התראה קצרה בעזיבת מושכר

ה. נשכר הנכס לזמן קצוב, אין צורך בשום הודעה מוקדמת על הפסקת השכירות ויכול לצאת בזמן המיועד.

ו.  המשיכו בשכירות לאחר הזמן הקצוב, מבלי לדבר כלום על התנאים, ואין שם ראשי שנה קבועים להחלפת הדירות, יש בזה שלש שיטות בין הפוסקים:

לדעה אחת, חל עליהם מאז הדין של שכירות סתם ;

לדעה שניה, אם המשיכו בשכירות עוד שנה או יותר, אין צורך בהודעה מוקדמת על הפסקת השכירות בתום השנה, ״דעל דעת הראשונה דר בה״;

לדעה שלישית, רשאים המשכיר והשוכר להפסיק השכירות בכל זמן שירצו ללא כל הודעה מוקדמת.

ז.  1) אם המשכיר לא הקנה לשוכר את גוף הבית לדור בו ורק נתן לו זכות מגורים או זכות שימוש בבית, אין לשוכר דין מוחזק בנכם זה והוא עומד בחזקת המשכיר.

2) לאור הנחה זו, הדין הוא באלמנה המתגוררת בבית בעלה המנוח מתנאי בי״ד, שמאחר שאינה רשאית להשכיר הדירה לאחרים ואינה מורישה אותה ליורשיה, ויש לה רק זכות דיור ושימוש בלבד, אין דירה זו נקראת חצרה לקנות בה מציאה וכדו׳ ואין לה בה שום דין של מוחזק.

3)  ויתכן שבתנאי שכירות כאלה לא חל גם החיוב של הודעה מוקדמת על הפסקת השכירות.

ח. לפי דעת הפוסקים, רשאי הדיין לפשר בין הצדדים מדרכי שלום ולחייב עד קרוב לשליש מהתביעה, כפי ראות עיניו.

פסק־דין

תביעת התובעת היא לחייב את הנתבע בסך ששת אלפים ל״י, בהיות והנתבע שכר ממנה לפני חמש שנים את יקב ג., וכעת ערב התחלת עונת ייצור היין, הודיע לה שהוא עוזב את המושכר, ומאחר ולא הודיע לה על כך מראש י״ב חדשים שאין בדעתו להמשיך ולהחזיק במושכר (כפי הנפסק בשו״ע חו״מ סי׳ שי״ב סעי׳ ו׳), גורם לה הדבר מיד נזקים בסך ששת אלפים ל״י.

בישיבת ביה״ד מתאריך כ״א תמוז תשכ״ה הגיש ב״כ התובעת חוזים שסודרו בין הצדדים לשנות 16.7.58 עד 15.7.59 ו־ 16.7.61 עד 15.7.62׳ ובישיבה האמורה וכן בישיבה שלאחריה בתאריך י״א אלול ביסס ב״כ התובעת את התביעה והוסיף לטעון: ״מרשתי בקשה ממנו מראש, שאם כוונתו לעזוב המקום שיודיע לה קודם, ואנו יודעים שמזמן חשב כבר לעזוב, וגם הבטיח לה שששה חדשים לפני עזבו יודיע לו על כך, ולא עמד בהבטחתו והודיע לה רק כמשלש שבועות קודם, ומתוך שהחליט לעזוב את העסק לא רחץ את החביות וכתוצאה מכך אינן ראויות כבר לשימוש. התובעת ביקשה מדי פעם לחדש חוזה ולהכניס תנאים אחרים והוא דחה אותה בלך ושוב, וככה המשיך להחזיק במושכר מאז 15.7.62 בתוקף החוק ולא עפ״י החוזה. התובעת המשכירה היא לא בעלת הבית, אלא היא עצמה שוכרת ומשלמת שכר דירה ורשיון, ואם אין לה שוכר, היא חייבת לשלם לבעה״ב שכר לשנה שלימה. אבקש לכן לחייבו כפי התביעה. למעשה היא תפסיד שנתיים בגלל שנת השמיטה״.

