בס"ד


מס. סידורי:13359

מקומה של פשרה בדין תורה ובדין פשרה בטעות

שם בית דין:הליכות עולם שעל יד בד"צ "בית יוסף"
דיינים:
הרב אוחיון דוד
הרב פנחסי שמואל
הרב ששון יונתן
תקציר:
הנתבע הסכים לפסק הפשרה בו הוא מתחיב 20,000 ש"ח פיצויי פיטורין. לאחר שבירר האם החוק מחייבו בפיצויי פיטורין ונודע לו שלא, הבא לערער על הסכמתו לפשרה.
לטענתו זו פשרה בטעות ולכן יש לבטלה.
פסק הדין:
בקשת הנתבע לביטול הפשרה – נדחית.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ' אייר תש"פ

לפנינו בקשת הנתבע לביטול פשרה שהושגה בבית הדין בהסכמת הצדדים.

רקע ועובדות

הצדדים הגיעו לבית הדין וחתמו על שטר בוררות, התביעה נסובה סביב דרישת התובעת לקבל פיצויי פיטורין אחר 22 שנות עבודה כעוזרת משק בית. היקף משרתה היה שעתיים וחצי פעמיים בשבוע, שכרה החודשי של התובעת עמד על 2,000 ₪. לפיכך עמדה תביעתה לפיצויי פיטורין על סך 44,000 ₪. הנתבע מצידו טען כי לא מגיע לתובעת פיצויי פיטורין כלל, מכמה וכמה סיבות, אשר אין כאן המקום לפרטן, במהלך הדיון העלו הצדדים טענות שונות ומגוונות בקשר לשאלת חיוב המעסיק בתשלומי פיצויי פיטורין.

לאחר שמיעת הצדדים, הציע בית הדין בפני הצדדים את האפשרות לסיים את התביעה שביניהם בהסכמה לפשרה כדלהלן: הנתבע ישלם 20,000 ₪ לתובעת, ובזה תקבל התובעת את מלוא זכויותיה בכל הקשור ליחסי עובד ומעביד שהיו ביניהם.

לשאלת הנתבע אם חייב הוא בתשלום זה על פי הדין, הבהיר בית הדין, כי אין זה על פי הדין אלא על פי פשרה אם יחפוץ בה ללא קשר לחיובו בכך משורת הדין. ככל שיבחר שלא לקבל את הצעת הפשרה ויחפוץ בפסיקת הדין, ידרוש בית הדין אצל המומחים בפסיקה האזרחית, אם מקרה כגון זה מזכה את התובעת בפיצויי פיטורין. יתכן שיהיה פטור לחלוטין או לחילופין חייב במלוא הסכום. מאחר ובמקרה של פיצויי פיטורין הבסיס ההלכתי לחיוב פיצויי פיטורין, הינו המנהג לשלם פיצויי פיטורין על פי מה שנקבע בחוק האזרחי.

הנתבע נאות לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין, ביקש פריסת תשלומים, ובתיווך בית הדין הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום פיצויי פיטורין בסך 20,000 ₪ בחמישה תשלומים שווים. בית הדין כתב את הסכמת הצדדים על הסכום הנזכר בתשלומים כנ"ל, הקריא בפניהם את שכתב, וכשקיבל את אישור הצדדים, נתן להסכמה תוקף פסק דין.

כעבור מספר ימים פנה הנתבע באמצעות בא כוחו ותבע את ביטול הפשרה, מאחר שלטענתו בירר אצל מומחים בפסיקה האזרחית והעלה כי ללא ספק איננו צריך לשלם פיצויי פיטורין במקרה כעין זה, הואיל וכך רצונו בביטול הפשרה. 

למכתב התביעה לערעור ולביטול הפשרה שהגיש בא כוחו, צורף מכתב חוות דעת שנכתב על ידי בא כוח הנתבע בה הוא מביע את חוות דעתו בצורה נחרצת כי בנידון נשוא התביעה אין בסיס כלל לחיוב בתשלום פיצויי פיטורין.

טענות בא כוח הנתבע

בא כוח הנתבע תמך את יסודותיו בבקשה לביטול הפשרה, על שני יסודות:

האחת, כי הצעת הפשרה היא שלא ממין העניין, מאחר ולדעתו אין צד בחיוב פיצויי הפיטורין, ולטענתו פשרה באה רק במקום ספק בדין או במנהג.

השנית, כי דין הפשרה כפשרה בטעות, מאחר ולדעתו על פי החוק והמנהג אין התובעת זכאית בפיצויי הפיטורין כלל בהתאם לנסיבות המקרה, משום כך הפשרה בנידון כעין זה, דינה כדין פשרה בטעות. כראיה לכך ציין לדברי מהרש"ם בתשובה חלק ג' סימן רס"א.

דיון והכרעה

הבהרה קודם לכל דיון

קודם לכל דיון, רואה בית הדין צורך להביע את תמיהתו על עוה"ד ב"כ הנתבע שמסר מכתב חוות דעת, ועירב במכתבו פרטים שאינם ממין חוות הדעת, כמו הצגת רקע עובדתי השונה מכפי שהוצג בפני בית הדין.

זאת לאחר שבמהלך הדיון הסכימו התובע והנתבע על הרקע העובדתי ולא הכחישו זה את זה, הן על משך תקופת העסקת התובעת, הן על היקף המשרה השנתי.

