בס"ד


מס. סידורי:13287

העסיק עובד בלי תלוש והעובד נפגע בעבודתו

שם בית דין:קרני שומרון - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב כהן ציון
הרב הבר שמואל
הרב הלוי יצחק
תקציר:
התובע עבד כשומר באתר בנייה, כשהנתבע שעבד בהתקנת מזגנים פגש אותו והציע לו לעבוד עמו, לאחר חודשיים שבהם שילם לו את משכורותו במזומן ביקש התובע לעזוב, ואז התחייב לו הנתבע לשלם את משכורותו בתלוש, לאחר כחודשיים הוא נפצע בעבודתו, ולטענתו בגלל מחדלי הנתבע נשללה זכותו לקבלת הכרה כנפגע תאונת עבודה.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם לתובע סך 5,316 ש"ח עבור זכויותיו שלא שולמו לו. התביעה לתאונת עבודה נדחית, משום שלדעת בית הדין התובע יכול לקבל הכרה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ט טבת תשפ"א

בס"ד                                                                            יט כסלו תש"פ.

 

                                                פסק דין

התובע

הנתבע 

א.    רקע ועובדות מוסכמות

במהלך שנת 2018, הועסק  (להלן 'התובע') כשומר באתר בנייה, באמצעות חברת שמירה. באחד הימים בחודש יולי 2018 הגיע לאתר הבניה  (להלן 'הנתבע') העוסק בהתקנת מזגנים ופגש את התובע. הנתבע הציע לתובע לעזוב את עבודתו כשומר ולהצטרף אליו לעבודה בהתקנת מזגנים, והכנת תשתיות למזגנים באתרי בנייה והתובע נענה לכך. הוסכם בעל פה בין הצדדים שבתמורה לעבודתו יקבל הנתבע 35 ₪ לשעה, אולם קיימת מחלוקת בין הצדדים מה הייתה ההסכמה ביניהם לגבי תנאי השכר הנילווים, כפי שיפורט להלן.

בשלוש המשכורות של החודשים הראשונים קיבל התובע שכר ללא תלוש משכורת. בסיום החודש השלישי התובע רצה לעזוב את העבודה. נחלקו הצדדים מה היה הרקע לרצון זה של התובע. בעקבות כך נערך הסכם כתוב מחודש בין הצדדים, אשר עיקרו, התחייבות הנתבע לשכר של 37 ₪ לשעה, ברוטו עם תלוש שכר. כתב ההסכם המקורי נמסר לבית הדין ושני הצדדים אישרו את נכונותו.

לאחר הסכם זה, קיבל התובע את שכרו עם תלוש משכורת עד אשר ב-22/1/19 נפצע התובע במהלך עבודתו כתוצאה מנפילה. כתוצאה מכך, נאלץ התובע להפסיק את עבודתו ועד היום לא קיבל פיצוי בגין התאונה מביטוח לאומי.

התובע צרף מסמכים רפואיים המאשרים את פציעתו.

בין הצדדים מחלוקת לגבי תנאי שכרו של התובע ומחוייבותו של הנתבע לגבי פציעתו של התובע.

ב.     טענות התובע

1.       הנתבע הציג את עצמו כעצמאי בענף התקנת מזגנים והוא פנה לתובע בהצעה לעבוד אצלו בשכר. בעבודתו הקודמת בשמירה קיבל התובע את שכרו בצמוד לתלוש שכר עם כל התנאים הנילווים. ובהתאם לכך, הוא התנה עם הנתבע בהסכם המקדים ביניהם קודם העבודה שהעסקתו תהיה עם תלוש שכר.

2.       ההסכם היה שהוא יקבל 35 ₪ לשעה, אך התובע מודה שלא דובר ביניהם האם 35 ₪ הוא שכר ברוטו הכולל בתוכו את הפרשות התובע או נטו לאחר ההפרשות.

3.       בסיום החודש הראשון הוא ציפה לקבל שכר עם תלוש ולהפתעתו הנתבע טען שלא עלה בידו להנפיק לתובע תלוש משכורת. אך, הנתבע התחייב שבתמורה להסכמתו לקבל את השכר במזומן הוא ידאג שבמשכורת השנייה יינתן לתובע תלוש שכר.

