אבידה שנמצאה בבית בעלים המאבד לאחר יאוש
הרב לבנון דוד דב
הרב שפירא שמואל
ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. תיק מס' 54-נח
פס״ד באבידה שנתיאשו ממנה בעליה והיא בתוך ביתו
נושא הדיון
ראובן חשמלאי מוסמך הוזמן לעבוד עבודת חשמל ושיפוצים בבית הגביר שמעון ובסופר מרקט שלו. בין העבודות היה עליו להחליף נברשת חשמל ישנה מאוד ועתיקת יומין, בחדשה. בעת שפירק ראובן את הנברשת הישנה נשרו אלפי שטרות של 100$ כל אחד. ושמעון שהיה במקום ראה איך שנשפכים הדולרים צעק ואמר הוי שכחתי שהנחתי את הדולרים האלו וכבר נתיאשתי מזה. כששמע כך ראובן ששמעון התיאש ממנו, מיד קפץ ואסף את הדולרים ואמר זכיתי בהם כיון שנתיאשת. ושמעון צווח כיון שאני הנחתי אותם כאן בביתי ורק שכחתי לא הוי יאוש.
פס״ד
על ראובן להחזיר את הכסף לשמעון.
השאלה לדיון
האם יאוש מועיל בדבר שהוא ברשותו של אדם, והאם חצירו של אדם קונה לו באופן כזה?
תשובה
א. האם יש דין יאוש בחפץ שנשאר ברשות המתייאש?
איתא בב״מ כו:
"אם היה משכירה לאחרים אפי׳ בתוך הבית הרי אלו שלו".
ובגמ׳:
"אמאי ניזיל בתר בתרא, מי לא תנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, בהר הבית חולין וכו׳".
וכתבו התוס׳:
"וניזיל בתר בתרא היינו בעה״ב דלעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חיפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה שהוא שלהם אלא בבעה״ב שעדיין נשאר בביתו באחרונה. כגון מעות דתלינן בתר בתרא, ואפי׳ אין בו סימן דאין בעה״ב מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכו׳".
משמע דאם שמענו במפורש שהתיאש מועיל היאוש. והביאו הנתיבות סי׳ רנט ס״ק א. וראה עוד בשו״ע לר״ז הל׳ מציאה ופקדון סעי׳ יא שהוא כדברי התוס׳. וכן משמע מדברי הרא״ש גבי מצא בגל ובכותל ישן מחציו ולפנים של בעה״ב. וכתב הרא״ש אע״ג דשתיך דרך בעה״ב להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש. משמע דאם אמר בהדיא שהתייאש קנאו המוצא.
אולם כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ בדף יד ע״ב בהלכות וז״ל:
"דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע״מ לגוזלה קודם יאוש דאי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד בעלים ושומר שכר שלהם הוא, הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים. הרי בהדיא היכא דהיא ברשות בעלים אע״ג דשמעיניה דמיאש לא הוי יאוש".
ובקצוה״ח רנט ס"ק א' הקשה על דברי הרמב״ן מתאינה הנוטה לדרך ומצא תאינה תחתיה דהוי נמי מטעם יאוש ואע״ג דהתאינה ברשותו. וכן גבי אלו מציאות גבי מוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות דהרי אלו שלו ואע״ג דחצר השותפין הוא. וכן בגיטין מא א גבי נתיאשתי מפלוני עבדי משמע בתורת יאוש ואע״ג דעבד חשיב לעולם ברשותו דיד עבד כיד רבו. ולכן פירש דהרמב״ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא דברשותו נמי מועיל יאוש כל היכא דאתי חצירו וזכה לו, אלא דכתב להא שידו כיד הבעלים ושומר עליהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים היינו כיון דהשומר אינו מתיאש שהרי הוא תחת ידו וידו כיד הבעלים, א״כ יאוש דבעלים לא מהני אלא היכא שמונח בחצירו בענין דחצירו לא קנה לו מהני יאוש ע״כ. אולם בנתיבות לחלק יצא בין חצר המשתמרת לחצר שאינה משתמרת. דדוקא כשהוא מונח במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר לכל עובר ושב מקרי האבידה שכבר יצא מרשותו ומהני ביה יאוש, אבל שהוא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני ביה יאוש דלא רבתה רחמנא יאוש רק גבי אבידה, וזה שמונח במקום המשתמר לאו שמיה אבידה.
ובזה מתיישבת קושית הקצות גבי עבד כיון דהעבד גזל עצמו וברח הוי כאילו הוא ביד גזלן ומיקרי אינה ברשותו. ולפ״ז אין ראיה מדברי התוס׳ דאבידה בחצר שאינה משתמרת דלא מבעיא דבג׳ נכרים ודאי נקרא דאינו משתמר אלא אפי׳ בג׳ ישראלים מ״מ מיקרי אינה משתמרת.
ב. כותל ישן שנמצאה בו אבידה
וכתב הרמב״ם בפט״ז מגזילה ואבידה ה״ח גבי המוצא מטמון וז״ל:
"והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, ק״ו למטמון הקדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו".
ובהשגות הראב״ד:
"א״א זהו ק״ו שיש עליו תשובה. אבידה שבים למי תזכה הים, אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן. אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהיה בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי". ע״כ.