מיותר לומר כי בית הדין אינו רואה צורך להתייחס להצגת עובדות אלו ע"י ב"כ הנתבע, בלא שיציג לכך הוכחות וסימוכין, שיוצגו בפני התובעת, ותוגש תגובתה.

מקומה של פשרה בדין תורה

בית הדין מוצא לנכון להבהיר כי מקומה של הצעת פשרה על פי דין התורה, איננו כרוך במציאות ספק בדין בהלכה או במנהג. מקומה של הצעת פשרה על פי דין התורה הוא תחילה וראש לכל דין תורה. כפי שפסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ב סעיף ב' בזה"ל:

מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה, הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח.

הן אמת כי בדברי השולחן ערוך חושן משפט סימן י"ב סעיף ה' ישנה משמעות כי מקום פשרה הוא במקום שאין הדבר יכול להתברר על פי הדין. שהרי כתב השו"ע בזה"ל:

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.

אולם כבר ביארו הפוסקים, יעויין בדברי הסמ"ע ס"ק י"ב כי דברי השולחן ערוך אמורים על פסיקת פשרה בעל כרחם של הצדדים, ושלא בהסכמתם, על כגון דא כתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ז סימן ו' והשולחן ערוך הנז' שיש בכח הדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, כמו כן גם במקום שרוצה להימנע משבועה.

אולם הצעת פשרה בהסכמת הצדדים, דין אחר לה, ודרך זו ראשית היא לכל פסיקת דין, על פי דין התורה הקדושה, ודרך זו היא הנכונה אף ללא מצב של ספק בדין, אלא בכל מקום בו מוצא בית הדין דרך לסיים את הסכסוך בין הצדדים בהצעה המוסכמת עליהם.

ג' סוגי פשרות

לגופן של דברים, נראה כי ג' סוגי פשרות ישנן, ובהתאם להבדלים שביניהם משתנה אף מקור סמכות בית הדין להשתמש בהן, והמקומות בהן יש לבית הדין להשתמש בהן, וכדלהלן:

פשרה בהסכמה:

הסוג הראשון הוא 'פשרה בהסכמה', דהיינו פשרה שמציע בית הדין בפני הצדדים ושואל את הצדדים אם ירצו ויסכימו על מתווה הפשרה שהציע לסעיפיו ופרטיו. סוג פשרה זו איננו מחייב את הצדדים במאומה, ואף אין בינו לבין שורת הדין במאומה. פשרה מסוג זה מהווה ניסיון לאפשר לצדדים לסיים את הסכסוך שביניהם ללא צורך להיכנס כלל לעומק הדין, למרות הגעתם לכותלי בית הדין.

פעמים רבות מציע בית הדין את הצעת הפשרה אף קודם שנכנס לגופו של דין, טרם הזמין וחקר עדים, טרם שאל ועמד על פרטים שעלולים לשנות את תמונת המצב לחיוב או לפטור על פי הדין.

על פשרות מסוג זה, לא ניתן לשאול, מהו מקור סמכות בית הדין להציע פשרות מעין אלו. מאחר ובית הדין איננו משתמש בסמכותו כלל, אלא תולה את הצעת הפשרה בהסכמת הצדדים. במצב זה בית הדין משמש סך הכל כגורם שלישי הרואה את הסכסוך בראייה מבחוץ, ותורם מניסיונו הרב והוגה הצעת פשרה שיש בה בכדי להביא את הצדדים לסיום הסכסוך בהסכמה ללא צורך בפסיקת הדין כלל. פשרה מעין זו, במהותה איננה פסיקה כלל, אלא סיום הסכסוך בהסכמה בלא צורך להגיע לפסיקה כלל.

למרות הפשטות שבהצעת פשרה זו, ולמרות העדר השימוש בסמכות בית הדין בהצעת פשרה מעין זו. למרבה הפלא דרך פשרה זו מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. הסיבות לכך רבות ותלויות בגורמים שונים, כאשר בראש ובראשונה הדבר תלוי בהרגשת כל צד לתביעה שהדיין הבין אותו, משום שרק לאחר שקיבל את התחושה הזו, נפתח הוא לשמוע הצעות פשרה. בנוסף תורמת להסכמת הצדדים לפשרה, יראת הכבוד השורה בבית הדין. פעמים תורם לזה עצם המפגש פנים אל פנים עם הצד השני כאשר ישנם מקרים בהם 'לראשונה' שומעים הצדדים את טענות הצד שכנגדן מכלי ראשון.

פשרה מסוג זה איננה מוזכרת בשולחן ערוך תחת סמכותם של הדיינים, אלא כפשרה שהגיעו אליה הצדדים בעצמם, כפי שכתב השולחן ערוך בחו"מ סימן י"ב סעיפים י"ד – ט"ו, בזה"ל.

הכופר בפיקדון 'ונתפשר עמו ומחל לו', ואח"כ מצא עדים, יכול לחזור בו. והוא הדין 'למי שנתפשר' מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואחר כך מצא, עכ"ל.  

פסיקת פשרה:

הסוג השני הוא, 'פסיקת פשרה', כלומר מצב בו בית הדין פוסק פשרה בלא לקבל את הסכמת הצדדים לפרטי הפשרה, כעין פסיקת דין שאיננה זקוקה להסכמת הצדדים.