4.       גם במשכורת השנייה והשלישית לא עמד הנתבע בדיבורו ולא הנפיק תלוש שכר, בעוד שהוא משכנע את התובע שעדיף לו לקבל את הכסף במזומן. במשכורת השלישית הוסיף לו הנתבע סכום של כ-200 ₪ במזומן מעבר לשכרו, עבור תנאי השכר שלא ניתנו לו.

5.       לדברי התובע הוא נאלץ בכל פעם להסכים לקבל לבסוף את השכר במזומן וזאת מפני שהוא היה זקוק לכסף באופן קיומי.

6.       לדבריו הייתה לו קופת פנסיה פעילה בחברת הפניקס עד החודש שהוא החל לעבוד אצל הנתבע והיא נסגרה עקב חוסר פעילות.

7.       כמו כן, לא קיבל הנתבע עבור נסיעות וכן עבור שעות נוספות הוא לא קיבל תעריף גבוה יותר כפי שמקובל.

8.       התובע נדרש מביטוח לשלם חוב של אלפי שקלים, עקב אי תשלום בחודשים אלו,  שקוזז לו לבסוף מקצבת הילדים.

9.       לאחר שבחודש השלישי לא הוציא הנתבע תלוש, הודיע התובע לנתבע על רצונו לעזוב את העבודה על רקע עניין זה. בעקבות זאת סיפר הנתבע בפעם הראשונה, שהוא עצמו שכיר בחברת "אמיתי סופר קור" ולא עצמאי כפי שהציג עצמו מתחילה.

10.   בשלב זה הם ערכו הסכם כתוב ביניהם שבו התחייב הנתבע לרשום אותו כעובד בחברת סופר קור אמיתי, והוא יקבל בתמורה 37 ₪ ברוטו עם תלוש משכורת.

11.   התובע דרש מהנתבע להנפיק לו תלושי משכורת גם עבור שלושת החודשים הראשונים.

12.   אף שהוא קיבל תלושי שכר במשך שלושה חודשים, לא קיבל התובע את מלוא התנאים המגיעים לו, מאחר והחברה לא הפרישה עבורו את כל ההפרשות המגיעות לו.

13.   בעקבות ההסכם החדש, המשיך התובע בעבודתו וכאמור ב-22/1/19 הוא נפל מפיגום של טייחים אשר קרס. כתוצאה מהנפילה הוא קיבל מכה חזקה בגב. לדבריו יש לו צילומים שנעשו לאחר מכן. עוד הוא טוען שנפילה זו לא הייתה הראשונה, בפעם הראשונה הוא קיבל מכה והמשיך, ובפעם השנייה הוא נפל וקיבל מכה חזקה בגב ובצואר. לטענתו, יש לנתבע אחריות עקיפה לנפילות אלו, מאחר והנתבע הבטיח שהוא ישלח אותו לקורס עבודה בגובה ולא עמד בהבטחתו. הוא פונה למרפאה וקיבל אישור תאונת עבודה.

14.   על פי ההנחיה הרפואית הוא קנה חגורת גב על חשבונו.

15.   לצורך תביעה בביטוח לאומי הוא היה זקוק לשיתוף פעולה מצד המעסיק והוא לא קיבל את סיועו של הנתבע.

16.   בנוסף, לדבריו אין אפשרות לתבוע את ביטוח לאומי, כיון שצריך 4 תלושי משכורת ובפועל היו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבע רק 3 תלושי שכר. כתוצאה מכך, עד היום הוא לא הצליח לסיים את התביעה מביטוח לאומי.

17.   מאז הפציעה הנתבע ניסה לשכנע אותו לחזור לעבוד והבטיח לו שהוא ישב ברכב מבלי לעבוד, והתובע הבהיר שהוא אינו מסוגל.

18.   עקב כך, הנתבע ניסה לשכנע אותו לעזוב את העבודה, והתובע סרב.

19.   סיכום התביעה: 8308 ₪, כמפורט במסמך ובו חישוב מרו"ח.

ג.      טענות הנתבע

1.       בניגוד לטענת התובע, מתחילה הנתבע הציג את עצמו בפני התובע כעובד שכיר בחברה להתקנת מזגנים והוא הציע לתובע לעבוד אצלו כפרילנסר בשכר של 35 ₪ לשעה ללא תלוש משכורת והתובע נענה לכך.

2.       אחרי 3 חודשים התובע לא רצה להמשיך לעבוד ועל רקע זה הוא הציע לו בחודש נובמבר הסכם חדש שבו כאמור הוא ירויח 37 ₪ ברוטו עם תלוש משכורת מהחברה בה הנתבע עובד.

