בגדר אומן קונה בשבח כלי

מקור הדין דאין אומן קונה בשבח כלי

א. איתא במתני' (ב"ק צח:) נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם, והטור (בסי ש"ו) כתב כל האומנין שקלקלו חייבין לשלם, וקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הלכך לא שנא נתן לו שידה תיבה ומגדל לנועץ בו מסמר ושברו, לא שנא נתן לו שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברו בכל ענין צריך לשלם דמי שידה תיבה ומגדל, ומבאר הב"י דפסקינן דלא כרב אסי דסובר אומן קונה בשבח כלי, אלא פסקינן כרבא דאין אומן קונה בשבח כלי, וכן פסק הרמב"ם (בהל' שכירות פ"י הל' ד').

השו"ע (סי' ש"ו סעי' ב') נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמר ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי, המבואר מהמחבר דפסק שמשלם את כל הסכום של הדבר המתוקן, ולא רק דמי עצים.

הש"ך (סק"ג) אחר שהביא דהרבה ראשונים ס"ל דאומן קונה בשבח כלי, הכריע וז"ל:

הלכך נראה דלענין ממון על כל פנים ספיקא דדינא הוי ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד דהמע"ה, מבואר מדבריו דהכריע דלא כשו"ע רק משלם דמי עצים בלבד,

ונבאר הדברים.

האומן קונה רק אם חפץ לקנות

ב. המקנה (קידושין מח: תוד"ה דכו"ע בא"ד) כתב וז"ל:

דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי היינו למעליותא דאם רוצה לקנות שבר הכלי קונה אותו, אבל לגריעותא אם אינו רוצה לקנות הכלי אינו קונה כשאר שכירות,

היינו דנתחדש בזה יסוד בקנין השבח לאומן שהוא תלוי ברצונו שדוקא אם רוצה הקונה אבל אם אינו רוצה אינו קונה.

הקצות הביא מהר"ש הלוי שחקר בגדר הדין שקונה האם קונה רק השבח או שיש לו בעצם הכלי, ונקט שקונה בעצם הכלי

ג. הקצות (סי' ש"ו סק"ד) הביא שו"ת מהר"ש הלוי (חו"מ סי' ד') דחקר באומן קונה שבח כלי האם קונה רק את שבח הכלי אבל בגוף הכלי אין לו כלום, או שע"י השבח שהשביח קונה את כל הכלי, ונקט כצד השני שקנה את כל הכלי, והוכיח זאת מהתוס' (ע"ז עה: ד"ה אי משום) כתב דהנותן כלי לאומן גוי לתקן אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו, ואם אומן קונה בשבח כלי קונה רק את השבח ולא הכלי מהיכי תיתי דאם נתן לגוי לתקן שיהיה חייב בטבילה הרי קנה רק השבח, ולמה תוס' צריך להגיע לטעם דאין שמו עליו הרי הגוי מעולם לא קנה זאת, רק המוכרח שאם אומן קונה בשבח כלי קונה גם את הגוף, ולכן תוס' היה צריך להגיע לטעם שאין שמו עליו.

וכן מוכח מלשון רש"י בקידושין (מב: בא"ד בד"ה והכא) וז"ל :

דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו ע"כ,

המבואר מלשון רש"י דאומן קונה את כל הכלי ושהבע"ב משלם לו על העבודה אז מוכר לו את הכלי, ועוד הוכיח מהלשון דאומן קונה בשבח כלי כלומר קנה הכלי עם השבח, ואילו היה קונה רק השבח היה צריך לומר קונה דאומן קונה בשבח הכלי, והעלה בפשיטות דקונה את כל הכלי.