אולם מאחר ובפסיקת פשרה מסוג זה, פרטי הפשרה נקבעים על פי החלטת בית הדין ואינם תלויים בהסכמת הצדדים, לפיכך נדרש בית הדין לקבלת סמכות לפסיקת הפשרה, לצורך כך נדרש בית הדין לקבל את הסכמתם העקרונית של הצדדים שיקבלום עליהם לפסוק דין או פשרה, או לחילופין פשרה הקרובה לדין.

על פסיקת פשרה מעין זו איתא בגמרא בסנהדרין ו' מצווה בפשרה, בזה"ל.

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע.

כדברי ר' יהושע בן קרחה פסק השולחן ערוך להלכה חו"מ סימן י"ב, בזה"ל.

מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח.

בדברי השולחן ערוך מבואר כי בית הדין זקוק להסכמת הצדדים לפסוק להם פשרה, לפיכך כותב השולחן ערוך, 'אם רצו' הצדדים 'עושים ביניהם פשרה', והיינו משום שאין מדובר על פשרה בהסכמה שנותנים הצדדים את הסכמתן על כל פרטי הפשרה, אלא מדובר על פסיקת פשרה, שבית הדין פוסק את הפשרה ללא הסכמת הצדדים על פרטי הפשרה, לפיכך נזקק בית הדין להסכמתם העקרונית של הצדדים שיקבלו הצדדים את בית הדין עליהם לדין או לפשרה.

הואיל וכך, שמקור סמכות בית הדין לפסוק פשרה תלוי בקבלתם של הצדדים את בית הדין עליהם לפסיקת פשרה, לפיכך על בית הדין להיצמד לסוג הפשרה שבקשו הצדדים, משום כך במצב בו קיבל בית הדין את הסכמת הצדדים לפסוק פשרה 'הקרובה לדין'. על בית הדין לקרב את הפסיקה לדין, וכפי שכתב בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סימן קמ"ה כי כאשר נראה לדיינים שחייב הנתבע שלוש מאות, יפשר לחייבו לא פחות משני מאות, דהיינו עד שליש פחות, שזה מקרי קרוב לדין, אבל פחות מכך חשיב כבר רחוק מן הדין. 

כפיית פשרה:  

הסוג השלישי הוא 'כפיית פשרה', דהיינו מצב בו בית הדין פוסק פשרה למרות שלא קיבל את הסכמת הצדדים לפסוק להם פשרה אלא הצדדים דורשים את פסיקת הדין בלא פשרה וכ"ש שאינם מסכימים לפרטי הפשרה.

השימוש בכפיית פשרה כזו, איננה אלא במקום בו שורת הדין איננה יכולה להתברר, או במקום בו יש חיוב שבועה וכדו'. כפי שכתב הראש בתשובה כלל ק"ז סימן ו', וכפי שפסק השו"ע הנ"ל חו"מ סימן י"ב סעיף ה', בזה"ל.

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.

כאשר מקור סמכות בית הדין לפסוק פשרה כזו ללא הסכמת הצדדים לפשרה, נובעת מסמכותם לפסוק דין על פי אומד כפי שביאר הרא"ש בתשובתו כלל ק"ז סימן ו', בזה"ל.

כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות, פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה. ובדין זה שהדבר ידוע שהנתבע טוען ברמאות כמו שאבאר, אי אפשר לזכותו, כמו שאמר רז"ל מדבר שקר תרחק. להסתלק אי אפשר כמו שכתבתי, אם כן על כרחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעתו, עכ"ל.

קביעת השימוש בסוג הפשרה ישתנה בהתאם לנסיבות

נמצא בידינו כי ג' סוגי פשרות ישנן: א', 'פשרה בהסכמה', כאשר הצדדים מסכימים על הפשרה ועל פרטיה. ב', 'פסיקת פשרה', כאשר הצדדים מסמיכים את בית הדין לפסוק להם דין או פשרה, ובית הדין פוסק פשרה לפי ראות עיניו, בלא צורך להסכמת הצדדים על פרטי הפשרה. ג', 'כפיית פשרה', מקום בו בית הדין פוסק פשרה אף ללא שמסמיכים אותו הצדדים לכך.

לאור הבחנת והעמדת החילוק בין סוגי הפשרה, הנ"ל. נבחין כי גם מקום השימוש בפשרות לסוגיהן, ישתנה ויקבע על ידי בית הדין לפי הנסיבות והמקרה בו ישתמשו בפשרה. כאשר במקום בו ניתן להגיע להסכמה על הפשרה על כל פרטיה, יבחר בית הדין את השימוש בסוג הפשרה הראשון, - פשרה בהסכמה -, בלא צורך להיכנס לשורת הדין כלל.

במקום בו לא ניתן להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת על כל פרטיה, אולם מסכימים הצדדים להקנות סמכות לבית הדין לפסוק להם דין או פשרה, או אפי' פשרה הקרובה לדין. יפסקו בית הדין פשרה או פשרה הקרובה לדין לפי הסמכות שקיבלו [1]. זו הדרך עדיפה מפסיקת דין, שהרי אמרו בירושלמי וכן פסק השו"ע סוף סימן י"ב, "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה".