ד.     נקודות הדיון

1.       תקפותם של חוקי העבודה על פי ההלכה.

2.       במחלוקת בין הצדדים האם מוטל היה על הנתבע להנפיק תלוש משכורת, הדין עם מי.

3.       האם לקבל את טענת הנתבע שהתובע מחל על זכויותיו.

4.       התובע הודה שבדיעבד הוא מחל על הנפקת תלושי שכר בשלושה החודשים הראשונים, האם יש תוקף הלכתי למחילתו.

5.       טענות התובע בנוגע למרכיבי תלושי השכר.

6.       התביעה לפיצוי בגין תאונת העבודה.

דיון

ה.    תקפותם של חוקי העבודה על פי ההלכה

התביעה שלפנינו מבוססת על זכויות אותן מקנה החוק ופרשנויותיו על פי פסיקות של בתי הדין לעבודה. על פי ההלכה, יש תוקף לדיני העבודה, מכוח הכלל ההלכתי הבסיסי, שנקבע בהלכות שכירות פועלים, 'הכל כמנהג המדינה' (שו"ע חושן משפט סימן שלא, א-ב). בפסיקות הלכתיות רבות נקבע שמנהג המדינה בדיני שכירות פועלים נקבע על פי חוקי העבודה[1]. על דרך הכלל, גם פסיקות בתי המשפט אשר מחוללים בפסיקתם את המציאות הנהוגה במדינה, יש להן מעמד של מנהג המדינה, כאשר מדובר בפסיקה מחייבת[2], או כאשר נוצרה פסיקה תקדימית מתוך פרשנות החוק, הרווחת בפסקי הדין השונים[3].

מקור נוסף, ממנו עולה שיש תוקף הלכתי לחוקי המדינה, היא ההלכה 'דינא דמלכותא דינא'.

הרוב המוחלט של הפוסקים סוברים שיש תוקף הלכתי עקרוני לחוקי המדינה מכוח דינא דמלכותא, או מכוח תקנות הקהל[4], אך, נחלקו הפוסקים לגבי היקף תחולתם. רבים מהפוסקים הכריעו כדעת הרמ"א (חו"מ סימן שסט, יא): "אמרינן דינא דמלכותא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה". כן פסק החת"ס (חו"מ סימן מד) ועוד, וכדעתו פסק לדוגמה, בית הדין גדול (פד"ר ו עמ' 382).

על פי עקרון זה יש לדון את דיני העבודה במדינת ישראל, זאת משום, שאף שחוק זה עוסק במערכות בין אנשים פרטיים, התקנת החוקים נועדו לתת מענה אף לתקנת הציבור הרחב, משום שהבסיס לקיומו של המשק בכלל, מותנה בקיומם של מערכות עבודה תקינות אשר בכלל זה, הסדרת הפרשות מיסים לקופת המדינה. הכללים בחוקים אלו נועדו למנוע עוולות מוסריות וכלכליות הנוגעות ליחידים ולכלל החברה. על כן נכון להגדיר שחוקים אלו משמשים כתקנת בני המדינה. גישה זו ננקטת באופן רווח בבתי דין הדנים בדיני ממונות על פי דין תורה (הרחבה בנידון זה, ראו לדוגמה, כתר חלק י' הרב אורי סדן פרק א). נראה שלסוג זה של תקנת בני המדינה התכוון הרשב"א בתשובתו (תשובות המיוחסות לרמב"ן סי' כב, שהוא מקור פסיקת הרמ"א דלעיל): "כל שיש בו טעם במה שהמלך מצווה ומנהיג דבר לתיקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה יהיה לחבירו". כלומר, גם עניין שבין אדם לחבירו עשוי לשמש לתיקון המדינה ויש לו תוקף הלכתי מדינא דמלכותא[5].

מן האמור, עלה שיש תוקף לחוקי העבודה מכח מנהג המדינה ומכח ההלכה 'דינא דמלכותא דינא'.

ו.       מחלוקת הצדדים בשאלה האם הייתה הסכמה לשכר עם תלוש

לטענת התובע,  הוא התנה את הסכמתו לעבודה עם הנתבע, בכך ששכרו ישולם עם תלוש שכר ותנאי שכר נלווים, והנתבע נענה לכך. על פי הנתבע, הוא הציע שכר ללא תלוש, מתוך הנחה שהתובע הוא פרילנסר אשר יפריש לעצמו את כל הנדרש על פי החוק.

