בענין בנית בית כנסת בבניה קלה בחצר פרטית של דירה

ראובן מעוניין לבנות בחצר ביתו בית כנסת ב"בניה קלה", אך השכנים המתגוררים מעליו מתנגדים מחמת ג' טענות. א', באם ירצו בעתיד לבנות מעליו לא יוכלו מחמת שאין יסודות. ב', כמו כן לא יוכלו להתגורר מעל בית הכנסת. ג', בניית בית כנסת בחצר בניין מגורים גורמת לירידה בערך הדירות בבניין. האם יכולים לעכב עליו בטענות אלו, או שאין בטענת השכנים ממש.

גדר ומהות זכות שימוש בעל החצר בחצרו

א. זכותו של בעל החצר בחצרו לא מפורש בחוק, אבל לאחר בירור מקיף עם הרבה דיינים, ומומחים לחוק ומשפט, עלה שפרשנות החוק הוא כיון שלכל דייר יש אויר שכנגד דירתו, ששם יכול לבנות, ואפי' שכרגע אין רישיון בניה, אבל אם יש אפשרות שבעתיד יוכלו לבנות שם, אז צריך לתת האפשרות לבנות, וכן שע"פ חוקי העיריה לא נותנים אישור לבנות בניה ללא שיהי' אפשרות לבנות מעל זה [כגון בניה קלה וכדו'], ממילא יוצא שכל בעלותו של בעל החצר זה רק לשימושי חצר בלבד באופן שזה לא מפריע לשכניו הזכות שיש להם לבנות , רק זאת יש לציין שבאופן שבעל החצר לא בונה יכול להתנגד לשים יסודות לבנין בחצרו, ז"א יש לו חצר לשימושי חצר, רק אם בונה חייב לתת אפשרות לשכניו מעליו לבנות, אבל אם לא רוצה לבנות, אז יכול להתנגד לשכניו לשים יסודות.

ב. נדון זה דהאם השכנים יכולים להתנגד על בניה מעליהם, כבר דשו בזה הפוסקים דהנה במנחת יצחק (ח"ו סי' ק"ע אות י"ז) דדן שם בעשיית מרפסת מעל חצר, ודן שם בשני נידונים א. משום שמאפיל על התחתון, ב. משום שמשתמש באויר החצר, [ולגבי נידון א. דן שם ואין כאן מקומו] וכלפי הנידון הב. דמשתמש באויר חצרו מוכיח שאין זו טענה, מדנפסק בשו"ע (סי' קנ"ג סעי' א') המבקש להוציא זיז מכותלו על אויר חצר חבירו כל שהוא, בעל החצר מעכב עליו שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה בו ומשתמש בו, וכן שם בהמשך (סעי' ה') יש מי שכתב שכל זה אינו אלא בחצר חבירו שאין לו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להשתמש עליו אינו יכול למחות בו שהרי חלונו רואה בו ומה יעשה לו היזק, המוכח מהשו"ע שכל הטענה שיש לו למנוע זה רק היזק ראיה, אבל הטענה שהאויר חצר קנוי לו זה לא טענה, והביאור בזה שגם אם נאמר שהשטח קנוי לו, אבל כופין על מידת סדום, שיתן לו לבנות.

ג. אמנם אפשר לחלוק על יסוד זה דבכה"ג שייכא הדין כופין על מידת סדום, דלכאורה זהו תליא באשלי רברבי, דהנה התוס' (ב"ק כ: ד"ה הא) יסד שם דכל היסוד של כופין על מידת סדום בזה נהנה וזה לא חסר זה רק לאחר שגר שם, אבל ודאי דמלכתחילה יכול בעל הבית למחות בו ולמנוע שלא יכנס לדור בביתו ולא אמרינין כופין עמ"ס, וממילא אם נאמר שאויר שלו אז מדין כופין אי אפשר לקחת לו זאת.

וכן שיטת הרא"ה דהנימוק"י הביא שם וז"ל:

אע"ג דקי"ל בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מידת סדום הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכו' אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו.

