בס"ד


מס. סידורי:13283

שותף שמכר בהנחה והשותף השני שמע זאת והתנגד

שם בית דין:
דיינים:
הרב פלדמן משה
תקציר:
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

דבר מצוי, שאדם משלם בחנות מחיר מוזל במיוחד, ולאחר מעשה מתברר, כי המוכר אינו הבעלים היחיד בעסק, אלא יש לו שותף, וכאשר נודע לשותף מההוזלה, המופרזת לדעתו, מוחה בכל תוקף ותובע שהקונה ישלם את המחיר המלא או לחילופין ישיב את הסחורה. במידה ולא יימצא הקונה, דורש השותף כי שותפו יספוג את כל ההוזלה עליו, והוא יקבל את חלקו כבתשלום מלא. ויש לדון, האם אכן חייב הקונה, במידה ויימצא, להשיב את הסחורה, ובאם לא, האם מחוייב המוכר לשלם לשותפו.

שיטות הפוסקים דהשותף אינו יכול לבטל המכירה

א. הבית שמואל (אבע"ז סי' פ"ו סקי"ט) מביא שיטת בית הלל שכתב וז"ל:

ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה הואיל הוא דרכו למכור, רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו בממכרו קודם הזמן כמ"ש בח"ה סימן קע"ו.

וכן פסק שם הבית מאיר (סק"ב) וז"ל (העתקתי מה שנוגע לענין):

הנה חידוש זה שיהא המכר קיים במכר קודם הזמן ושלא יהא כשליח שעבר על דעת משלחו דהמקח בטל כדאיתא בחו"מ (סי' קפ"ב ב') ודאי אי אפשר ללמדו מהכא, אלא שהב"ה למדו ממה דאיתא בחו"מ (קע"ו י"ד) בהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנה חייב לשלם לחבירו חלקו, מזה כ' א"כ נראה שהלוקח אינו חייב להחזיר להמוכר ואין השותף מעכב הואיל שדרכו בכך למכור סחורות השותפות כמו שהדין כאן, והראיה מח"מ יש לדחות דאיירי שמכר למקום שא"א למיהדר, אמנם אף הש"ך (סי' ע"ז סקי"ח) כתב דיש לחלק בין שליח לשותף, דכשליח שטעה אפילו בכל שהו המקח בטל, ובשותפין לא שייך לתקוני שדרתיך דהוי כאילו התנה בין לתיקון לגבי אחרים ולא לגבי שותף חבירו, הרי מסביר מפני מה שותף עדיף משליח דאל"כ אין מי שיהי' לו עסק עם חבירו.

וכן נפסק בש"ך (חו"מ סי' ע"ז סקי"ט בסופו) ששותפים זהו כאילו התנו שכל א' יכול לעשות מה שירצה שאל"כ אין מי שיהי' לו עסק עם שותף עד שיתרצה השני, וכן נפסק בשו"ת אבני צדק (חו"מ סי' י"ב), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' כ"ח).

השער משפט (סי' ע"ז סק"ד) אחר שהביא את הבית מאיר שהביא את שיטת הבית הלל, כתב היינו דווקא בדבר שדרכן של בני אדם בכך ולכך מה שעשוי עשוי, אבל ליתן מתנה לאחרים מחלקו לא, ושאדעתא דהכי לא הרשהו, המבואר מדבריו דכל שיטת הבית הלל, זה רק שעשה הנחה, אבל אם נתן מחיר של הפסד דזה נחשב כמתנה, זה כבר שותף לא יכול, והמקח לא חל.

ב. הרמב"ם (פ"ה מהל' שותפין ה"א):

המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה, ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה, אלא אם כן התנו בתחילה או שעשה מדעת חבירו,

וכן נפסק בשו"ע (סי' קע"ו סעי' י'), המבואר דאם מה שמכר זה הדרך לעשות, אי אפשר לחייב השותף בתשלום, דכיון שזה מדרך השותפות לעשות כן, וזה ע"ח השותפות.