התובעת הוסיפה לטעון: ״כשהנתבע הודיע לי על העזיבה, עניתי לו כי לא יתכן לעשות כן שלשה שבועות לפני תחילת העונה, הוא הציע לי שוכר, אך השוכר אמר אם היה זה לפני שלשה חדשים היה בא בחשבון. החביות החלו עתה להתפורר והמכונות להחליד, כי נשארו השנה ריקים ללא יין. שום תנאי מהחוזה לא התקיים ואנו המשכנו בע״פ, רציתי לחדש תנאים ולהוסיף גם תנאי שבמקרה עזיבה, עליו להודיע על כך שנה מראש, והוא התחמק. אני משלמת לבעה״ב שש מאות ל״י לשנה שכר דירה, ועוד כאלף ל״י אני משלמת עבור מסים ורשיונות״.

ב״כ הנתבע השיב: ״בתביעה ציינו סעיפים ו׳ ז׳ משו״ע סי׳ שי״ב, ואני מציין את סעיף ח׳ שבו נאמר, שאם קבעו זמן לשכירות יוכל השוכר לומר בסיום השנה שעוזב, ובכאן עשו הצדדים חוזים לזמן קצוב לשנה, ועפי״ז המשיכו. במקרה זה לא חל חוק הגנת הדייר. בחוזה כתוב רק שאם הנתבע ירצה להמשיך עליו להודיע על כך חודש מראש, גם מה שהנתבע הודיע לה על העזיבה כמה שבועות קודם לא היה זה מתוך חובה״.

הנתבע הוסיף לענות: ״לא הייתי מחויב להודיע מראש על העזיבה וגם לא ידעתי מראש על כך, כל השנים עבדתי באביזרים שלי כי המכונות של התובעת לא היו ראוים לשימוש״.

התובעת הזמינה לביה״ד ב׳ עדים. אחד סיפר שלפני כחדשיים רצה לשכור היקב, התובעת שלחה אותו אל הנתבע באמרה שהמפתחות אצלו, ראה את היקב וכעבור כמה ימים ענה שזה לא בא בחשבון, בתחילה אמר שהשיב שאילו היה זה לפני ששכר במקו״א מחסן, היה מתעניין יותר, ואח״כ הוסיף לומר שלאחר התיעצות עם אחיו, ענה שהוחלט שבגלל הנתונים של המקום איננו בא בחשבון ; והשני סיפר ששאלו אותו אם יש לו רצון לשכור את היקב וענה שהזמן מאוחר.

בסיכומים חזרו ב״כ הצדדים על טענותיהם. ב״כ התובעת הוסיף לנמק תביעתו בפירושים הלכתיים בסעיפי השו״ע המדברים מדינים אלה, וטען שבנוגע להכחשות שבין הצדדים באם הבטיח להודיע ששה חדשים קודם, המשכיר נאמן, והסתמך במה שנאמר בזה בחו״מ שם סי׳ שי״ב סעי׳ ט״ז, וביקש שעל יסוד נימוקיו ההלכתיים והחיוב עפ״י דין להודיע י״ב חדש קודם, ובצירוף הצד המוסרי שבדבר, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכירות למשך שנה. ב״כ הנתבע ענה לעומתו שבכלל אין במקרה שלפנינו דין חנות, שחל הדין של הודעה מוקדמת בי״ב חדש, דזה רק בית עסק ולא מסחר ולא הקפות, בו רק יצרו את היין והמכירה נעשית בחנויות במקו״א, והוסיף: ״הנתבע מעולם לא השתמש בחביותיה אלא בכלים משלו, הוא לא הבטיח להודיע לה מראש על העזיבה, כשאמר לה לפני שנה, בתשובה לשאלה, שימשיך להחזיק במושכר, היתה כוונתו שימשיך השנה. התובעת רצתה לשנות החוזה לטובתה והנתבע לא הסכים. אין כל מקום לתביעה ואבקש לדחותה״.