אולם המרדכי (ב"ק פ"ב סי' ט"ז) והגה"מ (פ"ג מהל' גזו"א ה"ד) מביא שיטת אבי העזרי וז"ל:

כתב רבינו האבי העזרי שמעתי דמצי למיכפיה דהא כופין על מידת סדום, המבואר משיטתו דס"ל דבל אופן שזה נהנה וזה לא חסר כופין על מידת סדום, ואפי' לכתחילה והיינו שאין הבעל הבית יכול למנוע מחבירו שיכנס לגור בחנם [כמובן באופן שאין הבית עומד להשכרה],

ומביא שיטות שחולקים, ויש הרבה לדון בזה, בגדר כופין ע"מ סדום, (ועיין לעיל בסי' ד' שהארכתי בזה).

ד. והנראה שיסוד זה שבעלות שאין לו אפשרות שימוש ממשית לא נחשב כבעלות, מוכח מהרמ"א (סי' שס"ג סעי' ו') הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך לעלות לו שכר וכו', הגה ודווקא שכבר דר בו, אבל לא יכול לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"ג דכופין על מידת סדום במקום שזה נהנה וזה לא חסר, ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יכול להנות, אבל בכה"ג דאי בעי בעל החצר להנות ולהרויח להשכיר חצירו הי' יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם ע"כ.

המבואר ברמ"א חידוש דין שרק בדבר שיכול להנות ולהשתמש בו יכול למנוע חברו מלהשתמש בו, אבל בדבר שאינו יכול להנות ממנו בזה כופין אותו על מדת סדום, ז"א בעלות של בן אדם זה רק אם יש לו שימוש ממשי בפועל, ויש הרבה מה להאריך ביסוד זה.

טענת מגורים מעל בית כנסת

ה. על הטענה שלא רוצים לגור מעל בית כנסת, וממילא בעתיד שירצו לבנות לא יוכלו לבנות מעליו, ידועים דברי הט"ז הנוראים (או"ח סי' קנ"א סק"ד) וז"ל:

אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם בני ביתי בבית מדרש שהיה למעלה מבית הכנסת ונענשתי הרבה במיתת בני ותליתי בזה עכ"ל,

והמ"ב (סי' קנ"א סקמ"א) מביא הט"ז, והמג"א (סקי"ח) וז"ל:

ומכל מקום שומר נפשו ירחק מהם, ובאליה רבה (סי' קנ"א אות כ"ג) הביא את הכנה"ג דכל מי שעשה בית הכנסת תחת למקום מגורים לא הצליחו ישנם שמתו ישנם שלא ילדו בנים, וישנם שירדו מנכסיהם, ובספר חסידים (סי' תתי"ג) מעשה באדם אחד שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת וקרוב מאוד לביהכנ"ס, והיו מתים הילדים שלו, ואמר לו חכם אחד לפי שביתך למעלה מחלון בית הכנסת, ומזיק לאורה שלא יוכל ליכנס בו, ועוד שאתה משמש מיטתך סמוך לביהכנ"ס ונתקימו בניו מאותה שעה ואילך,

ולאור דברים מבהילים אלו לכאורה אפשר לומר שאפשר למנוע ביכנ"ס בבנין, ולכן בנידונינו דמונע מהשכנים לבנות מעל חצרו כיון דבונה בית כנסת וממילא יש למנוע זאת, כיון שלכל דייר בקומה למעלה יש לו זכות לבנות וממילא בעל החצר יכול להשתמש לשימושים שלו ולא יכול למנוע מהדיירים לבנות.

ו. והנה בתשו' דברי חיים (חו"מ ח"ב סי' ל"ב ד"ה תשובה) וז"ל:

הנה דבר זה נראה בפשיטות דהבתי מדרשים של צדיקי הדור שמיחדים בביתם אין להם דין בית המדרש להיות עליו קדושת בית הכנסת, שהרי אנו רואים שמשתמשים בו דברים שאין רשאים להשתמש בבית המדרש סתם אפילו ע"י תנאי במקומות שעושין סעודות נשואין ושוחקין בשמחת מצוה כנהוג, אשר אין רשאין לעשות כן בבית המדרש אחר, וגם ישנים בהרבה בתי מדרשים של צדיקים שינת קבע דאסור על פי הדין, ועוד כמה תשמישים כידוע, אך הטעם דצדיקים בונים רק לשם בית וועד לתלמידי חכמים להקהל יחד ולשמוח באהבה בכל המצטרך לשמחת מצוה, וגם להשתמש לצרכי האורחים בכל מה שיצטרכו, ורק שיתפללו בו ג"כ ולא שיהי' קדושת בית הכנסת עליהם, וכן שמעתי בפירוש שצדיק אחד אמר בפירוש בשעת בניית בית המדרש בביתו, אמר שמתנה בפירוש שבונה בית ועד, אבל לא שיהא קדושת בית המדרש עליו, ובזה בודאי רשאי להשתמש אפילו בעודו קיים ולא נחרב דלא נקרא עליו מעולם שם קדושת בית הכנסת ומסתמא כן נוהגים כל הצדיקים, עכ"ל.

