בדין מצוה מחמת מיתה

כרך שביעי סימן כט עמוד תפח

ראשי פרקים

א.     שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה

ב.     מפרש שנותן מחמת מיתה

ג.      בגדר מסוכן

שאלה

בענין חולה במחלה סופנית, שלפי דברי הרופאים לפי קצב התקדמות המחלה, לא נשארו לו אלא חדשים ספורים בלבד לחיות, ובמהלך אחד מאשפוזיו היומיים לצורך קבלת טיפול, אמר בע"פ בפני שני ידידים שהיו עימו, כיצד לנהוג באחד מנכסיו/עסקיו, תוך אמירה "אני מרגיש שאני לא אצא מהסיפור הזה". לאחר מכן חזר לביתו, וגם המשיך בטיפולים, ולמעשה תפקד כמעט כרגיל עד ממש לפני פטירתו, ולאחר כמחצית השנה ממועד המתנה הנ"ל נפטר, ושאלו היורשים אם יש תוקף קניני למה שציוה, הגם שלא היה קנין, והגם שלכאורה אינו מוגדר כשכיב מרע, והיתה המתנה במקצת.

תשובה

א.     שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה

במשנה ב"ב קנג,א נחלקו ר"מ וחכמים במתנת שכיב מרע שלא כתוב בה שהיה המצוה שכיב מרע, והמצוה טוען שהיה שכיב מרע ורוצה לחזור, והמקבל טוען שהיה בריא ואינו יכול לחזור. ואיתא בגמ' שם: ההוא מתנתא דהוה כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסיה, ולא כתב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה (כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן, להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע, ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו. - רשב"ם). אמר רבה, הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. אמר ליה אביי, השתא, ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, חולין שרוב חולין לחיים לא כל שכן. והיינו שנחלקו אם לא כתוב בגוף שטר מתנת שכיב מרע שמת מאותו חולי, אם מעמידין בתר חזקה דהשתא, שכעת מת, או מעמידים בחזקת חיים. ושם ב"ב קנד,א: א"ל אביי, מאי טעמא, אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא ובהא לא כתיב בה, שמע מינה שכיב מרע הוי, אדרבה מדכולהו כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה, שמע מינה בריא הוי וכו'.  ומבואר בגמ' דבכל אופן בכל מתנות שכיב מרע היו כותבים כד הוה קציר ורמי בערסיה, שהוא חולה ומוטל במיתה (עיין רב המגיד זכיה ומתנה ח,א). עוד מבואר בגיטין עב,ב – עג,א, בשכ"מ שניתק מחולי לחולי, דאם הלך בשוק בלא משענת, הרי זה כבריא ובטלו מתנותיו כשנתן בהיותו שכ"מ, ורק בהלך על משענתו. וכך פסק הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה ח,א-ב, וז"ל:

"הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו, או בידו או ברגלו וכיוצא בהן, הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו או בממכרו ומתנותיו. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא [הנקרא] שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא".

הרי שגדר שכיב מרע הוא שאינו יכול להלך בשוק והוא נופל על המיתה, וכ"פ בשו"ע חו"מ רנ,ה. ועיין ברמב"ם שם הכ"ה לענין שכ"מ שניתק מחולי לחולי, שאם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק, דינו כשכ"מ ומתנתו מתנה. וכן פסק בשו"ע רנ,ב. ועיין ברא"ש ב"ב ט,יח דמסוכן שתקף עליו החולי ונוטה למות, כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה. "והכי איתא בירושלמי דפיאה, איזהו שכיב מרע, כל שלא קפץ עליו החולי, דרך ארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והרחוקים אחר שלשה ימים, ואם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד. אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכיב מרע, וכל צוואתו מחמת מיתה". ועיין בטור חו"מ סי' רנ, לפי דעת הרא"ש, דתוך ג ימים ראשונים ולא קפץ עליו החולי, יש לו דין מתנת שכיב מרע, ואחר ג ימים ראשונים, או שקפץ עליו החולי ואפי' תוך ג ימים, יש לו דין מצוה מחמת מיתה. ומלשון הרמב"ם נראה שהמודד הוא אם יכול להלך בשוק או לא - ללא משענת, וכל שחלה באופן שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, הוא נקרא שכיב מרע, ולא חילק בין קודם או אחר ג ימים, וכמו שחילק ברא"ש. [ובניתק מחולי לחולי, אם הלך על משענתו בשוק, בעינן אומד אם מחמת חולי ראשון מת, כמבואר שם בהכ"ו]. כן כתב הדרישה רנ,ח והב"ח שם. דכשקפץ עליו החולי, יש לו דין של מצוה מחמת מיתה, וכמש"כ הרמב"ם שם בהכ"ד:

"והמפרש בים, והיוצא בשיירא, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובין וכמסורין ומקיימין אותן אם מת, ואם ניצל ועמד אפילו קנו מידו במקצת חוזר, כדין כל מצוה מחמת מיתה".

ודין אלו הארבעה שהם כמצוים מחמת מיתה, הוא מדברי הרי"ף בגיטין (לב,א מעמוה"ר): "דהני ארבעה דתנינן במתני' (גיטין סה,ב), כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו, וכן הלכתא". ובר"ן שם הביא דדעת רבינו יונה דרק יוצא בקולר ומסוכן דינם כמצוה מחמת מיתה, אבל מפרש ויוצא בשיירא, הרי הם כבריאים לכל דבר, דכיון שדעתם לחזור ומדעת עצמם יצאו, לא מקנים באמירה, ואם קנו, אין חוזרים במתנתם. ורק לענין גט, מהני אמירת כתבו גט לאשתי, והרי אלו יכתבו ויתנו, שכיון שאמרו כתבו, דעתם לגרש, שלא לעגן את נשותיהן, ורק מחמת טרדתם לא אמרו כתבו ותנו, משא"כ לענין מתנה. וכך היא דעת הרא"ש גיטין ז,טו וב"ב ט,יח: "דמפרש ויוצא בשיירא לענין גט דווקא יש לה דין שכיב מרע, דאינהו טרידי ובהילי ומועיל כתבו בלא תנו, אבל לא לענין מתנה".