פסק דין

ונבוא בזה לבירור ההלכה ומיצוי נושא הדיון.

א. נאמנות המשכיר בטענותיו מול השוכר

ובראשונה, בנוגע לטענת ב״כ התובעת, דבהיות שהתובעת טוענת שהנתבע הבטיח לה שיודיע לה ששה חדשים לפני יציאתו שעומד לעזוב את המקום, הגם שהנתבע מכחיש, התובעת נאמנת כפי שנפסק בחו״מ סי׳ שי״ב סעי׳ ט״ז דבהכחשות בין שוכר למשכיר המשכיר נאמן בשבועת היסת.

הנה אין הנידון דומה לראיה כלל, ולאו מילתא בלא טעמא היא שהמשכיר נאמן נגד השוכר, כי הנאמנות שנותנים שם למשכיר, וכן בכל כיוצא בזה שמצינו שהמשכיר נאמן, הוא מפני שהמדובר שהמשכיר רוצה בטענתו להוציא את השוכר מדירתו, ומשום כך הוא נאמן מפני דהקרקע בחזקת בעליה עומדת, כמבואר בסמ״ע ס״ק כ״ט ובש׳׳ך ס״ק י״ז, אבל היכא שחילוקי הדעות בין השוכר להמשכיר הם להיפך, שהשוכר טוען שהרשות בידו לצאת מהבית והמשכיר רוצה לעכב זכותו כבנידוננו, אז בודאי חוזר בזה הדין שבכל מקום של כפירה בכל (ובקרקע אפי׳ במודה במקצת, עיין ש״ך שם ס״ק ט״ז), המוחזק נשבע היסת ונפטר, ובנידוננו השוכר הוא המוחזק והמשכירה רוצה בטענתה להוציא ממנו ממון.

ב. חובת הודעת עזיבת מושכר

ומאידך, גם מה שב״כ הנתבע ענה לעומת טענתו של ב״כ התובעת, שלנידוננו אין דין חנות שצריכים על כל הודעה י״ב חדש קודם, כי המקום משמש רק כבית עסק שבו הוא מכשיר סחורתו, אבל למכירת סחורתו שהוא היין, יש לו חנויות אחרות לשם כך במקום אחר, באופן שליכא בכאן הנימוק שיש צורך בזמן י״ב חדש לגביית הקפותיו, — גם טענה זאת אין בה כדי לסייע לטובת הנתבע. נפסק מפורש בשו״ע שם בסי׳ שי״ב סעי׳ ו' שכל החילוק שישנו בזה בין בית לחנות הוא רק בעיירות, אבל בכרכים גם בבית צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם, וירושלים שהוא מקום העסק הנידון בודאי דין כרכים לה.

כהוכחה לכך, נסתפק בזה שנציין כי הרדב״ז ז״ל בתשובותיו סי ל״ח כבר בזמנו השיב כי ירושלים נקרא כרך לענין השוכר בית שצריך להודיעו י״ב חדש קודם, בנמקו: ״שהרי באין לה מכל הלשונות מסוף העולם״, ועל אחת כמה בזמננו שלפי מספר תושביה בלבד כ״י נחשבת בודאי לכרך.

