק גבי חשש פרעון כתב שאם החזירו ה"ז גובה על ידו. ומטעם שזהו דין השטר, שכל זמן שהשטר ביד המלוה, לא חיישינן לפרעון, אלא אפילו היכא דאיכא חששא דשמא כתב ללות ולא לוה נמי אם החזירו ה"ז כשר וגובה בו, שהרי לעיל בה"ט שם הזכיר גם חששא דשמא כתב ליתן ולא נתן דמה"ט לא יחזיר, וגם ע"ז קאי מש"כ שכל השטרות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן. ומבואר מזה דכל הנך חששי דחיישינן להו, היינו רק לענין שלא יחזיר, והוא מדיני השבת אבדה דלא מחזירים אבדה כשיכול לצאת עי"ז הפסד ממון לאחרים, אבל בהלכות שטרות, כל שהשטר ביד המלוה, אף על פי שיודעים שהגיע לידו אחרי נפילה, מ"מ כיון שעכשיו השטר יוצא מתחת ידו הרי השטר מעיד על כל הכתוב בשטר ולא חיישינן למידי. ואפילו הראשונים שנחלקו על הרמב"ם, היינו דוקא היכא שהגיע לידו שלא כדין, אבל היכא שהוחזק בהיתר או היכא שהמלוה בעצמו מצא את השטר, גם הם מודים שגובה ולא חיישינן למידי. והיינו נמי מה"ט, דמצד הלכות השטר הרי השטר מעיד שהיתה הלואה ולא חיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה, והא דחיישינן להכי, היינו דוקא לענין שלא יחזיר".

מבואר דכל הריעותא של הנפילה היא ביחס להלכות השבת אבידה, שלא יחזיר שטר שאיתרע בנפילה, אך מצד הלכות שטרות השטר בתקפו, ואין הריעותא מגרעת את כח הגביה שבו.

וכך הביא גם בחידושיו לגיטין (ה,ו) בשם הגרי"ז, דאין ספק בדיני ממונות, והראיה שבדיעבד אם החזירו בו גובה בו,  אלא דמדין השבת אבדה אין להחזיר שטר למלוה כל זמן שאין בירור שמהמלוה נפל וכדין יגבה בו, דבדין השבת אבדה חיישינן שמא מהלוה נפל ונפרע השטר. ואף החולקים על הרמב"ם לענין לגבות בו כשהוחזר שלא כדין, מודים לרמב"ם שהחשש אינו בדיני שטרות אלא רק בדין השבת אבידה, ולכן אין צריך בזה גדר בירור הנצרך בדיני ממונות ולא תורת עדות או דין הודאת בע"ד, וצריכים רק ידיעת האמת שמשיבים השטר לבעליו, אך אין צריך בירור ככל הבירור בדיני ממונות, כיון שמניע ההחזרה הוא מדין השבת אבידה ולא מריעותא בכח גביית השטר. וחזר הדין בשעוריו לגיטין ב,א (אות כב):

"ובאור דבריהם שמעתי בשם הגרי"ז זצ"ל, ע"פ שי' הרמב"ם בסוף הל' גו"א שכתב דכל השטרות הנמצאין שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהם, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששים להם, והראב"ד נחלק עליו שם, ע"ש. וביאר בזה הגרי"ז דס"ל להר"מ דכל מה דבנפילה איתרע וחיישינן למזויף ושאר חששות, הוא רק מהל' השבת אבידה, דמהל' השבת אבידה הוא דאין להשיב אבידה כשעי"ז גורמים לגבות שלא כדין, אבל בהל' טוען ונטען של שטרות, גם אחר דאיתרע בנפילה לא חיישינן מידי, דהריעותא דנפילה אינו עושה חששות בהל' טוען ונטען, וממילא כל מה דחיישינן בנפל ואיתרע היינו רק כשהנדון אם להחזיר או לא, אבל לאחר שהחזירו דהשתא הרי הנדון בהל' טוען ונטען של שטרות, בזה לא חיישינן מידי אף דנפל ואיתרע, וס"ל להר"מ דכן הוא גם היכא שהחזירו לו שלא כדין". 

ה. מחלוקת הראשונים בהחזירו שלא כדין אם גובה בו

נחלקו הראשונים באם החזירו השטר שלא כדין, אם גובה בו. הרמב"ם בהל' גו"א יח,יד, כתב וז"ל:

"כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר, אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם".