נראה לדחות את טענת הנתבע מהנימוקים הבאים:

א. פרילנסר הוא קבלן אשר נותן שירות בכפוף להוצאת חשבונית על ידו למקבל השירות. במסגרת עבודתו הוא נותן את שירותיו לאנשים שונים בהתאם לצורך. בנידוננו, התובע לא עבד כעצמאי כלל, אין לו תיק במס הכנסה ואין לו אפשרות להוציא חשבונית. התובע אינו נותן שירות אלא הועסק בהעסקה קבועה אצל הנתבע ורק אצלו במשך מספר חודשים.

ב. הגדרת ההעסקה נקבעת על פי השאלה, האם מדובר בעבודה לפי שעות וימים או לפי תוצאה. על פי האפשרות הראשונה, אין מקום להגדיר העסקה זו כפרילנסר אלא כעובד. לעומת זאת לאפשרות השנייה יש להגדיר עבודה על פי תוצאה כעבודת קבלן, אשר לגביה שייכת ההגדרה פרילנסר. לפיכך, גם אם אמר הנתבע לתובע שהוא מעסיקו כפרילנסר, אין לכך משמעות שהרי בסיס ההעסקה היה שכר על פי שעות וחודשים.

ג. כעבור שלושה חודשי העסקה סידר הנתבע לתובע תלוש משכורת. עובדה זו מגלה שלמפרע העסקת התובע הייתה כשכיר הזכאי לתלוש משכורת, אלא שבחודשים הראשונים לא הוצא תלוש משכורת.

מכל זאת נראה שיש לדון את היחסים שבין הנתבע לתובע כיחסי מעביד-עובד, אשר הנתבע-המעביד התחייב לשלם משכורת חודשית על פי שעות עבודה בכל חודש. על פי חוק 'הגנת השכר תשי"ח-1958' סעיף 24 מחוייב מעסיק למסור לעובד תלוש שכר הכולל את זכויותיו. החוק מטיל חובה זו על המעסיק גם באופן שלא סוכם עניין זה בין הצדדים.

כאמור, לחוק זה יש תוקף הלכתי על פי מנהג המדינה, וכן יש לו תוקף מכוח דינא דמלכותא בהיותו חוק הנועד לתקנת בני המדינה.

מהאמור יש לקבוע שעל פי החוק וההלכה מוטל היה על הנתבע להוציא תלושי משכורת לתובע ולהפריש לו תנאי שכר נילווים לשכר המשולם בפועל.

ז.       האם לקבל את טענת הנתבע שהתובע מחל על זכויותיו

אף לאחר ההכרעה האחרונה, יש מקום לדון האם לקבל את טענת הנתבע, זאת משום שלדבריו, התובע הסכים להיות מועסק כפרילנסר, ויש לראות בהסכמה זו כמחילה של התובע על הזכויות המגיעות לו על פי חוק, ועל כן יש לפוטרו. כפי שנפסק (ראה לדוגמה שו"ע אבן העזר קיב, י, וברמ"א חו"מ טז, ב) כל תנאי שבממון תנאו קיים.

נראה שיש לדחות טענה זו, ראשית, משום שהתובע מכחיש טענה זו, לדבריו סוכם ביניהם שהנתבע משלם לו את כל תנאי השכר בצמוד להוצאת תלוש משכורת. ואף שעל פי רוב במצבי ספק יש לפעול על פי הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ועל פי זה יד הנתבע על העליונה. בנדוננו יש לקבל את טענת התובע ולהוציא מיד הנתבע, משום שעל פי התובע ההסכם נעשה על פי החוק שהוא מנהג המדינה ואילו על פי הנתבע ההסכם אינו תואם את מנהג המדינה. בדין זה נפסק, שהולכים אחר מנהג המדינה ומוציאים מיד המוחזק.

כך פסק השולחן ערוך (חו"מ סימן של סעיף ה):

"טען האריס שהתנה שיטול החצי, ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש, הולכים אחר מנהג המדינה".

מקור הדין בגמ' ב"מ (קי, א) נחלקו בדין זה רב יהודה ורב נחמן ופסקו כל הראשונים כדעת רב נחמן שמנהג המדינה גובר על המוחזקות.

וכן נפסק בירושלמי (ב"מ פ"ז, א) על דברי המשנה ריש השוכר את הפועלים-הכל כמנהג המדינה:

"אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א"ר אימי כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו".