ז. שוב מצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' קס"ה) שמכריע שם ע"פ הדברי חיים להתיר ע"י שיתנה שלא יהי' לזה דיני בתי כנסיות, וממילא לשיטתו לא יוכלו השכנים להתנגד, אבל הנראה שזה רק בבתי מדרשים שאוכלים שם וכו', שע"ז כתב בתשו' דברי חיים שאין לזה קדושת בית הכנסת, אבל בבתי כנסיות שמקפידים לא לאכול ולא לשתות, לכאורה ע"ז לא נאמר הדברי חיים, וע"ז השכנים לכאורה יוכלו לעכב.

בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' כ"ז, ח"ה סי' י"ח) מחדש דכל דינו של הט"ז זהו רק למי שדר ממש ע"ג ביהכנ"ס אבל אם יש הפסק קומה לא ע"ז דיבר הט"ז, אבל מהאבנ"ז (או"ח סי' ל"ב) נראה דלא ס"ל כן דכתב ובזה שמעתי דלא נהיג כוותיה במקומות הגדולים, שאי אפשר להשיג מקום להתפלל אם יצטרכו לדקדק שלא יהי' בית דירה למעלה, המבואר דס"ל שזה אפי' כמה קומות מעל ג"כ איירי הט"ז.

מניעת בית כנסת בבנין

ח. איתא במתני' (ב"ב כ:) חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסין ומקול היוצאין וכו', ואינו יכול למחות בידו ולומר לו אינו יכול לישון וכו' מקול התינוקות, ובגמ' שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ומתרצינין בגמ' אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך וכו', שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, העולה לדינא מהסוגיא שאין בני חצר יכול לעכב מלפתוח ת"ת בחצר.

בשו"ע (סי' קנ"ו סעי' ג') נפסק ההלכה שאין השכנים יכולים לעכב ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואינם יכולים למחות ולומר אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוסיף וה"ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו.

הבית יוסף (חו"מ סי' קנ"ו ס"א החלק הראשון) הביא תשו' הריטב"א (סוף סי' כ"ז) על מאי דכתב הטור דהוא הדין לכל מילי דמצוה, כתב הריטב"א וז"ל:

דלאו דוקא מלמד תינוקות של בית רבן אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה, או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולא תשתכח תורה מישראל דכוליה חד טעמא היא,

המבואר מזה דהוסיף דלאו דווקא תלמוד תורה לתשב"ר, אלא גם אם יש שם שיעורים וכן ללימוד התורה, ג"כ בכלל התקנה.

והטור בהמשך (סי' קנ"ו) כתב והוא הדין נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה, אמנם הבית יוסף שם מביא שיטת הרמב"ן (ב"ב כא. ד"ה בספרא), וכן רבינו ירוחם (נתיב ל"א חלק ו דף ק"א ע"ג), דרק ללימוד תינוקות של בית רבן אינו יכול למחות, דזהו מתקנת יהושע בן גמלא, אבל בשאר מצוה יכול למחות מלעשות.

ט. ואגב שדיברנו על בית הכנסת, אציין שבאופן שהבית כנסת נמצא בשכירות, נפסק במחבר (או"ח סי' קנ"ד סעי' ב') השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בית הכנסת, ומבאר שם המ"ב (סק"ד) והטעם דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד הבעל הבית שלא להשכיר להם עוד אם כן אינו אלא ארעי ואין בו קדושה, וכן פסק המ"ב (סי' קנ"א סקמ"א) ומה שמנהג העולם בעירות ששוכרין בתי כנסיות לזמן בבתים תחתיים, ולמעלה מהן בית דירה שמצוי שם תינוקות ודבר מאוס, אפשר משום שהוא לזמן לא חיישנן, והשע"צ (סקכ"ב) הביא דלפי הט"ז שייך גם בארעי, אבל באמת סברתו אינה מוכרחת כלל, וכן עמא דבר להקל, והבה"ל (ד"ה אבל) חולק וס"ל שגם בארעי אסור לגור מעל זה, ומוקים את דברי המחבר, באופן שאין להם רשות להתפלל מפני המלכות.

