בס"ד


מס. סידורי:13280

מכר תלושי קנייה בטעות ונמכרו לאחרים

שם בית דין:
דיינים:
הרב פלדמן משה
תקציר:
1. גדר "תלושי קנייה" כממרני כיוון שניתן להעבירם. (א)
2. תקנת השוק בלוקח מגנב שהבעלים לא יכול לקחת החפץ מהלוקח ללא תשלום. (ב)
3. מחלוקת הראשונים האם הלקח צריך להחזיר לנגזל ואז יקבל מעותיו או להיפך. (ג)
4. נתן חפץ גזול לאחר יאוש שהקונה אינו חייב דמים מדין תקנת השוק האם החפץ שלו מדאו'? (ד)
5. האם יש תקנת השוק בקנה שטרות?(ה)
6. דעת הש"ך שיש תקנת השוק בממרני (ו)
7. דעת הקצות ורע"א שאין תקנת השוק בממרני (ז)
8. הסברת המחלוקת (ח - יב)
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

הגדרתם ההלכתית של "תלושי קנייה"

מעשה בבעל חנות הרגיל למכור תלושים לזכות קניה בהוזלה של כמה אחוזים, ואירע שמכר כמות גדולה של תלושים תמורת שיק דחוי והשיק חזר. מכיון שכך, מעוניין בעל החנות שלא לכבד תלושים אלו, אלא שהקונה ממנו מכר את התלושים לאנשים אחרים. ויש לדון האם אחר שאנשים קנו התלושים כדת וכדין, מחוייב בעל החנות לכבדם, או שיכול בעל החנות לטעון שמאחר שהוא לא קיבל תשלום עבורם נחשב הדבר שתלושים אלו גנובים הם ממנו, ואינו חייב לכבדם, הדין עם מי.

תלושי קניה נחשבים כשטר ממרני

א. תלושי קניה כיון שאפשר להעבירם נחשבים כממרני, והסכים עמי הגאון הגדול ר' מנדל שפרן שליט"א שכן יש לנקוט לדינא, וענין "הממרני", ראשון המדברים בזה הוא בעל הלבושים בעיר שושן (חו"מ סי' מ"ח) וז"ל

"וממרמ"א [ממרני] הואיל ולא דברו בה הראשונים מחמת שלא היו צריכין לו שלא היו נוהגין בה, ואתא לידן נימא בה מילתא, ואת הנראה לי על דעתי אכתוב, גופה של הממרמ"א כך הוא, הלוה חותם שמו על נייר חלק בצד אחד, ואין כתוב בו כלום באותו צד רק חתימתו, ובצד השני כנגד חתימתו ממש כותב עליו בפני הלוה סכום המעות שחייב לו וזמן הפרעון... ולכך פוסקין כל דין נאמנות ותוקף וחוזק כל השטרות על הסך וזמן הפרעון הכתוב בצד השני",

וזה ענין דשטר ממרני.

תקנת השוק

ב. איתא בב"ק (קט"ו.)

איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק, דאמרי לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי, משכנתא שוי מאתן במאה עשו בו תקנת השוק, שוה בשוה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק, מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק, והלכתא עשו בו תקנת השוק, זבינא שוה בשוה עשו בו תקנת השוק, שוה מאה במאתן, רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק, רבא אמר עשו בו תקנת השוק, והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו,

וכן פסק המחבר (סי' שנ"ו סעי' ב').

המבואר מהגמ' דבלוקח מגנב עשו תקנת השוק שהבעלים לא יוכל לקחת החפץ ללא תשלום, וסיבת הדבר שתיקנו תקנת השוק, שאם יוכל להוציא מהלוקח ללא דמים אז לא יקנו, שיחששו שמא החפץ גנוב והבעלים יוציא זאת ללא דמים, לכן תיקנו שהנגנב יוכל לקחת זאת רק בדמים, וממילא ימשיך המסחר.