שיטת התרומת הדשן שקונה רק השבח של הכלי

ד. ומביא מהתרומת הדשן (סי' ש"ט) דחולק על המהר"ש הלוי וסבירא ליה דאומן אינו קונה אלא את השבח ולא בגוף הכלי וז"ל:

אמנם לפי"ז צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה כל כך שיש בשבח כדי ריבית שלו, דבמרדכי פרק בתרא דע"ז כתב שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי ואם היה אומן רוצה לעכבו לא היה רשאי. וכן משמע לשון רש"י פרק הגוזל (ב"ק צט:) אהא דקאמר התם דמקודשת היא כשעשה לה שירים ונזמים, ופירש רש"י (ד"ה ישנה לשכירות) דכי יהיב לה מקודשת בשבח דאית ליה לאומן בגויה, וכ"כ אשר"י בהאי פירקא (סי' י"ד) אהא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו, ומשמע דוקא השבח שלו ולא הגוף. ונוכל לומר דאף הגאונים המצריכים טבילה לכלי שתיקנו אומן גוי לישראל מטעם דאומן קונה בשבח כלי מודים דלא קנה אומן רק כנגד השבח ואפ"ה צריך טבילה משום האי שבח, ואהא פליגי שאר גאונים וכתבו שאין צריך טבילה שאין שם הגוי עליו משום האי שבח, דאי נימא דאומן קונה בשבח כלי לגמרי גופא ושבחא א"כ אמאי אין שם הגוי עליו עכ"ל,

היינו דסבר דלמאן דאמר אומן קונה בשבח זה רק בשבחו ולא בגוף הכלי, המבואר דהקצות הביא דנחלקו מהר"ש הלוי והתרוה"ד דהא דאומן קונה בשבח כלי מה קונה, דלמהר"ש הלוי ע"י השבח שהשביח קונה את כל הכלי, ולתרומת הדשן קונה רק את השבח ולא את גוף הכלי.

שיטת הרשב"א בהא דאומן קונה בשבח כלי

ה. הרשב"א (בב"ק צח:) מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואפי' כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו נמי, לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אע"פ שלא קלקלו, אבל לכו"ע בשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהי' שבח של כלי לבעלים הוא מתקנו ומשביחו.

ביאור הנתיבות בשיטת הרשב"א

ו. ומבארו הנתיבות (סק"ד) דכוונת הרשב"א שקונה בכלי קנין שיעבוד כנגד שכרו כמו במשכון שלא בשעת ההלואה, דאי קונה קנין גמור א"כ כשנאנס הכלי יפטר בע"ב מליתן שכרו דהרי של האומן נאנס, ז"א דיש לו קנין שיעבוד על השכר שצריך לתת לו בכלי ולזה דעתו, ולא שמתכוון לתת השבח לבע"ב ואם יזיק יצטרך לשלם לו ודאי לא לזה התכוון אז כל עוד שלא הביא השבח לבע"ב אז נחשב כשלו, וזה רק קנין לגבי שיעבוד ולא שקונה לגמרי.

אמנם בחידושי הגר"ש שקאפ (ב"ב סי' ד') הוכיח מהרשב"א גופיה (צה. ד"ה אלא) דאומן שהשביח צמר יכול ליטול את גוף הצמר, ואינו יכול לסלקו בכסף, נראה מפורש שקנינו של האומן זה קנין גמור דלא כנתיבות שביאר דזה רק קנין שיעבוד, וצ"ע בשיטת הרשב"א.

ביאור החזו"א בשיטת הרשב"א

ז. החזו"א (ב"ק סי' כ"ב סק"ח) אחר שהביא דברי הרשב"א כתב וז"ל:

וצריך טעם וכי באומן תליא מלתא אם מן הדין שבחא דבעה"ב אין צריך זיכוי דאומן כלל, ואפשר דזה שירדה תורה לדעת בני אדם לפי הנאות בהנהגת העולם הוא עיקר הדין, וכיון שהזיקה קדם שמסרה לבעלים ומפסיד שכרו, לא דיינינן לי'ה למפרע כאילו זכה השבח הנעשה ע"י עמלו של פועל, כיון שלא נגמרו תנאי הפעולה והפועל לא הגיעו שכרו ואפשר דבשברו חשיבנן שכרו כשיעור כל השבח וכאילו התנה כן,

וממשיך לומר דלולא דברי הרשב"א י"ל דאומן קונה כל שבחא עד שישלמו לו שכרו ואז נפקע שיעבדו מכל הכלי.

המבואר מדברי החזו"א שכיון שדעת בני אדם, שוב מסתבר שזהו גם דין התורה, וגם כוונת התורה היתה כן שאם יתקלקל השבח ויפסיד שכרו, יצא שכרו בהפסדו, וזהו מה שישלם ולא יותר, או כמו שסיים בדבריו שי"ל הוי כעין תנאי שאם ישבר יהא החפץ כולו שכר שלו.

