בס"ד


מס. סידורי:13451

הפסקת חוזה עם משרד פרסום

שם בית דין:גזית
דיינים:
הרב שנקולבסקי אליעזר
הרב כהנא ידידיה
הרב קופרמן מנחם
תקציר:
התובעת עובדת בחברת פרסום, והנתבעת שהיא עמותה התקשרה איתה בחוזה פרסום, התובעת נסעה לחו"ל לזמן מה, והנתבעים שהיו לחוצים ביקשו מהתובעת להזדרז ולהביא להם חומרים, אנשי משרדה הביאו חומרים, אך הנתבעים לא היו מרוצים וביטלו את החוזה, הם ביטלו את כל הצ'קים שניתנו לתובעת,
פסק הדין:
הנתבעת תשלם לתובעת סך 2,100 ש"ח .
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

בס"ד

תיק מס' 68/040, בית שמש

פסק דין

בענין : חברת פרסום

(להלן: התובעת)

נגד : עמותה

(להלן: הנתבעת/ים)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים בו פרטו הצדדים את טענותיהם. כן הוגשו לביה"ד כתבי תביעה והגנה ומסמכים שונים ע"י שני הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

טענות וראיות

העובדות המוסכמות על הצדדים:

א.    הצדדים התקשרו בחוזה בתאריך 21.05.08. חוזה זה הינו כפי שהוגדר ע"י הצדדים "ריטיינר", ומטרתו, מתן שירותי פרסום מגוונים ע"י התובעת עבור הנתבעת. תחילת העבודה (והתשלום) נקבעו לתאריך 01.06.08. הנתבעים הפקידו ביד התובעת שישה צ'קים כתשלום עבור ששת החדשים הראשונים. חוזה זה מכיל סעיף (6) המאפשר לסיים את ההתקשרות שבין הצדדים ע"י מתן הודעה שבועיים מראש. התובעת החלה בעבודתה ע"פ החוזה.

ב.    במהלך חודש יוני הודיעה התובעת לנציגי הנתבעת כי תעדר ממשרדה לתקופה של שבועיים בערך עקב נסיעה נחוצה לחו"ל. סוכם כי בתקופה זו לא תהיינה ישיבות צוות, אולם המשרד ימשיך בעבודות הבסיסיות (מחקר וכדו') הדרושות לצורך הכנת החומר הפרסומי.

ג.    אולם הנתבעים נזקקו לחומר פרסומי בדחיפות, דווקא בזמן העדרה של התובעת, ודרשו מעובדי משרדה של התובעת לספקו. צוות המשרד החליט, כדי "לא לאבד את הלקוח" לדברי התובעת, לספק חומר זה, תוך שהוא דוחה התחייבויות אחרות. הנתבעים לא היו מרוצים מהתוצאות. (לדעת הנתבעים הסיבה היא חוסר הבנה ומקצועיות של התובעת וצוותה. לדעת התובעת האשמה מוטלת על הנתבעים, מאחר שהם בחרו את הצבעים מתוך האפשרויות שהוצעו להם.) כתוצאה מחוסר שביעות הרצון מצד הנתבעים התגלגלו העניינים עד להחלטה לבטל את החוזה.

ד.    הנתבעים הודיעו לתובעת בתאריך 21.7.08 על ביטול החוזה (כלומר: תאריך סיום החוזה כעבור שבועיים: 03.08.08). הנתבעים גם ביטלו את ארבעת הצ'קים הבאים והודיעו על כך לתובעת. למרות הודעתם זו התובעת הפקידה את הצ'קים בחשבונה. הצ'קים חזרו. על כל צ'ק נגבתה עמלה של 20 ₪.

טענות התובעת:

ה.    התובעת דורשת לקבל גם את התשלום עבור חדש אוגוסט, היות ומועד פקיעת החוזה חל בחדש אוגוסט, והיות ומדובר בחוזה מסוג "ריטיינר", שפירושו לדבריה תשלום על בסיס חודשי, ללא קשר לשאלה כמה שעות עבודה היו בפועל בחדש מסוים.