במקרה בו הצדדים אינם מסכימים להקנות לבית הדין סמכות לפסוק להם פשרה כלל, ומתעקשים על פסיקת דין תורה בלבד. במצב כזה אך ורק במקום שאין שורת הדין יכולה להתברר כראוי, או לחילופין במצב בו ישנו חיוב שבועה, יהיו רשאים בית הדין לכפות פשרה על הצדדים.    

עדיפות הפשרה שבהסכמה על פני פסיקת פשרה  

הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, האריך להנחות את הדרך וההנהגה הראויה לדיין בישראל, ובהגיעו להנהגת הדיין בפסיקת פשרה או דין, כתב בזה"ל.

וינהג ברוב דיניו בדרך הפשרה, ואם יוכל הדיין לפשר בין היריבים תמיד ולא יפסוק דין כלל הרי זה משובח. ואם אי אפשר לפשר, יפסוק את הדין.

כך עולה גם מדברי המהרש"א לסנהדרין ו': שכתב על דברי הגמרא על אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו וכו', בזה"ל.

לפי שיש דיין המונע עצמו מן הדין ומבקש לעשות פשרה לפי שאינו יודע דין תורה, וגם יש שיודע דין תורה אבל מונע עצמו משום שאינו יודע לסדר דבריו היטב ואפשר שבדבריו ישתמע דבר לתרי אפי ולשון עוולה שמתוך דבריו ילמדו שום שקר כמאמרם ז"ל הזהרו בדבריכם שמא וכו'. לזה אמר אהרן שהיה רודף שלום לעשות פשרה אל תחשוב שעשה אהרן כן במניעה מן הדין מפני סבה אחת מאלו, דאינו כן, שהרי תורת אמת שהיא תורת משה היה גם כן בפיהו והיה יודע לפסוק דין אמת גם עולה לא נמצא בשפתיו שהיה יודע להיזהר בדבריו שלא ימצא בו שום עוולה שמתוכו ילמדו לשקר, אבל עשה כן כי בשלום ובמישור וגו', עכ"ל.

מהדברים האמורים עולה, כי תחילה לכל פסיקת דין או פסיקת פשרה, עדיפה הפשרה שבהסכמה, לפיכך בכל מקום שרואה בית הדין סיכוי להציע הצעת פשרה שתתקבל על שני הצדדים, ותביא לסיום הסכסוך ביניהם, העדיפות העליונה היא להציע לצדדים את הצעת הפשרה, ולנסות להביאם בזה לידי גמר הסכסכוך, בלא להגיע לפסיקה כלל.

רק במצב בו אין ביכולת הצדדים להגיע לפשרה בהסכמה, ומבקשים הצדדים את פסיקת בית הדין, או אז שייכים דברי הגמרא בסנהדרין, שם נחלקו האמוראים האם פסיקת דין עדיפה או פסיקת פשרה עדיפה, כדאיתא בגמרא סנהדרין ו'.

ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא. לעומתו רבי יהושע בן קרחה אומר מצווה לבצוע.

כאשר יסוד מחלוקתם הוא, האם לאחר שבית הדין לא הצליח להביאם לפשרה שבהסכמה, ומבקשים הצדדים מבית הדין פסיקה, האם במצב כזה, עדיין על בית הדין לנסות להגיע לדרך של פסיקת פשרה, ולבקש מהצדדים סמכות לפסוק להם פשרה שאיננה שורת הדין, או שמא מאחר ואינם מגיעים לפשרה שבהסכמה ומבקשים פסיקה, על בית הדין לפסוק להם דין ואין עליו לבקש את פסיקת הפשרה השונה מן הדין. במחלוקת זו נפסק להלכה כי מצווה לבצוע, לפיכך על בית להציע לצדדים אם ירצו פסיקת פשרה או פסיקת דין. כפי שכתב השו"ע חו"מ סימן י"ב בזה"ל:  

מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח.

כך גם מבואר בהדיא בדברי השלטי גיבורים על הרי"ף בסנהדרין פרק א' ד"ה עד שלא נגמר הדין, שכתב בזה"ל.

עד שלא נגמר הדין רשאי הדיין להטיל פשרה ביניהם אע"פ שיודע להיכן הדין נוטה, אבל כשנגמר הדין ואמר להם איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אין הדיין רשאי לפשר ביניהם. ונראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשהדיינים רוצים להטיל פשרה כפי הנראה בעיניהם ושלא מדעת בעלי הדין, אבל אם הם מודיעין להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע, אפי' אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהיה שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים וזו היא מצווה גדולה והיא הבאת שלום בין אדם לחבירו, וכך היה עניינו של אהרון אוהב שלום וכו', עכ"ל. 

הרי שמלבד שמבואר בהדיא החילוק שכתבנו בין פשרה בהסכמה לפסקת פשרה, ומבואר גם העדיפות שבפשרה בהסכמה על פני פסיקת פשרה. יתר על כן מבואר, כי על מנת להגיע לפשרה בהסכמה, רשאים בית הדין להביא את הצדדים לפשרה על ידי "פיוסים ופיתויים".