התוספת רי"ד (ב"ק צח: ד"ה פיסקא) וז"ל:

פירש לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אין משלם לו אלא דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר הילך דמי עציך והכלי יהא שלי, שלא נאמר דין זה אלא לגבי גזלן דקני להו בשינוי אבל האומן לא קנאו אלא בעל כרחו נותן שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבת, ומשום הכי לא פטרינין מצבעו כעור ולצבוע לו אדום וצבעו שחור שאין האומן קונה בשבח כלי מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא אמר רב אשי שיקנה אותו ע"כ,

היינו שסובר דכל קנין האומן זה רק אם אירע שנשבר החפץ וכלפי מצב זה האומן קונהו שלא יצטרך לשלם לו, אבל אם החפץ בעינו עומד אינו יכול לומר קח דמים ותשאיר לי החפץ.

וכן בשיטת הרא"ש (פ"ט סי' י"ד) וז"ל: מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו, ומבאר היש"ש (סי' כ"א) דאין כוונתו שקנה לגמרי, רק שקנה לגבי שלא יוכל הבעלים לדרוש החפץ לפני שישלמו לו הערך של האומן, המבואר בראשונים דהגם שאומן קונה בשבח כלי אין הכוונה שקונה לגמרי, רק שקונה עד שהבעה"ב משלם על העבודה.

ביאור הקצות בגדר שהבע"ב קונה השבח

ח. וכתב הקצות (סי' ש"ו סק"ד) דראוי להתבונן דאם אומן קונה בשבח הכלי קונה האומן ממש הכלי ונחשב כשלו אז באופן שהשבח של הכלי נהיה שווה הכלי יותר מסכום עבודתו אז איך הבע"ב יכול לסלק אותו בסכום עבודתו הרי יש לו את החלק השבח בכלי וזה יותר מהעבודה, ואם יאמר האומן שרוצה את כל החלק שלו איך הבע"ב יכול לסלק אותו בפחות מזה ולתת לו רק עבור שכר עבודתו בעוד שהכלי נהיה שווה הרבה יותר עם עבודתו, היינו דהוקשה לקצות שאם אומן קונה החפץ למה יסכים לתת החפץ לבעלים שישאיר אצלו וירויח את כל השבח שזה שלו.

ומבאר וז"ל:

ולכן נראה אחר העיון דודאי האי שבחא דבעל הבית הוא והא דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור להיות כשלו ממש אלא קצת קנין הוא דאית ליה בגויה לקדושי אשה, כמו בע"ח דקונה משכון לקדושי אשה, והלוה יכול לסלקו בעל כרחו ותו לית ליה במשכון ולא מידי, וה"ה ה"נ בשבח הכלי עד שיסלק לו דמי שכירות אית ליה קנין לקדושי אשה ולנזקין דהיינו אם הזיק אין לו לשלם בעד השבח, ובזה עדיף מבע"ח דמלוה שקונה משכון אינו אלא כדי חובו ואם המשכון שוה יותר והזיקו צריך לשלם המותר, אבל אומן בשבח כלי קונה לנזקין אפילו עלה שבחו יותר מדמי שכירותו, וכן נכרי מישראל אינו קונה משכון ושבח כלי קונה, אבל עצם הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון ומש"ה יכול לסלקו בעל כרחו.

המבואר מהקצות שהאומן קונה משכון אין הכוונה שקונה קנין רגיל, אלא זה קנין כמו משכון, שיכול לקדש בזה אשה, אבל הבע"ב יכול לסלק אותה בע"כ, שבאמת זה לא קנין רגיל שאז הבע"ב לא היה יכול לסלק אותן בע"כ, היינו שכל הקנין האומן זה לגבי ג' דברים, א. שאם יזיק האומן את החפץ כל זמן שלא יחזור ליד הקונה שלא יהא חייב לשלם לו כדין כל מזיק חפץ חברו, רק נחשב שהוא שלו, ב. שיכול לקדש את האשה כל זמן שהחפץ תחתת ידו, ג. שכל זמן שהחפץ תחת ידו דזה נחשב שלו אינו עובר בבל תלין.