ועיין קצוה"ח רנ,ט שרצה לפרש בדעת רבינו יונה, דבמפרש ויוצא בשירא, דוקא לענין קנין אין דינו כמצוה מחמת מיתה, אולם לענין שאם עמד חוזר, גם רבינו יונה מודה דאם עמד חוזר. ובסברת קצוה"ח בחילוקו היה נראה לומר, דיש במתנת שכיב מרע שני ענינים: האחד תקנת הקנין, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי (עיין מש"כ בח"ד סי' ז), והיינו שלא תטרף דעתו, ולאור רצינות המעמד (כמו שאין אדם משטה בשעת מיתה, ואינו יכול לטעון טענת השטאה בהודאת שכיב מרע, כדאיתא בב"ב קעה,א ובשו"ע חו"מ פא,ב), אמרו חכמים שגומר בדעתו להקנות גם באמירה גרידא, או שלא צריך קנין או שהאמירה זה הקנין בשכיב מרע, לאור המציאות של מצבו. ודבר אחר הוא הדין של אם עמד חוזר, שהוא מחמת הדין הכללי של אומדנא במתנה, שאדם שנותן מתנה מחמת שהוא הולך למות, דברים שבלבו ובלב כל אדם שאם יעמוד תחזור המתנה, ולא לתת לאחרים ולהניח עצמו בלא כלום, ואין זה מעיקר דין מתנת שכ"מ אלא דין כללי בהלכות מתנה, וכמו בשמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר והתברר שבנו חי (ב"ב קמו,ב) או מברחת (כתובות עח,ב, וכמש"כ הר"ן קדושין (כ,ב בעמוה"ר), דכיון שהענין מוכיח מתוכו, לאו דברים שבלב הם אלא בפי כל העולם, ובתוס' כתובות עח,ב (ד"ה כתבתינהו) דמברחת לא הוי דברים שבלב, דודאי ניכר שלא התכוונה אלא להבריח, דנפשה עדיפא לה. וכן הרא"ש שם כתובות יא,ט דאנן סהדי דלהכי איכוון, וכן הריטב"א קדושין נ,א מנה מצוה מחמת מיתה שאם עמד חוזר, בכלל דברים שבלבו ובלב כל אדם. ואף שקצוה"ח כתב דאין לחלק כך בדברי רבינו יונה, היינו שביוצא בשיירא ומפרש אין לחלק בין הקנין לחזרה, אלא בכל ענין לא הוי מתנה גם מחמת החזרה, אבל לענין שני הדינים במתנת שכ"מ, לענ"ד כן נראה בבאורם, שדין החזרה אינו חלק מדין מתנת שכ"מ.

ולפ"ז נראה דמה שחילקו בין מצוה מחמת מיתה למתנת שכ"מ לענין מקצת, דבשכ"מ בעי במקצת קנין ואם עמד לא חוזר, ובמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין במקצת, ואם עמד חוזר במקצת אפי' בקנין, דלענין הקנין שערו חכמים בשכיב מרע שאם לא נותן הכל, אפשר שאינו מחמת המיתה, ורק במצוה מחמת מיתה או במפרש שמחמת מיתה, שערו חכמים שאף במקצת גומר בדעתו לתת ואין צריך קנין, או שאמירתו היא כקנין, אבל בשכיב מרע שאינו מפרש ואינו מצוה מחמת מיתה, שערו שרק בנותן כל נכסיו הוא נותן מחמת המיתה ואין צריך קנין. וכן לענין החזרה, כך היא האומדנא של חכמים במתנה, שאם ציוה להדיא מחמת מיתה או שהוא מצוה מחמת מיתה, גם במקצת יש אומדנא שלא מתכוין לתת לאחרים, ורק בשכ"מ שנותן הכל, שיש אומדנא שלא יתן לאחרים וישאיר עצמו בלא כלום, בזה אמרינן שאם עמד חוזר, אבל במקצת שהשאיר לעצמו, כלשהו (ב"ב קנ,ב ושו"ע חו"מ רנ,ד) – דלא פלוג בתקנתם, או לרא"ש ב"ב ט,כו (ורמ"א שם) דבעינן שיור כדי פרנסתו, אין אומדנא שתחזור אם עמד. ובמצוה מחמת מיתה או פירש להדיא, הרי זה כגלוי דעת שנתן רק על דעת מיתה, וכמו בגילה דעתו שמוכר מפני שרוצה לעלות לאר"י (קדושין מט,ב).

וגם מה ששכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים, איתא בב"ב קמז,ב: רבא אמר רב נחמן, מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא, שמא תטרף דעתו עליו. והרשב"ם שם הביא לישנא אחרינא, ושכן נראה בעיניו: "דלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה, שאם אין דבריו נקנין, חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו". ומבואר שכמו שתקנו חכמים קנין מעמד שלשתן מפני תקנת השוק, כך תקנו קנין ע"י אמירה, שזהו הקנין, שמא תטרף דעתו. מבואר דלא כמש"כ שעצם המציאות של השכ"מ היא הנותנת שגומר בליבו, וכמו שאינו משטה בהודאה, אלא זו תקנת קנין מיוחדת בשכיב מרע שלא תטרף דעתו, וכמו תקנת קנין של מעמד שלשתן בחוב. ועיין בהעמק שאלה לנצי"ב (ח"א לג,ד) דהקנין מתחיל משעת האמירה, ע"פ מש"כ התוס' גיטין יד,ב ד"ה הא, עיי"ש.

