בס"ד


מס. סידורי:13279

חיוב בהוצאות עבור דיון בגלל כפירת הנתבע

שם בית דין:קרני שומרון - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב כהן ציון
הרב טסמה רפאל
הרב דריהם מדן
תקציר:
התובע גילה כי רכבו נפגע על ידי משאית של הנתבע, הנתבע הכחיש את הפגיעה, והתובע הביא את העד שהעיד לטובתו ובנוסף הביא סרטון אבטחה, והקלטת שיחה של הנתבע שממנה עולה כי הוא זה שפגע, לאחר מכן הנתבע הודה, והסכים לתקן את הרכב. כעת הוא תובע את טירחתו על כך שהיה צריך להגיע לדיון.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעה מהישוב ב' לבית הדין.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

בס"ד                                                                            ג' באלול תש"פ.

                                    פסק דין

 

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבע

 

 

א.    רקע וטענות התובע

פסק דין זה נכתב לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, שהנתבע ישלם את נזקו של התובע, כפי שתבע התובע. וזאת בעקבות הדברים שעלו בישיבת בית הדין והוכחות נוספות שהביא התובע. פסק הדין מתייחס לשלוש תביעות פיצוי נוספות שהעלה התובע בעקבות הודאת הנתבע.

תחילה נפרט בקצרה את השתלשלות הדברים בתביעה זו.

ביום ב מרחשון תש"פ, גילה מר (להלן 'התובע'), אשר החנה את רכבו בסמוך לסניף  , פגיעה בצד הרכב לאורך הדלת הימנית האחורית ובכנף הימנית האחורית. על רכבו הושאר פתק ובו שני מספרי טלפון. אחד מהמספרים היה של מר   (להלן 'העד'), ממנו שמע התובע שרכבו נפגע על ידי משאית של מאפיית    שיצאה ברוורס מסניף יינות ביתן ומייד לאחר מכן היא המשיכה בדרכה. לדברי העד הוא נכנס מייד לסניף יינות ביתן ושמע ממנהל הסניף שהמשאית שייכת למר   (להלן 'הנתבע'). העד קיבל ממנהל הסניף את מספר הטלפון של הנתבע והוא השאיר את מספר הטלפון שלו ושל הנתבע על רכב התובע. התובע התקשר לנתבע והנתבע הכחיש שהוא פגע ברכב התובע.

עקב כך, תבע התובע את הנתבע לבית הדין בדרישה לפצותו בגין תיקון הרכב.

לישיבת בית הדין הביא התובע עימו את העד שסיפר את רצף האירועים הקושרים את הנתבע לפגיעה. בנוסף הביא התובע סרטון ממצלמת אבטחה של 'יינות ביתן', ממנו ניתן לראות את המשאית היוצאת מסניף 'יינות ביתן'. לאחר הדיון המציא התובע הקלטת שיחה המחזקת את טענתו שאכן המשאית שזוהתה בסרטון היא המשאית הפוגעת ובה נהג הנתבע והוא אשר פגע ברכבו של התובע. בעקבות ההתרחשויות הנזכרות, הודה הנתבע באחריותו וקיבל עליו אחריות על תיקון הרכב. הרכב תוקן והנתבע שילם דמי תיקונו לשביעות רצון התובע.

ב.     תביעות התובע לפיצוי עקב הוצאות ועוגמת נפש

לאחר שהוכח שהתובע צדק באופן מלא בתביעתו, הוא הוסיף לטעון שעקב הכחשות הנתבע, הוא נאלץ לבזבז זמן וכסף ולהטריח את העד לבוא לבית הדין. כמו כן, נגרם לו ולאשתו עוגמת נפש. עתה שהוכח שהנתבע אכן פגע ברכבו, הרי שהוא דורש לפצותו. סעיפי תביעתו:

1.       הוצאות נסיעה של התובע

2.       פיצוי לעד על טרחתו

3.       עוגמת נפש וטרחה שנגרמו לתובע ולאשתו

ג.      דיון

בפתח הדברים נציין שאף שסעיפי תביעה אלו לא הועלו במעמד בית הדין, אין מניעה מבחינת ההלכה להוסיף תביעות נוספות. כך גם מקובל בשיטת המשפט הישראלי בנוגע לתביעת הוצאות משפט לאחר הרשעה. לכן בית הדין ישלים את פסקו בנידון זה.