ג. רש"י בסוגיא (ד"ה רב פפא) בא"ד וז"ל "ובגלימא דגניבה כו"ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכב על מעותיו", המבואר מרש"י וכן דייק האולם המשפט (סי' שנ"ו ס"ח) מדבריו שגדר התקנה שקודם חייב הלוקח להשיב את הגניבה לנגנב, ואח"כ הנגנב ישיב דמים ללוקח.

אבל בשטמ"ק דמביא רמ"ה וז"ל ושמע מינה דלא מפקינן ליה מידא דלוקח עד דיהיה ליה בעל הבית דמיו, וכן כתב הטור (סי' שנ"ו ד') וז"ל תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו, וכן לשון המחבר (סי' שנ"ו סעי' ח') הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואח"כ מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק, והיינו דקודם נוטל הדמים ורק אח"כ מחזיר הגניבה.

אמנם הכנסת הגדולה כתב שגם רש"י סובר שקודם נוטל הדמים ואח"כ מחזיר החפץ, רק רש"י רצה לומר שלפני יאוש אם לא היו מתקנים תקנת השוק ע"ז כתב שלא יכול לעכב החפץ, אבל לאחר שתיקנו תקנת השוק שבעל הבית צריך לשלם דמים אז בזה רש"י גם יודה שיכול לעכב החפץ עד שמקבל דמים.

תקנת השוק עושה החפץ לשלו

ד. השו"ע (אבהע"ז סי' כ"ח סעי' א'), כתב "המקדש את האשה בגזל אם נתייאשו הבעלים הרי זו מקודשת", והק' הבית שמואל (סק"ג) דלדעת השו"ע (סי' שנ"ו) שבדבר גזול אם יאוש ושינוי רשות אינו קונה ללוקח אלא גוף החפץ אבל הדמים צריך להחזיר, אם כן מה קבלה האשה הרי את הדמים היא צריכה להחזיר, ותי' דמיירי בגנב שאינו מפורסם ובזה אין צריכה להשיב את הדמים, כיון שהנגנב יצטרך ליתן לה דמי החפץ מתקנת השוק, וקנין דרבנן של תקנת השוק מהני מהתורה, דומיא דמעמד שלשתן דמקודשת מהתורה.

האבני מילואים (אבהע"ז סי' כ"ח סק"ב) הק' כמה קושיות על הב"ש, וכן מק' מה הדמיון תקנת השוק, לקנין דרבנן דמהני מהתורה, שאפי' אם נאמר דקנין דרבנן לא מהני מהתורה, בכל אופן היתה מקודשת שהרי עצם הקנין זה יאוש ושינוי רשות, רק בלי תקנת השוק לא היתה לאשה מאומה מהחפץ הגנוב, כיון שהיא חייבת להשיב הדמים לנגנב, בזה מהני תקנת השוק שלא תצטרך להשיב דמים לנגנב, וממילא הקנין של יאוש ושינוי רשות מועיל, ולא צריכים להגיע לקנין דרבנן מהני מהתורה, שהרי היאוש ושינוי רשות זה עצמו קנין מהתורה, רק מה שתמיד מונע מהגנב לקנות זה כיון שיש חיוב דמים, אבל אם מתקנים תקנת השוק שזה מוריד הענין דחיוב דמים, כבר קונה זאת מהתורה.

תקנת השוק בשטרות

ה. מקור הדבר הוא בתשו' הרא"ש (כלל ע"ט ה') דכתב ראובן היו לו שט"ח על שמעון ונתנו בכתיבה ומסירה ללוי, וטוען נפתלי כי ראובן חייב לו לפני שהלווה לשמעון, וממילא השט"ח שיש לראובן על שמעון משועבד לו וזכה בו מדין קדימה, ולוי משיב כי השטר שניתן לו הוא כמטלטלי ואין בו דין קדימה, והשיב הרא"ש וז"ל:

יראה לי שהדין עם נפתלי, כיון ששטרו מוקדם, ושעבד לו ראובן נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי. וטעם שאין גובין מטלטלין שמכר, היינו משום תקנת השוק, שאם לא כן, שום אדם לא היה רשאי לקנות חפץ מחברו מפני שעבוד נושיו, אבל בנתינת שטר חוב לא שייך תקנת השוק, דמילתא דלא שכיחא הוא, ועוד דלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי, שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר, הילכך חשוב שפיר ממונו לגבות ממנו בעלי חובין.

