גרם לחברו לתת מתנה בטעות

סימן שפא

הוציא הוצאות על פיו, כדי לכופו לבוא לבית דין, או כדי לדון עמו בערכאות

ובו יבואר: א. הערים על חבירו שפלוני מזמינו לחתונה, ונתן דורון ממון, האם המערים חייב. ב. הטעם שמסרב לדין משלם הוצאות שטר נידוי, אע"פ שהוא גרמא. ג. אמר לחבירו "לך ואבא אחריך לבית דין", ולא בא, האם חייב בהוצאות. ד. ומה הדין אם לא בא באונס. ה. סירב לדין, ומחמת זה הוציא הוצאות של עו"ד וכדו' לתובעו בערכאות, האם חייב הלה בהוצאות. 

הנידון - הוציא הוצאות חתונה בטעות

"יש לי שני ידידים, ראובן ושמעון. שנים רבות היו ראובן ושמעון ידידים, לאחרונה התגלע ביניהם סכסכוך קל שגרם לניתוק היחסים ביניהם, מאוד כאב לי הדבר. לפני כמה שבועות קבלתי הזמנה מראובן לחתונת בנו, וביררתי אם שלח הזמנה לשמעון, והתברר לי שלא. החלטתי על דעת עצמי לקרב ביניהם, ושלחתי את ההזמנה שקבלתי, לשמעון, בשמו של ראובן. שמעון שמח מאוד לקבל את ההזמנה, והחליט להחזיר את הידידות ביניהם, ובא לחתונה ונתן מתנה אלף שקלים. ראובן היה מופתע מאוד ששמעון בא בלי הזמנה, ושמח עם שמעון מאוד. למחרת החתונה צלצל שמעון לראובן והודה לו על הכל. והחליטו להחזיר את הידידות ביניהם. שמעון סיפר לי בשמחה את הכל. אלא שאני חושש, ששמעון הוציא כסף בטעות תחת ידו, שהרי אם היה יודע שראובן לא שלח לו הזמנה, לא היה נותן מתנה זו. נפשי בשאלתי, האם אין לי איזה ספק גרם נזק בדבר. ומה היה הדין, אם ראובן לא היה מתפייס, ובאמת היה שמעון מפסיד את כספו".

תשובה

הוא פטור לגמרי, ואפילו לצאת ידי שמים אינו צריך, ואפילו אם הלה לא התפייס. 

ביאור התשובה

הקדמה

כדי לברר דין זה, ראוי לברר שורש חיוב מוציא הוצאות על פיו, המבואר ברמ"א דחייב לשלם לו אפילו שגרמא הוא, ויש לבאר האם הנידון שלפנינו דומה לנידון זה.

המקור שהמתחייב בדין, אינו צריך לשלם הוצאות של התובע

והמקור שהמתחייב בדין אינו צריך לשלם לתובע הוצאותיו, הוא בסנהדרין (לא, ב) דגרסינן: "

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה, אלא כופין אותו ודן בעירו" ע"כ.

מבואר, שלפי רבי יוחנן, יכול אחד מבעלי הדין לכפות על האחר לדון במקום ועד אפילו הוא במקום אחר, ולפי רבי אלעזר אינו יכול לכופו, והטעם, מפני שאין ביד אחד מבעלי הדין לגרום להוציא הוצאות, שאין סברא לומר, שמי שתובע את חברו מנה, יהיה ביד הנתבע לומר לתובע, שיוציא מנה הוצאות, על המנה שיזכה בדין.

הנה מבואר דפשיטא לש"ס, שאם היה יכול לכוף את חבירו לדון בבית הוועד, היה התובע מפסיד את כל ההוצאות, ואפילו אם באמת התחייב הנתבע בדין, והתברר שתביעתו היתה אמת, אין הנתבע חייב לשלם לתובע את ההוצאות, שהרי הקשה הש"ס, מדוע יכול הנתבע לגרום לתובע להפסיד מנה על המנה שיזכה בו בדין, ואם את ההוצאות היה משלם הנתבע שהתחייב בדין, לא קשה מידי. 

וכן פסק  הרא"ש בפסקיו, שהביא גמרא זו, וכתב בסנהדרין (פרק ג, סימן מ) וז"ל

"מכאן ראיה, מי שנתחייב בדין, אינו משלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת" עכ"ל.

הטעם שהוה אמינא שחייב לשלם הוצאות, לכופה לדון בבית הוועד

ויש לדקדק, באופן זה שהנתבע אמר לתובע שאם רוצה לתובעו, יבוא לעיר אחרת, מדוע הוה אמינא שחייב הנתבע לשלם לתובע הוצאות, והרי גרמא בנזיקין פטור, ולא הזיקו ממש, אלא גרמא הוא, שאמר לו הנתבע, שאם רוצה לתובעו לדין שיבוא לבית הוועד, ומדוע הוה אמינא שחייב לשלם הוצאות, עד שצריך ראיה מהגמרא שאינו צריך לשלם הוצאות.