ג. הנוהג בהודעה על עזיבת מושכר

ובזה נגש לבירור ההלכה, נתחיל את דברינו בנקודה אחת הנמצאת בשו״ת הרדב״ז שם, והוא בנוגע לספק שיש לנו אם בכלל חל בנידוננו הדין של חיוב הודעה בי״ב חדש קודם, והיינו בהיות ומנהג המדינה בכאן מאז ומקדם שאין חיוב של הודעה י״ב חודש קודם, ותקופת החיוב של הודעה־מוקדמת נקבעת לפי החוזה שהשוכר ומשכיר מסדרים ביניהם, וא״כ באין חיוב כזה הרי כשנשלם הזמן יכול לעזוב בלי כל הודעה מוקדמת. וכך אנו רואים באמת שנקבע בחוזים שלפנינו שסודרו בזמנם בין התובעת לבין הנתבע (היינו בחוזים מתקופות 16.7.58 עד 15.7.59 ומ־16.7.61 עד 15.7.62) שהוכנס בהם סעיף (והוא סעיף 8) האומר שהנתבע יהא רשאי להאריך ההסכם לתקופה נוספת של שנה בתנאי שעליו לשלוח על כך הודעה בכתב חודש קודם, ומינה שאם לא ירצה להאריך לתקופה נוספת, אין עליו לשלוח לנתבעת על כך כל הודעה מוקדמת, ואם אמנם המנהג כך, והתנו ביניהם לפי המנהג ולא עפ״י טעות מפני שלא ידעו הדין, הרי מצינו להרדב״ז בתשובותו שם שפוסק שאם נהגו להוציא שלא בטעות, הכל כמנהג המדינה.

ויעוין גם בספר ערך שי על חו״מ סימן שי״ב סעי׳ ה׳ שכותב נמי עפ״י דברי התומים בסי׳ ע״ג סעי׳ י״ד סקט״ו דאזלינן בזה בתר דינא דמלכותא אם זמן ההודעה אינו כד״י וכו׳, דמתחילה סתמא השכיר אדעת כן, ע״ש.

ד. במקום שצריך להודיע מראש על עזיבה מה אחריות השוכר כשלא הודיע 

וכעת נבוא למה שנראה לנו גם בבואנו לדון לפי מקוריות ההלכה בזה.

בגמ^׳ בב״מ ד׳ ק״א ע״ב וברמב״ם פ״ו משכירות וטור וחו״מ סי׳ שי״ב כתוב שהדין בזה שאינו יכול להוציאו או שאינו יכול לצאת, אם לא הודיעו מקודם לכן בזמן הקבוע לכך, אבל לא נזכר במפורש באם עבר ויצא אם צריך לשלם לו מדינא עבור הוצאות ההיזק שנגרם לו עי״כ.

ומצינו בשער משפט בסי׳ שי״ב סק״ב, מובא גם בפ״ת סק״ד, דס״ל להלכה, דמ״ש הט״ז בסעי׳ ז׳: ״ואם לא הודיעו א״י לצאת אלא יתן השכר״, היינו דדינא הכי הוא שא״י לצאת מהבית שלא יגרום היזק לחבירו, דגרמא בנזיקין פטור אבל אסור ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם, ומשמתינן אותו עבור כך דכל הגרמות משמתין אותו עד דמסלק היזקא, כמבואר בסי׳ נ״ה ס״א בהגה ובסי׳ קע״ה ס״ג, אבל באמת אם יצא מהבית ולא הודיעו אין מוציאין ממנו בב״ד דאינו אלא גרמא בעלמא דפטור, ע״ש.

והפתחי תשובה שכותב בנחלת צבי לחלוק על השער משפט, תוקף דבר השגתו הוא במה שהשער משפט שם רוצה לומר דדינא הכי גם במה שנפסק בחו״מ שי"ב בסעי׳ י״ד בנשאר חודש לאחר שכלתה השנה וכו', בנמקו דנחשב בשם גרמי, אבל בדין זה דסעי׳ ז׳, שהוא כבעין נידוננו, נוטה גם להצדיק דעתו של השער משפט בכתבו: ״ונהי דהכא בדין דסעיף זה דלא מיירי במקום שיש ראש השנה קבוע י״ל דהנכון עם הרב שער משפט הנ״ל דאין מוציאין ממנו בב״ד, דלא ברי כל כך שהיה משכירו לאחר, אבל בההיא דסעיף י״ד נראה דדמי לפועלים, ומ״מ הכל לפי ראות ב״ד אם הדבר ברור שהיה מוצא להשכיר או לא", אלא דאח״כ כותב דיותר נראה דגם בדין דסעיף זה מחויב מדינא לשלם ומוציאין ממנו בב״ד וכו׳, אבל לבסוף נשאר בזה בצ״ע כיעו״ש, ועכ״פ יכול הנתבע, שהוא המוחזק בכסף, לטעון קים לי.