ולכאורה מה שייך תקנה בזה במצוה מחמת מיתה, דלכאורה לא שייך טרוף דעת במצוה מחמת מיתה, ובשלמא אם היינו אומרים דעצם המעמד גורם, י"ל דכשאדם מדבר על עניני מיתה אינו משטה, הגם אם אינו שכ"מ, ולכן גומר בלבו, אבל אם היא תקנה משום שלא תטרף דעתו, לכאורה במפרש בים לא שייך טעם זה. והרשב"א בגיטין סו,א, כתב וז"ל:

"ואע"ג דטעמא דשכ"מ דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו, איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידי, איכא למיחש נמי להכי. ורבי' אלפסי ז"ל הכין כתב, דהני ד דמתני' כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה, דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמד חוזר כעין שהוא חוזר במתנתו ... ואכתי קשיא לי, מאי קאמר מה גטו אע"ג דלא אמר תנו, אף מתנתו אע"ג דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא, דאלו בגטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו, אע"ג דלא אסיק דיבוריה לומר תנו, אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה, אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשיירא, לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה. אבל גבי מתנה, אע"ג דגמר בדעתיה לאקנויי בה הקנאה גמורה, לאו כל כמיניה, דבמה קנה, הא חסרה ליה קנין. וי"ל, דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתנתן כגטין, כדי שלא תטרף דעתן עליהן, וזהו חדושו של רב הונא, כנ"ל".

הרי שלרשב"א גם מצוה מחמת מיתה חשו חכמים לטירוף דעת, ותקנו דמהני מתנתם באמירה. ובבאור הדין ראיתי בהעמק שאלה לנצי"ב (ח"א לג,ד בסופו) דכל היכא שאם עמד חוזר, יש לו דין שכ"מ לענין זה שקונה באמירה, דלא פלוג חכמים בתקנתם. דכיון שאומדנא במתנה יש גם במצוה מחמת מיתה שאם יעמוד יחזור, ממילא הוא בגדר התקנה להקנותו באמירה, דכל שנכללו בכלל האומדנא שאם עמד חוזר, הם בכלל התקנה של נקנה באמירה.

ונראה דענין החילוק בין שכיב מרע, ליוצא בקולר ומסוכן, שהם כמצוים מחמת מיתה, דמצוה מחמת מיתה מהני אפי' במקצת שאין צריך קנין משא"כ שכיב מרע, דמצוה מחמת מיתה כמו מסוכן ויוצא בקולר קרובים למיתה יותר משכיב מרע, דשכיב מרע שהוא חולה ג ימים וכנ"ל, אינו בהכרח קרוב למיתה, רק הרגשתו היא רעה, ואמרינן שיתכן והוא עצמו יתכן וחושב שמא יבריא, ולכן כשנותן רק מקצת אמרינן שהוא עצמו דעתו מיושבת עליו וחושב שמא יבריא, וכמש"כ הראשונים, עיין ברבינו יונה קמז,א (ד"ב בבריא): "מיהו כשנתן סתם וקנו מידו מתנתו קיימת, דליכא אומדנא לומר שלא נתן אלא לאחר מיתה, שהרי מקוה הוא לחיות", דהדעה הסוברת דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין, דלא שייך במקצת טרוף דעת, דבעצם מה שנותן במקצת, מוכח שדעתו מיושבת עליו, וכמש"כ רבינו יונה שם: "דקסבר מתנת שכ"מ מדרבנן, גזירה שמא תטרף דעתו עליו, ולא שייך האי טעמא במתנת שכ"מ במקצת, לפי שדעתו מיושבת עליו". ועיי"ש בד"ה קודם לענין מתנת שכ"מ במקצת: "לפי שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחוליו, ולא שייך ביה שמא תטרף דעתו עליו". והיינו דעצם הנתינה במקצת מוכיחה שדעתו מיושבת עליו, ושהוא מקוה לעמוד מחוליו, דאל"כ היה נותן הכל. דמתנת שכ"מ נתקנה מחמת הרגשתו של השכ"מ, בהיותו חולה זמן מסוים, אף אם מבחינה אובייקטיבית יתכן ואינו קרוב למיתה. אולם במצוה מחמת מיתה, שאינו מחמת ההרגשה הפרטית של הנותן אלא דבר הגלוי לכל העולם שהוא קרוב למיתה, בזה יש אומדנא גם במקצת, עיין ברבינו יונה שם (בד"ה כתב רב אלפסי), דהוא קרוב למיתה יותר מן החיים.

