דין ראוי, בצואה של מהיום ולאחר מיתה
כרך שביעי סימן כז עמוד תסא
ראשי פרקים
א. מקור הדין והלימוד מהפסוקים שאין
הבעל יורש בראוי
ב. מוחזק מהיום
ג. כשעדיין לא גבתה
שאלה
בהמשך למש"כ (בסי' כו) בדין חזרה מצואה, נשאלתי באשה
שכתבה צואה באופן של מהיום ולאחר מיתה, ואחת מהמוטבות בצואה היא בתה. ובין כתיבת
הצואה למיתת האמא, נפטרה הבת. והשאלה אם בעלה של הבת יורש את חלק אשתו ז"ל
בעזבון אמה, אם חשיב כראוי, או כיון שצואה זו היא "מהיום ולאחר מיתה",
הרי זכה בעזבון בזמן כתיבת הצואה, ואינה בבחינת ראוי. ואף שלכאורה הדין מפורש
בדברי המרדכי ר"פ יש נחלין (ב"ב תקעה), הביאו הרמ"א אהע"ז
צ,א, מ"מ לכאורה יש לדון האידנא שמשאירים פתח לחזרה, ובדר"כ, וכן הוא
בנדו"ד, נכתב להדיא בצואה שיכול המצוה לחזור בו.
תשובה
א.
מקור הדין והלימוד מהפסוקים שאין הבעל יורש בראוי
למש"כ בסי' כו מבואר דדעת הגרע"א בחידושיו
לב"ב קלו,א, דהעיקר דקנה הכל מעכשיו, אלא דשייר הנותן לעצמו הקרקע לפירות
שיגדלו כל ימי חייו, א"כ ממילא לגבי הפירות שיגדלו לאחר מיתה בכלל הקנין שקנה
מעכשיו. יוצא דלדעת הגרע"א הוי הגוף קנוי ממש מעכשיו, ולפ"ז לכאורה אינו
ראוי, אם קבלה אשתו בצואה של מהיום ולאחר מיתה. וכן נראה מדעת המחנה אפרים (שומרים
לו). אמנם הבית מאיר (הובא ברע"א שם) ס"ל דקנין מהיום ולאחר מיתה אינו
שיור אלא קנין שמתחיל היום ונגמר לאחר מיתה, ואינו מפריע מה שנגמר הקנין לאחר
מיתה, בשעה שאין המקנה בר הקנאה, דאם החל הקנין בחייו, שוב אינו מזיק מה שנגמר
לאחר מיתה. ולפ"ז כיון שהקנין עוד לא נגמר בחיי אשתו, לכאורה הירושה שקבלה
במהיום ולאחר מיתה הוי ראוי ולא מוחזק. וכן לדעת הגרא"ו בקובץ שעורים
(ב"ב תסב) לכאורה הוי ראוי, למש"כ בהסבר דין מהיום ולאחר מיתה שהוא רק
זכות היום שיש לו לאחר מיתה, עיי"ש. ולפ"ז נדו"ד תלוי בהסבר
האחרונים בגדר מתנה של מהיום ולאחר מיתה, דלגרע"א הוי קנין מהיום, וע"כ
לא הוי ראוי. ולבית מאיר לא הסתיים הקנין עד לאחר מיתה, והרי זה ראוי. וכן להסבר
הגרא"ו שיש לו היום את הזכות של לאחר מיתה.