הקצות מוכיח מהרמב"ן לשיטתו

ט. והוכיח זאת מהרמב"ן דהר"ן בפ' כל הנשבעין (שבועת כז. בדפי הרי"ף) וז"ל:

והרמב"ן ז"ל (במלחמות שם) תירץ לדברי הגאונים ז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות, ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון וכו', וכתב עלה הר"ן וז"ל, ולא נתבררו אצלי, דאפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי אמאי עדיף ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני לה כדר' יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואה, ואדרבה מלוה על המשכון קני לה טפי דהא כל האומנין שומרי שכר בלבד הם כדתנן פרק האומנין (ב"מ פ:) ואילו מלוה על המשכון קני לה קנין גמור אפילו להתחייב באונסין לדעת רש"י ז"ל (שם פב. ד"ה שקונה משכון) כמ"ש שם עכ"ל,

הרי דקנין שקונה אומן בשבחא אינו יותר מקנין שקונה בע"ח במשכון ע"כ הרי דדימה הרמב"ן את הקנין שבע"ח קונה משכון לזה שאומן קונה בשבח כלי.

וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות סוף פרק שבועת הדיינין (כה, א בדפי הרי"ף) בהשגתו על הרז"ה (הרמ"ה), דסובר דמדר' יצחק קונה לאונסין ז"ל, ואעפ"י שקונה אותו למקצת דברים שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, אפ"ה אינו אלא שומר שכר, והם אמרו אומן קונה בשבח כלי, ומקדשין בו האשה ואינו אלא שומר שכר עכ"ל. ומבואר דאינו כלוקח אלא לקידושי אשה, ולבל תלין, ולהזיקו אפילו שבחו עולה יותר מדמי שכירותו, ובזה הוא דיותר קונה מבע"ח במשכון שאינו אלא כדמי חובו, אבל באיכות הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון שאינו לוקח גמור וכמ"ש.

הוכחת הקצות לשיטתו מהריטב"א

י. וכן מבואר מדברי הריטב"א (החדשים) פרק האומנין (פא: ד"ה מתני') גבי הלוהו על המשכון ז"ל, ושמעינן דאפילו לדר' יצחק אינו מתחייב באונסין, וטעמא דמלתא דלא קני ליה לגמרי שיהא עליו כלוקח להתחייב באונסין, שאינו אלא שקונה שלא ישמט וכו' ושיוכל לקדש בו האשה, ומשום הא אינו נעשה לוקח ולא שואל להתחייב באונסין, ומצינו שהאומן קונה בשבח כלי ואפ"ה אינו אלא שומר שכר שאין קנינו עושה אותו לוקח כלל. ואע"ג דקנין דהכא עדיף, מכל מקום כל שלא קנאו לגמרי אינו מתחייב באונסין ע"ש.

המבואר מכל הנ"ל דהא דכל האומנין שומרי שכר הכוונה בזה שפטור באונסין כמו שומר שכר ולכן מסיק שאם נאנס הכלי צריך בעל הבית לשלם לו שכרו כיון דלא קני לאונסין, וסובר דבאופן שהאומן התנדב לעשות הפעולה בחנם דאין דמי שכירות, נמצא דמעולם לא קנה האומן השבח, דהרי מה שתמיד קונה השבח זה שיש לו כנגד זה דמים שחייב לשלם לו, אבל כאן שזה בחינם ואין לו מה לשלם, אז אין לאומן כלום, ואם הזיק חייב לשלם שהרי אין דמי שכירות, שהרי כל מה שתמיד נחשב קנין זה הרי קצת קנין, עד שמקבל הדמים תמורת זה, ואם זה בחנם אז נחשב כאומר התקבלתי, ואין בשביל מה שיהיה קצת קנין.

יא. העולה דיש ג' שיטות בראשונים לענין מה קונה האומן בשבח כלי, א. שיטת מוהר"ש הלוי שקונה את כל החפץ לגמרי, והקצות ביאר דזה לא קנין לגמרי רק קנין למשכון, ב. שיטת התרומת הדשן דזוכה רק את השבח, ג. שיטת הרשב"א דקונה רק כנגד מעותיו, ונחלקו האחרונים בשיטתו האם קונה קנין גמור, או רק קנין למשכון.