טענת ירידת ערך

י. יש לדון בטענת השכנים דכיון שיש בית כנסת בחצר, ויורד הערך של הדירות, ולכן רוצים למנוע לעשות בית כנסת, האם יש ממש בטענתם, מקור הענין דטענת ירידת ערך הוא מתשו' הרא"ש (כלל ה' אות ג' ז') ונפסק ברמ"א (חו"מ סי' קע"א סעי' א') ראובן ושמעון שיש להן מקומות בבית הכנסת זה אצל זה וראובן רוצה לעשות מחיצה בינהים ולהכניס המחיצה בתוך שלו ושמעון רוצה לעכב באמרו שאם יעשה מחיצה המקום יהיה דחוק הדין עם ראובן, ומוסיף עוד דין וכן רבים היושבים על ספסל אחד בבית הכנסת והיושב בראש רוצה למחות באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהיה שלישי הדין עמו ויכול למחות.

הפתחי תשובה (סי' קע"א סק"ב) הביא הדגול מרבבה, וכן בביאור הגר"א (סק"ה) שהעיר דהרא"ש סותר עצמו, דבריש דבריו כתב שא"א לטעון על ראובן מחמת טענת הפסד, והוכיח הדברים מצד חנות, ובסוף דבריו מסיים שאפשר לעכב ועל טענת ירידת ערך, מקור הדברים זהו תשו' הרא"ש, (כלל ה' סי' ג') וכן כל הרחקות דלא יחפור או שמאפיל עליו או מחמת הריח או פסקת לחיותאי, אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו ואינו מזיק לגוף ממון אלא שמפחיתו מדמיו, כה"ג לא הצריכו חכמים להרחיק כההיא דפרק לא יחפור (ב"ב כא:) עושה אדם חנות בצד מרחץ של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, ואע"פ שהדבר ידוע שהחנות של הראשון דמיו נפחתים שיותר הי' נמכר ביוקר כשלא הי' במבוי אלא חנות אחת אעפ"כ א"י למחות בידו ואע"פ דקאמר תנאי היא ורשב"ג פליג דאמר אף לשכינו כופהו היינו משום שיורד לאומנתו כפוסק חיותו, אבל משום דדמי חנותו נפחתים לא פליג, אמנם אם נהגו במדינות הללו כשמוכרים מקומות ביהכ"נ שמוכרים מושב הראש ביוקר והשני בפחות וכן כולם, נפחתים לפי התרחקותם ממושב הראש אם עתה בחלוק מחיצה יפסיד מקום מושב הראש בחשיבותו, לא יוכל ראובן לחלק כי אדעתא דהכי קנה מקומו בפחות מדמי מושב הראש, שאם יוכל לעשות מקומו ראש למה נפחת דמי מקומו, שהמנהג לשלם יותר על מקום מכובד, וכן שם (בסי' ז') סותר למה שכתב מקודם, [וע"ע חזו"א ב"ב סי' ח' יז' שדן שם בתשו' הרא"ש וברמ"א].

החת"ס בתשו' (או"ח סי' כ"ו) מבאר כוונת הרא"ש שמצד חסרון כבוד א"א לעכב במקומות ביהכ"נ, אבל מצד שנפחת ערך שוויות גוף המקום בכך יכול למחות, והביאור בזה שנעשה פעולה שבזה עצמו נפחת הערך, כגון שעשה מחיצה במקומו שעי"ז נפחת מקום האחר זה נחשב לטענה כיון שזה נגרם ע"י פעולתו, ולא רק מסיבות שונות שזה לא בערך הדבר כגון כבוד וכדו' אפי' שבאמת מפחית הדבר אבל זה לא משהו שנעשה בגוף הדבר, וזהו הביאור בנתיבות שם (סי' קע"א סק"ג בסופו) וז"ל:

ועיין עוד ברא"ש דמיירי שידוע שמסיבת הראשון הוא חשיב יותר מהשני, אבל בסתם שאינו ידוע אמרי' דאין המקום מכבד את האדם עכ"ל,

וזהו ג"כ ההבנה בנתיבות דדוקא שיש ערך עצמי אז יכול לערער שזה טענה בגוף הדבר, משא"כ מפני סיבות שבנ"א מחשיבים הדבר ואין לזה ביקוש אי"ז טענת ממון שיכול לטעון ירידת ערך.