ולכאורה בנדון דידן כיון שהמצוה יכולה לחזור בה, לכאורה
כבר אינו בבחינת מצוי בידו והוי ראוי. ולבאר ענין ראוי, דהנה תנן במשנה בכורות
נא,ב – נב,א דאין הבכור נוטל שני חלקים אלא במוחזק ולא בראוי. ושם בגמ' יליף מכל
אשר ימצא לו. וכן הוא בב"ב קכה,ב: אמר רב פפא, הלכתא אין הבעל נוטל בראוי
כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
ואיתא בב"ב קיג,א: א"ר אבהו אמר ר' יוחנן אמר
רבי ינאי אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה, מנין לבעל שאינו נוטל בראוי
(כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה, דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת, מנין שלא
יירש אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה, שהבן יורש את זקנו, כדכתיב: ואם אין לו בת
עיין עליה שבן הבת יורש אביה - רשב"ם) כבמוחזק (ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם
מיתתה, כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא. ומנין שלא יירש. דסד"א כיון דבעל קודם
לבנה לירשה, והכי נמי כשמתה ואחר כך נפלה לה ירושה יקדים האב לבנו, דק"ו הוא,
כיון דבמקום בן הוא קודם ליטול במוחזק, בראוי נמי הוא יורש, ק"ו מבן שיורש
בראוי), שנאמר (דברי הימים א ב): ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים
בארץ הגלעד. מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב, אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי
מורישיה, ומתו מורישיה וירשה יאיר (ולא שגוב אביו, לפי שאין הבעל נוטל בראוי,
דאילו היה נוטל בראוי, הוא היה יורשה ולא יאיר בנה, שהאב קודם לבנו בירושת אשתו).
ואומר (יהושע כד): ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו בהר אפרים, מנין
לפנחס שלא היה לו לאלעזר, מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה
וירשה פנחס (מאשר ניתן לו בהר אפרים, קדייק דמשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק
ירושה זו, לפי שהיתה ראויה לאלעזר ונתנה בבית דין לפנחס בנו, לפי שאין הבעל נוטל
בראוי. ורבינו חננאל פירש, דדייקינן מדכתיב בהאי קרא בנו, וכי אילו כתב בגבעת פנחס
ולא אמר בנו, הלא ידוע שפנחס בן אלעזר הוא, ומפני מה כתב בנו, ללמד כי זו הגבעה
היתה ראויה לאלעזר וירשה פנחס בנו, דבנו מיעוט משמע בנו ולא הוא מכלל שהיתה ראויה
לאלעזר, והלכך ליכא למימר דנפלה ליה משדה חרמים שחלק פנחס לא היה ראוי לאלעזר, כן
כתוב בפירושי רבינו חננאל). ומאי ואומר, וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה
וירתה, תלמוד לומר ואלעזר בן אהרן מת.
ובגמ' ב"ק מב,א יליף דאין הבעל יורש כופר של מיתת
אשתו מהפסוק והמית איש או אשה, דמקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה
נזקיה ליורשיה: ת"ר, (שמות כא) והמית איש או אשה, אמר ר"ע, וכי מה בא זה
ללמדנו, אם לחייב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה, אלא
להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה (ולא לבעלה –
רש"י). וסבר ר"ע לא ירית לה בעל, והתניא (במדבר כז) וירש אותה, מכאן
שהבעל יורש את אשתו, דברי ר"ע. אמר ריש לקיש, לא אמר אלא בכופר, הואיל ואין
משתלם אלא לאחר מיתה (הלכך לא זכתה בו מחיים) והוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי
כבמוחזק. מאי טעמא, אמר קרא, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר
יושת עליו.
ובתוס' בב"ק מב,ב (ד"ה הוה) הקשה, מדוע צריך גם
את הפסוק והמית איש או אשה, וגם את הפסוקים האמורים בב"ב קיג,א משגוב ומגבעת
פינחס. וכתב לישב דמכופר ליכא למילף לראוי אחר, דשאני כופר דלעולם הוי ראוי, ולא אתי
מיניה שאר ראוי. וכופר לא יכול להלמד משגוב וגבעת פינחס, דבכופר סו"ס נעשתה
החבלה שהכופר בא על ידה בחייה, משא"כ בראוי של ירושה המגיעה לאשה רק לאחר
מיתתה.
והנה הרמב"ם בהל' נחלות א,יא, שהזכיר דין ירושת ראוי
בבעל, כתב: "בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה,
אין הבעל יורש אותן ... שאין הבעל יורש נכסים הראוין לבא לאחר מכאן, אלא לנכסים
שכבר באו לירושה קודם שתמות". וברב המגיד שם דייק ברמב"ם שנקט אופן ראוי
בירושה הבאה לה לאחר מיתה, ולא הזכיר מלוה, כמו שנקט לענין בכור בהל' נחלות ג,א.