ונראה ביאור חדש בדין זה. דהנה כל דיני גרמא אינן אלא במזיק את חבירו, דהיינו שאין כל שייכות בין המזיק והניזק, ואנו דנין בגדר הנזק עצמו בלבד, האם הזיקו או רק גרם נזק, ובזה בלבד אנו אומרים גרמא בנזיקין פטור, וטעם גדול יש בזה שפטרה התורה מזיק בגרמא, דאם נחייב בגרמא, אין לדבר סוף, כגון אדם שממהר לקנות מקח בזול, ואחד מעכבו ועל ידי הפסיד רווח וכדו', וכי נחייב את המעכבו מדין מזיק, וכן על דרך זה בכל עניני גרמא, לכן לא חייבה תורה אלא מזיק ממש, ומכל מקום אם התכון להזיק חייב בגרמא לצאת ידי שמים.

וכל זה דוקא במזיק וניזק, שאין שום שייכות ביניהם, אבל כשיש דין ודברים בין בני אדם הרי יש שייכות ביניהם, וכיון שתובעו לדין, וזה כפה עליו הוצאות, שורת הדין יהיה לדון מי ישא בנזק ההוצאות, ולא מדין מזיק, אלא מפני שכך ראוי להיות על דרך ההנהגה בין בני אדם, שזה שגורם את ההוצאות ישא באחריותן, ועל זה הוה אמינא, שזה שמסרב לדון כאן אלא לדון בבית הועד ישא בהוצאות, ומביא הרא"ש ראייה מש"ס דידן שאינו משלם.

והטעם שאינו משלם, אף על פי שבאמת גרם לו הוצאות, ושורת הדין היה לומר שזה שגורם הוצאות ראוי שישלם אותם. שסוברים חז"ל, שאם יש זכות לאדם לתבוע שידונו על תביעתו דוקא במקום הוועד, אינו צריך לשלם הוצאות, כיון שזו זכותו לבקש לדון שם. לכן אמרו חז"ל, דלא נראה לתת זכות לאדם לתבוע לדון באיזה מקום שירצה, ולחייב את השני להפסיד הוצאות הדרך, לכן אין לו זכות לתבוע לדון בבית הוועד.

העולה מזה: אע"פ שגרמא בנזיקין פטור, הני מילי במזיק וניזק, אבל כשיש שייכות בין שני בני אדם, כגון בעלי דין, ויש הוצאות על הדיון בדין ודברים, שורת הדין לחייב את הגורם להוצאות לשלם אותם, ולא מדין מזיק, אלא מפני שכך ראוי להיות על דרך ההנהגה בין בני אדם, שזה שגורם את ההוצאות ישא באחריותן. ומכל מקום אמרו שאינו משלם, כיון שאם היה לנתבע זכות לתבוע לדון בבית הועד, הרי זו זכותו, ואין לחייבו על הוצאות התובע מחמת זכות תביעתו.

הטעם שהמסרב לדין חייב בהוצאות

וכיון שזכינו לזה, יתבאר לנו טעם הגון מדוע במסרב לדין וגרם הוצאות חייב לשלם. דהנה גרסינן בבבא קמא (קיב, ב)

"אמר רבינא, האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי, והני מילי לשמתא, אבל לפתיחא, כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא, לא" ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל

"שליח דרבנן - שהלך להזמין איש לדין, וחזר ואמר לבית דין אינו רוצה לבא: מהימנינן ליה כבי תרי - דלא משקר בבי דינא: פתיחא - שטר שמתא, וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא". עכ"ל.

הנה מבואר שאם בא שליח בית דין ואומר לדיינים שהלך לקרוא לפלוני לדין, והלה מסרב לדין, נאמן השליח כשנים, ובית דין משמתין אותו על פיו, אבל לא כותבין שטר נידוי על פיו, כיון שהוצאות הסופר הן על המנודה, וכשיתירו נדיו, יצטרך לשלם שכר הסופר, ואין שליח שהוא אחד, נאמן כשנים להפסיד ממון, אלא לעניין איסור בלבד, דהיינו לנדותו.