המבואר מדברי הרא"ש שני סברות מדוע בשטרות אין תקנת השוק א. שכיון ששטרות זה דבר לא שכיח, לכן לא תיקנו בזה תקנת השוק, ב. שתקנת השוק זה רק באופן שהלוקח קנה לגמרי אבל בשטרות כיון שיכול עוד למחול אז לא יצא מרשותו לגמרי אז לא תיקנו בזה תקנת השוק.

שיטת הש"ך דאיכא תקנת השוק בממרני

ו. הש"ך (סי' נ' סק"ז) דן במי שמכר שטר ממרני, והתברר שלפני שמכר הממרני כבר כתב שובר על שקיבל תמורת זה, ופסק הש"ך שאם הקונה טוען שלא ידע שכבר פרע הלוה למלוה הראשון נהי דלא נתחייב אלא בסכום הכתוב בממרני ותו לא, מ"מ הו"ל כנתחייב לקונה ומה שפרע לראשון איהו דאפסיד אנפשיה, וכתב עוד והיכא דלא ידע, ה"ל כלקח חפץ מחבירו ונודע אח"כ שגנוב הוא בידו ואינו שלו, דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק, וכדלקמן (סי' שנ"ו) וה"ה הכא, ואע"ג דכתב הרא"ש והטור לקמן (סי' ס' סוף ס"א) דלא תיקנו בשטרות תקנת השוק, כיון דלא שכיחי היינו בסתם שטרות דעלמא, אבל בממרנות שבזמנינו דשכיח טובא שקונין זה מזה יותר מן המטלטלין, פשיטא דשייך תקנת השוק,

וביאור דבריו הוא דעונה על הטעם הראשון ברא"ש דבשטרות אין תקנת השוק כיון דלא שכיחי, ע"ז סובר הש"ך שממרני זה שכיחי וממילא יש בזה תקנת השוק.

וממשיך הש"ך לומר דעל הטעם השני שכתב הרא"ש וז"ל

ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הלכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו, אבל בממרנות שאינו יכול למחול כמבואר (בסי' ס"ו) שייך בזה תקנת השוק,

ומסיק הש"ך וז"ל:

ולפ"ז הכא בממרני שמברר זה שפרע למלוה הראשון קודם שקנהו זה צריך הקונה להשבע בכמה קנה הממרני ויטול כדלקמן (סי' שנ"ו), אבל בידע או בשובר או בעדים דהוה ידע שהוא גנב מפורסם, אין צריך להחזיר לו מעותיו,

הנתיבות (סק"ו) הביא את הש"ך ונראה שמסכים עמו, היינו דסובר דאפי' דבשטרות לא תיקנו תקנת השוק, אבל בממרני איכא תקנת השוק כיון דזה שכיח וכן שאינו יכול למחול.

דעת הקצות דבממרני ליכא תקנות השוק כשטרות

ז. הקצות (סי' נ' סק"ב) מביא תשו' מהר"ם אלשיך (סי' קכ"ד) שאם בא דבר הנגנב ליד הבעלים אין צריך לשלם מעותיו ללוקח משום תקנת השוק, וביאור דבריו הוא דיסוד התקנה בתקנת השוק היה שהבעלים באים להוציא החפץ בידי הלוקח ע"ז תיקנו תקנת השוק, משא"כ שהבעלים כבר הוציאו מיד הלוקח את החפץ, אינם צריכים לשלם ללוקח, וזהו לא מפני שיש פה איזה ענין של מוחזקות, רק כך היתה עיקר התקנה שהבעלים באים להוציא החפץ מיד הלוקח שקנה מהגזלן עליהם לשלם ללוקח את המעות ששילם לגזלן, והנגזל יחזור לגזלן ומוציא ממנו מה ששילם לו בעד החפץ, אבל אם הבעלים כבר הוציאו את החפץ באיזה דרך שהיא מידי הלוקח, הרי הנגזל אינו תובע מאומה מהלוקח לכן אין שום טענה נגד הנגזל שכבר הוציא בעצמו ממנו את החפץ.