והביא את מחלוקת הראשונים אם בעל יורש מלוה של אשתו, דדעת הר"י מיגאש שיורש
מלוה של אשתו, והרי"ף ור"ח חלוקין עליו ואומרים שדין הבעל במלוה כדין
הבכור, והר"י מיגאש חשש לדבריהם ולא עשה מעשה כדבריו, והרמב"ן
והרשב"א ז"ל דעתם כדעת הגאונים שאין הבעל נוטל במלוה, וכן עיקר, אבל דעת
הרמב"ם דיורש מלוה. ובלחם משנה שם כתב דלא כמגיד, דודאי יש חילוק בין בעל
לבכור, דאל"כ למה לי קרא בכופר דאיש או אשה לומר באשה נזקיה ליורשיה, נילף
מבכור שאינו יורש את המלוה, וכל שכן בכופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתתה שאינו יורש
הבעל. ומה שתירצו בתוס' לחלק בין כופר לראוי, דבכופר מחיים נעשה החבלה, ליתא אם
נאמר דאין חילוק בין בעל לבכור, דמ"מ נילף מבכור שאינו נוטל מלוה, אף שההלואה
נעשית מחיי המוריש. אלא נראה דיש חילוק בין בעל לבכור, ודוקא בבכור הוא דאינו
יורש, אבל בבעל הוה אמינא דיורש אפי' כופר, קמ"ל דכופר דאינו משתלם אלא לאחר
מיתה אינו יורש, אבל מלוה יורש אם הגיע זמנו קודם מיתה. ועיין במרכבת המשנה מה
שהקשה על הלח"מ.
ובמנחת חינוך מצוה נא כתב דכל הצריכות של הפסוק הוא אם
נאמר שירושת הבעל דאורייתא, אבל אם ירושת הבעל דרבנן, וכמו שסובר הרמב"ם, לא
נצרכו לפסוק, דמלכתחילה לא תיקנו שירש הבעל בראוי, ואין חילוק בין ראוי דכופר לשאר
ראוי, דדוקא אם הוא מהתורה ובראוי אינו יורש, יש לחלק וצריך פסוק לראוי ולכופר,
אבל לשיטת הרמב"ם דירושת הבעל מדרבנן, הם אמרו והם אמרו, וא"כ אין חילוק
בין ראוי לראוי לכ"ע. והוסיף המנ"ח, דלשיטת הסוברים דירושת הבעל
מדאורייתא וצריך פסוקים כנ"ל, לכאורה הגם שבא לאחר מיתה, לא גרע ממלוה, אלא
בהכרח ס"ל דבעל יורש מלוה אשתו שזמן פרעונו לאחר מיתה, דאל"כ, נילף כופר
ממלוה. אמנם בעיקר דין כופר שאין הבעל יורש, וכן יש לפרש לכאורה בבאור תרוץ התוס'
בב"ק הנ"ל, כתב המנ"ח דכופר אינו כלל בדין ראוי, וז"ל:
"ולענ"ד דראוי לא הוי אלא אם הממון שייך למת והיורש בא מכחו, כגון מלוה ששייך לו בחיים ואם מת יורשים אותו היורשים. וכן בנפל למת נכסים בירושה דשייכים לו והיורשים יורשים, שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דאין הבעל יורש מה שבא לאחר מיתה, מה שאינו מוחזק להמוריש בשעת מיתה. אבל כופר דלא משכחת לה אלא לאחר מיתה, וזה גזירת הכתוב דצריך לשלם הכופר ליורשים, א"כ אין הממון של המת כלל אפי' לאחר מיתה, כי התורה לא זיכתה לו כלל שיהי' המעות שלו והיורשים ירשו אותו, רק התורה גזרה גזה"כ שהמזיק יתן כופר, ולמי יהיה הנתינה - ליורשי ממונו. אבל לא מחמת ירושה אלא שגזה"כ שהתורה זיכתה ליורשים בממון, אם שור של א' הרג מורישם וצריך כפרה, יהיה הכפרה שיתן דמי נפשו ליורשים, אבל אין שייך כלל להמת לומר שהיורשים יורשים מכחו ... וכן מכאן לא מוכח דאין הבעל יורש בראוי, דאפשר לומר אע"ג דיורש בראוי, מ"מ כאן לא משום ירושת ראוי מיעטה התורה, דבאמת אינו ראוי כלל רק גזה"כ דאינו מגיע לו הכופר, אבל ממון שלה שבא מכח ירושה אפשר דיורש בראוי, ע"כ צריך קרא שם בב"ב דאין הבעל יורש ראוי. הכלל דכופר אין ענין לראוי כלל דהתחלת החיוב שחייבה התורה הוא ליורשים ונתחייב להם כי כן גזה"כ כנלע"ד ב"ה נכון בסברא ישרה".