מוכח, שאם יש שני עדים שאחד מסרב לבוא לדין, בית דין כותבים שטר נידוי, ומחיייבים את המסרב לשלם שכר סופר, ומכאן למד רבינו מאיר [מהר"ם מרוטנבורג], שכל הוצאות שגורם מסרב לדין, חייב המסרב לשלם, שאף על פי שנתבאר שהוצאות לדון במקום אחר פטור הנתבע לשלם לתובע, אבל מסרב חייב לשלם לבית דין את ההוצאות. והביא הרא"ש (שם) את שיטתו מהר"ם, וז"ל

"אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו, והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיב, ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא, אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן, דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא, והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא" עכ"ל הרא"ש. [

ומה שכתב הוא לשאר הוצאות יבואר להלן].

והדבר צריך ביאור, הא גרמא בנזיקין פטור, והרי המסרב רק גרם לבית דין הוצאות לכתוב לו שטר נידוי, ולא הזיק את בית דין, ומדוע חייב לשלם, ואיך למד מזה מהר"ם לכל שאר הוצאות שהוציא כדי להביאו לדין, אולי דוקא הוצאות של בית דין חייבו חז"ל, ולא סתם הוצאות להביאו לדון.

אבל לאור המבואר יתישב היטב, דדברים הללו אינם בדיני נזיקין, ואנו לא מחייבים אותו מדין מזיק, אלא כל הוצאות שיש בדבר שיש בין שני אנשים, אנו דנים את מי ראוי שישא בהוצאות. והנה חובת הבית דין לנדות מי שמסרב לדין, לכן סברא היא שההוצאות הן עליו, שהוא מסרב לדין, ומכאן למד מהר"ם שכשאחד אינו נוהג כשורה שמסרב לדין, ומעשיו גורמים הוצאות, שורת הדין שהמסרב ישא בהוצאות, וכיון שמטעם זה חייבו חז"ל את המסרב לשלם הוצאות בית דין של כתב נידוי, הוא הדין כל הוצאות שכפה המסרב לבוא לדון, עד שהוכרח בעל דינו להוציא כדי להביאו לדין, שכשם שחייבו חז"ל בהוצאות שטר נידוי, שזה מביאו לדון, כך כל סוגי ההוצאות שגרם לבעל דינו כדי להביאו לדין, חייב המסרב לשלם.

העולה מזה: מהטעם המבואר לעיל, המסרב לבוא לדין, דחובת בית דין לכתוב עליו שטר נידוי, ישלם המסרב הוצאות שטר נידוי, דשורת הדין שמי שגרם את ההוצאות, ישלם אותם, ומזה למד מהר"ם שלאו דוקא הוצאות של בית דין, אלא הוא הדין כל הוצאות שגרם לבעל דינו.

ביאור דין "לך ואני אבוא אחריך"

ולאור המבואר יש לברר, מה הדין באופן שבעל דין אמר לחבירו, בוא נדון בעיר פלונית, ואמר לו הבעל הדין: "לך, ואני אבוא אחריך", והוציא הלה הוצאות ונסע לעיר פלונית וחבירו לא בא לדון שם, האם חייב חבירו לשלם לו הוצאות שהוציא.

וצדדי הספק הן, דהנה נתבאר שבמסרב לדין שורת הדין שהמסרב חייב לשלם כל ההוצאות, ואם אינו מסרב לדין אלא תובעו לדון במקום אחר באופן שיש לו זכות לתבוע לדון שם, והוא ציית דינא, אין משלם הוצאות, אבל בנידון זה, מצד אחד זה שאמר בא אחרי, אינו מסרב לדין ואין צריך לשלם הוצאות, אבל מצד שני אמר לו שיבוא אחריו ולא בא. והנה מצד גרמא בודאי פטור, למה הדבר דומה, לשני אנשים שנדברו בינהם לנסוע יחד למקום מסויים, ואף אחד אינו רוצה להיות במקום לבדו. ולאחר שהלה הוציא הוצאות, השני לא בא למקום ההוא. אף על פי שגרם לו הוצאות, אינו אלא גרמא בנזקין, ופטור מעיקר הדין, אם כן לולי דאיירי כאן בעניין של דין תורה, בודאי היה פטור, אבל כיון שאייר הכא בדין תורה, ובמסרב לדין ההוצאות על המסרב, אפשר דדומה למסרב לדין, שאף על פי שאינו חייב לדון במקום פלוני, אבל כיון שהסכים לדון שם ולא בא, הרי הוא כעין מסרב, ולפי הסברא שכתבנו בתחילה, דכיון שיש בניהם דין ודברים וסיכמו לדון בעיר אחרת, שורת הדין היא, שזה שגרם נזק ישא בהוצאות, ולא מדין גרמא בנזיקין, אלא מדין אחריות והתחייבות זה לזה, כמו שיבארנו לעיל.