וכן פסק רבי עקיבא איגר (חו"מ סימן שלא סעיף א)

"נ"ב ואם יש הכחשה ביניהן דהבעה"ב אמר להשכים ולהעריב והפועל מכחישו אין הבעה"ב נאמן אף שהוא מוחזק כיון דטענתו נגד המנהג כההי' דלעיל סי' ש"ל. עיין ירושלמי כאן ופני משה":

מהאמור עלה שבמחלוקת בין הנתבע לתובע מה סוכם ביניהם יש לקבל את טענת התובע ולהוציא מיד הנתבע, מאחר שלטענת התובע סוכם שישולם לו על פי מנהג המדינה.

ח.    האם יש תוקף הלכתי למחילת התובע זכויותיו

יש להוסיף ולדון בטענת מחילה כנגד התובע, מהיבט אחר. בדיון בבית הדין הודה התובע כי הנתבע שכנע אותו למחול בדיעבד על תלושי השכר בשלושת החודשים הראשונים, והוא אף הסכים לקבל פיצוי של 200 ₪ בחודש השלישי בתמורה לכך שהוא ימחול על התלוש.  לאור זאת, יש לבחון האם יש מקום לתביעתו אחר שהוא מחל על זכויותיו.

"פתח פיך לאילם" או "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים"

בטרם נדון בשאלה זו יש מקום לדון האם על בית הדין להתייחס לשאלה זו, שהרי טענה זו לא הועלתה על ידי הנתבע, ולפי זה יתכן שיש בהעלאת טענה שלא נטענה על ידי התובע משום 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים' כמבואר ברמב"ם (סנהדרין כא, י-יא):

"מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל...שלא יהיה כעורכי הדיינין".

ונפסק דין זה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' יז, ח).

וכתב עוד הרמ"א (שם, סעיף יב):

"הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר". (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז)".

ברם, למרות האמור לעיל, נראה שבנדוננו, אף שהתובע לא טען טענה זו באופן מפורש, העקרון שעומד מאחורי טענה זו, עלה מדבריו בבירור, שהרי טען שהסיכום הראשוני ביניהם היה שתינתן משכורת ללא תלוש משכורת, ובכלל דבריו שמלכתחילה התובע הסכים לקבל שכר בסיסי ומחל על זכותו לקבל תלוש משכורת. כעת, משנדחתה טענתו הכללית, נראה שיש להזקק לטענה זו, שהיא עיקרה של התביעה. ואדרבה נראה שממחוייבותו של בית הדין לסייע לו ויש בכך משום 'פתח פיך לאילם', וכפי שפסק הרמב"ם (שם):

"ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין".

ונפסק דין זה בשולחן ערוך (שם סעיף ט).

כעת נדון בגוף הטענה:

מחד גיסא, החוק קובע כי תנאי שכר ובכלל זה הוצאת תלוש שכר והזכויות הנגזרות מכך, הן זכויות קוגנטיות כלומר, זכויות שלא ניתן לוותר עליהן ואף אם בפועל העובד ויתר עליהן, הוא זכאי לתבוע אותן. מאידך גיסא, כפי שצויין לעיל, על פי ההלכה, כל תנאי שבממון תנאו קיים, אף המתנה על דין תורה. דוגמה לכך, בשו"ע (חו"מ שפ, א) "קרע את כסותי שבור את כדי ע"מ שאתה פטור, ה"ז פטור". עולה, אפוא, כי דינא דמלכותא בנידון זה נוגד לדין תורה. ואכן יש המצדדים שאין לקבל את הקוגנטיות בחוקים אלו, ובמידה וסוכם בין הצדדים לוותר על זכויות אלו, יש תוקף להסכמתם. לדעתם אם על דיני ממון שבתורה ניתן להתנות, כל שכן שניתן להתנות על זכויות ממוניות המוקנות מכח חוקי המדינה (ראו בנידון זה לדוגמה, פד"ר כרך ח עמ' 81 ביה"ד ת"א-יפו, הרבנים טנא, נשר והורוביץ, וכן פסק ביה"ד הגדול בפס"ד מיום כ"ה אייר תשנ"ט, ובפס"ד מיום ו' בניסן תשס"ב, וכן כתב הרב ישראל יפרח בשורת הדין כרך ג עמ' רעו-רפא, והרב יחזקאל שטיפנהולץ בתחומין כרך כ עמ' 78 ואילך). מנגד לכך יש אחרונים אחרים החולקים על כך וסוברים שיש תוקף הלכתי לקביעת החוק שאין לוותר על זכויות אלו, בנוגע לדיני עבודה. זאת משום שהזכות להתנות על דיני ממון שבתורה נובעת מכך שזכותו של אדם לוותר על זכויות ממוניות שהוקנו לו.  ברם המתנה על דיני העבודה, ויתורו פוגע בציבור כפי שנתבאר לעיל, ועל כן אין בסמכותו לוותר עליהן. סמך לטיעון זה, הביא הרב דסברג (תחומין כ, 81) מכך שחכמים לא איפשרו לאישה למחול על כתובתה לבעלה, אף שכל תנאי שבממון תנאו קיים, והכתובה היא מדרבנן. ביאר זאת התומים (סז, י) שחכמים חשו לכך ש"כל אישה דעתה קרובה לבעלה ותמחול לו, ופקעה תקנת חכמים". בדומה לכך, הוכיח הרב יעקב אריאל (הובא בכתר י, עמ' 40 הערה 63) מכך שחכמים לא איפשרו לוותר על ירושת אשתו, או פירות אשתו במקרים מסויימים (כתובות דף פג, א) כדי לעשות חיזוק לדבריהם. ובנוגע לדיני עבודה, כתב הרב אריאל: "יש מקום לתקנות עובדים הנאלצים להסכים לתנאים שמציב להם המעביד, שהסכמתם לא תועיל".