1.       הוצאות נסיעה

בנידון הוצאות משפט שגרם אחד לחבירו, פסק הרמ"א (חו"מ סי' יד, ה), בעקבות פסק המהר"ם מרוטנבורג שהובא במרדכי:

"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר).

הגר"א (שם ס"ק לא) מדמה דין זה לדין מסרב לרדת לדין וגרם בכך הוצאות לתובע שפסק השו"ע שם שחייב לשלם לו כל הוצאותיו, וחיובו הוא, מדינא דגרמי (ע"ש הגר"א סק"ל). החיוב מטעם 'לך ואני אבוא אחריך' הנזכר, משמש יסוד לחיוב בעל דין שגרם הוצאות לבעל דינו כתוצאה מרמאות, כפי שעולה מספר ישועות ישראל (לשו"ע חו"מ סי' יד,ה עין משפט סק"ד חוקת המשפט ה-ו):

"במקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה ודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו ודמי ממש ל'לך אחרי ואני אבוא  אחריך' ולא בא דצריך לשלם לו ההוצאות כיון שעל פי דבורו הוציא זה ממונו...אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה בודאי חייב לדברי הכל ההוצאות".

פסיקת הישועות ישראל נפסקה במספר פסקי דין של בתי הדין הרבניים, לדוגמה (חלק ג' עמ' 18 ביה"ד ת"א-יפו):

"אמנם מסתבר דהא דמפסיד בדין אינו משלם הוצאות, היינו אם הפסד המשפט לא היה כתוצאה של תביעת תרמית או דין מרומה המבואר בסי' ט"ו, או כפירת זדון מצד הנתבע, משא"כ כשההפסד היה כתוצאה מתביעה או כפירה זאת; במקרה זה בודאי חייב הרמאי לשאת בהוצאות וכ"כ בישועות ישראל... וה"ה בלוה... כשבא בעלילה ותואנה וכפאו המלוה והפסיד חייב הלוה בהוצאות[1]".

מן האמור יש להסיק לנדוננו, אחר שהוכח שהנתבע ניסה בדרכי רמאות להכחיש את התביעה וכתוצאה מכך גרם הוצאות לתובע, על הנתבע לשאת בהוצאות הנסיעה של התובע לבית הדין.

חישוב הוצאות הנסיעה: בית הדין מכוח פשרה הקרובה לדין יורה לנתבע לפצות את התובע בשיעור של 1 שקל ל-1 ק"מ. מרחק הנסיעה מבית אל לקרני שומרון, הלוך וחזור, כ-130 ק"מ.

מסקנה: על הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעות בסך: 130 ₪.

 

 

 

2.       פיצוי העד עבור טרחתו

האם יש היתר ליטול שכר טרחה?

התובע תובע לשלם לעד עבור טרחתו להגיע לבית הדין להעיד. בנוגע לדין זה, ההלכה מבחינה בין שני סוגי פיצוי. פיצוי עבור הפסד שכר עבודה שנגרם לעד ("שכר בטלה"), ופיצוי עבור טרחתו. בנוגע לשכר בטלה, על פי הידוע לבית הדין, מאחר והדיון היה בשעות הערב והעד הגיע ביחד עם התובע, הרי שלא נגרם לו הפסד מכך, ולפיכך אין מקום לתביעה זו. אך יש לדון האם לחייב פיצוי עבור טרחתו. בשאלה האם מותרת נטילת שכר טרחה להעיד, נחלקו הפוסקים:

כתב הרמ"א (חו"מ סי' לד, יח):

"הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה... וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א)".

מהסיפא של דבריו מדייק הט"ז (שם):

"משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכה להגיד העדות. ונ"ל דהיינו בדבר שאין לו טירחא, אבל במקום שיש לו טירחא יכול ליטול שכר על ההליכה. וראיה דאמרינן סוף פרק האיש מקדש [קדושין נ"ח ע"ב], הנוטל שכר להזות מי חטאת דההזאה פסולה, ואמרינן שם (דבכל) [דמכל] מקום שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול, דלא רמיא עליה האי טירחא, ובהדיא מדמה לה התם נוטל שכר לדון ולהעיד לנוטל שכר הזאה, משום הכי יכולים ליטול שכר טירחת ההליכה, ואין זה בכלל מה אני בחנם כנלע"ד":

לדעת הט"ז אף שהעד מצווה להעיד בחינם, אין הטרחה בכלל מצווה זו, ולכן מותר ליטול עליה שכר.