הנוגע למעשה בנידון דידן

מאחר וכפי האמור לעיל, מקומה של הפשרה שבהסכמה היא הראשונה במעלה, ועל בית הדין לחתור ולנסות להגיע אליה, תחילה לכל פסיקת דין או פשרה. לאור כך, בחר בית הדין במקרה שהובא לפנינו, להציע לצדדים את אפשרות קבלת הצעת הפשרה מרצונם הטוב, ומבחירתם. כאשר הבהיר בית הדין והדגיש, כי אין זה מן הדין אלא מבחירתם החופשית, וככל שצד אחד מן הצדדים לא יחפוץ בכך אלא ידרוש את פסיקת הדין, יברר בית הדין אצל המומחים בפסיקה האזרחית בנידון נשוא התביעה ועל פי זה יפסוק את הדין, מאחר ובמקרה זה דין התורה נובע הוא מן המנהג בין המעסיקים לשכירים בנוגע לפיצויי פיטורין.

אחר האמור, מובן מאליו, שדבריו של ב"כ הנתבע, כי הצעת הפשרה שהציע בית הדין, היא שלא ממין העניין, מאחר ולדעתו אין צד בחיוב פיצויי הפיטורין, ולטענתו פשרה באה רק במקום ספק בדין או במנהג, הינם חסרי שחר ובסיס הלכתי.

דין פשרה בטעות

לטענת ב"כ הנתבע, מאחר ולטענתו על פי החוק והמנהג אין מקום בנידון נשוא התביעה לתשלומי פיצויי פיטורין, הרי שאף הפשרה שהגיעו אליה הצדדים מרצונם, פשרה בטעות היא ודינה להתבטל, שהרי אילו היה יודע שהמצב כזה שאינו חייב בפיצויי פיטורין לא היה מתפשר.

בית הדין רואה צורך להבהיר, כי אף אם האמת כטענת הנתבע שעל פי הדין והמנהג לא מגיע לתובעת פיצויי פיטורין, [דבר שאיננו ידוע לעת עתה, מאחר שבית הדין לא פנה למומחים מטעמו לבררו], מכל מקום פשרה במצב כזה אין דינה כפשרה בטעות, כפי שיבואר להלן.

שני סוגי פשרה בטעות

על מנת לבאר ולבסס את מקומה של טענת פשרה בטעות, נקדים כי ב' סוגי פשרה בטעות ישנם. הסוג הראשון הוא, פשרה בטעות של המתפשר. הסוג השני הוא, פשרה בטעות של הדיין.

כאשר לאור מה שהתבאר עד כה, נוסיף ונבאר, כי טענת 'פשרה בטעות המתפשר' שייכת בסוג הפשרה הראשון, שהיא 'פשרה בהסכמה' וברצון הצדדים. ואילו 'פשרה בטעות הדיין' שייכת בשני סוגי הפשרה האחרים, דהיינו 'פסיקת פשרה', ו'כפיית פשרה'.

יתר על כן, בהתאם להבדל בין שני סוגי הפשרה בטעות, משתנה גם היסוד והעילה לביטול הפשרה. כאשר בפשרה בטעות של המתפשר, היסוד לביטול הפשרה הוא משום שאילו היה יודע שהנתונים הינם כפי שהתבררו לא היה מתפשר כלל. ואילו בפשרה בטעות של הדיין, היסוד לביטול הפשרה הוא משום שכאשר הדיין פסק פשרה משום שצידד בטעות לחייב את הזכאי או לזכות את החייב, הפשרה בטלה כדין פסיקה בטעות שבטלה כאשר טועה הדיין בדבר משנה ולא בשיקול הדעת.   

לאור האמור בביאור ב' סוגי הפשרות על טעמיהם ונימוקיהם, עלינו לבחון בכל מקרה בו עולה טענת ביטול פשרה מדין פשרה בטעות, האם הטענה היא על טעותו של המתפשר או על טעותו של הדיין. מאחר וכפי שיבואר להלן, התנאים למציאות ביטול הפשרה מדין פשרה בטעות יהיו שונים בתכלית בין שני הסוגים.

דין פשרה בטעות המתפשר

מקור דין פשרה בטעות המתפשר, מצינו בדברי הרשב"א בתשובה שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רע"ח, שכתב בזה"ל:

שאלה: ראובן הפקיד בלא שטר ובלא עדים אצל שמעון מעות להלוותם בריבית. ולזמן אמר אליו תן לי מה שיש לי בידך. ואמר שמעון אין לך בידי כלום. אבל עשה לי מחילת שמים מחילת בריות ואתן לך מנה. הרבה עליו ראובן רעים ולא הועילו, ראה ראובן שאין לו על שמעון שום ראיה ושהוא כופר לו בכל, וכדי שלא יאבד את הכל עשה לו מחילת שמים ומחילת בריות. אם נפטר שמעון בכך מדיני שמים אם לאו שמחמת אנסו כתב לו ראובן כך.

תשובה: דברים אלו ברורים. אני רואה בכאן שאין שמעון יוצא ידי שמים בכך. שלא כתב לו ראובן אלא מתוך האונס. ואילו גוזל את חברו מנה ואנסו עד שמחל לו מי הויא מחילה, ועוד דבר תורה יש טענת אונס בכל דבר מ"ולנערה לא תעשה דבר". וכיון שכן הא נמי שמחל לו מחילת בריות נמצא עכשיו דמחילה באונס היתה. ומי שאנסוהו ליתן ונתן מתנתו בטלה, והנידון שלפנינו הרי הוא כאנסוהו ליתן, שאע"פ שקבל קצת מעות לא אמרו בכי הא אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, שלא אמרו אלא בזוזי של דמי המכירה. אבל כאן קצת גזילה הוא דהשיב לו ולא דמי הגזלה. הגע עצמך, הרי שגזל שדה מחברו ואנסו למכור לו מחציתו ובמחיר שיחזיר לו מחציתו האחר, הנאמר בכי הא אגב אונסיה וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר. והא נמי דכותה היא שהרי גזלו מאתים ונתן לו מנה כדי שימחול לו המנה האחר, לא עשה ולא כלום, עכ"ל.