ו.    כמו כן דורשת התובעת לקבל תשלום גם עבור העבודה החריגה שנעשתה שלא לפי התכנון עבור הנתבעים (בזמן העדרותה). לדבריה, התשלום צריך להיות ע"פ שעות, ועולה לכדי 25,000 ₪. אך היא מוכנה להסתפק ב 8,000 ₪ (לפי חישוב קבלני). כן דורשת התובעת סך 40 ₪ החזר העמלה עבור הצ'קים, וכן 90 ₪ החזר אגרת בית הדין.

טענות הנתבעים:

ז.     הנתבעים כופרים בפירוש שנתנה הנתבעת למושג "ריטיינר". לדעתם פירוש זה אינו נכון ואף עומד בסתירה לסעיף בחוזה המאפשר ביטול החוזה בהודעה של שבועיים מראש. כמו כן, לדבריהם אין עליהם לשלם עבור העבודה שנעשתה בתקופת העדרות התובעת, באשר אינה "עבודה חריגה". לטענתם, כל הסכמתם להתקשרות בחוזה עם התובעת נבעה מהבנתם כי הם יכולים לפנות אל התובעת ומשרדה בשעת הצורך.

ח.   בנוסף דורשים הנתבעים לקבל בחזרה את התשלומים בסך 7,000 ₪ ששילמו עבור חדשים יוני ויולי, מפני שלדעתם העבודה אינה משביעה את רצונם ו"לא קבלו למעשה כל תמורה לכספם".

דיון

שאלת היקפו של חוזה ריטיינר

ט.    מבירור שערך בית הדין, עולה כי חוזה "ריטיינר" הוא חוזה שבו משלמים תשלום חדשי קבוע. חישוב התשלום נעשה לפי סך משוער של שעות עבודה העשויה להביא את התוצאה המבוקשת. בד"כ חוזה זה אינו כולל עבודות חריגות באופיין או בהיקפן (כפי שאכן טענה התובעת). במקרה ונדרשת "עבודה חריגה" כנ"ל, על מזמין העבודה לשלם עבורה בנפרד.

י.     מאידך התברר לביה"ד, כי בחוזים מעין אלו לא מקובל בשום מקרה לשלם את השכר עבור כל החדש אם החוזה חל רק על מספר ימים מתוך החדש. (התנייה מעין זו אפשרית, אך צריכה להכתב באופן מפורש וברור בחוזה – דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו). לכן, ובהעדר מנהג מדינה ברור כדברי התובעת (ומאחר והתברר שהמנהג אינו כדבריה), אין מקום לחייב את הנתבעים לשלם יותר מאשר עבור שלשת הימים הראשונים של חדש אוגוסט.[1] כלומר סך 338.7 ₪ + מע"מ.

לענין העבודה החריגה:

 

יא.  כאמור לעיל, לכאורה יש בסיס לתביעה, היות שהחוזה שלפנינו אינו כולל "עבודה חריגה". אולם עדיין יש מקום לדון בזה, היות שהתובעת (ועובדי משרדה) לא הודיעו לנתבעים כי מדובר בעבודה חריגה, ואף לא דרשו תשלום מיוחד על כך, וא"כ יתכן ויש כאן מחילה על התשלום עבור "עבודה חריגה" זו.

יב.  לענ"ד נראה סביר,[2]  כי אם הנתבעים לא היו מתירים את החוזה, הרי לא היתה התובעת דורשת מהם תשלום נוסף עבור "עבודה חריגה" זו. מאחר שהתובעת היתה אמורה לספק שירותים אלה בתוך שאר התחייבויותיה. וא"כ אף לפי תפיסת התובעת לא מדובר ב"עבודה חריגה". ואם כן, לכאורה היה מקום לומר שיש כאן מחילה.[3]

יג.   אך לכשנדקדק בדבר נראה שאין כאן מחילה. התובעת הסכימה לבצע עבודה זו תמורת התשלומים שקוותה שיגיעו אליה בעתיד ע"פ החוזה שבין הצדדים. ולמעשה, כל מה שעשתה הוא להקדים ביצוע עבודה מסוימת בשלב מוקדם יותר. הגע בעצמך, אילו מיהרה התובעת ביישום חלקה בחוזה, וסיימה את כל העבודה הצפויה להעשות תוך שישה חדשים בתוך חודש אחד, (אף שיש בזה סיכון מסויים מצד התובעת ע"פ החוזה המאפשר התרת הקשר בהודעה של שבועיים בלבד) ואז היו מבטלים הנתבעים את החוזה בהתראה של שבועיים מראש, האם היינו אומרים שיש כאן מחילה?