ובאמת כבר דן בזה המהר"ם מרוטנבורג, ומובא במרדכי שם (סנהדרין פרק זה בורר, רמז תשז) שכתב וז"ל

"אמנם, אם ראובן אמר לשמעון, נלך לבית דין הגדול, ואמר שמעון 'ואני אבא אחריך לאותו בית דין הגדול', אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר, אני פזרתי מעותי על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באת, אני שואל ממך יציאותי, רבינו מאיר מחייב את [שמעון] (ראובן) לשלם כל יציאותיו, אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר שמעון לראובן משטה אני בך בדבר הזה" עכ"ל,

והביאו הרמ"א להלכה, וז"ל (חושן משפט יד, ה)

"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר)" עכ"ל.

ובזה מבואר היטב כונת הגר"א, שכתב על דברי הרמ"א וז"ל (ס"ק לא) "מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב כנראה לעיל, וצריך עיון" עכ"ל הנה הגר"א בא ליישב, מדוע אינו אלא גרמא בנזיקין דפטור, לזה כתב דדינו כמסרב, והוא מהטעם המבואר לעיל, דלא מדין גרמא חייב במסרב, אלא שכך שורת הדין לחייב כשיש דין ודברים בין אנשים, ואחד כופה על האחר להוציא הוצאות, אלא שמסיים הגר"א "וצ"ע", והוא מהטעם שכתבנו לעיל, שיש להסתפק אם דינו כמסרב, שהרי הוא ציית דינא, אלא שהערים עליו רק לעניין זה לבוא אחריו, ולא מסרב בעצם הדין, ואולי בזה אין שורת הדין לחייבו אלא דינו כגרמא בנזיקין דפטור.

העולה מזה: האומר לחבירו בא נדון בעיר אחרת, ואמר לו חבירו שיבוא. מי שלא בא בסוף חייב לשלם לשני הוצאותיו, כי שורת הדין, הוא גרם נזק, ודינו כמסרב דין דחייב בהוצאות, כך פסק המרדכי, והביאו רמ"א להלכה.

שיטת החות יאיר

ובזה יתבאר לנו היטב מחלוקת הרמ"א והחות יאיר, שנחלקו, אם לא בא באונס, האם חייב. דהנה יש לדון מה הדין אם נאנס ולא בא אחריו, האם גם בזה חייב לשלם לו ההוצאות. ומצאנו שנחלקו בזה החות יאיר והרמ"א.

דהנה החות יאיר (סימן קסח) דן באריס שלא עבד את הקרקע בזמן מכת מדינה, האם יש לחייבו, וכתב דגם לפוסקים שבגרמא שכיח ורגיל קנסו חכמינו זכרונם לברכה, מכל מקום מבואר בגמרא שאריס שלא עבד בקרקע אין לחייבו אלא אם עשה תנאי מפורש שיתחייב אם לא יעבוד, אבל ללא תנאי מפורש פטור, דגרמא הוא, והטעם שאינו חייב אף על פי שהוא גרמא השכיח ורגיל, בפרט בזמן הש"ס, כיון שזה שחז"ל קנסו בגרמא השכיח ורגיל, זה רק אם הפסידו ממון ממש, שהלה גורם לו, מה שאין כן זה שלא עיבד קרקעו, הוא רק מונעו רווח. ובתוך הדברים מחדש החות יאיר, מה הטעם שהמרדכי הנראה לעיל, מחייב לשלם למי שאמר לחבירו בא אחרי ולא בא, והרי אינו אלא גרמא, ומחדש החות יאיר, שזה הוא לפי השיטה הסוברת שקנסו בגרמא השכיח ורגיל, ועל פי זה פסק במחותן שלא בא, שחייב לשלם, אלא אם כן לא בא באונס.

וזה לשון שו"ת חוות יאיר [והביאו הפתחי תשובה (שם, ס"ק טו)] וז"ל

"ונראה לי, דאפילו לדעת אותן פוסקים, דסבירא להו דגם גרמא חייב בדבר דשכיח ורגיל, ונימא דבכהאי גוונא [באריס] מקרי דבר הרגיל, ומה גם בימי הש"ס, מכל מקום מבטל כיסו בכהאי גוונא גבי אריס, לולי שמנהג לכתוב אם אוביר וכו' היה פטור, דהא דקנסו רבותינו זכרונם לברכה, לגרמא דשכיח, היינו בהפסד ממונו ממש שזה גורם לו. ונראה לי, דאליבייהו הוא מה שכתב המרדכי בשם מהר"ם, הובא בהג"ה רמ"א סימן יד, האומר לחבירו שילך למקום פלוני לדון עמו, והלך חבירו והוא לא הלך אחריו, צריך לשלם לו יציאותיו. ומזה פסקתי, שמי שכתב לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס, חייב לשלם לו היזקו" עכ"ל,

הנה מבואר, דפשיטא ליה שאם לא בא באונס פטור לשלם.