על פי דברי הרשב"א פסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ב סעיפים י"ד – ט"ו בזה"ל,

הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואח"כ מצא עדים, יכול לחזור בו. והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ואחר כך מצא, עכ"ל.

כיוצא בזה מצינו בדברי הפוסקים, גם על פשרה בטעות המתפשר שנגרמה בעטיו של הדיין שטעה, שדינה כדין פשרה בטעות. כפי שכתב השו"ע חו"מ סימן כ"ה סעיף ה' בזה"ל,

דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום,  דקניין בטעות הוא וחוזר. וכתב הרמ"א דכן כל כיוצא בזה, מיהו היינו דוקא כשגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה.

מבואר, כי בכל מקום בו הגיעו הצדדים בעצמם להסכמה ופשרה על טענות שהיו ביניהם, לאור הנתונים שהיו בפניהם בעת ההתפשרות. ככל שהתגלה לאחמ"כ כי ההתפשרות בטעות הייתה, שכן הנתונים שהיו לפני המתפשרים טעות היו, או שדינו של הדיין שגרם למתפשרים להתפשר טעות היה, הפשרה בטלה.

דין פשרה בטעות המתפשר איננה אלא כשהתגלו נתונים חדשים

עלינו להתבונן באיזה מצב ניתן לבטל פשרה מדין פשרה בטעות המתפשר, שהרי כמעט בכל התפשרות, מצוי שלאחר זמן יתגלו לצדדים כמה נתונים וסעדים המחזקים את אחד הצדדים, וכי בכל מצב כזה נבטל פשרה.

כאשר נעיין בדברי הפוסקים העוסקים בדין ביטול פשרה מדין 'פשרה בטעות המתפשר', נמצא כי לא בכל מקום בו התבררו למתפשר נתונים אחרים מכפי שחשב, רשאי לטעון פשרה בטעות. אלא רק במצב בו התגלו למתפשר נתונים חדשים, אשר לא היה ביכולתו של המתפשר להגיע אליהם לבדו בעת הפשרה, רק בכה"ג רשאי המתפשר לטעון פשרה בטעות. אולם במצב בו היה ביד המתפשר לבדוק ולברר את הנתונים החשובים לו, ולא בדק אלא הסכים להתפשר, במצב כזה גם כשיתבררו לו אח"כ הנתונים, לא יוכל לומר פשרה בטעות.

כפי שכתב בשו"ת מהרי"ק סימן קי"א באריכות, להלן תורף דבריו.

פשיטא דשאני התם דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא נוטל דבר מועט שלא להשביע, גלי אדעתיה דגמר ומחיל, דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר העניין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא, ע"כ גמר ומחל בכל עניין ומשום הכי קאמר דמה שעשה עשוי שכבר הוחל.

כך גם מבואר בשו"ת תורת חיים למהרח"ש, חלק א' סימן ע"ה, שכתב בזה"ל.

אבל הכא בנדון הלז לא שייך לומר שגוף המחילה בטעות שסבור שלא היה ראיה בדבר, דאדרבה הוא סבור להיפך אחר שהיה לו עדויות ואומדנות מוכיחות ולכן הלך לרולמוס להטיל חרם ואמרו לו שילך למיזיתארה ששם בעל דינו, והוא לא חש רק נכנס בפשרה וכו'. ויש ראיה מדברי מוהרי"ק ז"ל שם שכתב וכו'... ע"כ. וא"כ הכא ג"כ בנדון דידן דכוותה היא כמו ההיא תשובה דס"ה שהוא לא חשש לילך בעיר מיזיתארה במקום בעל דינו להטיל חרם כדי לברר הדבר, ומה גם שהיה לו עדויות ואומדנות גדולות אלא שנכנס בפשרה ואסר עצמו בשבועה ונזירות וכמה חיזוקים שלא לבטל הדבר אפילו אם ימצא עדות, ודאי דלא אמרינן בכי הא אדעתא דהכי וכו' לא נחית, אלא ודאי דנתרצה ונתחייב בכך אפילו אם ימצא ראיה כמפורש בשטר המכר כמו שנתחייב הקונה השטר לקבל אחריות השטר כדכתיבנא לעיל, זה נראה לי נכון וברור.

כן כתב גם בשו"ת משכנות יעקב [מקרלין] חושן משפט סימן י'

להלן תורף דבריו, דלא מצינו להפוסקים שיבטלו פשרה בטעות, רק בטעות גמור בעיקר המעשה, כגון העושה פשר מחמת שלא מצא עדים וראיה, ואחר כך מצא. או כגון שחייבוהו בית דין שבועה ומתוך זה הוצרך לפשר ונודע שטעו הבית דין דלא היה חייב שבועה, דאז שייך לומר דהוי טעות גמור.

