בס"ד


מס. סידורי:13277

נאמנות פועל שהודה שנתן דו"ח שעות שאינו מדוייק

שם בית דין:
דיינים:
הרב פלדמן משה
תקציר:
פועל שבעל הבית סמך עליו שיגיש שעות עבודה. באחד הפעמים בעל הבית טען שדו"ח השעות אינו נכון והפועל אכן שינה את הדו"ח. לאחר מכן טען בעל הבית שאינו מאמין כבר לעובד.
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 

בענין נאמנותו של הפועל על שעות העבודה

 

מעשה בעובד בחנות שבשעת קבלתו לעבודה התנה עמו בעה"ב על מספר שעות עבודה יומיות, ועל הפועל להגיש דו"ח נוכחות בסוף כל חודש. אך למעשה כאשר הגיש העובד את הדו"ח, טען בעה"ב שהעובד לא עמד בזמנים שסיכמו ומספר השעות שבדו"ח אינן נכונות. משכך, הגיש העובד דו"ח חדש מתוקן, על פיו נמצא שעבד פחות שעות ממה שעלה מן הדו"ח הראשון, מעתה טוען בעל החנות ששוב אינו מאמין כלל לפועל, אחר שהפועל עצמו בעצם הגשת הדו"ח המתוקן הודה כי מתחילה שיקר ותבע יותר מן המגיע לו ויש לדון אם צודק בעה"ב בטענה זו, או דילמא, מאחר שהסיכום היה שהפועל נאמן, שוב אין בעה"ב יכול לחזור בו וחייב לקבל את הדו"ח המתוקן ולשלם לעובד על פיו.

א. הדין דבטענה בין פועל לבעה"ב, הפועל נשבע ונוטל

הרמ"א (סי' צ"א סעי' ג'):

מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע נשבע התובע ונוטל, וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע,

והש"ך (סקכ"ד) כתב וז"ל:

"והגאון אבי מ"ו ז"ל ואני אומר שאני הכא שהי' ברשות חבירו מתחילה הימני' חבירו בשבועה".

וכן פסק (בסי' קפ"ב סעי' ג'):

מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזו דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מהרגילות להוציא על עסק זה א"צ להחזיר דלא אסיק דעתיה שיוציא כל כך, אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו, [ואם יש טענה בינהם עיין לעיל סימן צ"א סעיף ג' וסימן צ"ג סעיף ד'].

ב. שומר שכר שנאנס ונפטר, נשבע ונוטל שכרו

הנה בשומר שכר שנאנס ונפטר, הש"ך (סי' ש"ג סק"ה) מביא מגיד משנה (פ"ב מהל' שכירות ה"ב) על דברי הרמב"ם דכתב ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות, וז"ל מימרא בגמ' שם וכתבו ז"ל שבאלו אפילו משבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר, ומהשמועה האמורה בגמרא גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור באונסין, מכל מקום אם נאנס הרי זה לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו, והש"ך כתב שזה דברים נכונים שכן מוכח בש"ס (ב"מ נח.), וכן נפסק בשו"ע לענין שטרות (סי' ס"ו סעי' מ') אם היה שומר שכר עליהם ונגנבו או אבדו אפילו בפשיעה פטור מלשלם אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי.

והנתיבות (סק"ג) כתב ושבועה זו לישבע וליטול הוא שבועת המשנה, אף במקום שאינו נשבע בדין השומרים כגון בהקדשות ושטרות, והוא שבועת המשנה כמו בחנוני ע"פ, דהחנוני אע"ג דמדינא לא הי' נוטל כמ"ש הש"ך (בסי' צ"ב) דהוי כא"י אם נתחייבתי, מ"מ חייבהו חז"ל ליתן ע"פ שבועת החנוני, ומה לי הוציא ממון ע"פ ומה לי עשה מלאכה ע"פ, וכל יורדי ברשות אף שהבע"ב א"י אם עשה המלאכה כלל חייב, המבואר מהנתיבות מדכתב "מה לי הוציא ממון ע"פ ומה לי עשה מלאכה ע"פ", דאפשר לדמות הענין של שכר פועל, לענין של מוציא הוצאות.