על ראיית הט"ז מהזאת מי חטאת, ערער בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן טו אות ג):

"ולע"ד יש מקום לחלוק ולומר: אין הנדון דומה לראיה, דהבאה ומלוי של מי חטאת, אין אדם מחויב בה מן התורה, הלכך מותר לו לקבל שכר, אבל עדות, משעה שידע או ראה, חלה עליו חובת הגדה ללכת לבית דין להגיד עדותו כשהוא נתבע להעיד בדיני ממונות או אפילו כשלא נתבע, אם הוא דבר אסור או שיש בו דיני נפשות, וכיון שכן אינו רשאי להמנע מלהעיד אפילו בדיני ממונות משום הפסד ממון או שכר בטלה, כמו שאין רשאי להמנע מלקיים מצות עשה המוטלת עליו משום הפסד ממון, וכן דקדק רמ"א וכתב: מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר וכו', משמע דוקא לענין ראית העדות הותר לו לקבל שכר, משום שעדיין לא חלה עליו חובת עדות, אבל משראה העדות חלה עליו חובת הגדה וחייב לילך ולהעיד בחנם, מדכתיב: ראה למדתי אתכם, וכמו שכתבנו לעיל".

לדעת משפטי עוזיאל אין מקום להשוות בין הזכות ליטול שכר עבור הזאת מי חטאת לשכר טרחה להעיד, כיון שאין המזה מצווה להזות ולפיכך הוא יכול להתנות את ההזאה בנטילת שכר מה שאין כן, לגבי עדות שהוא מצווה להעיד, ובכלל המצווה כלול גם הפסד ממון ולכן אין היתר לשכר זה.

יצויין שקדם לט"ז בהשוואה זו, הרמב"ן (הלכות בכורות פרק ד דף לז,א):

"אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי".

בדומה לכך כתב הריטב"א (קדושין נח,ב):

"אמר אביי לא קשיא מתניתין בשכר הבאה ומילוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה, והוא הדין בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה ושכר כתיבה וכיוצא בהן".

דברי הריטב"א הובאו על ידי רעק"א (שו"ע חו"מ לד, יח) כסיוע לדברי הט"ז.

אולם קיימת אפשרות לדחות את הסיוע לט"ז מדברי הרמב"ן והריטב"א, משום שיתכן שאין הם מדברים על עדות ראייה, אשר הוא מחוייב להעיד אלא בעדות שאין מצווה להעיד וכגון עדות שהם הוזמנו לראות ולהעיד ולפיכך אין בכך מצווה, בדומה להזאה. זאת בדומה לעדות המוזכרת ברמ"א, באופן שנקרא לראות ולהעיד שאין לו חובה להעיד. כך פירש השוואה זו בתורת גיטין (סימן קל סקכ"א):

"נוטל שכר לילך ולראות את העדות דשרי דדמי לשכר הבאה ומילוי".

הסבר אפשרי לדעת הט"ז ורעק"א עולה מהמחנה אפרים (שכירות סימן יז) המביא מחלוקת בנידון זה ובתוך דבריו כתב:

"ועדין איכ' לצדודי ולומר דשכר טורח ההליכה אינו חשוב שכר המצוה וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכ' בכורות דהכשר המצוה היא ההבאה והקידוש, אבל ההליכה אינו גוף המצוה ומצי למישקל שכר טורח ההליכה וכמ"ש ריטב"א בקידושין כאמור".

כלומר, אף שיש מצווה להעיד, אין לראות את ההליכה כגוף המצווה אלא כהכשר המצווה, ולכן רשאי ליטול שכר טורח ההליכה.

ברם, מסקנת המחנה אפרים שם שאינו רשאי ליטול שכר עבור טורח העדות:

"אבל לענין עדות וכ"כ בהצלת חברו שאינו יכול ליפטר עצמו מהן שעכ"פ מחוייב הוא לילך להעיד ולהציל לא מצי למשקל כלל שכר טורחו, וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל בשם התוס' בפרק אלו מציאות".