אבל היכא דהבית דין לא הטעו אותו אלא אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה, ואילו היה עם כל זה רוצה דווקא בדין, הרשות הייתה בידו, רק דלא מחית נפשיה לספיקא, גמר ומקני, ואין כאן טעות כלל, עכת"ד.

יש לציין כי דבריו אלו תואמים להפליא לנידון דידן, מאחר ובית הדין הבהיר מספר פעמים לשאלת הנתבע, כי אין הצעת הפשרה מעידה על שורת הדין כלל, אלא כהצעת פשרה התלויה ברצון הצדדים בלבד. יתירה מכך, בית הדין הציע לנתבע לצאת למספר דקות להתקשר וליטול עצה האם להביע את הסכמתו לפשרה או לבחור בדרך החותרת לשורת הדין בלבד, והצדדים מבחירתם בחרו בדרך עשיית הפשרה. מאחר וכך בית הדין איננו מוצא מקום לראות בפשרה כעין זו פשרה בטעות, כאשר לדברי הנתבע כעת בדק את הדבר ומצא שהדין עמו ומשום כך איננו חפץ בפשרה.

מלבד זאת יתכן בהחלט, כי במכלול השיקולים האם לבחור בדרך הפשרה, נכנסו שיקולים שונים, כמו הסרת קפידא או טרוניא, וסיום ברוח טובה, מאחר והצדדים במהלך השנים נהגו זה עם זה בדרך מכבדת וראויה. כך שיתכן כי לא רק מציאות הספק בדין, עמדה לנגד עיני הנתבע בהחלטתו להסכים על דרך הפשרה, הואיל וכך אין מקום לטעון על פשרה בטעות כאשר הוברר הספק לטענתו של הנתבע.

כדברי הרמ"א בתשובה סימן ע"ד שכתב בזה"ל, מי יוכל לעמוד על דעתו של המתפשר, שבשביל זה לבדו עשה הפשרה, וכו'.

דין פשרה בטעות של הדיין

מקור דין פשרה בטעותו של הדיין מבואר בדברי שו"ת מהרש"ם חלק ג' סימן רס"א שכתב בזה"ל,

ראובן שתבע לשמעון ובאו לדין בפני דיין אחד. וקבלו בקגא"ס לקיים כפי שיצא הפסק הן עפ"י ד"ת הן עפ"י פשר. והדיין כתב הטענות בהפס"ד, וכתב כי עפ"י דתוה"ק לא זכה ראובן וביאר טעמו, אבל אינו רוצה לפסוק ד"ת ולכן פסק עפ"י פשר. ואחרי זה הראה ראובן הפסק לפני לומדים, וכולם ראו איך שהדיין טעה בדין. וראובן רוצה עתה לבטל הפשר כי בודאי נטה הדיין בהפשר כפי שהי' הפסק עפ"י דין לפי דעתו והוי פשרה בטעות.

סוף דבר דבנידון דידן דהוי אומדנא דמוכח שפסק הדין הפשר עפ"י טעותו בדין וביאר בפסקו בפירוש איך היה הדין נוטה, וזה לאות שמטעם זה פסק הפשרה כן, בוודאי הפשרה בטלה. אבל מה שהוסיף רו"מ דגם אם הי' הטעות בשיקול הדעת הפשר בטיל, והביא דוגמא מהא דנזיר ל"ב ע"א דגם לב"ה דתמורה בטעות הוי תמורה ה"מ היכי דאיתא לעיקר הקדש אבל היכי דמתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי התמורה. הוא תמוה דהכא הרי לא נפסק הדין ואם הי' נפסק הדין הי' קיים וא"כ אמאי יתבטל הפשר שנעשה עפ"י דין ההוא, עכ"ל.

מבואר מדברי המהרש"ם כי פשרה שפסק הדיין, אחר שהסמיכוהו בעלי הדין לפסוק להם פשרה או דין, אם טעה הדיין טעות בדבר משנה, ומשום כך פסק פשרה כפי שפסק, בטלה הפשרה, והיינו כדין פסיקה בטעות, שכאשר טעה הדיין בדבר משנה הפסיקה בטלה. משא"כ אם הטעות הייתה בשיקול הדעת, דבכה"ג לדעת המהרש"ם אם פסק פשרה אחר שטעה בשיקול הדעת אין הפשרה בטלה.

הסתייגויות בדין ביטול פשרה בטעות הדיין

כפי האמור בדברי המהרש"ם יסוד דין ביטול הפשרה כאשר נעשתה בטעותו של הדיין הינה מיסוד דין ביטול פסק דיין כאשר טועה הוא בדבר משנה, לפיכך רק כאשר הטעות היא בדבר משנה בטילה הפשרה, ולא כאשר הטעות היא בשיקול הדעת.

עוד מבואר בדברי המהרש"ם כי העילה לביטול פסיקת הפשרה של הדיין, איננה אלא כאשר הוכח באומדנא דמוכח, כי כל פסיקת הפשרה שפסק הדיין, נגרמה עקב טעותו של הדיין שצידד בטעות לפסוק פסק מוטעה, אולם  כאשר פסיקת הפשרה נעשתה משיקולים נוספים, ולא הייתה משתנה לו היה הדיין חוזר בו מטעותו, אף פסיקת הפשרה אין לה דין פשרה בטעות.