כך גם כתב הרב אוריאל לביא (עטרת דבורה חלק ב עמוד 945) שיש כח למדינה לחוקק חוק שלא יוכלו להתנות עליו, כתקנת בני המדינה (ועיין בפסק דין 75030 בפסקי רשת 'ארץ חמדה-גזית').

יש להוסיף על כך, שלתוצאה זו ניתן להגיע גם על בסיס תקנות הקהל. התוספתא (הובאה בבבא בתרא ח, ב) נותנת סמכות לבני העיר לקבוע את גובה שכר הפועלים:

"רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן".

חלק מהראשונים בסוגיה (רבינו גרשום, הרמ"ה והנמוקי יוסף) למדו שקביעת גובה שכר הפועלים על ידי בני העיר, מחייבת את כולם ואין רשאים לשנותו. יש המדייקים כן ברמב"ם (ה' מכירה פי"ד, י)

"לקוץ להם שער לכל דבר שירצו... ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך".

ובאותו אופן בשו"ע (חו"מ רלא, כז).

סיבה נוספת לכך שאין תוקף לוויתור על זכויות קוגנטיות, נותן הרב דב ליאור (כתר י, עמ' 42 מדברים שאמר בעל פה): אנן סהדי שאדם לא מוכן לוותר על זכויות יסוד, ומן הסתם הויתור נעשה מתוך אילוץ, ולכן אין תוקף לויתור זה. הוכחה לעיקרון זה מוצא הרב ליאור בדברי ר' מאיר בגמ' כתובות (דף נו, ב) שאישה שאמרה על כתובתה 'התקבלתי', אין תוקף לאמירתה. ומבאר הריטב"א, שמן הסתם, מדובר בהסכמה מאילוצים חיצוניים.

ברם, נראה שיש לדחות את הכרחיות סברא זו האחרונה, לנדוננו, משום שלעיתים עובד יעדיף לוותר על זכויות נילוות כדי לקבל מישרה נחשקת, או מתוך עמדה שעדיף לתפוס מעט מאשר לא כלום.

מהאמור נראה להכריע שמאחר והחוק נועד לתקנת הציבור, בכדי שתקנה זו תיושם, יש לאמץ את עמדת החוק השוללת ממעביד אפשרות לשכנע עובד לוותר על זכויותיו, ועל כן יש תוקף לתקנה זו מבחינה הלכתית.

לסיכום, אף שהתובע ויתר על זכותו לקבל תלושי משכורת, הוא זכאי לשוב ולתבוע את הזכויות שהיה אמור לקבלן, מהנתבע. אולם יש לחשב את השכר בסך 35 ₪ לשעה כשכר ברוטו ולא נטו.  שכן התובע עצמו הודה שלא היה סיכום ברור האם סכום זה הוא שכר נטו או ברוטו, ועל כן, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

לאור האמור, טענת התובע מתקבלת. יש לחשב את הסכומים המגיעים לתובע בגין תביעה זו.