רק זאת אציין דמאי דפשוט לקצות דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי, יכול הבעה"ב לשלם מעות לאומן בע"כ ואינו יכול לעכב שרוצה לקחת הדבר לעצמו, בביאור הגר"א (סק"ח) חולק ע"ז וס"ל דהאומן יכול לעכב הדבר לעצמו, אבל החזו"א (ב"ק סי' כ"ב סק"ז) הביא הגר"א וכתב ע"ז דזה תימה דבפשוטו מבואר כדברי הקצות שהבעלים נוטלים שכר ונוטלין הבגד בע"כ.

ביאור הטעם דאומן קונה

יב. השטה מקובצת (ב"ק צ"ח: ד"ה לא שנו) הביא דהטעם דאומן קנאה הוא בשינוי מעשה, וזה צריך ביאור דהרי מה דמצינו דשינוי מעשה קונה זה בקניני גזילה, והרי ידוע הביאור האחרונים בזה, דמה דקונה שם זה מהקניני גזילה, רק יש חיוב של והשיב, ע"ז נאמר דכיון שהי' שינו מעשה זה כבר נחשב משהו אחר, וזה מפקיע את דיני והשיב, אבל היכן מצינו ששינוי יקנה ועדיין צריך ביאור מה הטעם ששינוי קונה.

הגרש"ש שקאפ (ב"ב סי' ד אות ז' ד"ה ולענ"ד) מבאר דע"י זה שהאומן תיקן הכלי ונשתנה איכות הדבר, נעשה שותף בכלי, שהרי עצם הכלי היה של הבעה"ב ונשתנה באיכותו, על כן נעשה שותף לפי ערך השבח שנוסף ע"י אומנותו, ורק מכיון שאי אפשר לחלק את השבח מגוף הכלי יכול הבעלים לסלקו בדמים בע"כ

ויש עוד מהלך באחרונים דמה דאומן קונה זה קנין של יצירה, דהיינו כיון דשינה את החפץ מהצורה הקודמת, ונוצר כלי חדש דזה מצריך בעלות חדשה, וכיון שהאומן מייצר וברא את הכלי החדש ע"י זה קנאו, וזה כמו הפקר שאדם השביחו ברור שקונה זאת, ובספרי ראשי הישיבות יש בזה איריכות בלבאר הקנין.

קושית הפנ"י על מתני' דהכל כשרין לכתוב הגט, והתירוצים בזה

יג. ידוע קושיית הפנ"י דהקשה (גיטין כב: ד"ה משנה הכל) דאיך מכשירין בכתב קטן את הגט דהגט כשר, הרי צריך שהגט יהא משל הבעל, והרי אומן קונה בשבח כלי, ז"א הקטן שהוא האומן קנה את השבח ואיך יכול להקנות הגט, ואיך אפשר לגרש בגט של הקטן, ובנתיבות (סי' ש"ו סק"ג) ובבית יעקב (סי' ק"כ סק"ו) תירצו בדוחק דמיירי שהדיו של בעה"ב, ולכן אינו קונה דהוי כסממנים של בעה"ה שמבואר בסוגיא שאין אומן קונה, אבל בלא זה באמת הקטן קונה את הגט וזה פסול.

אבל החלקת יואב (חו"מ סי' ט"ז) הקשה על תירוצם דמה מועיל זה שהדיו והסימנים של הבעה"ב, בשלמא בסממנים דצמר אילו היה שייך שיצבעו את הבגד בלא עשיית האומן לא אכפת ליה ואין לו ענין בעשיה אלא רק בתוצאה, משא"כ בגט שצריך עשיה לשמה ומעשה של אדם, ודאי חייב את מעשה האומן ויש לו ענין בה ונהנה, ובכה"ג יקנה הקטן אף מבלי שיבא את הסממנים, ויקנה בשבח הכלי.

ותירץ קושיית הפנ"י, דבגט ליכא שבח דהאומן יקנה, דהרי ממה נפשך אם הקטן יקנה הגט, ואינו יכול להקנותו לבעל, וממילא אין שבח דהרי זה לא ראוי והקטן אינו זוכה, וחוזר לבעלים וזה גט טוב והאומן קונה זאת, וזה גלגל החוזר, ולכן האומן אינו קונה הגט.