ה. האם שוכר שהמשיך שכירות ללא חוזה הוא על דעת החוזה הראשון

עוד לנו לברר נקודה שניה בזה, והוא מה שטען ב״כ הנתבע דיותר יש לדמות נידוננו למה שנפסק בחו״מ שם בסעי׳ ח': ״דאם שכרו לזמן קצוב כיון שכלה הזמן יכול להוציאו מיד״, כי בחוזים שבין הצדדים כתוב בכל פעם מפורש שהוא לתקופה קצובה לשנה, והיה הדבר פשוט ביותר אילולא שלאחר מיכן המשיך הנתבע לגור במושכר כמה שנים בסתמא עד שעזב המקום, מבלי כל חוזה ומבלי כל הסכם של פסיקת זמן, ויש לטעון על כן דתו נחשב כשכר בסתמא, וכפי שהרבה להשיב בכיוון זה ב״כ התובעת, וכך מצינו באמת להגר״ש קלוגר ז״ל בחכמת שלמה בחו״מ שם סעי׳ א׳ דכותב בדבריו שם דאם שכר לזמן קצוב לשנה ואח״כ המשיך לגור כמה שנים בסתמא ולא דברו זע״ז מאומה כלל, חל על זה דין הודעה דלא הו״ל לאסוקי אדעתא ולשאלו ואם לא הודיעו הוי זה מן הסתם כאילו השכירו לו עוד להבא עיי״ש.

אך לעומת זה, מצינו בכסף הקדשים בחו״מ שם סעי׳ ח׳ שמסתפק בזה, בנימוק די״ל דגם אם ישב כמה שנים ולא היה פקפוק מלהמשיך שנה אחר שנה, מ״מ מספק מכין את עצמו אולי לא יומשך ע״ש, ובנידוננו יש רגלים לטענה זאת שמספק מכין את עצמו, כי התובעת בעצמה הודתה בדבריה כי בכל שנה הלכה לשאול את הנתבע מה יהיה — ואם חושב לצאת, וביקשה לפי דבריה לסדר חוזה חדש, ובשנה קודם (ביוני 64) שמעה שהנתבע בונה יקב במוצא ובאה לשאול אותו על כך, וגם בא כחה טען בדבריו כי למעשה מאז שפג תקפו של החוזה האחרון לפני כמה שנים, המשיך הנתבע לגור במקום רק בחסד, או כפי ביטויו, לפי ״הסכם ג'נטלמגי״.

ערוך השלחן בסי׳ שי״ב סעי׳ כ״ד לא מסתפק בזה כלל, ופשוט לו הדין דבשכר לזמן קבוע וכלה הזמן גם אם המשיך לגור עוד כמה שנים, מ״מ יכול השוכר לצאת והמשכיר להשכיר גם בלא הודעה מקודם, בנמקו: ״דהוי כשכרו לזמן דכיון דשנה ראשונה שכרו לזמן, ממילא דגם השניה והשלישית ולהבא נחשב כשכרו לזמן דעל דעת הראשונה דר בה״.