והראב"ד שם חולק: "דין זה אינו מחוור, אם הוחזק נפול בבית דין או אפילו בעדים, ואין דנין בו מעשה". והרשב"א (ב"מ יב,ב) הקשה על שיטת הרמב"ם, ממה שהקשתה הגמ', דאם חוששים שכתב ללוות ולא לוה, ניחוש בכל השטרות שמחזיק המלוה שכתב ללוות ולא לוה, וז"ל הרשב"א:

"ומכאן נראה לי קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר ה"מ לכתחלה, הא אם החזירו מוחזר וגובה בו. ונראה שדקדק אותו מלשון משנתנו דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול. ומכאן הויא תיובתיה דאינהו ודאי בקיאי בדינא דמתני', ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר, ואם איתא מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו, השתא האי דנפל ולכתחלה לא יחזיר אם החזירו מוחזר ולא חיישינן, שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחלתן ועד סופן ניחוש להו".

שאם הדין שיכול לגבות במה שמוחזק בידו, ואף שהחזירו לו שלא כדין, מה שייך לחשוש שמא כתב ללוות ולא לוה, הרי כל חשש זה הוא לענין החזרת השטר ולא לענין הגביה, ובשטרי דעלמא אין חשש לענין החזרת השטר, כיון שהשטר בידו, וא"כ מה הקשו לשיטת הרמב"ם דבשטרי דעלמא נמי ניחוש לכך. ומזה נראה דס"ל דלא כרמב"ם, שדייק דינו ממש"כ המשנה לא יחזיר, והיינו שהשאלה רק לענין ההחזרה.

ובתש' (ח"ב סי' מ) כתב הרשב"א להדיא שלא כדברי הרמב"ם, וז"ל:

"מסתברא לי דאף לכשתמצא לומר דאלו נמצא לא' שטר בין שטרותיו לאחר שמת, אמרינן ביה יהא מונח כדינא דמתניתין, אפילו כן אם מצאו המלוה בעצמו ולקחו קודם שנפל ליד יורש, יש לדון בדבר להקל ולומר דגובה בה, ולא אמרינן יהא מונח אלא כשנפל ליד אחר קודם שבא לידו, דאז אין גובה בו, אבל אם בא ליד המלוה קודם שבא ליד היורש, גובה בו ואין חוששין לו לכלום, וכדמוכח כההיא שנים אוחזין בשטר מלוה אומר ממני נפל ומצאתו, ולוה אומר ממני נפל שפרעתיו לך ומצאתו, דאלמא אפי' נפל מן המלוה גובה בו, דהא איהו גופיה מודה דנפל, ואפילו הכין גובה בו, ולא אמרינן ליה מדמודית דנפל ולא איזדהר ביה איתרע ליה, דאי לאו דיפרע מיזדהרת ולא נפיל. ובודאי אלו אנסו ממי שמצאו או שהחזירו לו ממי שמצאו, אינו גובה בו אלא דיינינן ביה כתחלת דינא. וזה נראה לי שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בזה דגובה לו, וליתא".

הרי שמחלק הרשב"א אם נפל ומצאו המלוה קודם שהגיע ליד אחר, או אם הגיע ליד אחר, שאם הגיע ליד המלוה לאחר נפילה שמצאו אחר, אינו גובה בו, דלא כרמב"ם, אא"כ מצאו המלוה קודם שהגיע ליד אחר, דהוחזק בהיתר, ומעולם לא נפסל לענין זה, וגם אם מצאו בעצמו, לא איתרע בנפילה לעשות ספק בגוף הממון (עיין גם ברכת שמואל, ב"מ יג,ב).