מהאמור עלה כי נחלקו הפוסקים. דעת הט"ז ורעק"א שרשאי ליטול שכר טרחה עבור עדותו ואילו מדברי הרמ"א התורת גיטין והמחנה אפרים עלה שאין היתר ליטול שכר טרחה עבור עדותו.

האם זכאי לשכר אם לא התנה מראש?

עד כה הדיון עסק בהיתר נטילת שכר. אך, גם בהנחה שאין העדות נפסלת בנטילת שכר טרחה, כדעת הט"ז, יש לבחון האם יש לשלמה באופן שלא התנו על כך מראש.

לגבי נטילת שכר לדון, פוסק השו"ע (חו"מ סי' ט,ה) שזכאי הדיין לקבל שכר בטלתו. וכותב על כך הסמ"ע (שם סקי"ד):

"ודוקא כשהתנה עמהן כך מתחילה, דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו שבטל ממנה, ומשום שנאמר [דברים ט"ו ד'] אפס כי לא יהיה בך אביון, אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן שכר בטלה דמוכח, א"צ ליתן (להם) [לו] אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה, כדין משיב אבידה".

מהסמ"ע עולה שאם לא התנה הדיין מראש שהצדדים ישלמו לו שכר פעולה שבטל ממנה, הוא יקבל שכר מינימלי בשיעור פועל בטל מאותה מלאכה.

הט"ז (שם) נחלק על הסמ"ע ולדעתו באופן שלא התנה מראש גם שכרו כפועל בטל לא יקבל:

"ולא נלע"ד כן, דהא איתא בסימן קכ"ח [סעיף א'] בפורע חובו של חבירו, שפטור הלוה מטעם דיכול לומר מפייס הייתי למלוה בלא דמים, ק"ו כאן שיכול לומר הייתי הולך לדיין אחר שהיה פנוי ממלאכה. ותו, דכתבו התוס' פרק הכונס ב"ק דף נ"ח [ע"א ד"ה א"נ מבריח] בפירוש, דכל מי שעושה טובה לחבירו שלא מדעתו, אפילו אית ליה פסידא אין צריך לשלם דהו"ל מבריח ארי דמצוה קעביד, ה"נ לא שנא... אלא ודאי אין כופין לתת שכר כפועל בטל בזה כיון שלא הותנה כלום תחילה",

דעת קצות החושן (שם סק"ב) כדעת הסמ"ע שגם באופן שלא התנה מראש יש חובה לשלם לדיין שכר פעולתו, ודוחה את ראיית הט"ז מדין פורע חובו של חבירו שלא מדעתו:

"אבל מכל מקום בעיקר הדין דברי הסמ"ע נכונים, דודאי היכא דעשה מעצמו טובה לחבירו וכמו פורע חוב של חבירו או משיב אבידה שלא מדעתו בזה שייך לחלק בין הפסד הברור ובין הפסד שאינו ודאי, אבל האומר לחבירו השלך חמורך ותציל חמורי או זרוק המלאכה והגבה מציאה שלי ודאי חייב לשלם, דהא פורע חובו של חבירו שלא מדעתו איתמר הא אם אמר לו פרע ודאי צריך הוא להחזירו כמבואר בסימן קכ"ט ע"ש סמ"ע סק"ג, וא"כ הכא דהדיין סילק עצמו מן המלאכה ונזקק לדין עפ"י דעת בע"ד ודאי צריך שישלמו לו כיון דמדעת הוא וזה ברור".

על הקצות נחלק הנתיבות (שם, ביאורים סק"ד), ולדעתו אם לא תבע הדיין מראש שישלמו שכרו, אין חובה לשלם לו:

"שכר פעולה. ואם לא התנה עיין סמ"ע [סקי"ד] (וש"ך) [וט"ז]. ובספר קצוה"ח [סק"ב] כתב, דזה הוי כאומר פרע חובי וכו'. ולי נראה דשאני התם דאמר פרע והוי כאומר תן מעותיך, מה שאין כן כאן דלא אמר רק דון לי ולא הזכיר כלל המעות, ואפשר דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ומחשב שכר מצוה כנגד הפסדה".