אלא שהמנ"ח הקשה דמדברי ר"ל בגמ' מבואר לכאורה
שהוא ליורשיה כיון שהוא ראוי. וכתב דר"ל אתא לאשמועינן, דסלקא דעתך דהתורה
אמרה ינתן הכופר ליורשיה, שהבעל הוא יורש האשה, ע"ז בא ר"ל ואמר, דכיון
דחזינן דאינו יורש גמור, כמו שאינו יורש בראוי, וכיון שכופר דומה קצת לראוי, מסתבר
להעמיד בשאר יורשים ולא בבעל. וכן מבואר באור שמח נזקי ממון ט,יא דאין בכופר כלל
דין ירושה, כיון דלא שייך שהממון יבוא ליד המוריש, שכל ענין הממון הוא במיתתו, דלא
כמלוה או ירושת מורישיו שמתו אחריו, שהיה שייך שיקבל הירושה אם היו מתים לפניו.
וכ"ה בחדושי הגר"ח על הרמב"ם הל' נחלות ה,ח.
והיה אפ"ל בטעם הר"י מיגאש שבעל יורש מלוה אשתו
ובכור אינו יורש, דמה הסברא לחלק. דהנה הא דבכור לא נוטל פי שנים בראוי, ילפינן
מהפסוק (דברים כא,יז): לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, ומלוה לא חשיב "ימצא
לו", שאינו מצוי בידו, עיין ב"ב קיא,ב וקכד,ב. אבל ירושת הבעל שאינו
יורש, ילפינן משגוב וגבעת פינחס, ושם מיירי בירושה שקיבל ממורישי אמו אחר מיתתה,
ומזה שהיה צריך לימוד מיוחד בב"ב קיג,א, מוכח שאין ללמוד ראוי דבעל מראוי
דבכור, ובכל אחד המניעה והסיבה שונה, דבבכור בעינן מצוי בידו, ובבעל מיעטה התורה
מה שירש ממורישי אמו לאחר מיתתה. אולם מדברי הר"י מיגאש (ב"ב קכה,ב),
מבואר טעם אחר, ומוכח דלא כמש"כ, וז"ל:
"מסתברא לן דדוקא לענין בכור הוא דהוי ראוי, משום דמתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטי לידיה, אף חלק בכורה עד דאתא לידיה. אבל לענין בעל וכתובת אשה, מלוה מוחזקת הוא, ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה ... "
ועיין להלן בדברי מהר"מ אלשיך בתש' סי' יחד משמע
שלומד מהפסוקים דדוקא באופן של ירושה הבאה לאחר מיתה הוא דהוי ראוי לגבי הבעל, דכך
ילפינן מהפסוקים משגוב וגבעת פינחס.
ב. מוחזק מהיום
המרדכי ריש פ"ח דב"ב (סי' תקעה) הביא מספר
החכמה: "אם נתן הנכסים לבת מהיום ולאחר מיתה, אע"פ שמתה בחיי [האב]
והזקנה, הבעל יורשה דהויא לה מוחזקת בגוף הקרקע בחיי הזקנה". וכן פסק
הרמ"א בשו"ע אהע"ז צ,א (ועיי"ש בח"מ ובב"ש מה
שנחלקו אם הפירות הוי ראוי או מוחזק), ובשו"ע חו"מ סו"ס רעח.
