האם אפשר לכוף על חיסונים

האם ניתן לכוף את כלל הציבור להתחסן?

לאחר כשנה שאנו נאלצים להתמודד עם מגפת הקורונה, ב"ה פיתחו מספר חברות חיסונים כנגד המחלה. רבים מיושבי הארץ שמחו על פיתוח זה והזדרזו להתחסן, אך ישנה קבוצה לא מבוטלת שמתנגדת לחיסון בטענה כי אין מספיק מידע על הסיכונים בנטילתו. בנוסף ישנה קבוצה המתנגדת באופן קבוע לכל חיסון משום שהוא גורם להיחלשות המערכת החיסונית של הגוף, או נזקים אחרים ע"פ טענתם.

נשאלתי האם ע"פ ההלכה ניתן לכוף לעשות חיסונים?

כדי לענות על שאלה זו יש לעיין בכמה סוגיות. כגון, חיוב האדם לשמור על בריאותו. איסור האדם להזיק את הסובבים אותו וכו', יכולת המדינה לחוקק חוקים וחיוב לקיימם מדין 'דינא דמלכותא'.

מאמר זה לא ידון בסוגיות אלו, אלא בשאלה האם הציבור יכול לכוף את היחיד, כדי לשמור את עצמו מפני נזקים.

בהלכות שכנים מצאנו שניתן לכוף את תושבי העיר על כמה דברים, המקור לכך נמצא במשנה (בבא בתרא פרק א משנה ה):

"כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח".

כך הדין גם שניתן לכוף לבנות בית כנסת ושאר צרכי הדת הנצרכים לעיר כמבואר בתוספתא (בבא מציעא פרק יא, כג):

"כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים".

הלכות אלו נפסקו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קסג סעיף א):

כופין בני העיר זה את זה, (רמ"א: אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל"א ח"ו), לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. רמ"א: וה"ה לכל צרכי העיר.

בדברי הרמ"א מתחדש שבדברים הנצרכים לעיר אפילו היחיד יכול לכוף את הרבים להוציא הוצאות כדי שיהיו דברים אלו[1]. וכן בחלק השני של הרמ"א מתבאר שדין זה מתרחב לכל צורך ואינו תקנה מיוחדת רק לגבי הדברים שנאמרו במפורש במשנה.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כב) דן בחובת בני העיר לשלם מיסים ומסכם:

למדנו מכל זה שבני העיר יש להם הרשות והיכולת לכוף זה על זה להשתתף לסידור כל הצרכים החיוניים הדתיים והסוציאליים שהעיר נצרכת להם, וה"ה ומכ"ש שיש התוקף לכך ביד נבחרי וטובי העיר שנבחרו ע"י אנשי העיר לשם שמירה ודאגה לצביונה ושכלולה של העיר, כי חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד מאנשי ותושבי העיר לדאוג על כל צרכיה הכלליים שעיר ישראלית נצרכת להם.

ע"פ יסוד זה ניתן לומר, שכמו שניתן לכוף לבנות חומה לעיר כדי להינצל מאויבים המסכנים את העיר, כך ניתן לכוף להתחסן כדי להינצל מהוירוס המסכן את בני העיר. ואין לשמוע את הטענה "מה אכפת לכם שאני לא מתחסן, אני מסכן את עצמי לא אתכם"? מכמה טעמים:

א. כרגע עדין לא ניתן לחסן את כל האוכלוסייה כגון קטנים או אנשים עם מערכת חיסונית חלשה וכדומה, והמבוגרים (היכולים להתחסן) שלא מתחסנים מדביקים אותם.

ב. במצב הנוכחי כל הציבור ניזוק מכך שיש חולים, כיון שהעסקים ובתי הספר לא נפתחים באופן מלא מחמת זה. חשוב להדגיש שמצב כלכלי חמור הוא דבר כבד משקל, שהרי מותר לאדם להכניס עצמו לסכנה כדי להתפרנס וכמו שאמרו בגמרא (ב"מ דף קיב ע"א):" 'ואליו הוא נושא את נפשו' מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן, ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו..".

ג. בתי החולים מלאים חולים והצוות הרפואי קורס תחת העומס, וכשהעומס גדול בהכרח לא ניתן לטפל בחולים באותה תשומת לב, ואנשים יכולים להנזק מכך ח"ו.

ד. הפגיעה במערכת החינוך גדולה מאוד, אי ביקור סדיר של ילדים ונוער גורם בעיות נוספות מעבר לחוסר הידע הנלמד, ואין לדעת עד היכן יגיעו השפעות חסך ימי הלימוד בעתיד.

ואם יטען הטוען, 'אני נשמר מאוד ולא יוצא מהבית כלל ולכן אין סיבה לחסן אותי', נשיב שאנו מחסנים את כולם כיון שרק באופן זה אנו מצילים את הציבור באופן מלא ולא ניתן לסמוך על כל אחד שישמור על הכללים.

כפיה בגופו

אך יש לשאול האם הראיה שהבאנו מספיקה, עד כאן למדנו שניתן לציבור לכוף להשתתף בממון לצורכי העיר, אך יש לשאול האם ניתן לכוף את האדם לעשות פעולות בגופו לטובת בני העיר?

בסוגיא בגמרא (בבא בתרא ח) מפורש שניתן לכוף את העם לצאת לחפור, בארות לעיר (רש"י) או רחובות לעיר (רי"ף).

וכך הובא להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט קסג, ד):

כל הדברים הצריכים לשמירת העיר, לוקחים מכל אנשי העיר... ואם כל העם יוצאים ומתקנים בעצמם, לא יצאו ת"ח עמהם, שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני עם הארץ.