ולפ"ז בשכיב מרע יש שני מצבים, יש מצב שהוא חולה ג ימים ולא קפץ עליו החולי, או שהוא חולה ואינו יכול להלך בשוק, בזה הוא כבריא לכל דבר, אא"כ מחלק כל נכסיו, דאז מחמת דעתו של השכ"מ ומכח מעשיו ניכר שהוא חושב שהוא הולך למות, ולכן מחלק כל נכסיו, ולב יודע מרת נפשו, ותיקנו חכמים שיהיה מקנה באמירה ואם עמד חוזר. ואם הוא מוגדר מעשית כמסוכן, שקפץ עליו החולי, הרי הוא קרוב יותר למיתה, וכיון שהוא קרוב יותר למיתה, ובו מהני אף במקצת, דהמצב לכשעצמו מורה על טרוף דעת, לא מחמת הנהגת האדם כבשכ"מ שלא קפץ עליו החולי, ולכן תקנו חכמים אף במקצת דמהני מתנתו ללא קנין, וע"ע ביד רמ"ה ב"ב פ"ט סו"ס פב. ואדרבא, התקנה המקורית היא במצוה מחמת מיתה, שבו עשו תקנה, ובשכיב מרע שנותן כל נכסיו, עשו אותו כמצוה מחמת מחמת מיתה, עיין רשב"א ב"ב קנב,א (בתחילת העמ'). ומוכח לכאורה מהגמ' ב"ב קנא,ב דמתנת שכ"מ בכולה, הרי היא כדין מצוה מחמת מיתה, דהכי אמר שמואל, שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים, אע"פ שקנו מידו, עמד חוזר, בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה. דעיקר התקנה היא במצוה מחמת מיתה, רק בשכ"מ שנותן כל נכסיו, מעשיו מוכיחים שהוא כמצוה מחמת מיתה.

וע"ע ברבינו יונה ב"ב קמו,ב, על הא דתנן שם דאם שייר קרקע כלשהו, אין מתנתו קיימת, דאיתא בגמ', מאן אזיל בתר אומדנא, רבי שמעון בן מנסיא, בכותב כל נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו, ובא בנו וכו'. וכתב רבינו יונה, וז"ל:

"אע"ג דדברי שכיב מרע כקנין, כיון שכל נכסיו חלק ולא שייר קרקע כל שהוא אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה, שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו מחיים. רבי שמעון בן מנסיא דאית ליה שמבטלים קנין גמור מחמת אומדנא. מיהו בששייר קרקע כל שהוא אין כאן אומדנא, דאמר אי קאי סמיך על אותו שיור. ואע"פ שהשיור כל שהוא, הרי גלה בדעתו שהשיור ההוא חשוב בעיניו. אי נמי לא היה משיירו אם לא אמר כי יש לו תקוה, וכיון ששייר ונתן, מוכחא מלתא דמה שנתן מחיים נתן. והאי טעמא בתרא לא נהירא, דאם כן במצוה מחמת מיתה במקצת מאי טעמא לא אמרינן שאם עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. אבל יש לומר שהשטר מוכיח שהוא מקוה לעמוד מחליו, ובמצוה מחמת מיתה ליכא למימר הכי. והיינו נמי דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא דבעיא קנין, לפי שהוא מקוה לעמוד מחליו, אבל מחלק כל נכסיו מוכחא מלתא שאינו מקוה לעמוד מחליו, ובמצוה מחמת מיתה דתקינו רבנן שתהא מתנתו קיימת שלא תטרף דעתו עליו".

דענין מה שעמד חוזר, הוא אומדנא במתנה, ולכאורה מה עדיפא אומדנא דמצוה מחמת מיתה על שכ"מ, דמצוה מחמת מיתה מתנתו קיימת אף במקצת. וי"ל, דשכ"מ מחמת עצמו אנחנו לא יודעים אם מחמת מיתה עושה כן, שהרי לא כל מי שאינו יכול להלך או אחר ג ימים ולא קפץ עליו החולי, קרוב למיתה, ורק כשמעשיו מוכחים שעושה מחמת מיתה, תקנו חכמים שלא תטרף דעתו. ולכן כאשר נותן כל נכסיו, מעשיו מוכחים שמחמת מיתה נותן. משא"כ מצוה מחמת מיתה, לא מעשיו מוכחים אלא מצבו מוכיח, ולכן גם אם שייר כלשהו, לא השנתה הגדרת מצבו, ויש בזה אומדנא במתנה שנותן מחמת חולי, שאם יעמוד יחזור, ויש בזה תקנת חכמים שיקנה באמירה, מחשש לטרוף דעת.

ולפ"ז בנדו"ד שאינו מסוכן כעת, וגם יכול להלך בשוק ללא משענת ואינו שכ"מ, אינו בכלל מתנת שכ"מ ואינו בכלל מצוה מחמת מיתה מעצם מצבו, רק יש לדון מחמת גלוי דעתו שנותן מחמת שהוא מרגיש שלא יעמוד ממחלתו, והיינו מפרש מחמת מיתה.

ב.     מפרש שנותן מחמת מיתה

איתא בב"ב קנא,א-ב: אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פיסקתא דפרדיסא. כל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה, וכי קיימא הות הדרא בה. זימנא חדא חלשא. שלחה ליה, תא קני. שלח - לא בעינא. שלחה ליה, תא קני כל היכא דבעית. אזל שיירה וקנו מינה. כי קיימא הדרא בה ... וס"ל לרב נחמן, דאף שהיתה זו מתנה בשיור, כיון שאמרה האחות ווי דקא מיתה הך איתתא, הוה מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה חוזר. דכיון שמתאונן על מיתתו, הרי זה מצוה מחמת מיתה, עיי"ש ברשב"ם. ועיין בריטב"א שם דמצוה מחמת מיתה היינו "שמזכיר בפירוש שנותן לאחר מיתה או שאומר וי ליה לההוא גברא דמיית". הרי שגם אם מזכיר שנותן מחמת מיתה, הוי מצוה מחמת מיתה. וברבינו גרשם שם כתב: "מחמת חוליה הקשה, וכסבורה היא למות להכי מקנת לו". והיינו דוקא בחולה ששייך לומר מחמת חוליו הקשה אמר כן, אבל אם יבוא בריא ויאמר שנותן מחמת מיתה, אינו בכלל מצוה מחמת מיתה. וכן בהמשך דבריו: "דמצוה מחמת מיתה דסבורה היתה למות", הרי דדוקא בסבורה למות מהני מה שפירשה ווי דקא מיתה, משא"כ בלא סבורה למות.