העולה מזה: בחות יאיר מבואר, דלשיטת הפוסקים שקנסו בגרמא השכיח ורגיל, זה רק אם הפסידו ממון, ולא במנע ממנו רווח, כגון אריס. וכתב, שטעם המרדכי לחייב לשלם הוצאות באומר לו בא אחרי ולא בא, שסובר כשיטה שקנסו בגרמא הרגיל ושכיח. ועל פי זה פסק במחותן שלא בא, ונגרם הוצאות לצד השני, דחייב לשלם. ומכל מקום בכל זה, אם לא בא באונס פטור, דלא קנסו גרמא זה באונס.

שיטת הרמ"א בתשובה

אבל הרמ"א בתשובה כתב בדין מחותן שלא בא, וז"ל (שו"ת הרמ"א סימן יב)

"ועל דבר ההוצאה שתבע הבעל מאבי אשתו, שגרם לו לפזר ממון, שבא הנה ליום שהיה קבוע להם, ואביה איחר פעמיו ולא בא, נראה שבזה הדין עם הבעל, וכן פסק המרדכי סוף זה בורר, וז"ל: 'אמנם אם בא ראובן ואמר לשמעון נלך לבית דין הגדול, ואמר לו שמעון ואני אבוא אחריך, אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון לומר שפיזר את מעותיו על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באתה אני שואל ממך יציאותי, רבינו מאיר מחייב לשלם לו כל הוצאותיו, אף על פי שלא נדר לו' עכ"ל. כל שכן בנידון דידן, שקבלו קנין סודר ושבועה דאורייתא, וחרם חמור לעמוד לדין, ולא בא, ואף על פי שטען האב, וכן העידו עליו שמשי פראג וכתבו הנה לזמן ההוא, שהיה אנוס בדבר, והוצרך להשתדל בהשתדלות הגרוש, ובקש ממנו להרחיב להם הזמן המוגבל ההוא עד ל"ג בעומר שעבר וכן עשינו, מכל מקום מידי הוצאות הבעל לא נפטר, דלגבי דידיה לא מיקרי אונס, אלא הוה כרוצה להציל עצמו בממון חבירו שחייב לשלם לו" עכ"ל.

הנה מבואר דפשיטא לרמ"א שאפילו אם נאנס ולא בא, גם כן חייב לשלם לו ההוצאות, ואין האונס פוטרו מלשלם, שכיון שהלה הפסיד ממון חייב לשלם לו הפסדו, וזה שהיה אנוס הרי מציל ממון עצמו בממון חבירו, דחייב לשלם. וצריך ביאור מה הוא שורש מחלוקתם. ודברי מחלוקתם הובאו בפתחי חושן (חלק ו, נזיקין, פרק ג, הערה סד). ולא הכריע בזה.

העולה מזה: שיטת הרמ"א בתשובה שהמרדכי שמחייב לשלם הוצאות אם אמר בא אחרי, זה אפילו באונס, דהוא כמציל עצמו בממון חבירו.

ביאור מחלוקת הרמ"א והחות יאיר אם לא בא באונס

והנראה בביאור מחלוקתם, דהנה החות יאיר פשיטא ליה, שהטעם שחייב לשלם באומר לחבירו לך ואני אבא אחריך, דהוא מטעם קנס שקנסו חכמים בגרמא השכיח, והיינו דהוה קשיא ליה, הא גרמא בנזיקין פטור, לכן כתב דשורש חיוב זה הוא מטעם קנס השכיח, וביאור הדבר, דסובר שגרמי הוא קנס חכמים של גרמא השכיח, וכמו שפסק הש"ך (חושן משפט שפו, ו) וביארנו זאת בכמה מקומות, ולפיכך באונס פטור, דגרמי באונס פטור, וסובר החות יאיר שגם מה שחייבו חכמים מסרב לדין לשלם הוצאות, הוא מפני שהוא גרמא השכיח, והוא קנס חכמים. וכיון שהוא מטעם קנס השכיח, באונס פטור.

אבל הרמ"א סובר שלא מדינא דגרמי מחייב המרדכי למי שאמר לחבירו שאני אבא אחריך, אלא דין זה אינו שייך לכללי הנזיקין כלל, אלא הוא שיקול הדעת של חכמים, שכשיש עניין משותף בין שניים, בין בדין ובין בנישואין וכדו', ויש הוצאות, שורת הדין היא להטיל את תשלום ההוצאות על גורם ההוצאות, כגון שמסרב לדין, שורת הדין להטיל עליו את הוצאות. ומטעם זה מחייב המהר"ם גם באומר לחבירו לך ואבא אחריך. ובזה מבואר היטב מדוע גם באונס מחייב הרמ"א, דלאו מדינא דגרמי הוא חייב, אלא שורת הדין היא שישא בהוצאות השייכים לשניהם, כאשר הוא זה שעשה אותם, וזה שנאנס אינו סיבה לפטור עצמו מחיוב ממון ממש, והרי הוא מציל עצמו בממון חבירו. ואף על פי שהרמ"א למד מזה גם על עניני נישואין, גם זה הוא דבר שהתחייבו לעשות בין שניהם ויש הוצאות, ששורת הדין להטיל את ההוצאות על הגורם להוצאה. אבל החות יאיר סובר שחיובו מחמת דינא דגרמי, לכן באונס פטור.