בנדון דידן כיון שהשותף יכול למכור, ומכר וקצץ מחיר, וכבר לא יכול לשנות מחיר ולדרוש מהלוקח יותר, שהרי צריך לשלם רק כפי מה שסוכם, והשותף שעשה הנחה אם זה לא הדרך לעשות כזה הנחה גדולה, אזי השותף שמכר צריך לשלם ההפרש מחיר כפי מה שיכל למכור במחיר הרגיל.

באם השותף היה בשעת המכירה והתנגד

ג. המשפט שלום (סי' קע"ו סקי"ד) מחדש דמה דהדין בשותף שמכר קודם זמנו המקח קיים, זהו דווקא שמכר מבלי ידיעת חבירו שלא מיחה בזה, אבל אם בשעת המכירה מיחה בו חבירו שלא ימכור, והלך ומכר, הדין הוא דיכול לבטל המקח דהא עיקר הטעם דמכרו קיים משום דדרך השותפין בכך שאחד מוכר בלא ידיעת השני הוו כהתנו בתחילת השותפות בין לתקן בין לעוות אבל בכה"ג דמיחה בו בפירוש אין דרכו בכך ויכול לבטל המקח וכן נראה עיקר לדינא.

 שיטות הפוסקים ששותף חייב בגרמא

ד. נפסק בשו"ע (סי' קע"ו סעי' י"ד) וז"ל:

אבל משהגיע שעת המכר יכול כל אחד מהם למכור ואין חבירו יכול לעכב אליו, ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אח"כ אין לחבירו עליו כלום, ובהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנה הוי פשיעה וחייב לשלם לחבירו חלקו,

והקצות (סק"ז) הק' דהרי כל הגזלנין משלמין רק כשעת הגזילה וא"כ בשעה שמכר נחשב שגזלן וצריך לשלם לפי אז ולמה נחייבו במה שזה יכל לימכר יותר, והביא שם שזה לפי שיטת רש"י שמשלם כיוקרא דלקמי'ה עיי"ש.

הנתיבות שם (סקל"א) מסיק דשותף שמכר לפני הזמן ואח"כ הוקר חייב, כיון דנחשב כקבלן, וקבלן חייב גם במניעת ריוח, והמשפט שלום מבאר שם דפסק כן ע"פ שיטת הריטב"א (ב"מ עג:, עה:) וז"ל דאע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיח שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד לי' מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים וכו' וזה דין גדול, ומזה למד הנתיבות (כאן, קפ"ג סק"א, ש"ו סק"ו) דשותף וקבלן חייב לשלם גם מניעת ריוח, [החזו"א ב"ק סי' כ"ב א', והדברי מלכיאל ח"ה סי' רכ"ב, ס"ל דכל הראשונים בסוגיא בב"מ לא ס"ל כריטב"א שם וממילא פוסקים שאי אפשר להוציא ממון מדין ערב שם ויש הרבה מה להאריך בזה ואין כאן מקומו] והש"ך שם (סקט"ז) מצדד דשותף ששינה נחשב כמזיק בידים.

ה. והשער המשפט שם כתב (סק"ד) וז"ל ונראה דאם חבירו עיכב עליו מלמכרם מפני שהי' סבור שיתייקר הסחורה ואח"כ הוזלה דפטור מלשלם ההיזק, ואע"ג דכל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן, ושותף ששינה חייב, מ"מ ביין שהפרות הם בעין ת"י אלא שהוזלו הרי י"ל לו הרי שלך לפניך, דהיזק שאינה ניכר לאו שמיה היזק, ושותף ששינה לא גרע מגזלן גמור ויכול לומר הש"ל, ואף אם נומר דמה דעיכב הסחורה וכו' הוה פשיעה, וכמו שעשה מעשה דמי וכו', דכיון דעביד מעשה בידים חייב, וכו' מ"מ נראה דבכה"ג שנתכוין לטובה וכו' לא קנסינין לי'ה.