ולעיל התבאר דבמצוה מחמת מיתה, המציאות שהוא קרוב למיתה היא הנותנת דמהני מתנותיו, גם במקצת, מחמת המיתה, לענין שאם עמד חוזר ולענין דלא בעי קנין וסגי באמירה, משא"כ שכיב מרע שלא רק המציאות של קרוב למיתה אלא גם אופן הנהגתו, שנותן הכל. ולפ"ז היה מקום לדון במי שאינו קרוב למיתה, אבל אומר שנותן מחמת מיתה, אם דינו כמצוה מחמת מיתה. דבעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף, גם אמרה ווי דקא מיתה, וגם היתה חולה מסוכנת. ונראה כמש"כ לעיל דיש להפריד בין שני הדינים שיש במצוה מחמת מיתה ובמתנת שכ"מ, הדין שאם עמד חוזר, והדין דסגי באמירה. דלענין הדין שאם עמד חוזר, לכאורה גם אדם בריא שיגלה דעתו שנותן מחמת מיתה, הרי זה כמוכר קרקע ומגלה דעתו שמוכר כדי לעלות לאר"י וכנ"ל, ואם יעמוד יחזור. ואף שבבריא לא שייך הדין של אם עמד חוזר, מ"מ אין המתנה חלה אלא אם ימות. אך לענין הדין דלא בעי קנין וסגי באמירה, שהוא תקנת חכמים מיוחדת שלא תטרף דעתו, הרי שחכמים תקנו כן במי שקרוב למיתה כמו מסוכן, או חולה שאינו יכול להלך בשוק וכנ"ל, שניכר ממעשיו, שנותן כל רכושו, שהוא רואה עצמו כקרוב למיתה ואינו משייר לעצמו דבר.

והנה הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה ח,יד-יז, כתב וז"ל:

"שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום, אם עמד חוזר ... שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין, הרי זו מתנה במקצת וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה, לפיכך אינו חוזר, והוא שקנו מידו שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין, בין עמד בין לא עמד. במה דברים אמורים בשנתן סתם, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא, אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו אלא לאחר מיתה, אינו צריך קנין ואם עמד חוזר, ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין, לא קנה אלא אם כן היה מיפה כחו כמו שביארנו".

והראב"ד השיגו, דאם פירש שנותן במתנת שכיב מרע, הרי זה מצוה מחמת מיתה. והיינו מדוע כפלו הרמב"ם, הרי לקמן בהכ"ג כתב הרמב"ם דין מצוה מחמת מיתה: "שכיב מרע שצוה מחמת מיתה, כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי, וניכר דבר זה מכלל דבריו, אע"פ שקנו מידו במקצת, אם עמד חוזר". ולכאורה י"ל דבהי"ז כתב הרמב"ם לענין קנין באמירה, דאם פירש שנותן במתנת שכיב מרע, סגי באמירה, ובסע' כג כתב הרמב"ם לענין שאם עמד חוזר. ולפ"ז בדברי הרמב"ם מבואר דאם עמד חוזר הוא בשכיב מרע שציוה מחמת מיתה, ולמש"כ מחמת הגילוי דעת מהני גם במי שאינו שכיב מרע לענין שאם עמד חוזר, או בבריא שאינו חל אלא אם ימות. ואפשר דהרמב"ם בהכ"ג לא מיירי שאמר בפירוש שנותן מחמת חשש מיתה, אלא שניכר הדבר מכח דבריו, ולא שאמר להדיא, ולכן דוקא בצירוף המציאות שהוא שכיב מרע עם ניכר מכלל דבריו, יש אומדנא שנותן רק אם ימות, ואם עמד חוזר. ועיין מחנה אפרים זכיה ומתנה סי' א (ד"ה ועוד בה) שלמד בפשט דברי הרמב"ם שאין צריך שיאמר בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה, אלא בגילוי דעת לחוד סגי. והיינו כמש"כ בתחילת דבריו, שהקרובים מדברים עמו, עיי"ש. ונראה דדוקא אם הוא שכיב מרע, והיינו חולה שאינו יכול להלך בשוק, בצרוף מציאות זו מהני גילוי דעת, אבל בחולה שאינו שכיב מרע האומר להדיא, אם אמר שמצוה על צד המיתה, הרי זה גילוי דעת על חלות המתנה והתנאתה במיתה. ואם הוא חולה, אף שאינו שכ"מ, לכאורה אפשר שאם יעמוד יחזור, וצ"ע.

ומ"מ לנדו"ד שהשאלה היא על הקנין, נראה דאם אינו בכלל קרוב למיתה כמו מסוכן, או שכיב מרע שאינו יכול להלך בשוק, אינו בכלל תקנת חכמים. אך עדיין צ"ע בנדו"ד, שהרופאים מגדירים את מצבו כחולה במחלה קשה, אף שלמעשה בזמן הציווי הוא מתפקד רגיל, צ"ע אם דינו כמסוכן שמצוה מחמת מיתה מחמת הגדרת מחלתו, או כבריא, מחמת אופן תפקודו. וכבר הזכרנו לעיל את דברי הרא"ש והטור דמצוה מחמת מיתה הוא אחר ג ימים ראשונים או קפץ עליו החולי, עיין בטור חו"מ סי' רנ. והנה מדברי הטור נראה דכל מצוה מחמת מיתה הוא בשכיב מרע שגם ציוה מחמת מיתה, שהתאונן על מיתתו וכד', שבו תקנו חכמים דמהני בלא קנין אף בנותן מקצת, ואם עמד חוזר. וז"ל הטור:

"בד"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה, אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור, נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין. ור"ש בן חפני פירש מי שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה, הא לא"ה לא. ובעל העיטור כתב מסוכן שחוליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה, אף על פי שלא הזכיר מיתה, דינו כמצוה מחמת מיתה. וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע, ואם הוא מזכיר מיתה אפילו בג' ימים הראשונים נקרא מצוה מחמת מיתה, וזהו כדעת א"א הרא"ש ז"ל".