מכלל דבריהם עולה שדווקא במקום שיש הפסד לדיין מכך שנאלץ להפסיד שכר פעולתו, יש מקום לדון האם כשירד לדון מבלי להתנות, מסתמא הייתה ירידתו על דעת שיפצו אותו על הפסדו, כפי שעולה מדברי הסמ"ע והקצות. וגם באופן זה דעת הט"ז והנתיבות שאם לא התנה מראש אין חובה לפצותו. אך, במקום שאין לו הפסד נראה שלכולי עלמא גם אם היה זכאי לשכר טרחה, אם לא התנה מראש, אין חובת פיצוי.

מדיון זה ניתן להשליך לשכר טרחת עד. השוואה זו עולה משו"ת משפטי עוזיאל  (כרך ד חו"מ סי' טו) המדמה בין שכר דיין לשכר עד (יעויין עוד בהלכה פסוקה הוצאת מכון הארי פישל סי' לד עמ' קפז). מהאמור עולה שגם לדעת הט"ז ורעק"א שזכאי העד ליטול שכר טרחתו, כפי שנתבאר לעיל, אם לא התנה מראש עם הצדדים לשלם לו שכר טרחתו, אין הוא זכאי לשכר טרחה, זאת משום שלא היה לו הפסד מעדותו.

בנדוננו, לא היה לעד הפסד ממון, ומאחר והוא לא התנה מראש שהוא דורש לקבל שכר טרחתו, אין הצדדים חייבים לשלם לו על כך.

מסקנה: אין לחייב את הנתבע בדמי טרחה עבור עדות.

3.       פיצוי בגין עוגמת נפש

אין בהלכה מקור לחייב פיצוי כספי בגין עוגמת נפש אם תביעה זו אינה כרוכה בנזק ממוני. אמנם נכתב בספר חסידים סי' תקצח, לגבי אדם שגזל חבירו וגרם לו צער, שיש לו חיוב בדיני שמים לפייסו:

"...ולבד מזה יחשוב הצער אף על פי שכל זה לא הצריכתו תורה אבל לצאת ידי שמים צריך לחשוב הצער שהרי החובל חייב בחמשה ובושת היא עצבון כך בכאן ידע כמה צער לנגזל כי יש אדם שיש לו מאה ליטרין ואינו חושש בליטרא שגזלו ויש אדם שיש לו אלף ומצטער על שלקח לו באותה ליטרא מאותו שיש לו הרבה מעט יותר ממנו. ויש שיש לו מעט ואם לוקח ממנו מצטער הוא בחסרון מאכלהו ומשקהו כי קודם שגזלו ממנו היה אוכל ושותה ומעדן ולובש ועתה חסר ומצטער כל זה צריך לחשוב הגזלן צער שגורם לו ולכל הנסמכים עליו וחסרון העידונים שגרם להם לתת להם כפי מה שגורם ולפי הנגזלים כמו שאמרו הכל לפי המבייש והמתבייש וגם לקבל דין בגופו אם חודש או שני חדשים יתענה כמנין הענויין".

מסקנה: אין חיוב כספי לגבי תביעה זו.

ד.     מסקנות:

1.       על הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעה מהישוב ב' לישוב ק' בסך:  130 ₪.

2.       את התשלום יש להעביר ליד התובע בתשלום אחד, בהעברה בנקאית או בצ'ק או דרך מזכיר בית הדין, בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק זה.

3.       התביעה לתשלומים נוספים, נדחית.

 

בזאת באנו על החתום, היום ג' באלול תש"פ

והאמת והשלום אהבו

 

___________

הרב רפאל טסמה

___________

הרב ציון כהן

___________

הרב מדן דריהם

 



[1] ראה עוד פסקי דין רבניים ח"י עמ' 16 מבית הדין הגדול. וע' בספר סדר הדין (מהדורת תשמ"ח) עמ' 396 "הגישה העקרונית המקובלת בבתי הדין הרבניים היום היא, שלא לפסוק בדרך כלל הוצאות לטובת הצד שיצא זכאי בדין, להוציא מקרים שמוכחת בהם רמאותו של בעל הדין שיצא חייב דין"


תגיות