העולה מזה: ביאור מחלוקת החות יאיר והרמ"א בלא בא באונס, דהחות יאיר סובר, שחיוב תשלום באבא אחריך, הוא קנס של כל גרמא השכיח שקנסו חכמים, והוא מדינא דגרמי, ובאונס, לא קנסו לדינא דגרמי. אבל הרמ"א סובר שהוא דין מיוחד לכל עניין שהתחייבו שניים לעשות, ויש הוצאות, כשותפים, ששורת הדין להטיל את ההוצאות על הגורם לנזק, וזה שנאנס, אינו פוטרו, דהוא כמציל עצמו בממון חבירו.

ראיה מדברי הרשב"א

והנה כתב בבית יוסף (שם) בשם הרשב"א (בתשובותיו חלק א, סימן תתקמ) בדין מי שתבע את חבירו לדון בערכאות, והוצרך התובע להוציא הוצאות על תשלום הדין, וכן הוצאות של עורכי דין, וזכה התובע בדין, ותובע את הנתבע על הוצאותיו, שמחמת סירובו לשלם את התביעה - שהתברר שהיא נכונה – הפסיד הוצאות. ופסק, דלא מיבעיא אם הנתבע הסכים לדון בבית דין של ישראל, בודאי הנתבע אינו חייב לשלם, כיון שתבעו סתם בערכאות, ועוד שעבר איסור תורה, אלא אפילו אם סירב הנתבע לבוא לבית דין של ישראל, ומחמת סירותו הוכרח לדונו בערכאות, גם בזה פטור הנתבע, דאין זה אלא גרמא ולא גרמי.

וז"ל הרשב"א

"אם תבעו בערכאות של גוים, והוצרך להוציא הוצאות בדיינים וטוענין, היאך ישלם, ואדרבה הוא עושה שלא כהוגן, ועובר על לפניהם (שמות כא, א) ולא לפני גוים (גיטין פח, ב). ואפילו סירב הנתבע, ומתוך סירובו הוצרך להעמיד בערכאות ולהוציא הוצאות, גם בזה יראה לי שאינו חייב, דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא (ב"ב כב:), ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו, כשורף שטרותיו של חבירו (ב"ק צח:) והדומין לו, וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא (בבא קמא קיב, ב), משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקבעו, עכ"ל" עכ"ל.

והנה הרשב"א פסק, שאם גרם לו להוציא הוצאות של עורכי דין בערכאות, בגלל סירובו לבוא לדון בבית דין של ישראל, פטור לשלם לו, דגרמא בעלמא הוא. והוקשה לרשב"א, אם כן מדוע חייבוהו חכמים לשלם הוצאות בית דין של כתיבת שטר נידוי, והא גם זה הוא רק גרמא, ומתרץ "משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקבעו" עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, מדוע באמת חייבוהו, הא גרמא הוא. אבל לאור המבואר הוא פשוט, דלאו מדין מזיק מחייבינן ליה, אלא שכאשר יש בן שני אנשים הוצאות הכרחיות, יש לדון מי ראוי לשאת בהוצאות, ולא מדין מזיק בגרמא השכיח או גרמי מחייבינן ליה, וכיון שסירב לדין ראוי לבית דין לכתוב שטר נידוי, וראוי שהוא שילם.

העולה מזה: הרשב"א כתב, שאם סירב לבוא לדין, והשני הוכרח לתובעו בערכאות, והוכרח להוציא הוצאות לשכור עורכי דין לערכאות, המסרב פטור מלשלם לשני הוצאותיו, דגרמא הוא. ואף על פי שחכמים חייבו מסרב לדין לשלם הוצאות כתיבת שטר נידוי, שאני התם, דהוא דין מיוחד שבית דין חייבוהו, וכונתו כמבואר, דכל הוצאה שנעשה בין שניים, בענינים שלהם, שורת הדין להטיל אותה על הגורם, משא"כ בזה הוא רק גרמא.