יד.  לענ"ד ברור שבמקרה מעין זה לא היתה כאן מחילה. וברור שהתובעת היתה יכולה לדרוש את התמורה עבור תוספת העבודה. במיוחד שהדרישה לביצוע (הקדמת) העבודה באה מצד הנתבעים. והרי זה (כמעט) כאילו היו מבקשים הנתבעים הקדמת עבודה מחדש אחד לחברו, ולאחר מכן היו משתמשים בזכותם לנתק את הקשר בין הצדדים בהודעה של שבועיים מראש בלבד. הזכות לנתק את הקשר בהודעה של שבועיים מראש הינה על דרך היושר ותום הלב הראוי שינהגו הצדדים זה בזה. וביטול בהודעה של שבועיים בלבד לאחר דרישת הקדמת עבודה ע"י הנתבעים אינו עולה בקנה אחד עם "ועשית הישר והטוב". וא"כ כך הם הדברים גם במקרה שלפנינו.

טו.  נוסיף עוד כי אין לראות בעובדה שעובדי משרדה של התובעת לא ציינו בפני הנתבעים כי מדובר בעבודה חריגה שיצטרכו לשלם עליה בנפרד משום מחילה. משום שעובדי המשרד לא אמורים להתמצא בכל פרטי החוזים בין התובעת ולקוחותיה.

טז. וא"כ אנו מקבלים את טענת התובעת כי היות שנאלצה להקדים חלק מהעבודה הצפויה עקב דרישת הנתבעים, עליה לקבל שכר עבור עבודה זו. התובעת נקבה תחילה בסכום 25,000 ₪ כשוויה של העבודה. אולם ציינה כי חישוב זה הוא לפי שעות. אין סיבה במקרה זה לחשב לפי שעות (מדובר בחוזה "ריטיינר"). ואף התובעת תבעה למעשה רק 8,000 ₪ עבור עבודה זו. גם סכום זה נראה מופרז, לאור העובדה שהתשלום החדשי עמד על 3,500 ₪ + מע"מ, ואילו במקרה שלפנינו מדובר על עבודה (מאומצת אמנם) של כשבועיים בלבד. בהתחשב בחוסר שביעות רצון הנתבעים מן התוצאה (מבלי לקבוע מי האשם בתוצאה), ובהתחשב בעובדה שאף התובעת לא הוכיחה את הערכת שווי העבודה, ולא הביאה כל ראיה או דרך חישוב לדבריה, נראה לענ"ד שאין לחייב את הנתבעים יותר מאשר עבור שבועיים עבודה לפי התעריף המקובל בין הצדדים.[4] כלומר: 1,750 ₪ + מע"מ

לענין תביעת הנתבעים להחזר התשלומים ששולמו:

יז.   טענתם היא, שהעבודה אינה משביעת רצון. דינה של תביעה זו להידחות. לא ברור על מה מתבססת תביעתם זו. במשך שני החדשים הראשונים לעבודת התובעת, לא התלוננו הנתבעים על איכות העבודה, ואף לא רמזו כדבר באזני התובעת כי עבודתה אינה מתנהלת כשורה. יתר על כן, בעבודה מעין זו אך טבעי הוא שבחדשים הראשונים אין תוצאות ממשיות, שכן כל פרוייקט כזה כולל מחקר וגיבוש דרכי פעולה, המצריכים זמן רב אך מנגד אין הם ניתנים למדידה כמותית. על כן מן הסתם אין מקום להניח, וגם לא נטען במפורש, כי התובעת לא עבדה כיאות בחדשים אלה.[5]

 

לענין תביעת להחזר עמלות הצ'קים שחזרו:

 

יח.  תביעה זו דינה להדחות, נדחית משתי סיבות. האחת: הסכומים הנ"ל אינם מגיעים לה. והשניה: גם אילו היה מגיע לה כסף זה, הרי שהנתבעים הודיעו לה שביטלו את הצ'קים, ועל כן "איהי דאזקה אנפשה".