אמנם בעונג יו"ט (יו"ד סי' צ"ה בהג"ה) תירץ דבגט לא שייך אומן קונה, דהרי זה לא נחשב שבח רק קלקול, שעד עתה הנייר היה חלוק וראוי לכתיבה לכל הרוצה, ולאחר שכתב הגט זה ראוי רק לבעל זה, ז"א מעשהו בכתיבת הגט רק קלקל הנייר ולא השביח, ואין לאומן מה לקנות דהרי קלקל הגט ולא השביח.

אם האומן התחיל לעשות בחנם ואח"כ דרש תשלום

יד. הרבי עקיבא איגר בהגהותיו על שו"ע (סי' ש"ו ג') מסתפק באומן שאמר שיעשה בחנם ולאחמ"כ דורש תשלום על העבודה, דאם אין אומן קונה בשבח כלי א"י לדרוש תשלום דהרי שעשה הפעולה ע"ד שבעל הכלי יזכה בשבח, אבל אם אומן קונה בשבח הכלי, י"ל שתיקן הכלי קנאו, ויכול לומר איני רוצה להקנות לך בחנם, וכתב דמ"מ אפשר דשעושה בחנם אין אומן קונה בשבח כלי, וצ"ע לדינא, אבל הנתיבות (סק"ד) כתב דגם באומן שעושה בחנם אינו חייב שמקלקל למאן דס"ל דאומן קונה, דכמו שהרשב"א כתב שאין דעתו של האומן להשביח אדעתיה דהבע"ב לחייב עצמו בהיזק אז כ"ש שעושה בחנם אין דעתו להשביח על דעת לחייב עצמו, ובודאי לא מקנה לו השבח עד שנותן לו, רק שעושה בשכר אז תמורת השכר מקנה לו השבח, אבל שעושה בחנם מהיכי תיתי שיקנה לו השבח, וזה דלא כקצות שסובר שעושה בחנם אז נחשב כאומר לו הריני התקבלתי.

והנראה דכל הספק דהרעק"א זה שלאחר תיקון הכלי דורש שכר, אבל אם לפני שגמר לתקן חזר בו ורוצה שכר, בזה ודאי לא עשה על דעת שיזכה בעל הכלי בשבח, ואפי' למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי שיכול לחזור כמו כל פועל שעשה בחנם יכול לחזור אח"כ ולבקש שכרו, כמבואר ברמ"א (סי' של"ג סעי' ה') פועל שעושה בחנם עם בעל הבית יכול לחזור בו אפי' בדבר האבוד, וביאר שם הש"ך (סקל"א) דהיינו שיכול לחזור ולומר איני עושה בחנם אלא בשכר, ואפי' בדבר האבוד.

בשו"ת עין יצחק (אהע"ז סי' ע"ו אות כ') נקט לדינא שבעושה האומן בחנם לא שייך דין אומן קונה, וביאר דכל הענין של אומן קונה הוא בשביל הסמיכות דעת של האומן שידע ששכרו יהא מובטח, דאם לא ישלם יקח החפץ לעצמו, וכל מה שהקנה לו הוא על מנת להחזיר, אם ישלם לו לבסוף, אבל אם עושה בחנם שוב אין ענין להקנאה זו וממילא חוזר הדין דהשבח לבעלים דכיון דגוף החפץ שלו כך גם השבח שלו.

טו. וראיתי באחרונים להעיר דידוע בשם הגרי"ז, דבפרשת כי תשא (שמות ל"א, ב') על הפסוק דכתיב "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", ובמדרש מרבה מ"איש" דבצלאל היה בן י"ג שנה, וצריך ביאור דמאי אכפת לן בזה דיהא גדול, ומבאר הגרי"ז שכיון דאומן קונה בשבח כלי, ואם קנה זאת לא היה יכול למוסרו לציבור אח"כ, לכן מרבה שהי' בן י"ג ויכול לקנות, ואם כנים הדברים הנ"ל יש לעיין בזה א. הרי בצלאל עשה בחנם, ויש שיטות שבחנם אין אומן קונה, ב. גם אם עשה בשכר הרי כל קנינו זה רק עד שישלמו לו, אבל שמשלמים לו אינו יכול לעכב, ג. למאן דאמר אין אומן קונה למה צריכים שיהי' בן י"ג, וצ"ע.