והרמב"ן ב"ב קכה,ב הביא מרבינו אפרים, וז"ל הרמב"ן:
"וסברת רבינו אפרים סברא אחריתי היא, שכתב בהא דאתמר בפרק איזהו נשך (סז,ב) האי משכנתא באתרא דלא מסלקי, בעל חוב גובה ממנו ובכור נוטל פי שנים, והכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה. אלא כיון דלא מסלק ליה עד משלם שניא, הוה ליה ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזקת ולגבי לוה ראויה. גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה, אע"ג דגופא לבן ופירא לאב, כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיים, לגבי כתובה ולגבי בכור הוה ליה אותן נכסים כראוי לגבי הבן, ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה ולא הבכור נוטל פי שנים. ואע"פ שאם מכרן בחיי האב, מת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח, כר' שמעון בן לקיש דאמר ביה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, דבמקום בן קאי לוקח ומיקנא, ולא קני שעבודא בעולם הוא".
והרמב"ן הקשה על רבינו אפרים: "תמיהא לן מילתא,
דהא היינו מעשה דסבתא דאמרינן מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינה
זבינה זביני, ומשום הכי הוא דהוי ראוי הא מכלל דאי אמר לה מעכשיו מוחזק הואי ובעל
ירית ליה". וענין מתנה דסבתא, מבואר בגמ' ב"ב קכה,א-ב; ההוא דאמר להו
נכסי לסבתא ובתרה לירתאי, הויא ליה ברתא דהוה נסיבא. שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא.
בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע. אמר רב הונא לירתי, ואפי' לירתי ירתי. ורב ענן
אמר לירתי, ולא לירתי ירתי. שלחו מתם הלכתא כוותיה דרב ענן, ולאו מטעמיה, הלכתא
כוותיה דרב ענן דבעל לא ירית, ולאו מטעמיה, דאילו רב ענן סבר אף על גב דהוה לי ברא
לברתיה לא ירית, ולא היא, דאילו הוה ליה ברא לברתיה, ודאי ירית, ובעל היינו טעמא
דלא ירית משום דהוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. מכלל דרב הונא סבר
בעל נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים, כל
האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא
וזבנא זבינה זביני. ומבואר בגמ' דכיון שיכלה הסבתא למכור בחייה, לא נחשבים הנכסים
כמוחזקים לבת, וז"ל הרשב"ם:
"דחשבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק, דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי, דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרה לאחרים זבינה זביני, וכשתמות הזקנה אפי' אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום, כדאמרינן בכתובות ולקמן בפרקין (דף קלז) נכסי לך ואחריך לפלוני, אם קדם הראשון ומכר, מה שמכר מכר, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי, והלכך בעל לא ירית, דאשתו לא הויא הוחזקה כלל בהני נכסים בחייה, שהרי היתה הזקנה יכולה למכרן לגמרי, מה שאין כן במתנת מהיום ולאחר מיתה, ונמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה, וגם כשמתה הזקנה אין הבת בחייה להוריש המוחזק לה לבעל".
ומזה הקשה הרמב"ן, דמשמע שאם אמר המוריש מעכשיו, הרי
הבת מוחזקת ולא הוי ראוי, והוא הדין באומר מהיום ולאחר מיתה דהוי כמעכשיו. ואף
לדברי המפרשים דלבני מערבא אומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואפי' הכי הוי ראוי,
היינו טעמא משום שיכולה הסבתא למכור, וע"כ במהיום ולאחר מיתה שאין האב יכול
למכור, לא הוי ראוי. ועיין בכנסת הגדולה חו"מ רעח הגה"ט ס"ק יד
דיכול המוחזק לומר קים לי דהוי ראוי.
אמנם בנותן מהיום ולאחר מיתה אם לא אחזור בי, לכאורה מה
שיכול לחזור בו, מהוה סיבה שאינו מוחזק למקבל. או י"ל כיון שמה שיכול לחזור
בו הוא מכח התנאי ולא מכח הקנין, וכל עוד לא חזר בו הוי קנינו מעכשיו והוי מוחזק.
והנה ברמב"ן לא נתבאר בטעם דהוי ראוי, רק כיון שיכולה למכור הוי ראוי.