וכן כתב הריטב"א על המשנה (ב"מ יב,ב): "ודעת רבותי דכל היכא דאמור רבנן לא יחזיר, אע"פ שהחזיר פסול, ואינו גובה בו המלוה". והביא את ראית הרשב"א מקושית הגמ', שאם חוששין שכתב ללוות ולא לוה, בכל שטרי דעלמא ניחוש כן. והרי בכל שטרי דעלמא השאלה לא לענין השבת אבידה, שהרי הם ביד המלוה, אלא השאלה לענין גביה ע"י שטרות אלו, ומזה מוכח שהנידון הוא לגבות בשטרות אלו ולא אם להשיבם כשנפלו: "וזו ראיה ברורה". ולדבריהם הסכים גם הר"ן (ב"מ יג,ב, הובאו דבריו גם בנימוק"י ב"מ ו,א מעמוה"ר), והביא ראיה לדברי הראב"ד, מב"מ יט,א לענין מצא גט אשה בשוק, שיאמרו הלקוחות לאשה הבאה לגבות מהם, אייתי ראיה אימת אתי גיטא לידך, ומבואר דבלא זה לא מהני, ומזה ראיה שאיתרע בנפילה גם לענין עצם כח השטר ולא רק לענין השבת אבידה, ואינו בחזקתו. ובשטמ"ק (ב"מ יב,ב) הוסיף, דאפי' פרעו הלוה כשלא נודע לו ענין הנפילה ושהוחזר למלוה שלא כדין, ואח"כ נודע הדבר, על המלוה להחזיר מה שגבה ללוה. ורק אם פרעו הלוה מעצמו ואח"כ נודע הדבר שנפל והוחזר שלא כדין, דמסתבר דמהני התפיסה.

וראיה זו (מב"מ יט,א במצא גט), הביא גם בעה"ת (נב,א,ט), ושם באות י הוסיף כדעת השטמ"ק:

"אך נראה לי שיש לעיין, אם פרעו הלוה מכח ב"ד מהו, מי מהניא ליה תפיסה או לא. ומסתברא שאחר שב"ד דנו כן מפני שלא נתבאר להם עדין שהשטר נפל, נמצא שתפיסתו בטעות ולא שמה תפיסה, וכשנודע לב"ד בעדים הנפילה יש להם להחזיר את דינם, כדין עובדא דאפדני וכיפי. ואם מדעת עצמו פרעו הלוה ואח"כ מצא עדיו, לא מבעיא אם פרע למלוה עצמו דמהניא ליה תפיסה, שהרי הוא בריא שעדיין חייב לו, דאפילו פרע ליתומיו מהניא להו תפיסה הואיל ומדעת בעליהן בא לידן, ואע"פ שאין תפיסתם ברורה להם שהוא כדין ...".

מבואר שאם התפיסוהו בי"ד, הוי תפיסה בטעות, שלא ידעו מנפילת השטר, ובי"ד מחזירים הדין, משא"כ אם הלוה עצמו פרעו, מהני תפיסה, דאף שהיא תפיסה בטעות, מהני תפיסה, ורק כשהתפיסה מכח גביית בי"ד בטעות, יכולים בי"ד להחזיר הדין.

ובגדו"ת שם כתב, דלכאורה נראה דעיקר הטעם שאם פרעו מעצמו מהני התפיסה, דכיון שהלוה נתן מדעתו, ודאי ידע שלא נפרע, שאל"כ מדוע פרע מעצמו, היה לו לטעון פרוע הוא וממני נפל, והרי זה כהודאה על החוב, ואף ללא תפיסה אין המלוה צריך להחזיר מחמת הודאת הלוה. ע"כ כתב בבאור דברי בעה"ת, שאף אם הלוה צווח שממנו נפל ובכ"ז פרעו, מועילה תפיסת המלוה שלא יוכל הלוה להוציא מידו אפילו בעדי נפילה, אם לא בראיה ברורה של פרעון או שאינו חייב. משא"כ כשגבה המלוה מכח בי"ד ולא היו שם עדי נפילה, ואח"כ באו עדים שנפל, הרי זו למפרע תפיסה בטעות, וכביכול תפס מעצמו ותקפן מידי הלוה, כיון שבי"ד הכריחו את הלוה לפרוע שלא כדין, והוי תפיסה בטעות ואינה תפיסה, משא"כ בפרע הלוה מעצמו, כיון שאינו בכח בי"ד אלא מעצמו, הרי זו כתפיסה ברשות. ועיין בש"ך סה,מח, דאף שתפיסה ברשות מהני בכל ענין, כשהוכרח ליתן לו מחמת השטר, לא מיקרי תפיסה ברשות, ומהני רק מהטעם שאם פרעו בודאי לא היה פורע לו בשנית. והצדיק בזה את טעם הטור, ודלא כטעם שכתב הגדו"ת.