הדין דלפועל שהבע"ב נתן לו נאמנות נאמן לומר בלי שבועה 

ג. הנראה מהנ"ל שבויכוח בין פועל לבע"ב הדין הוא דהפועל נשבע ונוטל, רק אפשר לומר דכיון שהיום הדין הוא דלא נשבעים, רק עושים פשרה במקום השבועה, אפשר לומר שהפועל אדעתא דהכי לא נחית לעבוד אצל הבע"ב שבכל ויכוח יצטרך להשבע וממילא יצטרך להתפשר ולהפסיד חלק משכר עבודתו, ולכן בהכרח צריכים לומר ש"הבע"ב הימני'ה", והכוונה בזה שהבעה"ב מאמין לטענת הפועל מבלי שיצטרך להשבע.

ויש להוכיח כיסוד זה מדברי הנתיבות (סי' צ"א סקכ"ב) וז"ל:

ולפמש"ל אפשר דלהמחבר אפי' הפועלים מכחישים ואומרים שלא נטלו יותר מהמגיע להם, שאין משלם רק תשלום אחד להחנוני א"צ שבועה, כיון שהי' הוא הפושע במה שלא נתן קצבה ולא החנוני,

המבואר מדבריו דכיון שבעל הבית הי' צריך לקצוב ולא קצב אז נחשב פושע ולא יכול לחייב שבועה, ואפשר לדמות זאת לנידונינו כיון שסיכם עם הפועל שיעבוד ולא סיכם איתו צורה מסוימת שידעו כמה זמן עבד, ז"א סמך על הפועל והאמין לו כמה שעות עבד, וברור שלא עלה על הדעת שיצטרך להוכיח זאת בשבועה, לכן הדין הוא שאינו יכול לדרוש שבועה מהפועל, כיון דהימניה.

ושהרציתי הדברים לפני אאמו"ר שליט"א אמר שיש להביא ראי' כדברי, מדברי הרמ"א (סי' צ"ב סעי' ז')

וי"א דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא הי' יודע כשעסק עמו שהיה חשוד, אבל בלא"ה לא, דאל"כ כל אחד יעסוק עם החשוד וישבע ויטול,

המבואר מדבריו דכיון שנכנס לעסק ידע שהוא חשוד, ושלא יכול לישבע, ממילא הדין הוא שלא יכול להשבע וליטול, כן הוא בנידונינו כיון שגם הבע"ב וגם הפועל ידעו שהנוהג דבזמנינו באופן דהדין דנשבעים, עושים פשרה, הסברא נותנת שאדעתא דהכי הפועל לא הסכים לעשות המלאכה שהבעה"ב יגיד שלא מאמינו ויצטרך להשבע, ובזמנינו במקום שבועה מתפשרים שיקבל רק חלק מהשכר, רק סמך על הפועל שיגיד כמה עבד והאמין לו ללא שבועה.

 ד. שיטת הפוסקים שאם מוכח שאינו נאמן, הבע"ב לא חייב להאמינו אפי' בשבועה

אמנם בשו"ת עבודת הגרשוני (שאלה י"ט) מביא שאלה בגובה מיסים בעיר, ואחרי זה נתגרש משם מחמת המושל, והקהל ביקשו שיביא חשבון מהפנקס ותובע מהקהילה שחייבים לו כסף, והקהל השיבו לו שמאחר שמהרשימות נראין הדברים שזייף שם הוצאות כיון שההוצאות והכנסות לא היה כתוב בצורה מסודרת, וכן גם הסיכום שכתב לא תואם לשאר הרשימות, ממילא אזדא נאמנותו ואבד חזקתו, ולא די שלא ניתן לו מה שמבקש הוא מהם, רק הקהל תובעים ממנו סך רב, כי המה אומרים שקבל יותר ממה שהביא בקבלתו, כי מאחר שנראים הדברים שזייף איזה הוצאות בפנקס ממילא הוחזק כפרן, והרשות להם לתבוע ממנו כפי רצונם והנראה להם.

וכן הקהל תבעו ממנו עוד כמה תביעות, והוא טען שמה שזה נראה ההוצאות לא מסודר כיון שהפנקס היה סגור בחדר הקהל, ולכן כתב ההוצאות בנייר אחר, ואח"כ הי' כותב בפנקס שלא בזמנו ושלא כסדרו באיזה מקום שהיה נמצא חלק בפנקס, וכן עוד טענות שהקהל טענו נגדו, והוא טוען להד"ם.

ומשיב שנבאר מה דינו של גובה מיסים שביררו אותו הקהל לענין נאמנות, ומביא שפרנס נאמן בלא שבועה ואפילו חשבון אינו צריך, רק בנדון דידן כיון שנולד ריעותא בפנקסו אע"פ שהוא מתרץ ונותן אמתלא למה נשתנו זו מזו מ"מ מידי ריעותא לא נפק, כי ודאי שערי תירוצים לא ננעלו, א"כ י"ל שאדעתא דהכי לא הימינוהו אותו הקהל.