ואין לומר שהכפייה הנידונה כאן היא בממון אלא שמי שרוצה להמיר את חובתו הממונית יוצא לחפור בעצמו, שהרי אם הכפייה בממון- יש לחייב אף את תלמידי החכמים, אלא מוכח שכאן מדובר על כפיה לצאת בגופם לחפור, אלא שלזה אין כופים ת"ח משום כבודם.

כפיה בדבר שיש בו סיכון

כעת יש לדון האם ניתן לכוף אף בדבר שיש בו סיכון לפרט?

נראה שגם בדבר שיש בו סיכון ניתן לכוף את היחיד, הרשב"א (שו"ת ג סימן שפב) נשאל כיצד יש לחלק את המשמרות של שומרי העיר (דבר שיש בו סיכון מסוים לשומר) בין התושבים העשירים לעניים, ובלשון השואל רואים שישנה תורנות בין התושבים עצמם ולא ששוכרים שומרים:

בענין שמירת העיר בלילה, אם ישמרו אותה לפי ממון או לפי נפשות זה לילה וזה לילה. שהעשירים אומרים לעניים גם אתם צריכים לשמור נשיכם ובניכם כמונו. והעניים טוענין כי כשהחיל בא לעיר תופסין העשירים כדי להוציא מהם ממון, על כן יש לעשיר לשמור עשרה לילות והעני לילה אחת. והעשירים טוענין שגם החיל הורגין נפשות בין עניים בין עשירים.

הרשב"א עונה על פי העקרון הנלמד מהגמרא (בבא בתרא) שמי שיש לו יותר הנאה צריך לשלם יותר כך גם כאן צריך לשמור יותר. אם לא היה ניתן לכפות על שמירה, דבר שיש בו סיכון בגופו של השומר, הרשב"א היה צריך לומר זאת.

 נראה שהמקור לכך שניתן לכוף את היחיד לצורכי הרבים אף במקום המסכן אותו הוא הכפייה לצאת למלחמה. כך נשמע מלשון המשנה (סנהדרין פרק א, ה): "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים", ומכך שכתבו 'מוציאין' ולא כתבו 'יוצאין' משמע שכופין על כך.

וכן כתב הרמב"ם (מלכים פרק ה הלכה ב):

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ובמאירי (סנהדרין טז.):

שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון, או כעס אויב, או להרחבת גבולו, או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות, ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

אולם ניתן לדחות, שלגבי מלחמת רשות יש צורך בסנהדרין כדי לכוף ואין ללמוד מכאן שיש יכולת כפיה בדבר שיש בו סיכון ללא סנהדרין?

אך נראה, שנכון לומר שלצאת למלחמה יש צורך באישור רחב יותר מבניית חומה, משום שיש בזה סכנה גדולה ביותר ומשום שמלחמת רשות אינה צורך גמור ולכן נצרכים לאישור מפורש של הסנהדרין, אבל בצרכי העיר שאינם סכנה גדולה (כ"כ כמו מלחמה) ויש צורך גמור, יש היתר תמידי אף ללא סנהדרין לכוף את בני העיר, כמו יציאה למלחמת מצווה.

כעין זה כתב בקובץ שעורים (בבא בתרא אות מא) כאשר בא להסביר מדוע ניתן לכוף לבנות חומה לעיר ושער לחצר:

ושמא הטעם בכל אלו הוא משום מצוה... וגם שמירת החצר מהיזק היא מצוה כמו בראה מים שוטפין ובאין, ואף דאינו חייב להוציא ממון משלו כדי להשיב אבדת חבירו, אבל הכא כיון שגם הוא נהנה מזה כמו חבירו אין זה הפסד ממון.

מדברי הקובץ שעורים נלמד שכאשר יש צורך ציבורי לעשות דבר שגם היחיד ייהנה, אם הוא ישתתף עם הציבור ניתן לכופו להשתתף עם הציבור ולא יכול לטעון שהוא לא צריך הנאה זו או שלדעתו מעשה זה מיותר. טעמו שבכל סכנה ציבורית יש מצווה על כל אחד, להציל את הציבור.

יש שהביאו ראיה שאין לכוף על חיסונים מדברי האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עג) הכותב שאין לכוף על נטילת תרופה אם יש מחלוקת בין הרופאים אפילו אם המתנגדים הם מיעוט. בתשובה הוא נותן כללים מתי ניתן לכוף ואחד הכללים הוא: "אם כל הרופאים שבבית חולים זה סוברים שזהו רפואתו".

נראה שאין ראיה מדבריו לנידון שלנו, אנו דנים בשאלה האם הרבים יכולים לכוף את היחיד כדי שלא יגרם להם נזק על ידו. והאגרות משה דן במקרה בו אם יקרה נזק הוא יקרה רק למטופל זה ולא לסובבים אותו.

למסקנה:

ע"פ דברי הרמ"א שאפילו יחיד יכול לחייב את הציבור בבניית חומה ושאר צורכי העיר ההכרחיים, באופן עקרוני ניתן לכוף את הנמנע מלהתחסן לעשות זאת כדי להציל את הסביבה מנזק, אך כמובן שיש לשקול את יעילות העניין במישור המעשי.

עם זאת כיוון שרבים מהציבור רוצים שכל סביבתם תתחסן ורואים את אלו שלא מתחסנים כגורמים נזק כללי, על כל אחד מוטלת החובה להתחסן, ומה שאין כופים על כך בפועל זה משיקול מעשי ולא משום שאין בדבר חיוב.

לכן ודאי שניתן להטיל סנקציות והגבלות למי שלא מתחסן ובכך לגרום לו להתחסן.