הרעק"א חולק על הש"ך

וכן הרעק"א בהגהותיו על השו"ע וז"ל 

"ולענ"ד אינו מהדומה דהתם רוצים הבעלים להוציא החפץ מהלוקח תיקנו חז"ל שלא יוציא אלא בדמים, אבל הלוקח בא להוציא בחספא בעלמא",

וביאור בדבריו שיש הבדל בין שטר ממרני לשאר מטלטלין, דבשאר מטלטלין שהלוקח מחזיק בהם והנגזל בא להוציא ממנו את החפץ הגזול, תקנו חכמים מפני תקנת השוק שישלם ללוקח את הדמים ששילם בעד החפץ, משא"כ בשטר ממרני שהלוקח תובע ממנו שישלם את הסכום הנקוב בשטר, שהוא התחייב בזמנו לשלם לכל מי שיוציא השטר והלה כבר שילם נגד השטר הזה, אלא שהלוקח לא ידע שהשטר כבר פרוע ושילם כסף בעד השטר מפני שהיה לו בטחון שהלוה חייב עוד את החוב, וכשבא עכשיו לתבוע מהלוה את הדמים, הרי המלוה אינו מקבל מהלוקח חפץ בעל ערך, אלא נותן לו חספא בעלמא, וסובר רעק"א שע"ז לא תיקנו תקנת השוק, דהתקנה זה רק שמקבל דבר ערך בחזרה וע"ז משלם.

ביאור בדברי הש"ך

ח. הנראה לבאר שיטת הש"ך, דהקצות הקשה על דבריו מתשו' מהר"ם אלשי"ך, דבודאי לא נעלם דבריו מהש"ך (דהרי בס' שנ"ו סק"ד מביא דבריו), רק שיטת הש"ך שאין הבדל אם בא לתבוע ממון, או שבא לתבוע שטר שזה חספא בעלמא, וכן שהלוה מוחזק בזה, שסוף כל סוף הבעלים הן של הממון והן של השטר מפסידים הן את הממון והן את הסכום שנקוב בשטר, וע"ז תיקנו תקנת השוק שימשיכו לסחור הלאה במשא ומתן, ומה זה משנה אם זה ממון שזה בעל ערך, או שטר שזה לא בעל ערך, סוף כל סוף אם לא יתקנו תקנה בזה אז לא יסחרו בממרני והשוק יפסק, לכן בכל זאת תיקנו תקנת השוק, אפי' שהשטר עצמו הוא לא נחשב כערך ממוני ונחשב כחספא בעלמא, והיינו דכיון דתקנת השוק הוא כדי שיסחרו במסחר, ואם לא נתייחס לממרני כיון שאין לא ערך, זה יגרום שהמסחר יפסק, ולכן אפי' שזה לא שווה ערך רק כיון שבשוק סוחרים בזה, זה כבר סיבה שיתקנו תקנת השוק.

ישוב שלא יקשה מהמהר"ם אלשי"ך

ט. ולפי כל הנ"ל אין סתירה מהמהר"ם אלשי"ך שכתב שאם שילם כסף והלוקח עדיין לא קיבל החפץ שאין בזה תקנת השוק, שהביאור בזה הוא לא כמו שכתב הקצוה"ח מפני שאינו מקבל מהלוקח כלום, רק הש"ך סובר שבאופן שהלוקח נותן כסף ומשאיר את החפץ אצל המוכר לא חלה התקנה של תקנת השוק, כיון שיש אפשרות ללוקח לתת את הכסף ומיד לקבל את החפץ, והנגזל כשיבא להוציא ממנו ישלם לו דמים שהוציא, ואם קרה מקרה שהשאיר את החפץ אצל המוכר הרי הנגזל לא מוציא מהלוקח, לכן זה הוי כמילתא דלא שכיחא שאין צורך בתקנת השוק, שהרי אם הלוקח חושש שמא יקחו ממנו את החפץ, הרי יש לו תקנה לא להשאיר את החפץ שקנה אצל המוכר אלא שישאיר אצלו, ואם יוציאו מידו יקבל את כספו מהנגזל.