ומביא שזה דמיא לשי' רבינו קלונימוס (הובא בטור סי' ע"א, ונפסק במחבר סעי' י"ג) שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר ע"י עדים לא מהני לי' הנאמנות. [מבואר בסמ"ע (סקכ"ד) וז"ל: והטעם כתבתי בפרישה בשם בע"ת משום דמסתמא לא הימניה מעיקרא, אלא משום שהי' בחזקת נאמנות בעיניו, והשתא דהוחזק כפרן במקום אחר איתרע נאמנותו.] והמבואר, דהטעם הוא דאנן סהדי אילו הוי ידע הלוה שהוא מוחזק כפרן לא הוי יהיב ליה נאמנות, והגם שנקט שם ע"י עדים, אבל זה לאו דווקא, אלא אפילו אם הוחזק כפרן על ידי דבר מה שאנו מחזיקן אותו לכפרן מסתייע לבטל הנאמנות,

[וכן פסק הרעק"א עפ"ז (בגליון סי' ע"א סעי' י"ג) דלאו דווקא בעדים, אלא ה"ה אם הוא בענין דלפי מאי דאנו מחזיקנן הוא משקר, אף דליכא עדים ממש הוחזק כפרן דבטל הנאמנות], ומסיק כללא דמילתא שאין הגובה מסים הנ"ל גובה כלום מן הקהל אפי' בשבועה, כי אנן סהדי אילו היה הקהל יודעים שום דבר שקר בהגובה הנ"ל לא היו מאמינם לו.

ה. הערך ש"י (סי' ע"ט ה') הביא מתשו' פרח מטה אהרן (ח"א שאלה ע"ד) בשותף שנתן נאמנות לחבירו בכל מה שיאמר שנתן לו, ואח"כ סתר את דבריו דקודם הראה לחבירו חשבון על פחות ואח"כ על יותר, והעלה דהוחזק כפרן דאיתרע נאמנותו וגם בשבועה לא יטול, דאם בלא הנאמנות גם בשבועה לא נוטל כשאיתרע נאמנותו גם בשבועה לא מיהמן אפילו לא הוחזק כפרן ע"י עדים רק מעצמו, היינו דבמקום שנתן נאמנות לפועל, הדין הוא שנאמן לומר כמה עבד ללא שבועה, אבל אם מוכח שלא נאמן הדין הוא שגם בשבועה לא נוטל.

ו. שיטת המהרש"ך שגם אם הוחזק כפרן לגבי תביעה אחת לא הוחזק לגבי התביעות האחרות

והביא משו"ת אורח לצדיק (חו"מ סי' ס"ג) שהביא משו"ת המהרש"ך (ח"א סי' קצ"ו) דאפי' שהוחזק כפרן על סך ממון אחד לא נחזיקהו כפרן על תביעת ממון אחר, ואלו התביעות והחשבונות הוי ממונות חלוקים, אבל חולק ע"ז וסובר דבלי ספק כל עסק השותפות חד מילתא הוא, וגם דטעמו קשה להבין, וגם האורח לצדיק כתב דיש להרהר אחריו, מכל מקום זה לא נדחה ודאי של המהרש"ך מפני הרהורו של האורח לצדיק, היינו דהאורח לצדיק הביא תשו' מהרש"ך, דאם יש בשותפות כמה עניני תביעת ממון, אפי' שהוחזק כפרן על ממון א' לא נחזיק אותו כפרן על תביעת ממון אחר, והאורח לצדיק חולק וסובר דכל תביעת השותפות חד מילתא היא וממילא אם הוחזק בא' מהתביעות כפרן, נחשב כפרן לכל התביעת, והערך שי כתב דמסברא גם נראה לו דלא כמהרש"ך אבל כותב שמכח זה אי אפשר לדחות דבריו.

תבנא לדינא

א. באופן כללי, בעה"ב חייב לשלם לפועליו על פי דו"חות נוכחות שהם מגישים, מחמת שעצם הטלת מילוי הדו"חות עליהם כמוה כאמירה שהם נאמנים עליו.

ב. אמנם באופן שנתגלתה ריעותא ברורה באמינות הפועל, אין בעה"ב חייב לשלם על שעות שבהם לדעתו הפועל לא עבד, ואף אם יישבע הפועל לא יהא בכך כדי לחייב את בעה"ב, ועל ביה"ד לברר ולפשר בדבר זה.

תגיות