וכתב המ״מ:
"ולפי דעת הרב אפילו בחצר המשתמרת דין זה קיים, ולפי דעת הראב״ד דוקא באינה משתמרת. ועיקר הדין כדברי רבינו ז״ל שאל״כ הו״ל למתניתין לאפלוגי בדידיה".
ובאבן האזל פירש מחלוקת הרמב״ם והראב״ד דדעת הראב״ד דאפילו חצר המשתמרת דינה כמו אינה משתמרת דטעמא דחצר שאינה משתמרת לא מהני כתבו הראשונים משום דלא הוי דומיא דשלוחו דאין אדם מניח בחצר שאינו משתמר, ומטעם יד לא מהני אלא בסמוכה ובעומד בצד שדהו מהני מדין יד. והעיקר הוא שאינו משתמר בשביל הזוכה. והרמב״ם ס״ל דכיון דהגל בעצמו הוא משתמר ואם ידעו הבעלים שהמציאה מונחת היה משתמר עבורם ורק שהבעלים לא ידעו אין זה חסרון בצד החצר. ובדעת הרמב״ם י״ל דאף דיאוש ברשותו אף שהוא אינו יודע באותה שעה שנמצאת והוא מתיאש, מ״מ כיון דלבסוף ימצא, אין ע״ז שם אבידה ועל מה דלא הוי אבידה לא מהני יאוש, ע״ש.
וכתב האור שמח:
"והנה מתבאר מדברי רבינו דאף אם הוא תוך רשות הבעלים המשתמר כיון דאבודה הימנו ומכל אדם נפקע מרשות הבעלים. ולפי״ז צ״ע הא דתניא בתוספתא פאה פ״ב חורי הנמלין אסורין משום גזל ואם הפקירם בעה״ב מותרין משום גזל. וזה מסתברא דחורי הנמלין הוי אבוד הימנו ומכל אדם, יעויין תענית ה׳ נעשה להן נס ונתגלה להן מה שבכתלין ומה שבחורי הנמלים. ואמאי אסורים משום גזל. וכן משמע משנה דפ״ד דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה״ב. ויעויין מעשרות פ״ה. ומוכח מזה כהראב״ד שבתוך שדהו המשתמר חוזר וזוכה לבעליו ולכן לא נפקע מרשותו".
ובמחנה אפרים קנין חצר סי׳ ז כתב:
"ובעה״ב שנאבד לו שום דבר בתוך ביתו וכסבור שנגנב ממנו ונתיאש ואח״כ מצאו אחר בתוך הבית אי זכה בו המוצא אותם מכיון שראינו שנתיאש בעה״ב".
והביא דברי התוס׳ הנז״ל דמשמע מדבריהם דאם שמענו לבעה״ב שנתיאש הוי של מוצאם ולא אמרינן כיון דברשותיה קיימי אין יאוש מועיל בהסת כמ״ש הרמב״ן במלחמות דטעמא דאבידה שנטלה קודם יאוש שאינה נקנית ביאוש שניתאש אח״כ מפני שידו כיד הבעלים וש״ש שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים. אבל לפי טעם הרמב״ם ז״ל והראב״ד בפט״ז מגזילה ואבידה גבי חנות ומטמון נראה דלא ס״ל לחילוק התוס׳, ובכל גוונא קנה לו חצירו ואפילו במעות כל שהיא חצר המשתמרת. ולפי״ז בנד״ד שנאבד לו לבעה״ב מעות בתוך ביתו אפילו ראינו שנתיאש מהם אין יאוש מועיל דברשותיה קיימי. ובתורף דבריו דגם לדעת הרמב״ם ס״ל דאם נתיאש במה שנאבד לו בביתו דלא מהני יאוש כל שהוא דבר שעתיד להימצא, ושאני הכא גבי מטמון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם ואין עתיד להימצא. ע״כ.
ג. העולה לדין
וא״כ בנד״ד לא דמיא למטמון כיון שרגילות הוא לאחר זמן לפרק הנברשת או בגלל קלקול או בגלל שהשתנה הטעם ומעונינים להחליפו ודאי דלא מהנהי יאוש. נמצא דבעובדא דידן לשיטת הנתיבות בין לדעת הרמב״ן בין לדעת התוס׳ כיון דביתו הוי חצר המשתמרת עדיין ברשות הבעה״ב הם ולא הוי יאוש. ולדעת הקצות דלכו״ע הוי יאוש כל היכא דלא אתי חצירו וזכה לו, וא״כ בעובדא דידן נמי אע״ג דהוי יאוש אי נימא דחצירו קנתה לו זכה בהם בעה״ב. והילכך על החשמלאי להחזיר את הכסף במלואו לבעה״ב.
ואף אם קדם החשמלאי ותפס חלק מהדולרים באויר, ולא הגיעו לחצירו של בעה״ב, אפ״ה חצירו של בעה״ב קנתה לו. חדא משום שהיו מונחים בגג החצר שלו, ועוד, דאף אם לא זכתה לו גגו, כיון שהגיעו לאויר ביתו זכה בהם, כמבואר בשו״ע חו״מ סי׳ רמד סעי׳ כד:
"הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא בפתח אחרת ונתנו לבעה״ב במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית הוי ספק ולא זכה בעה״ב וכו׳. בד״א באויר שאין סופו לנוח אבל אם סופו לנוח כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר".
הרי בהדיא דאויר שסופו לנוח כמונח דמי.