עוד זאת מצאנו בשו״ת מהריב״ל בח״ד סי׳ כ״ח, מובא בכמה מספרי גדולי הפוסקים, שכתב על הדין שנפסק בחו״מ שם בסעי׳ י״ד, דאם אחר שכלתה השנה נשאר בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות השנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, דהדין עם שמעון, והוא מתשובת הרא״ש, דכל זה דוקא במקום שיש ראשי שנים קבועים, אבל במקום דליכא ראשי שנים אלא כל שעתא ושעתא ימצא, מודה הרא״ש דיכול המשכיר להוציאו והשוכר יכול לצאת, ועל כן פסק בעירו קושטנדינה דאין ראשי שנים קבועים, הרי המשכיר יכול להוציאו לשוכר והשוכר יכול לומר בכל שעה איני רוצה לדור בזה החנות ע״ש. ובספר בית המלך על הרמב״ם בחלק השו״ת סי׳ ה׳ פסק עפי״ז ג״כ בפשיטות דבליכא מנהג יכול להוציאו, וסיים על כן בנידונו בלשון: ״ופה ירושלים שאנו דנים בו פשוט דליכא מנהג זה ויכול להוציאו״ (דברי המהריב״ל מובאים בפשיטות גם בשו״ת חקרי לב ח״ב סי' ס״ו, ובספר ארח משפט סי' שי״ב הגה״ס אות ט״ז וספר ישרי לב חחו״מ אות ש׳ סק״ז, ובעוד ספרי פוסקים). ובזמננו הרי ג״כ אין פה בירושלים עיה״ק ת״ו ראשי שנים קבועים כידוע, והחוזים שבין הצדדים ג״כ יוכיחו שתפסו להם תאריך של קביעות שנת השכירות ביניהם באמצע שנה ובאמצע חדש, מאותו זמן שגמרו ביניהם על השכירות, וא״כ לפי״ז אין חיוב הודעה לא על המשכיר ולא על השוכר, והשוכר היה יכול לצאת בתום הזמן בלי כל הודעה, ובפרט בשקדם והודיע על כך כמה שבועות לפני כן.

ואין לטעון דשאני נידוננו מכל האמור, בהיות וישנו חוק הגנת הדייר וגם בשוכר עפ״י חוזה לשנה אחת החוק מגין עליו שיכול להמשיך לגור גם בלי קביעות זמן וא״כ יש לחשוב זה כשוכר בסתם, דזה אינו, דחוק הגנת הדייר הוא רק להגנת השוכר שהמשכיר לא יוכל להוציאו, אבל השוכר יכול לצאת מהדירה בכל עת שירצה כל עוד אין נגדו התחייבות מפורשת שלא לצאת עד זמן קבוע.

ו.האם יש לראות את מעמד הנתבע כשוכר

ועוד בה שלישיה, דיש לשדות נרגא בעיקרו של דבר, אם לפנינו בכלל נידון של שוכר ומשכיר אשר חלים עליהם דיני שכירות הבתים וחיוב ההודעות המוקדמות לפני היציאה שנאמרים בזה בשו״ע חו״מ שם, והוא זה: דהתובעת כפי שסיפרה לפנינו בטענותיה אינה הבעלים על הנכס המושכר, והיא בעצמה שוכרת ששכרה הנכס מהבעלים האמיתיים ומשלמת לו שכר דירה, ולא זו בלבד (כי זה לא היה מגרע בהיות שסו״ס היא השכירה לנתבע והנתבע הוא שוכר), אלא כשמעיינים בחוזים שביניהם נוכחים לדעת כי אין זו השכרה רגילה, דנזהרו בהם מאד שלא להזכיר בכל הסעיפים שלפנינו ענין של השכרה, וכפי הנראה מפני שאין לתובעת בתור שוכרת זכות לכך, אלא כתבו שההסכם שבין הצדדים בזה הוא נתינת זכות שימוש במקום בלבד ובלשונם: ״להרשות לצד ב׳ (הוא הנתבע) להשתמש ביקב ובכל הציוד שבו״׳ וכך מוזכר כאמור בכל סעיף וסעיף שלפנינו רק ענין של מתן־רשות, ובולט שבא להוציא שאין כאן ענין של השכרה שעל זה כנראה אין רשות לתובעת בתור שוכרת.

ומלבד שניכרים הדברים שלפי חוק המדינה אין למי שמקבל רק זכות שימוש במקום — אותה הזכות שיש לשוכר ממש, ונחשב רק כמי שהשוכר אספו לתוך ביתו, וזכות הגנת הדייר נשארת לשוכר בלבד, חוץ מזה יש לחילוק זה, בין שוכר בית לבין מקבל רק זכות שימוש בו, אסמכתא מפורשת בהלכה.