ובעוד תשובה (או"ח סי' כ"ט ד"ה והנה) סיכם הדברים וז"ל:

אך היוצא מכוונת הרא"ש כללא כייל, כל שאיננו אלא הרבות כבודו ומזה ימשוך מיעוט כבוד חברו ואינו נוגע לריוח והפסד ממון וגם הוא עושה בשלו ואינו נוגע בשל חברו, כגון ראובן ושמעון שהיה להם מושב אחד בספסל, ועשה ראובן מחיצה והכניסה לגבולו ואינו מזיק לישיבת שמעון כלל, רק עי"ז יוגבה כבוד מקום ישיבת ראובן והורד כבוד ישיבת שמעון, כיון דאית בי' תרתי למעליותא, חדא שאיננו הפסד ממון לשמעון וגם אינו נוגע בשל שמעון כי בשלו הוא עושה אין מי ימחה בידו, אך אם חסר א' מאלו התנאים, א' שיהיה ע"י עילוי בדמים מקום ראובן הפסד דמים במקומו של שמעון, נמצא נתאנה שמעון שהרי מתחלה כשלקחו המקום בשותפות נתנו הממון שווי המקום שוה בשוה, ועתה נתעלה מקום ראובן בשיווי וירד שמעון ע"כ ימחה בידו עד שיפייסו בדמים, ושנית אפילו אם איננו הפסד ממון רק כבוד המקום בעלמא, אך צריך לנגוע בשל שותפות, כגון ההיא דסי' ז' שהי' נסר בראש הספסל, וזה הנסר הוא המחיצה השייך לכל יושבי הספסל הארוך, וראובן היושב בראש רוצה לסלק הנסר ההוא ועי"ז יתעלה מקומו, כיון שצריך לעשות זה ע"י הסרת הנסר השייך לכל המשותפים, נמצא נתעלה הוא ע"י דבר השייך להשותפים בזה יכולים למחות בידו אם לא בריצוי כסף.

המוכח מדברי החת"ס שאסור לגרום לירידת ערך של דירת חבירו אפי' אם עושה בתוך שלו, כיון שהוא משעובד לשכניו, והנראה שמשוים זאת לנידון האם שכנים יכולים למנע בניה בטענת ירידת ערך, דזה רק טענה אם הוא באותו קו בנין שהוא נחשב כשותף ברכוש המשותף, שיש את הטענה אדעתא דהכי נשתתפו, אבל לא שגר בבנין אחר שאז אין טענת ירידת ערך, היינו דכל טענת ירידת ערך זה רק כלפי שותף שיש כזאת טענה, אבל לא כלפי אדם אחר.

יא. אמנם בשו"ת עמק שאלה (או"ח סי' ב') הביא ביאור החת"ס בדברי הרא"ש, וכתב ע"ז שדבריו רחוקים וא"א כלל לאומרם, שהמעיין בתשובה נראה שמבואר בדבריו דאף אם נפחתו דמיו, כיון שעושה בשלו יכול לעשות, ומביא ע"ז ראי' מחנות בצד חנות חבירו, ומבאר שכוונתו שאם מתחילה מכרו כבר את המקומות לפי הבדלי מחירים, א"כ כל אחד משועבד לחבירו שמקומו יהי' ראשון, וכן שני וכן הלאה, ומתחילה קנו המקומות על דעת כן.