יט.  בנסיבות אלו אין ראוי לחייב בהוצאות המשפט, וע"כ התביעה להחזר אגרת בית הדין נדחית.

כ.    בשולי הדברים נתייחס לטענה שהעלתה התובעת כי ביטול החוזה היה צריך להעשות באמצעות בית הדין "גזית" על פי הסעיף בחוזה כי "כל מחלוקת ...תבורר בבית הדין". אף שאנו משבחים את הצדדים על סעיף זה: כך יאה וכך נאה ליהודים שומרי תומ"צ לנהוג, מ"מ אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף זה הוא למעשה "סעיף בוררות" הקובע היכן יתלבנו חילוקי הדעות שבין הצדדים. אולם אין הוא מגביל את הצדדים לנהוג ע"פ שאר סעיפי החוזה (כגון: ביטול תוך הודעה של שבועיים מראש). אמנם אם לדעת האחד, חברו נהג שלא כראוי רשאי הוא לפנות לביה"ד.

מסקנות:

1.  הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום סך 2,100 ₪ + מע"מ.

2.  התובעת תחזיר לנתבעת תוך 30 יום את הצ'קים שבידה.

 והאמת והשלום אהבו

הרב ידידיה כהנא

דיין

הרב אליעזר שנקולבסקי

אב"ד

הרב מנחם קופרמן

דיין

 _____________                 ______________               _________________


[1] אילו היה מנהג ברור כדברי התובעת, היה מקום לשקול חיוב הנתבעים אף אם לא הבינו היטב את המושג "ריטיינר", וכפי שנאמר בשו"ע חו"מ סי' סא' סעיף יג': "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין... אין שומעין לו" ומעיר שם הרמ"א "והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק בשטר ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך.." וכן הוא בסימן מה' סעיף ג': "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עכו"ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם בו עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא במה שכתוב בו.." וראה בסמ"ע ובש"ך בסי' סא' שכתבו שאם לא הבין דבר היה לו לומר "פרשו לי" ואם לא אמר איהו דאפסיד אנפשיה.

[2] כך עלה גם מתשובות הצדדים בדיון שבפנינו

[3]  אמנם מחילה זו לכאורה מותנית בהמשך החוזה שבין הצדדים. וא"כ אולי מדובר במחילה בטעות השנויה במחלוקת ראשונים. עיין ב"מ דף סו ע"ב מחלוקת רש"י (ד"ה "לא מפקינן") הסובר שמחילה בטעות הויא מחילה, ותוס' שם (ד"ה "התם") החולקים וסוברים שמחילה בטעות לא הויא מחילה. והרא"ש (איזהו נשך שם) וכן הריב"ש הכריעו כרש"י, ועיין גם קצוה"ח סי' יז' סק"ג ועוד. ואכמ"ל.

[4] נעיר כי אמנם נטען כי מדובר על עבודה מאומצת. אך דבר זה לא הוכח בפנינו. כמו"כ עצם ההפסקה בעבודה לכשבועיים בלא הפחתת שכר!! הינו בהסכמת הנתבעים ושלא ע"פ החוזה (ובעצם ע"פ סעיף 6 לחוזה על התובעת לספק את שירותיה לנתבעים בזמינות סבירה). כך שלמעשה מקבלת התובעת שכר כפול עבור שבועיים אלו, דבר המכסה בוודאי כל מאמץ.

[5] נעיר עוד כי טענת התובעת כי בחירת הצבעים נעשתה על ידי הנתבעים לא הוכחשה בשום צורה במהלך הדיון, ועל כן היא מתקבלת. ברור, כי לקוח שבחר צבע שאינו מתאים וכו', בעבודות מעין אלו, יכול לשנות את בחירתו לאחר מכן. אולם לא יכולה להיות לו טענה להשתמטות מתשלום בשל כך.