דהנה בחו״מ סי׳ קל״ח סעי׳ א׳ בדין דשנים אוחזין בכלי וכו^׳ או יושבים בצד ערימה וכו׳ יחלוקו, פוסק הרמ״א:

״מיהו אם הבית של אחד ולקח את חבירו אצלו וחלוקים על הנכסים שבבית, הרי הם בחזקת המוחזק בבית״.

וכותב הש״ך בסק״ב:

״ולקח את חבירו אצלו כו׳ פי׳ ואסף את פלוני חבירו לדור אצלו בבית, כיון שהוא עיקר הבית, הנכסים בחזקתו, וה״ה אפילו אין הבית שלו לחלוטין רק שהוא שכר הבית ופורע השכירות רק שאסף את חבירו אצלו, הנכסים בחזקתו כיון שהוא לבדו שכר הבית וכו'״׳ ע״ש.

הרי שיש גדר של שוכר בית ויש גדר של נאסף בבית, שחבירו השוכר אסף אותו אצלו, ושבכה״ג כל הזכויות של שוכר נשארות לחלוטין לראשון (השוכר) בלבד.

אמנם בביאור הגר״א בסק״ד מבאר דכוונת הרמ״א היא בשלא השכירו, וכך מבאר בנתה״מ בסק״ב דהיינו דוקא בחנם אבל בשכירות כיון דשכירות ליומא ממכר הוא שניהם מוחזקין בשוה ע׳׳ש.

אבל מצינו בשו״ת עבודת הגרשוני סי׳ קכ״א (מוזכר גם בפ״ת שם סק״א), שחילק במפורש בין שוכר בית בכדי לגור בו לבין מקבל רק זכות השתמשות אפילו שמשלם על זה שכר, דנשאל שם באלמנה שנישאת לאיש והיה התנאי שידור עמה ועם בניה בחנם בביתה ששייך ליתומים שלה, ולאח״ז הלכה האשה לעולמה ונפלו הכחשות בין האפוטרופסים של היתומים לבין האיש הנ״ל בנוגע למה שנמצא בבית, וטענו האפוטרוספים דבהיות שגוף הבית שייך ליתומים רק שהאיש דר בו בשכירות במה שנותן להם מזונות, ע״כ הם מוחזקים בכל מה שנמצא בבית וכו׳ ; והאיש טען שבהיות שהוא השוכר הרי הוא המוחזק בכל הנמצא וכו', והשיב דהדין עם היתומים, ובראשונה מברר מפני דדבר זה שהשוכר יקרא מוחזק במחלוקת שנויה וכו׳, ועוד הוסיף וכתב וז״ל:

״ועוד קאמינא שבנ״ד כו״ע ס״ל שאין שכירות זה כממכר, משום דאיכא למימר עד כאן לא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אלא היכא שהקנה המשכיר להשוכר את גוף הבית לדור בו, דאז אין המשכיר ולא השוכר יכולים לחזור בהם וכו', אבל בנ״ד שכתוב בשטר התנאים וז״ל כנגד זה ידור הזוג הנ״ל וכו׳ אין לשון זה מועיל כלל וכו׳, ואף אם נאמר שכיון שדר אינן יכולים לחזור בהם כו', מ״מ לא אמרינן בזה שכירות ליומא ממכר הוא, כי אין לו בגוף הקרקע כלום״, עיי״ש. הרי בחילוק האמור ששוכר נקרא כשהמשכיר משכיר לו גוף הבית לדור בו, אבל בנותן לו רק זכות מגורים או רק זכות שימוש, אין לו הזכויות שיש לשוכר מכיון דאין לו בגוף הקרקע כלום".