ביאור מחלוקת הרשב"א והרא"ש במוציא הוצאות על ערכאות

ולאור המבואר יתבאר לנו מחלוקת הרשב"א והרא"ש בדין זה. דעל דברי הרשב"א כתב הבית יוסף שם "ומדברי תשובות הרא"ש כלל (ע"ג סימן ג') [קז סימן ו] נראה, שאם מתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות, חייב לפרוע לו כל יציאותיו. והכי מסתבר" עכ"ל. הנה מבואר דנחלקו הרשב"א והרא"ש בדין מי שסירב לעמוד בדין, ומחמת זה הוצרך לתובעו בערכאות ולהוציא הוצאות, וזכה בדין, האם הנתבע צריך לשלם לתובע את הוצאותיו. דהרשב"א סובר שפטור, דאינו דומה לגרמי, ששם עושה מעשה בגוף ממון חבירו, כמו שורף שטרותיו והדומה לזה, מה שאין כאן אינו אלא גרמא, והרא"ש כתב דחייב ולא כתב הטעם.

והנה הבית יוסף לא מיישב מדוע אינו גרמא, משמע דפשיטא ליה דדין זה דומה להוצאות כתיבת שטר נידוי, וסברתו פשוטה, דכיון שראינו שחכמים חייבוהו לשלם הוצאות שטר נידוי, כיון ששורת הדין היא, שעושה הנזק ישלם הוצאות אלו, מסתבר מאוד שגם הוצאות עורכי דין לערכאות, לא גרע מכתיבת שטר נידוי, שכיון שמתוך סירובו מוכרח התובע לתבוע בערכאות, ואין אפשרות לתבוע בערכאות בלי הוצאות רגילות שם של עורכי דין, מסתבר לרא"ש דהוא בכלל הוצאות שטר נידוי.

וכן מבואר בתשובת הרא"ש (שם. [ודע, שיש טעות סופר בבית יוסף, שכתב שתשובת הרא"ש היא בכלל עג סימן ג, ולא נמצא שם דבר זה, וכבר תמה עליו בזה בספר בני שמואל, אבל הגאון בעל השב יעקב (שו"ת שב יעקב סימן צט) הראה לנו מקומו הנכון, שהוא בכלל קז סימן ו, ומובא תשובה זו בבית יוסף להלן], ומבואר שם בדברי הרא"ש שהמקור שמחייבו בהוצאות עורכי דין של ערכאות, הוא מדברי הגמרא שחייבוהו בהוצאות שטר נידוי, שכתב שם וז"ל

"ומה שתבע ר' שלמה, שיפרע לו רבי ישראל, ההוצאה שהוציא על זה, [כדי לכוף את ר' ישראל שיעשה לו דין, אם יש לו לר' שלמה לברר, שתבע את ר' ישראל לבא עמו לדין על תביעת שטר י"ב אלף זהובים, וסירב ר' ישראל לבא עמו לדין, והוצרך ר' שלמה להוציא על זה הוצאות עד שכפוהו לבא עמו לדין, חייב ר' ישראל לפרוע לו כל הוצאות שהוציא על זה], כי כן כתב ר' מאיר מרוטנבורג ז"ל, והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ב:) אמר רבא שליח דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא, אבל לפתיחא לא, מאי טעמא, ממונא הוא דמחסר ליה, דבעי למיתב זוזי דפתיחא" עכ"ל הרא"ש.

הנה נתבאר לנו היטב מחלוקתם, האם חייב דוקא הוצאות שטר נידוי, או אפילו הוצאות גרמא של זה, דהרשב"א והרא"ש סוברים שמי שגורם הוצאות ראוי לשלם מהטעם המבואר לעיל, ומטעם זה חייב המסרב בדין לשלם הוצאות הבית דין, אלא שנחלקו האם זה גם במסרב לדין ומחמת זה הוצרך לתובעו בערכאות, האם גם בזה יש לחייבו.

ואף על פי שבביאור הגר"א (שם, ס"ק ל) תולה מחלוקת הרשב"א והרא"ש במחלוקת הר"י והריצב"א בתוס' בבבא בתרא, בגדרי חיוב של גרמי, מכל מקום, כיון שמוכח בדברי הרשב"א והרא"ש שלא הזכירו לנו את דיני גרמי, בהכרח לפרש כמבואר בדבריהם. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע.

העולה מזה: הרא"ש חולק על הרשב"א, וסובר, שאם בעל דין מסרב לדין, ועל ידי זה הוכרח השני לדון עמו בערכאות, ולהוציא הוצאות על עורכי דין, חייב הלה בהוצאות כדין מסרב לדין, וסובר דאינו גרמא בלבד, אלא ממש מסרב לדין.