עוד נראה ברור ופשוט מדברי המהרש"ם, כי העילה לביטול פשרה מדין פשרה בטעותו של הדיין, איננה אלא בפשרה שנפסקה על ידי הדיין. אולם פשרה שהושגה בהסכמת הצדדים, אין בינה לבין טעות הדיין במאומה. אלא"כ התפשרות הצדדים נגרמה מכח טעותו של הדיין. כגון שפסק הדיין וחייב את אחד הצדדים שבועה בטעות, והחייב התפשר על מנת להימנע משבועה ושילם, ולאחמ"כ נודע שאיננו חייב שבועה כלל, כפי המבואר בשו"ע סימן כ"ה סעיף ה'.

הנוגע למעשה בנידון דידן

בנידון שלפנינו, טוען ב"כ הנתבע לביטול הפשרה, מדין פשרה בטעות כפי המבואר בדברי המהרש"ם חלק ג' סימן רס"א. בית הדין רואה צורך להבהיר, כי אין קשר בין דברי המהרש"ם בתשובתו לנידון דידן מאומה. שהרי המהרש"ם בדבריו דן על פשרה שעלתה מכוח טעות [של הדיין] בדבר משנה, (אפי' לא טעות בשיקול הדעת). דבריו אינם נוגעים למצב בו העלה בית הדין פשרה ללא שום טעות, אלא על מנת לסיים סכסוך בין שני צדדים המכבדים זה את זה בדרך ראויה והוגנת.

בית הדין הבהיר לנתבע באופן ברור, כי הצעת הפשרה איננה משום שעל פי הדין רואה בית הדין במצב, ככזה המחייב על פי הדין תשלומי פיצויי פיטורין. בית הדין הציע לנתבע את האפשרות לבקש את פסיקת שורת הדין, כאשר במצב כזה ידרוש בית הדין אצל המומחים בפסיקה האזרחית אם ישנה חובה במצב כזה לשלם תשלומי פיצויי פיטורין.

בית הדין לא צידד ולא נטה לומר שהנתבע חייב לשלם פיצויי פיטורין אפי' לא לרגע, הואיל וכך הצעת הפשרה שהוצעה אין בינה לדין פשרה בטעות כלום. כל דברי המהרש"ם נסובים סביב פשרה שנפסקה לאחר שטעה הדיין וכתב או צידד כי על פי דין התורה לא זכה התובע לפיכך פוסק פשרה. הדברים ברורים וכמדומה שלא היו צריכים לעלות על הנייר לרוב פשיטותם.  

מעבר לכך, כל דברי המהרש"ם עוסקים בפשרה שנפסקה כפסק ללא הסכמת הצדדים על פרטי הפשרה, אלא מכח הסמכת הצדדים את בית הדין לפסוק להם דין או פשרה. במצב כזה ניתן לראות בפסיקת פשרה בטעות, כמו פסיקה בטעות, שכאשר טעה בדבר משנה הפסיקה בטלה, כמבואר בשולחן ערוך חו"מ סימן כ"ה. אולם במצב בו הוצעה פשרה בבית הדין והצדדים אימצו את הפשרה לפרטיה בהסכמה מלאה, לא ניתן לדון על פשרה כעין זו דין פשרה בטעות כלל. מצב כזה הוא מציאות צדדים המסכימים לסיים את הסכסוך שביניהם בהחלטה על תשלום סכום מסויים, כאשר שני הצדדים מסכימים להתחייב ולחילופין לוותר על זכויותיהם ולקבל את הסכום שעליו הסכימו הצדדים, כאשר בית הדין מוסיף ונותן תוקף פסק דין להסכמתם.

- פסק דין -

א.     בקשת הנתבע לביטול הפשרה – נדחית.

ב.     פסק הדין מיום י"ט אייר תש"פ בעינו עומד. על הנתבע לשלם לתובעת סך 20,000 ₪ בחמישה תשלומים חודשיים שווים.

ג.    את התשלום הראשון יש לשלם עד לתאריך ראש חודש תמוז תש"פ.

ניתן בתאריך כ' אייר תש"פ

                                                             (-) הרב דוד אוחיון

דיין

 



[1] יש לציין כי אף במצב כזה בו קיבלו הצדדים עליהם את פסיקת בית הדין בין לדין בין לפשרה, אין הדבר מקנה לבית הדין סמכות לבחור בין פשרה לדין לפי נוחות הפסיקה עבורם, אלא אף במצב כזה מוטל על בית הדין לבחור בין פשרה לדין לפי הנסיבות ונתוני הנידון והצדדים.

כפי שכתב בשו"ת אורח משפט חושן משפט סימן א', בזה"ל, דכוונת בין לדין בין לפשרה היא שידונו הדיינים על שני האופנים, דהיינו שיבררו להם דרך הדין, ויראו אם הדין אינו רחוק מדרך היושר של מצב העניין, אז ישאירו הדין, ואם יראה להם שלערך הפשרה הדין הוא כבד יותר מדאי, לצד אחד או לשניהם, אז יעשו פשרה. וגו'... דבאמת מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל בתשובות, שמייעצים לפשרה וביצוע במקום ספק. או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי א"א יהי' להוציא אל הפועל, וי"ל דזה ג"כ נכלל בדין שאינו יכול להוציא את הדין חלוק מת"י דסי' י"ב ס"ה, והדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.

תגיות