ובהמשך מביא תשו' הרדב"ז (ח"א שצ"ט) בשותפין שעיכב אחד מהם הסחורה ובנתיים הוזלה, דאם ההיזק ברי כגון שהגיע זמן המכירה וידוע שאם לא תימכר באותו זמן תפחת מדמיה מצד שירד השער ותוזל חייב לשלם מדינא דגרמי, אבל אם זה לא ברי היזקא אז זה רק גרמא בנזיקין ופטור, המבואר מדבריו דאפי' שלא עשה מעשה, רק שעיכב הסחורה, ולא מכר ובאופן שזה ברי היזקא אז מחייבים.

ו. הב"ח (סוף סי' קע"ו) כתב על הטור שהביא בשם תשו' הרא"ש, בשותף שהחזיר השטר לגוי שהי' חייב להם שהי' רובו פרוע, ומתוך כך באו לידי הפסד דפשיעה גמורה היתה, ושותפין שומרי שכר הן כ"ש בפשיעה, וכתב ע"ז ולענין דינא ליכא נפקותא דבין כך ובין כך פשע שמעון וכו'.

והאמרי בינה (דיני הלוואה סי' ל"ט) עמד על ענין זה והביא כנה"ג (סי' קע"ו), ובמחנה אפרים (הל' שומרים סי' מ'), ובתש' כהונת עולם (סי' י') מבאר דשיטת הרא"ש זהו דדיני דגרמי לאו בשותפין איתמר רק בין אדם לחבירו, אבל שותפין וש"ש חייבים אף בגרמא שצריך ליזהר שלא יגרום בשותפות אפילו בגרמא בעלמא, ודומה לזה דאדם שמכר מנכסי חבירו בזמן הזול ואם הי' מוכר אותו בזמנו הי' מוכר ביוקר אינו משלם אלא כשעת הזול, כמו שכ' הב"י בשם המישרים, ואלו בשותף חייב להמתין עד זמן שימכור כדרך המוכרים ואם שינה חייב כמבואר, וכן המבטל כיסו של חבירו דהוי גרמא לא בשותף ומתעסק.

ז. וכמו כן איתא בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' ק"מ באמצע התשובה) וז"ל אע"כ האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באינש דעלמא המזיק חבירו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפילו על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב, והרי כל השותפין שומרי שכר ממילא שותפין ג"כ יש להם דינים ככל שומרי שכר.

ח. בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' י"ח) הביא שם מעשה באריכות, ונכתוב בקיצור מה שנוגע לענינינו, בשותפים שהי' להם סחורה ושותף א' הטעה את חבירו ואמר לו שמכר הסחורה, ואח"כ נודע לו שלא מכרה, ובתוך זמן זה הוזל הסחורה, וממילא טוען שכל ההיזק יחול על השותף שהטעה אותו שהרי רצה למכור הסחורה רק חבירו טען לו שמכר, ופסק השואל ומשיב דהשותף שהטעה פטור כיון דלא הוי ברי היזקא לא הוי גרמי, היינו דס"ל דמאי דאמרינן דשותף חייב בגרמא, זהו רק באופן שזה ברי היזקא, אבל אם זה אינו ברי היזקא אינו חייב לשלם.

ט. המבואר מכל הנ"ל דכל מאי שנתברר ששותף חייב מדינא בגרמא זהו רק אם עשה מעשה פשיעה או ששינה שזה נחשב כמזיק בידים, וצריך שיהי' גם ברי היזקא, אבל בכזה דבר שהי' אפשרות להרויח יותר עקב מחסור וכו', דזהו דבר לא מצוי, לכאורה אי אפשר לחייב זאת

תבנא לדינא

א.  הנחה סבירה, המקובלת בין סוחרים, רשאי שותף אחד להוזיל אף שלא בידיעת שותפו, וההנחה ע"ח שניהם.

ב.  הנחה גדולה מן המקובל, שנעשתה שלא מידיעת השותף, חייב המוכר לשלם לשותפו את הנזק, אך אין זכות תביעה על הקונה, שכן המקח חל כדין.

ג.   באם השותף מוחה בחבירו בשעת המכירה שלא יוזיל המחיר, לא חל המקח כלל.

 

תגיות