ובשו"ע חו"מ סה,טז, פסק וז"ל:

"המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו, יש מי שאומר שגובין בו, ויש אומרים שאין גובין בו, ויש מי שאומר שאפילו גבו בבית דין ואחר כך נודע בעדים שנפל, מחזירין ב"ד ומוציאין מהמלוה ללוה. אבל אם מעצמו פרע למלוה או ליורשיו, אין מוציאים מידם".

ועיין בנתיבות סה,כה, לישב קושית האחרונים על הרמב"ם, מב"מ יט,א ממצא גט, שיאמרו הלקוחות לאשה, אייתי ראיה מתי בא הגט לידך. דשם כבר ניכר פסולו בבי"ד קודם שהחזירו השטר לידה, ובזה הרמב"ם מודה דאיתרע בנפילה ואינו גובה בו, דכיון שנראה פסולו בבי"ד והחזירו לה לגבות מבני חרי, בגביה מלקוחות צריכה להביא ראיה מתי בא השטר לידה:

"דהרמב"ם לא קאמר רק דוקא כשהחזיר השטר קודם שנראה פסולו בב"ד, אבל אחר שנראה פסולו בב"ד ודאי לא מהני חזרה, וקאמר התם שפיר, דשם בהוחזר על פי ב"ד מיירי, כדקאמר התם מדאהדרוה רבנן וכו', וכשהיה השטר בפני ב"ד בפסולו וכשנראה פסולו בב"ד, ודאי אף הרמב"ם מודה דאינו חוזר ונכשר בתפיסתו, ובפרט שהב"ד לא החזירו לו רק לגבות מבני חורין ולא ממשעבדי".

ובתומים סה,כח כתב לישב קושית האחרונים על הרמב"ם מגט, דס"ל לרמב"ם דשטר שנפל הרי הוא בחזקתו, ושטר חוב אם אינו יכול לגבות בו, הוצאת אותו מחזקתו, שהרי עיקרו לגביה. משא"כ גט ושטר שחרור, שאין עיקרם לגביה, רק אפשר גם לגבות בהם, אם מחייבים אותו להביא ראיה מאימתי בא השטר לידו, לא הוצאת את השטר מחזקתו, דעיקרו אינו לגביה אלא לגרושין, ועיי"ש בהמשך דבריו ראיה לרמב"ם. ועיין לגרי"א (נחל יצחק סה,טז) מש"כ לישב בשיטת הרמב"ם מדוע השטר בחזקתו. ועיין עוד באור שמח (גו"א יח,יד) מש"כ בישוב דעת הרמב"ם.

והרדב"ז (ח"א סי' תקי) הסכים לדברי הרמב"ם, וראיה מה דתנן יחזיר או לא יחזיר, ולא תנן פסול, הרי שאין השטר נפסל, והדיון הוא רק לענין חזרת השטר. ועוד, דאם גובים בשטר, לכן נכתב במשנה שבכל מקרה לא יחזיר, אולם אם אין גובים בו, מדוע לא יחזיר, יעמידו עליו עדים שנפל, ויחזירו למלוה לצור ע"פ צלוחיתו. ועוד, כיון שהשטר מצד עצמו כשר אלא משום שאיתרע בנפילה, כיון שהחזירו חזר לחזקתו, ואם החזירו גובין בו. והא דאמרינן גבי מצא גט אשה בשוק וכו', שאני גטי נשים משטרי הלואה. ולכן הסיק הרדב"ז כדעת הרמב"ם. ומה שכתב דגט שונה משטר, אף שלכאורה הנידון הוא לענין גביית פירות מלקוחות, מ"מ כיון שבגט זה יכולה להנשא, היה לה להזהר בו יותר ואיתרע בנפילה.

לאמור לעיל, לענין כרטיס אשראי, יכול לקרוע הכרטיס, ומקיים בזה מצות השבת אבידה כדין הצלה באבידת קרקע, שמנע מבעל הכרטיס נזק. ובענין השיק, לא יחזיר לבעל החשבון אלא יהא מונח אצלו, ובכך ממילא לא יגרם נזק לבעל החשבון, דבבעל החשבון לטענתו שלא יצא מתח"י, לא שייך ליתן סימן מובהק. ואם המוטב יתן סימן מובהק, יחזיר למוטב את השיק, אלא שבנדון השאלה לא נתן המוטב סימן מובהק, ויהיה מונח ביד המוצא.