ועיי"ש ובהמשך דברי הטור, דנראה מפשטות הדברים שמצוה מחמת מיתה הוא בשכיב מרע, והוא תוספת לשכ"מ, וכמש"כ בתחילת דבריו; "בד"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ... כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה, אבל אם פירש מחמת מיתה ...", ומה שנחלקו הרשב"ח והעיטור הוא בלא מתאונן על מיתתו או לא מזכיר המיתה, אלא שחוליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה, אבל גם לרשב"ח לא מהני אא"כ הוא במצב של שכ"מ, רק מצריך שיפרש או יתאונן על מיתתו. ומה שנחלקו הרי"ף והרא"ש ביוצא בשיירא אם דינו כמצוה מחמת מיתה, דדעת הרי"ף דדינו כמצוה מחמת מיתה, ודעת הרא"ש דוקא מסוכן או יוצא בקולר, אין ללמוד מזה דלרי"ף אף בבריא מהני אם יפרש מחמת מיתה, אלא ס"ל לרי"ף דמציאות יוצא בשיירה היא סכנה לכשעצמה, או כמו מי שיוצא לקרב מסוכן במלחמה, שמחלוקתם היא באם מצבו של המצווה באופן פרטי אינו מסוכן אלא שהמציאות היא מצב של סכנה, האם גם לזה יש דין של מצוה מחמת מיתה שנקנה באמירה ואם עמד חוזר. אבל ללא מצב פרטי שהמצוה מסוכן או מצב נסיבתי שהוא מסוכן כעת (לרי"ף), אין לו דין של מצוה מחמת מיתה.

וכן נמצא בתש' משפטי שמואל (לרבי שמואל קלעי, סי' קג ד"ה ומעתה) שכתב דדבר פשוט דמצוה מחמת מיתה דאמרו עליו דעדיפא משכ"מ לענין נותן מקצת נכסיו, היינו דהיה חולה כבר וציוה מחמת מיתה, אבל הבריא שציוה מחמת מיתה, אין דינו כמצוה מחמת מיתה, והוכיח כן מהרמב"ם והטור הנ"ל. ועיין בדברי מלכיאל (ח"א סי' ק, יג-יד) שדן בקושית הרמב"ם על הכפילות בדברי הרמב"ם בפ"ח מזכיה ומתנה הי"ז והכ"ג, וכנ"ל, וז"ל הדברי מלכיאל:

"אבל נראה פשוט דעתו כמו שכת' לעיל בשם הנימוק"י, דמצוה מחמת מיתה ברור בעיניו שימות ומקנה מעכשיו, כי כבר התיאש מכל עמלו. אבל שכ"מ אף שחושש למיתה, מ"מ דעתו ליתן רק לאחר מיתה, כי כל זמן שהוא חי חפץ שיהיו ברשותו אולי יחיה ויקום מחליו. ולזה במתנת שכ"מ שיש בה קנין אמרינן אין קנין לאחר מיתה, ובתקנת חז"ל לא רצה להקנות כיון שעשה קנין, ולזה צריך יפוי כח. אבל במצוה מחמת מיתה אין צריך יפוי כח בקנין, דבאמת מקנה מעכשיו, רק עומד חוזר משום דהוי כהתנה, כמו שכתב הנימוק"י. ולזה במתנת שכ"מ חוזר בחליו, ובמצוה מחמת מיתה אינו חוזר בקנין, כמש"כ הנימוק"י. ולזה בהל' טז חידש הרמב"ם שאף שאין ברור לו שימות, מ"מ כיון שנותן בפירוש במתנת שכ"מ, שפיר שייך זה אף במקצת נכסיו, דלא נימא דבמקצת לא שייך כל דין מתנת שכ"מ. ולא כתב שצריך יפוי כח. אבל בהכ"ג כתב שם שברור לו שימות והוי מצוה מ"מ, ושפיר א"צ יפוי כח כלל".

והיינו דמצוה מחמת מיתה כבר התיאש מחייו, וברור בעיניו שימות והתיאש מכל עמלו, משא"כ שכיב מרע אף שחושש לחייו, מ"מ יש בלבו תקוה שיקום מחוליו, ולכן אינו רוצה להקנות אלא לאחר מיתה, בתקוה שיקום מחוליו, ולזה בקנין הוי כקנין לאחר מיתה, משא"כ במצוה מחמת מיתה אף שנותן בקנין, כיון שרוצה לתת מעכשיו, הקנין אינו מגרע ואין צריך מיפה כוחו. ודברי הנימוק"י שהזכיר הדברי מלכיאל, הם בב"ב (עא,א-ב בעמוה"ר), על הא דאיתא בב"ב קנא,ב דמתנת שכ"מ במקצת, הרי היא כמתנת בריא, וז"ל:

"דכיון שאינו מסוכן ורוב החולים עומדים מחליים וראינו ששייר לעצמו מקצת מן הנכסים, אמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים אלו שיסמוך עליהם כשיעמוד מחליו עד שירויח, ומה שנותן לאחרים מנכסיו נותן לגמרי, וא"כ הרי היא כמתנת בריא ולפיכך בעיא קנין, דדוקא בהניח כל נכסיו לאחרים הוא דסגיא באמירה בעלמא משום דאמדינן דעתיה דלא נתן כל נכסיו אלא אם ימות, דאם קם ברור לנו שאינו רוצה להמית עצמו ברעב, דכיון דמחמת מיתה קא עביד, בכה"ג הוא דאמרינן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו והוי זה כמצוה מחמת מיתה, דאע"ג דלא נתן אלא מקצת נכסיו, כיון דאמר ווי דמית או כיוצא בזה דמשמע דמחמת מיתה יהיב, סגי באמירה בעלמא ולא בעי קנין, ואדרבה הקנין מגרע כח המקבל מתנה, דכיון דפשיטא לן דלא יהיב אלא מחמת מיתה ושיהיו למקבל לאחר מיתתו של נותן, איכא למיחש כיון שנעשה בו קנין ולא צריך נימא שמא לא גמר להקנות אלא בשטר או בקנין ואין שטר ואין קנין לאחר מיתה ... אלא שדעת רבוותא ז"ל דמצוה מחמת מיתה ומסוכן נחלקים מצד מה משכיב מרע שכתב כל נכסיו היכא דאיכא קנין וזכוי, דאילו שכיב מרע שכתב כל נכסיו אסיקנא לקמן דקנה המקבל לכולי עלמא מעתה משום דאין אחר קנין וזכוי כלום ואין יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר, ובמסוכן ומצוה מחמת מיתה לעולם חוזר כמ"ש הרב הלוי בן מגא"ש ז"ל. ונ"ל טעמא דמסתבר דשכ"מ הזכוי הוא גלוי דבמתנת בריא יהיב, אבל אלו שידוע לנו שאינו לעולם אלא מחמת מיתה, הזכוי אי אפשר לגלות מה שאינו. והחילוק שיש בין המסוכן למצוה מחמת מיתה, דמצוה מחמת מיתה הוא כי שמענו דאמר ווי דמית, ומסוכן אפילו לא אמר מידי הוי דינו כמצוה מחמת מיתה, כדמשמע בירושלמי דמסכת פאה, דהתם מקשינן להא דמסוכן ממתני' דקפץ עליו החולי, והתם בשקפץ משמע דמדמינן ליה להא דלא אמר ווי דקא מית. ועוד, דאי אמר, היינו מצוה מחמת מיתה ואף על פי שלא קפץ עליו החולי, דלב יודע מרת נפשו, וכן העלו האחרונים ז"ל".

מדברי הנימוק"י עולה דיש מצוה מחמת מיתה מחמת מצבו המסוכן, ויש מחמת אמירתו אפי' אינו מסוכן ממש, רק ראינו שהתיאש מחייו. וכן בשכיב מרע שנתן כל נכסיו, הדבר מלמד שהתיאש כבר מחייו, ואף שלענין תוספת קנין שעשה השכ"מ יש חילוק ביניהם, דבשכ"מ י"ל דעדיין במתנת בריא יהיב, אבל בנותן בלא קנין, בין במתנת שכיב מרע ובין במצוה מחמת מיתה, כל אלו מוכיחים שהתיאש מחייו. אבל מ"מ גם בנדו"ד לא התיאש מכל עמלו ולא התכוין להקנות מעכשיו אלא רק לאחר מיתה, וכך אמר בהדיא. ואף שחלות כל מתנת שכיב מרע היא רק לאחר מיתה, מ"מ הוא עצמו במתנתו נוהג ומתיאש מחייו כבר מעכשיו לענין נכסיו, רק אמדינן לדעתיה שאם היה יודע שיקום מחוליו, לא היה נותן נכסיו, אבל השכ"מ מצד עצמו מתיאש ליתן מעכשיו (ולכאורה לפ"ז חלה המתנה למפרע משעת נתינה, עיין בראשונים ספ"ק דגיטין, ברא"ש סהי"ט, בתוס' יד,ב ד"ה הא, ברשב"א ובר"ן, ועיין קצוה"ח רנ,א, ועיין מה שכתבתי בח"ד ה,י).

ג.       בגדר מסוכן

וכמש"כ יש להסתפק בנדו"ד אם דינו של החולה כמסוכן, דאף שהוא מתפקד באופן רגיל, מ"מ הרופאים מגדירים את מצבו כמסוכן. דע"א אמירתו שנראה לו שלא יבריא ממחלתו, עדיין לאור תפקודו, אין בדעתו להקנות מעכשיו, ואינו בגדר של התיאש מכל עמלו. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הרי"ף והרא"ש הנ"ל אם מפרש בים ויוצא בשיירה דינם כמצוה מחמת מיתה, דדעת הרי"ף דדינם כמצוה מחמת מיתה, וכ"ד הרמב"ם בזכיה ומתנה ח,כד. ודעת הרא"ש דלענין מתנה, דוקא מסוכן ויוצא בקולר דינם כמצוה מחמת מיתה, וכ"ד רבינו יונה והרשב"א. ועיין קצוה"ח רנ,ט. והרי פשיטא שיוצא בשיירה ומפרש בים, אין זה בכלל התיאש מכל עמלו, וגם לא ברור בעיניו שימות, משא"כ מסוכן ויוצא בקולר. וס"ל לרי"ף שאף אם אין ברור בעיניו שימות, כיון שחושש למיתתו, הוי מצוה מחמת מיתה, וכמו דלענין גט חושש המפרש בים והיוצא בשיירא שלא יספיק לגרש ותשאר אשתו עגונה, כך גם לענין מתנה חושש שמא לא יספיק לצוות על נכסיו. ודעת הרא"ש דוקא בהתיאש מחייו וברור בעינו שימות, ויש לחלק בין גט למתנה, דכל עוד לא קרוב למיתה, אף שעושה מחשש שמא לא יספיק לצוות, מ"מ כיון שאינו קרוב למיתה, לא תיקנו חכמים.