וברבינו יונה בעליותיו (ב"ב קכה,ב, הובאו דבריו בשטמ"ק), כתב בטעם
שאין הנכסים מוחזקים לבת, וז"ל:
"פירוש, אע"ג דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אפילו הכי לא ירית בעל, כיון שהסבתא יכולה להפקיע זכות הבת מעיקרו מנכסים הללו, דלא קניא להו ברתא מעכשיו ... דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי, כיון שיש ביד הסבתא להפקיע זכות הבת על ידי מכירה ... דהיינו טעמא דאמר רב נחמן לעיל גבו קרקע אין לו, משום דסבירא ליה דהיינו טעמא דבני מערבא במעשה דסבתא דאמרי בעל לא ירית, משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, והוה ליה ראוי כיון דמשתכח בנכסי צד הפקעה ..."
ולכאורה לפי זה אם היה לנותן מתנה צד הפקעה בזכות הקנין
ע"י שיכול לחזור בו, וגם יכול למכור, וע"י מכירה הוי חזרה, כבר אינו
נחשב כמוחזק, דכיון שאין המוחזקות מחמת הקנין מוחלטת ויש בה צד הפקעה, הוי ראוי
ולא מוחזק. ועיין עוד במהר"מ אלשיך בתש' סי' יח שכתב בבאור דברי הרמב"ן
הנ"ל דבמהיום ולאחר מיתה הוי מוחזק ולא ראוי, וז"ל:
"ומהנראה שדחויה היא הסברא ההיא בעיניו לומר כי הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה יקרא ראוי, שהרי בגמ' אמרו מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, שנאמר ושגוב הוליד את יאיר ... ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו וגו' ... הנה שאינו נקרא ראוי אלא מה שעתיד לבא אחרי מותה, וכמו שכתב רשב"ם על מה שאמרו שאין הבעל נוטל בראוי ... ועל דרך זו כתבו כל הפוסקים. ומעין זה הוא עובדא דסבתא דיהבו לה מתנה ואחריה לבת ומתה הבת בחיי דסבתא, דאמרו בגמ' שאין בעל הבת יורש מפני שהוא ראוי לבת אלו היתה קיימת במיתת סבתא, דכך הוא מה שעתידה ליטול אחר מיתת סבתא אפי' אמר ואחריך מעכשיו לבת, כמו מה שהיתה עתידה לירש מאביה, דאין לה מעכשיו גדול מירושת אביה שמחיי אביה זוכה בה מן התורה, אבל הא מיהא עד מיתת אביה לא זכתה בהן. וכן עד מיתת סבתא דמשום הכי האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא קנה, דהוי כמו בדבר שלא בא לעולם. והוא הדין נמי מה שאירש מסבתא, דלא עדיף מירושת אביה דודאי נמי לא קנה, משא"כ בנותן הגוף מהיום לגמרי שקונה מעכשיו הגוף בקנין גמור, דאם מכר הבן הגוף קנה לוקח אפי' מת הבן בחיי האב כדבעינן למימר קמן, ולא הוי כאומר מה שאירש מאבא או ממתנה שניתנה למי שזה קונה אחריה, וכל שכן לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם דאם אמר לסבתא ואחריך לבת מעכשיו דלא הוי ראוי וירית לה הבעל, דהשתא הוי ק"ו, ומה אם מה שעדיין לא בא לרשות הבת משום דעתידה לזכות במעכשיו הוי מוחזק, אף על גב דאי הוה הבת מוכרת מה שתירש מסבתא לא היה כלום, כל שכן הכא דהגוף הוי מהיום שלה".