ט.    טענות התובע בנוגע למרכיבי תלושי השכר

על פי החישוב שהגיש התובע במסמך מרו"ח נטען כי בתלושים שהונפקו בחודשים האחרונים לעבודת התובע, לא הופרשו כל ההפרשות המגיעות לעובד וכמו כן לא שולמו לו החזרי נסיעות כפי שהחוק מחייב. בית הדין הגיש תלושים אלו לרו"ח מטעמו והוברר שאכן יש צדק בטענות התובע.

מסקנה: על הנתבע להשלים את המרכיבים החסרים בתלושים וזאת בהתאם לחישובים המפורטים בהמשך הדברים. 

י.       פיצוי בגין תאונת העבודה

על פי טענת התובע ביטוח לאומי סרב לפצותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מנפילתו בזמן העבודה, עקב כך שהוא לא הגיש 4 תלושי משכורת. מבדיקה באתר ביטוח לאומי הוברר שגם אם המעסיק לא שילם דמי ביטוח לאומי, זכאי העובד לתשלום בגין פציעתו. לאור זאת, התובע מתבקש להגיש בקשה חוזרת לביטוח לאומי ולהבהיר שאין לו אפשרות להגיש תלושים מעבר לשלושה חודשים.

לסיכום, טענת התובע נדחית.

יא. חישובים

להלן תוצג תמצית הטבלה שהובאה בפירוט במסמך אקסל שיצורף לפסק הדין:

שכר נטו

      29,395

ניכוי עובד לפנסיה

        1,699

הפרשת מעסיק לפנסיה+

פיצויים

        3,541

ביטוח לאומי

          700

 

 

קנס ביטוח לאומי

 

לא הובאה אסמכתא

 

סה"כ

      35,335

שולם על ידי מעביד

     -30,019

 

נטו לתשלום על ידי הנתבע

        5,316

יב.  מסקנות

א.      על הנתבע לשלם לתובע סך: 5316 ₪, בתוך 30 יום ממועד פסק דין זה. ניתן לחלק תשלום זה לשני תשלומים שווים, התשלום השני יבוצע בתוך חודש ממועד התשלום הראשון.

ב.      צורף לפסק הדין חישוב מפורט מאת הרו"ח, במסמך אקסל. ניתן לערער על החישובים עד 14 יום ממועד מתן פסק הדין.

ג.       התובע יגיש בקשת פיצוי בגין תאונת העבודה ויבהיר להם שבידיו רק 3 תלושי משכורת.

"והאמת והשלום אהבו"

פסק הדין ניתן ביום יט כסלו תש"פ.

בזאת באנו על החתום

 

__________________

__________________

__________________

הרב יצחק הלוי

הרב שמואל הבר

הרב ציון כהן

 


[1] לדוגמה, בפתחי חושן הלכות שכירות פ"ז הערה יז נקבע כי עקרונית יש תוקף לחוקי העבודה כמנהג המדינה. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סימן תעב) "אנו מוכנים לקבל את המנהג המקובל כאן ביחסי העבודה, אף אם נהגו כן עפ"י דיניהם". וע' בחזון איש ב"ק סימן כג, ס"ק ב ד"ה וכל.

[2] הרב אורי סדן, כתר י-דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה עמ' 37 ושם הערה 48, בבתי הדין מעניקים לפסקי בית המשפט העליון מעמד של "תקדים משפטי מחייב". לגבי חיובם של בתי הדין לעבודה האזורים לקבל את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שם עמ' 35 הערה 42, הערת השופט טננבוים.

[3] לגבי היקפה של הפרשנות המחייבת מבחינה הלכתית, כתב הרב ש. דייכובסקי, תחומין יח, 25, "פרשנות שיפוטית גרידא, הצמודה לטקסט ולחוק הכתוב, אינה שונה במהותה מן החוק עצמו".

[4] נושא זה נידון במקומות רבים, ואין להאריך בכך במסגרת זו. ראה לדוגמה, הרב אורי סדן, שם, עמ' 29 הערה 21, מקורות רבים בנושא.

[5] בדומה לכך, כתב הרב שרמן, תחומין יח, 244. וע' עוד בכתר י-דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה עמ' 31 הערה

32 בכיוון זה, מפסקו של הרב מיכאל צדוק מבית הדין האזורי באשדוד. וכן הרב א. דסברג, תחומין כ, 83. 

תגיות