תנו בגיטין סה,ב: בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא. רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. והרי"ף גיטין (לא,ב בעמוה"ר) פסק דכל הארבעה המנויים במשנה: " כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו, וכן הלכתא". ובשאלה אם מסוכן הוא קרוב למיתה ממש כמו גוסס או אף חולה, כתב המאירי ב"ב קמו,ב (ועיין גם גיטין סה,ב), וז"ל:

"מסוכן זה שכתבנו יש מפרשים שהוא נוטה למות עד שהוא גוסס או קרוב לכך. ועיקר הדברים שפירושו אף בחולה לבד אע"פ שאינו מסוכן כל כך, שכל חולי בחזקת סכנה. והראיה, שהרי במסכת גיטין אמרו בריא שאמר כתבו וכו' ור' שמעון בן שזורי היא, ודוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין. ובראשון של גיטין יג,ב אמרו לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ, והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי. ואם מסוכן דוקא שנוטה למות, היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן כל כך. ובירושלמי פירשו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים. והענין הוא שמן הסתם אין אדם מחזיק חולי של סכנה ברוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים, הא מ"מ אם קפץ עליו חולי והכביד מיד, כך הדין. וכן כתבו גדולי המחברים. וכן אף תוך שלשה כל שאנו או הוא עצמו מחזיק אותו בחולי של סכנה דנין בו כן. וכן הדברים נראין. והוא שכתבו גדולי הצרפתים מסכן שכ"מ".

נראה מדברי המאירי דמסוכן הוא קרוב למיתה, או מחמת המציאות כפי שאנו רואים אותה, או מחמת תחושתו של המצוה, הגם שמהבחינה הרפואית האובייקטיבית אינו קרוב למיתה, אולם אם תחושתו היא שהוא חולה מסוכן, בזה תיקנו חכמים שיקנה באמירה ואם עמד חוזר, דגם בזה שייך שלא תטרף דעתו, הגם שלדעתינו אינו מסוכן. אולם תנאי בתקנת חכמים היא הרגשת החולה בהיותו מסוכן בסכנה קרובה ומיידית ולא בסכנה רחוקה. וסכנה קרובה היא באופן שחושש שלא יספיק לצוות מחמת מחלתו, אף אם לדעתינו לא יגיע למצב זה, כיון שלב יודע מרת נפשו וחושש שלא יספיק לצוות, יש חשש של טירוף דעת גם בזה. אבל חולה כנדו"ד שאין בו סכנה קרובה, ואף שחש שלא יצא ממחלתו ולבסוף ימות, יודע שנכונו לו עוד ימים ושבועות בהם יתהלך ויתפקד באופן רגיל, וככזה אינו חולה שהוא מסוכן לדעתו, ובודאי לא לדעתינו. דגם קפץ עליו החולי והכביד עליו החולי, הוא הקירבה למיתה ולמסוכנות. דכל הסברא של טרוף הדעת שתקנו חכמים שייך במי שחושש שעוד מעט קט לא יוכל לצוות, משא"כ כשיודע שהוא חולה מסוכן, אך מתפקד כבריא לכל דבר, אין דינו כמצוה מחמת מיתה. וע"ע ברב המגיד גרושין ב,יב. ועיין ברע"ב טבול יום ד,ה בבאור דברי ר' שמעון בן שזורי, דמסוכן הוא הנוטה למות. ואף שבמשנה בגיטין פירש הרע"ב דמסוכן הוא חולה, ומשמע שכל חולה מסוכן, עיין בתוס' יו"ט מה שהקשה סתירה עליו. ואפשר שהכוונה חולה שלדעתו הוא מסוכן ונוטה למות, אף שלדעתינו אינו כן, וכמש"כ המאירי.

ולפ"ז גם מה שאומר בפירוש שמצוה מחמת מיתה, אין הכוונה שכל בריא שיאמר שהוא מצוה מחמת מיתה, עשו בו חכמים תקנה שתועיל הקנאתו ללא קנינים אלא באמירה בלבד, אלא מי שהוא חולה, ולפי דעתינו אינו מסוכן, אבל לפי דעתו הוא מסוכן שקרוב למיתה, הרי זה כמצוה מחמת מיתה. ואיך ידעינן דעתו שהוא לדעתו מסוכן וקרוב למיתה. כיון שגילה דעתו שהוא מצוה מחמת מיתה, ולדעתו הוא מסוכן וקרוב למיתה, באמצעות אמירתו שמצוה מחמת מיתה, ידעינן לדעתו שהוא סבור שהוא בחשש שלא יספיק לצוות. אבל ודאי שאם הוא בריא, ויודע שעוד נכונו לו ימים ושבועות לתפקד כבריא, ועוד יספיק לצוות, ויכול גם להספיק לעשות קנינים כראוי, אף שמגלה דעתו שמצוה מחמת מיתה, אין דינו כמצוה מחמת מיתה, דתנאי מהותי בתקנת חכמים שיקנה באמירה הוא חשש טרוף דעת שלא יספיק לעשות קנינים, וזה גם לדעתו עוד יהיה לו שהות לעשות קנינים, אין דינו כמצוה מחמת מיתה, כיון שאינו חולה הקרוב למיתה באופן הנ"ל, לא לדעתו ולא לדעתינו.

לאמור לעיל,

בנדו"ד אין דינו כמצוה מחמת מיתה, ודינו כבריא לענין קנינים.