ולמבואר לעיל כל המודד הוא אם מוכר הנותן, אם ממכרו מכר,
דבמהיום ולאחר מיתה לא יכול הנותן למכור הגוף, וכמבואר בב"ב קלו,א
ובשו"ע חו"מ רנז,א, וא"כ במהיום ולאחר מיתה אם לא אחזור בי, שהיא
ממש כמתנת שכיב מרע, וכמש"כ התוס' בב"ב קלה,ב (ד"ה כל) ובב"מ
יט,א (ד"ה איזה), ועיין נימוק"י (ב"מ יא,א מעמוה"ר), דאם כתב
בפירוש מהיום תהא קנויה לך אם לא אחזור בי כל ימי חיי: "הוי כמתנת שכיב מרע
שאין לו בה כלום לא גוף ולא פירות עד לאחר מיתה". ואף שאם לא חזר בו חלה
המתנה מהיום, וכמש"כ הרא"ש ב"מ א,מז, מ"מ משעת מיתה חלה
למפרע, ובשעת מיתת הזוכה לא הוי מוחזק, ורק לאחר מיתת הנותן הוי למפרע מתנה,
וכשאנו דנים על שעת מיתת המקבל לא הוי מוחזק כיון שיכול הנותן לחזור בו, דהשאלה אם
הוי ראוי או מוחזק היא בשעת מיתת המקבלת שהוא המורישה לבעל, ולא בשעת מיתת המוריש
עצמו, ע"כ לא מהני מה שקנה למפרע, דבשעת מיתת האשה לא הוי מוחזק. ובפרט
למש"כ המרדכי ב"ב (סי' רנד) בדעת ר"ת, דאין הקנין נגמר אלא לאחר
מיתה. ועיין שו"ע חו"מ רנז,ז. ולפ"ז י"ל בנדו"ד דאין
הבעל יורש את מה שניתן לאשה במתנה של מהיום ולאחר מיתה אם לא אחזור בי, דהוי ראוי.
ג.
כשעדיין לא גבתה
ויש לצרף עוד דעת הפוסקים דאין הבעל זוכה בירושת אשתו
כשלא גבתה עדיין. דהנה מהרי"ו בתש' (סי' מ), הובאו דבריו ברמ"א
אהע"ז ק,ב, במי שציותה לתת מתנה לבנה לאחר ג שנים, ובתוך הג' שנים מת הבן:
"דאשת הבן לא גביא כתובתה מכל הממון שהניחה חמותה, וטעמא דידיה כיון שהממון
הופקד ביד אחרים ג' שנים והממון לא בא ליד הבן ולא זכה בה מעולם, הוי ליה
ראוי". ובח"מ ק,יג כתב דמדקדוק לשון מהרי"ו שדימה לשכר שכיר, אף
דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל בעה"ב, מ"מ מאחר שלא גבה
עדיין מיקרי ראוי, ואינו דומה למלוה שהיה בידו המעות קודם שהלוה ואותה שעה היה
לאשה שעבוד על המעות ולא פקעה זכותה אף כשהלוה הבעל המעות לאחרים. אבל מתנה שניתנה
לו ולא זכה בה עדיין, דמי ממש לשכר פעולה שלא זכה בו. "א"כ לאו דוקא נקט
הרב מהרי"ו בתחלה כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים, רק דקושטא דמילתא נקט
שמעשה כך היה שם, אבל לדינא אף שצוה ליתן לבנו מתנה מיד ומת הבן ולא גבה, הוה ליה
כשכר פעולה ומיקרי ראוי". ודעת הב"ש שם ס"ק יג דמהרי"ו מיירי
באופן שהתחייב האב לתת לבן סכום מסוים, ולכן אפי' הגיע הזמן הוי ראוי, אבל אם ציוה
ליתן לבנו במתנת שכ"מ, הוי כמסורים בידו, לכן אם לא קצב זמן לא הוי ראוי.
והביא מתש' ר"ב אשכנזי (סי' מא) דאם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה,
דהבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורים בידה, ורק אם לא הגיע זמן הפרעון הוי ראוי.
וכדברי הב"ש נראה מהפלאה בקו"א (ק,ב).
מדברי תה"ד ח"א סי' שנ נראה כח"מ, דכל דלא
בא ליד המקבל, הוי ראוי. תה"ד דן באב שציוה מחמת מיתה לתת לבתו סכום מסוים
לקנות חגורה, וחודש אחרי פטירת האב נפטרה הבת, דכלפי הבעל הוי ראוי: "משום
דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא, חשיב ראוי ואין הבעל
יורש את אשתו בראוי, וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאיתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית
לה בעל משום דחשיב ראוי, אע"ג דההוא ממון אתא לידה כבר". וכן נראה מדברי
ראנ"ח בתש' ח"א סי' ע, וכן הוא בדברי ריבות סי' קכט. ועיין בשב יעקב (ח"ב
סי' כו) שהכריע כתה"ד, דכל מחוסר גוביינא, הוי ראוי.