בערך השלחן (למהר"י טייב) מבואר דטענת ירידת ערך לא הוי טענה, דז"ל (סי' קנ"ו ס"ב אות ב') נראה דהוא הדין דאין המשכיר יכול לעכב לשוכר מללמד תינוקות, אפילו מתוך כך אין בני אדם רוצים לשכור הבתים אחריו, ויש הפסד בדבר, וכן משמע קצת מדפריך בגמ' אחד מבני החצר שביקש וכו' ומלמד תינוקות בני החצר מעכבין עליו ומוקי לה בתינוקות דנכרים, ולא מוקי לה בתינוקות ישראל ובדאיכא פסידא עכ"ל, המבואר מדבריו דטענת ירידת ערך לא מונע מללמד תינוקות.

אולם בהערות במסכת קידושין (נט. שיעורים למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) מבואר שם להיפך, דהביא שם על הגמ' שמכירת קרקע זה לא סימנא מילתא, וכתב שם שבזמנינו שהדרך הוא באנשים שצר להם קצת הדירה מוכרים אותו ממילא זה לא סימנא מילתא, וממשיך שם שלפי"ז יש מקום גדול לדון להלכה דהנה קי"ל (יור"ד סי' רמ"ה סעי' כ"ב, חו"מ סי' קנ"ו סעי' ג') דאחד מבני החצר שביקש לעשות מלמד תינוקות אין שכיניו יכולים למחות בידו, והיינו בלצורך מצוה, ולא איכפ"ל מטירדת השכנים וצריכים לכוף עצמם בטירדא דמצוה, ויש מקום לדון דעד כאן לא שמענו אלא שאין להם זכות למחות על דבר שמטריד אותם אבל במקום הפסד ממון לא שמענו דאין יכולים למחות, וא"כ כהיום כשיבוא אחד לפתוח בית תלמוד תורה ליד בנין מגורים שברירא מילתא שערך הדירות יורד מערכם, א"כ לכאורה יוכלו למחות דיש להם הפסד ממון, דלא שמענו שבהפסד ממון נמי אין יכולים למחות, ומאי דהגמ' לא חששה להא דיש הפסד ממון בבא ליעשות למלמד תינוקות היינו דאז בזמנם שהיה להם קרקע והיינו דירה לא הי' מוכרים אותו כלל וכלל, ואין עומד לכך, א"כ אין שם חשש הפסד ממון אבל בזמנינו שהדרך היא למכור קטן ולקנות גדול כפי הצורך א"כ יש הפסד ממון, ויש כאן מקום לדון שיוכל לעכב מחמת הפסד ממון, [אבל שמעתי בשם הרב אלישיב דפסק בד"ת שבא לפניו שבבית הכנסת אין טענת ירידת ערך].

העולה לדינא דהאם טענת ירידת ערך זה טענה לעכב זהו תליא במח' הפוסקים, ויש דס"ל שאפי' שסתם טענת ירידת ערך זה לא טענה, אבל שכן בבנין שהוא שותף בזה אמרינן דירידת ערך זהו טענה.

הטענה דאדעתי דהכי לא נשתתפו

יב. מקור הדבר זה הלבוש (סי' קנ"ו ס"ג הובא בפתחי תשובה חו"מ סי' קע"א סק"ב) מביא זאת וז"ל:

ונ"ל דוקא בני המבוי או בני החצר שדרים יחד במבוי אחת או בחצר אחד ואינם דרים ביחד א' או בבית החורף אחת, אבל אותם הדרים בבית החורף אחת כנהוג במדינות אלו מחמת דוחק הדירה נ"ל ודאי שכל א' יכול למחות בחבירו אפי' להיות מלמד תינוקות של ישראל תורה באותו בית החורף שהוא דר שם עמו שזה ודאי אין דעת רוב העולם סובלתו ועל דעת זה לא נשתתף עמו בדירה אם לא שהתנה מתחילה עכ"ל.

המבואר מדברי הלבוש שבשכנים יש סברא אדעתא דהכי לא נשתתפו, ולפי"ז יש לומר שהשכנים אדעתא דהכי לא נשתתפו מלפתוח בית מדרש בבנין מגורים, וזה לכאורה יכול להיות סיבה למנוע בית מדרש, וכל דבר חריג שזה לא הדרך לעשותו, כיון שהדיירים האחרים הם שותפים ברכוש המשותף, ויש להם טענה אדעתא דהכי לא נשתתפו, [ויש עוד הרבה להאריך בענין אדעתא דהכי, ואכמ"ל].