פסק דין בנידון דידן

והנה לאור המבואר בדין מוציא הוצאות על פיו, שאינו שייך אלא בדברים שהם שייכים לשני בני אדם, אבל באופן זה, שגרם לו לתת מתנה בחתונה בטעות, בודאי אין שום חיוב בזה. ובאמת גם ללא זה, כאן אפילו גרמא אינו, דמי הכריחו לבוא לחתונה, ומי הכריחו לשלם, ומה ששילם היה מתוך רצון להתפייס עם חבירו. ואף על פי שלבסוף לא התפיס, גם כן אין בכך כלום, כי כונת לוי היתה לטובה.

דינים העולים:

א. אע"פ שגרמא בנזיקין פטור, הני מילי במזיק וניזק, אבל כשיש שייכות בין שני בני אדם, כגון בעלי דין, ויש הוצאות על הדיון בדין ודברים, שורת הדין לחייב את הגורם להוצאות לשלם אותם, ולא מדין מזיק, אלא מפני שכך ראוי להיות על דרך ההנהגה בין בני אדם, שזה שגורם את ההוצאות ישא באחריותן. ומכל מקום אמרו שאינו משלם, כיון שאם היה לנתבע זכות לתבוע לדון בבית הועד, הרי זו זכותו, ואין לחייבו על הוצאות התובע מחמת זכות תביעתו.

ב. מהטעם המבואר לעיל, המסרב לבוא לדין, דחובת בית דין לכתוב עליו שטר נידוי, ישלם המסרב הוצאות שטר נידוי, דשורת הדין שמי שגרם את ההוצאות, ישלם אותם, ומזה למד מהר"ם שלאו דוקא הוצאות של בית דין, אלא הוא הדין כל הוצאות שגרם לבעל דינו.

ג. האומר לחבירו בא נדון בעיר אחרת, ואמר לו חבירו שיבוא. מי שלא בא בסוף חייב לשלם לשני הוצאותיו, כי שורת הדין, הוא גרם נזק, ודינו כמסרב דין דחייב בהוצאות, כך פסק המרדכי, והביאו רמ"א להלכה.

ד. בחות יאיר מבואר, דלשיטת הפוסקים שקנסו בגרמא השכיח ורגיל, זה רק אם הפסידו ממון, ולא במנע ממנו רווח, כגון אריס. וכתב, שטעם המרדכי לחייב לשלם הוצאות באומר לו בא אחרי ולא בא, שסובר כשיטה שקנסו בגרמא הרגיל ושכיח. ועל פי זה פסק במחותן שלא בא, ונגרם הוצאות לצד השני, דחייב לשלם. ומכל מקום בכל זה, אם לא בא באונס פטור, דלא קנסו גרמא זה באונס.

ה. שיטת הרמ"א בתשובה שהמרדכי שמחייב לשלם הוצאות אם אמר בא אחרי, זה אפילו באונס, דהוא כמציל עצמו בממון חבירו.

ו. ביאור מחלוקת החות יאיר והרמ"א בלא בא באונס, דהחות יאיר סובר, שחיוב תשלום באבא אחריך, הוא קנס של כל גרמא השכיח שקנסו חכמים, והוא מדינא דגרמי, ובאונס, לא קנסו לדינא דגרמי. אבל הרמ"א סובר שהוא דין מיוחד לכל עניין שהתחייבו שניים לעשות, ויש הוצאות, כשותפים, ששורת הדין להטיל את ההוצאות על הגורם לנזק, וזה שנאנס, אינו פוטרו, דהוא כמציל עצמו בממון חבירו.

ז. הרשב"א כתב, שאם סירב לבוא לדין, והשני הוכרח לתובעו בערכאות, והוכרח להוציא הוצאות לשכור עורכי דין לערכאות, המסרב פטור מלשלם לשני הוצאותיו, דגרמא הוא. ואף על פי שחכמים חייבו מסרב לדין לשלם הוצאות כתיבת שטר נידוי, שאני התם, דהוא דין מיוחד שבית דין חייבוהו, וכונתו כמבואר, דכל הוצאה שנעשה בין שניים, בענינים שלהם, שורת הדין להטיל אותה על הגורם, משא"כ בזה הוא רק גרמא.

ח. הרא"ש חולק על הרשב"א, וסובר, שאם בעל דין מסרב לדין, ועל ידי זה הוכרח השני לדון עמו בערכאות, ולהוציא הוצאות על עורכי דין, חייב הלה בהוצאות כדין מסרב לדין, וסובר דאינו גרמא בלבד, אלא ממש מסרב לדין.

ט. הערים על שמעון שראובן מזמינו לחתונת בנו, ובא שמעון לחתונה ונתן דורון למחותן המערים פטור מלשלם לשמעון על הכסף שנתן לראובן אפילו אם לבסוף לא נתפייסו.