וכבר הזכיר בב"ש דדעת ר"ב אשכנזי בתש', דכיון
דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי, הו"ל כמוחזק והבעל יורש. ועיין בספר
נתיבות משפט (על הרבינו ירוחם) נתיב כג,ז (דף קצא,ג) שכתב לחלק בין דבר מסוים,
דהוי כגבוי ומוחזק, לאם נתן לה דבר ולא סיימו, דהוי כמלוה וכראוי. ומכח דברי
תה"ד והדברי ריבות הנ"ל, כתב בקצוה"ח רנג,יב כדעת הח"מ, דכל
שלא באו ליד האשה, הוי ראוי גם במתנת שכ"מ. רק כתב לחלק בין נותן דבר מסוים
לנותן מנכסיו, וכמש"כ לעיל מנתיבות משפט, דכשנותן מנכסיו סתם, חשיב מחוסר
גוביינא, אבל שכיב מרע שנתן דבר מסויים, כגון חפץ וכיוצא בזה, דכל היכא דאיתיה,
ברשותא דמקבל איתיה, ואינו אלא כמו פקדון ולא הוי ראוי בין לכתובה בין לירושת
הבעל. וכן נראה מדברי הגרע"א בתש' (בחדשות סי' ס) שדן באב שציוה לתת לבתו
סכום מסוים וכוס כסף פלוני, והיה מצוה מחמת מיתה, ואח"כ מתה הבת ובעלה בא
לירש מתנה זו. והשיב הגרע"א ע"פ תה"ד והשב יעקב, דכל זמן שלא גבתה
הוי ראוי ואין הבעל יורשה. ולכן אין לבעל זכות להוציא המנה נגד דעת תה"ד והשב
יעקב. אולם לענין הכוס של כסף דהוא דבר מיוחד, בזה לא הוי ראוי. עוד הוסיף
הגרע"א, וז"ל:
"... דנראה ברור דאם מתה קודם, בוודאי אין הבעל יורש, דבזה שהיה רשות ביד אביה למכרו ולחזור מהמתנה ממילא הוי ראוי. וביותר נ"ל דאף אם זרע קיימא להבת גם כן אינו יכול לירש, דמתנת שכיב מרע אינה קונה רק אחר מיתה ובאותה שעה אין המקבל בעולם. ואף דבספ"ק דגיטין מבואר דבשכיב מרע שאמר הולך מנה לפלוני ומת המקבל בחיי נותן דיתנו ליורשי מקבל, עיין בר"ן שם דבאמת הניח בתימא, דהא מתנת שכיב מרע אינה קונה עד אחר מיתה ואם עמד בטילה, וגם יכול לחזור בו. ודעת הרמ"א הובא בטור חו"מ סימן קכה דבהולך באמת אינו יכול לחזור אלא אם כן עמד, כיון שהוציא המעות מרשותו, ועיין בש"ך שם סק"ל, וא"כ במתנת שכיב מרע דעלמא דיכול לחזור, במת מקבל בחיי נותן לא קנה. ומכל שכן בנ"ד לגבי בעל בוודאי הוי ראוי, אך אם מתה הבת אחר מות אביה, נראה לענ"ד דהבעל זכה לירש הכוס כסף אבל לא המנה ואם יש לה זש"ק, הם יורשים המנה כנלע"ד".
והנה בנדו"ד שנתן לבת מתנה במהיום ולאחר מיתה אם לא
אחזור בי, שהיא כמתנת שכיב מרע וכמו שנתבאר, ועדיין לא גבתה הבת, והמתנה היא לא
חפץ מסוים אלא נתן חלק מנכסיו, בזה י"ל כיון שלא גבתה עדיין, הוי ראוי לגבי
בעל.
לאור האמור לעיל,
לא ירש הבעל נכסים אלו שקבלה אשתו בצואה של מהיום ולאחר
מיתה אם לא אחזור בי.