הבנת האחרונים ביסוד תקנת השוק

י. הקצוה"ח והרעק"א סברו שיסוד התקנה היא שהלוקח מוחזק בחפץ והנגזל בא להוציא ממנו וכן אם הלוה מכר מטלטלין והמלוה בא להוציא מהלוקח שהלוקח הוא המוחזק וחכמים תיקנו כאילו שהחפץ קנוי לו והנגזל או המלוה צריך לשלם לו הדמים כיון שהלוקח מחזיק בחפץ.

אבל הש"ך ס"ל שהתקנה היא כדי שיתקיים המסחר ואם יוציא מהלוקח בלי דמים, הרי הלוקח לא יקנה מהמוכר, שהרי חושש הוא שמא יוציאו ממנו ויפסיד הכל, וחשש זה שייך גם בממרני, שלא יקנו זאת שיחששו שאולי הוא פרוע וממילא הלוקח יפסיד, לכן תיקנו שהלוקח לא יפסיד, ולכן גם בממרני תיקנו תקנת השוק שהלוקח לא יפסיד אפי' שלא מחזיק שום חפץ בידו, כדי שהמסחר לא יפסק, תיקנו תקנת השוק.

סתירה בדברי הש"ך

יא. והנה לכאורה יש סתירה בדברי הש"ך (דבסי' נ' סק"ז) כתב דבממרני תיקנו תקנת השוק דלא כשטרות, דכיון דשכיחי מסחרם עשו בהם תקנת השוק וישלם הנגזל ללוקח מחיר קנייתו, וזאת אף שהכסף בידי הנגזל ולא אצל הבעלים, ואילו במקום אחר (בסי' שנ"ו סק"ד) פסק דלא עשו תקנת השוק באופן שהחפץ הנגזל הגיע ליד הבעלים.

ישוב על סתירת הש"ך

יב. והנראה בביאור דברי הש"ך דהא דאמרינן דלא עשו תקנת השוק כשהחפץ הנגזל ביד הבעלים הוא דוקא שהחפץ שנגזל הוא ביד הבעלים, דכל ענין תקנת השוק כדי לקיים המסחר, ובאופן שיוציאו מהלוקח ללא דמים, יושבת כל המסחר ולא יקנו סחורה, וא"כ כשנשאר החפץ הנגזל ביד הבעלים, אז בזה לא תיקנו תקנת השוק כיון שלא מוציא הדבר הנגזל מהלוקח, משא"כ בממרני שגוף החפץ לא ביד הבעלים, שהרי הממרני ביד הלוקח, וזה גורם לממון שביד הבעלים, וכיון שהחפץ עצמו ביד הלוקח אז עשו בזה תקנת השוק.

וכן נראה דסבר הנחל יצחק (סי' נ') וז"ל

וכן הוא בכל חיוב תקנת השוק דכל זמן דאין תובע החפץ להוציא, ודאי אין חיוב על הבעלים לשלם ללוקח מפני תקנת השוק, רק במוציא החפץ לעצמו אז חייב מפני תקנת השוק והוא הדין הכא,

המבואר מדבריו דכל מאי דכתב הש"ך שבממרני עשו תקנת השוק זה רק כשרוצה הלוה להוציא את הממרני מיד הקונה, דאין יכול להוציא את הממרני עד אשר ישלם ללוקח מעותיו, אולם כשאין הלווה חפץ בהוצאת הממרני מיד הלוקח אין צריך לשלם מעותיו ולא שייך בזה תקנת השוק.

תבנא לדינא

א. תלושים נחשבים כשטר ממרני, ונוהגת בהם תקנת השוק.

ב. ועל כן גם אם בעל החנות לא קיבל תשלום עבור התלושים, חייב הוא לכבדם.



להערה שנתקבלה על פסק זה, לחץ.

 

תגיות