והכי מצינו שהשיב בכזאת גם הגרע״א בתשובותיו בסי׳ קל״ג (מובא גם בפ״ת באה״ע סי׳ צ״ג ס״ק ט״ו) לגבי אלמנה שיש לה זכות דירה מתנאי בי״ד, דלא נקרא תפיסת מטלטלין בזה שמונחים בדירה שגרה בה כנ״ז, אף דבעלמא מהני זה כשוכר, מפני: ״דיש לומר דדירת אלמנה גרע וכו׳ אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן אותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש, רק שיש לה זכות דירה מתנאי ב״ד י״ל דלא מקרי חצירה, וגם כיון דלא הי' לה ענין זכות בדירה זו רק שמוטל בתנאי ב״ד דהיינו שמניחה לגור בתוכה, אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה שכירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה", עיי״ש,

הרי שהגרע״א נגע ג״כ לחלק בזה בבעיין הנל.

וא״כ לפי״ז יש מקום רב לומר דבנידוננו, שכאמור לא היתה כאן שכירות כי אם נתינת זכות שימוש וכנ״ל, אם כן אולי על כגון דא לא נאמר בכלל הדין של הצרכת הודעת־יציאה שנאמר בזה לגבי שוכר ומשכיר.

מכל האמור, מכל נימוק ונימוק לבד, ובפרט בצירוף כל הנימוקים יחד, יש מקום לפטור לגמרי את הנתבע מכל התביעה.

ז. חובת הנתבע בנזק שגרם

אולם בהיות שזה ברור שהנתבע גרם לתובעת היזק בזה, שהמקום עומד ריק זה כמה והתובעת משלמת ע״ז שכר דירה, מסים וכו׳, וכפי שהזכיר השער משפט חייב לצאת בכגון דא ידי שמים ולשלם, וגם לפי דברי התובעת, הבטיח לה הנתבע להודיע לה על יציאתו ששה חדשים קודם, ולא קיים זאת, דאם כן הדבר יש מקום רב לטענה על כך מצדה, כדמצינו בספר ערך שי על חו״מ שכותב על הדין דסעי׳ ח׳ בשכרו לזמן קצוב, דאם דברו זע״ז שישאר לשנה השניה, הגם שלא עשו קנין, אינו יכול להוציאו בשנה שניה רק אם חזר והודיעו שלשים יום לפני השניה, דכיון שהבטיחו המשכיר הוי כמשכיר סתם דסמך השוכר שלא יוציאו, דכל הטעם דזמן קצוב מבואר ברי״ף ס״פ השואל דמידע ידע דזמנו כלה וכמו שהודיעו, וא״כ בכה״ג תו לא ידע שיחזור בו אף דלא עשה קנין, דהא גם במשכיר סתם ליכא קנין על לאחר חודש ראשון, וכ״ש דשארית ישראל לא ידברו כזב וכו׳ עיי״ש, וה״נ בנידוננו י״ל שסמכה על הבטחתו, על שארית ישראל לא ידברו כזב, ולא דאגה על כן למצוא שוכר אחר, והגם שהנתבע מכחיש וטוען שלא הבטיח לה בכזאת, יש מקום לחייבו איפוא עכ״פ שבועת היסת להכחישה. ובכלל כותבים הפוסקים שבכדי להטיל שלום, יכול הדיין לפשר ולחייב עד קרוב לשליש מהתביעה כפי ראות עיניו, עיין בפתחי תשובה חו״מ סי׳ י״ב סק״ג ובסי׳ ס״א סק״ד, וכן יעוין גם בשו"ת דברי מלכיאל ח״ב סי׳ קל״ג שמעיד שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי התביעה עיי״ש, לכן יש גם בנידוננו לפשר ולחייב את הנתבע לשלם את ההיזקים הממשיים שגרם לתובעת, היינו הסך שש מאות ל״י שכ״ד שהיא משלמת, וכן עוד כאלף ל״י עבור מסים ורשיונות שמשלמת לפי דבריה, אלא שעל התובעת להמציא לנתבע הוכחות מפורשות על כך- על כן פוסקים:

על הנתבע לשלם לתובעת סך שש מאות ל״י עבור שכ״ד שמשלמת, ועוד כאלף ל״י עבור מסים ורשיונות, כנגד הוכחות שאמנם עליה לשלם בכזאת.

ניתן ביום שלישי י״ד חשון תשכ״ו.