האם יש חיוב השבת אבידה, מקנס, על אי לבישת מסכה

סימן שצא

ובו יבואר: א. האם נוטלים שכר על השבת אבידה. ב. האם יש מצות השבת אבידה למנוע נזק מממון חבירו. ג. האם יש מצוה להזהיר חבירו מגנבים או לסטים שבאים עליו. ד.  ביאור מצות לא תעמוד על דם רעך. ה. ראה פקח של הרשויות, שבא לקנוס את חבירו, האם חייב להצילו ולהזהירו מהפקח.

הנידון

"חברי, יהודי עשיר גדול, השתתף באירוע ולא חבש מסכה. הוא הסביר לי שהיה לו כבר את הנגיף, ויש לו נוגדנים, לכן אינו מקפיד כל כך על זה, למרות שבחוק המדינה מחייבים את כולם במסכה. תוך כדי שיחה על בקשת תרומה לנזקק, ראיתי שמגיע פקח לקנוס את מי שאינו חובש מסכה, החלטתי לנצל את ההזדמנות שיתרום לי כסף, וחשבתי בלבי שאתריע אותו על הפקח, ובשכר זה יתן לי תרומה, וכך הוה. אבל נפשי בשאלתי, האם באמת מגיע לי שכר, הרי זה השבת אבידה שחייבם לעשות בלא שכר. או דלמא אין זה בכלל חיוב השבת אבידה".

תשובה

חייב להזהיר על הקנס, לפיכך אינו יכול ליטול שכר.

ביאור התשובה

צדדי הספק

בתחלה נבאר צדדי הספק בנידון דידן. דהנה פסק המחבר בחושן משפט (רסה, א) דחייב אדם להשיב אבידה בחינם, אלא אם כן השבת האבידה תביא לו הפסד ממון, כגון שעוסק במלאכה. לפיכך, אם חייב אדם להודיע לחבירו על אחד שבא לקונסו בממון מדין השבת אבידה, אינו יכול לבקש שכר, אבל אם אין זה בכלל מצות השבת אבידה יכול לבקש שכר, כמו כל רווח ממון שאדם עושה לחבירו, שיכול לבקש על זה שכר. וכל זה דוקא אם בשעה שהזהיר את חבירו על הנזק חשב בדעתו ליטול שכר, אבל אם חשב לעשות בחינם הרי הוא נותן מתנה לחבירו ואינו יכול לבקש שכר. ובנידון דידן שחשב לקבל שכר, אם אינו חייב מדין השבת אבידה, יכול ליטול שכר המקובל בשוק על הצלת ממון זו. ושאלה זו היא בכל אופן של קנסות, כגון שרואה פקח שבא לתת קנס למי שחונה שלא במקום הראוי וכדו'.

העולה מזה: על מצות השבת אבידה אסור ליטול שכר, אלא אם כן יש לו הפסד ממון על ידי השבת האבידה. לכן, אם יש מצוה להזהיר את חבירו מן הקנס, אינו יכול לבקש שכר, ואם אין מצוה, וחשב בדעתו ליטול שכר, זכאי לשכר המקובל בשוק.

הצלת ממון חבירו בכלל מצות השבת אבידה

והנה פסק המחבר בחושן משפט (רנט, ט) "אבידת קרקע גם כן חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו, חייב לגדור בפניהם כדי להציל". ע"כ. ומקורו בבבא מציעא (לא, א) "ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא: לכל אבידת אחיך - לרבות אבידת קרקע". והנה מדברי הכתוב (דברים כב, ג) "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" ע"כ, הוה אמינא דחיוב השבת אבידה הוא רק להשיב חפץ של חבירו, אבל הצלת הפסד ממונו אינו בכלל מצות השבת אבידה, ומדברי הגמרא מוכח דכל הצלת הפסד ממון הוא בכלל מצות השבת אבידה, וכן מבואר באריכות בספר "משפט האבידה" בפתיחה, מאת הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א.

אלא דמכל מקום בנידון דידן יש להסתפק, דאינו בא להציל ממון חבירו ממש, אלא שבאים לקונסו ומצילו שלא יקנסוהו, ובזה יש לעיין, האם גם זה הוי בכלל חיוב השבת אבידה. ובספר משפט האבידה (פתיחה, באיפת צדק, על מאזני צדק ס"ק ט) כתב בפשיטות על דברי הגמרא שחייב אדם למנוע הפסד ממון חבירו וז"ל

"להכי, ברואה אנשים אשר לדעתו חשודים דרוצים לגנוב או להפסיד לאחר, צריך להודיע לבעלים, וכל כל כיוצא בזה" עכ"ל.

הנה פשיטא ליה שאין הבדל בין ממונו שעומד להנזק, לבין קנס, שגם זה באים להזיק ממונו ומאי שנא. ויש גם להביא ראיה מלשון שולחן ערוך הרב בחושן משפט הלכות מציאה ופקדון (סעיף לג) דכתב "וכן כל כיוצא בזה, אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד, חייב הוא לטרוח בכל כחו להצילו" עכ"ל. הנה פשיטא שחייב להציל את חבירו מכל הפסד.

ובמשפט האבידה שם, בירור הלכה ס"ק ה מביא קושיא בשם רבי משה פיינשטיין בדברות משה, מדוע בטעינה יכול ליטול שכר, והרי יש הפסד לבעל הבהמה שבטל ממלאכתו. מכל מקום נראה לעניות דעתי, דיש לחלק בין הפסד ממש ובין גרמא, שעל ידי שבהמתו רובצת מפסיד מלאכה, וגרע מאנשים שבאים לקונסו ממש.

העולה מזה: הרואה ממון חבירו שעומד להנזק, חייב להצילו ממצות השבת אבידה. וכתב במשפט האבידה, דהוא הדין דחייב להזהיר את חבירו מגנבים ולסטים הבאים, וכן משמע מלשון שולחן ערוך הרב. ואולי בטעינה אין מצות השבת אבידה, אפילו שבעל הבהמה מפסיד ממון - כיון שהוא גרמא.

מצות לא תעמוד על דם רעיך

אבל באמת גם בלא מצות השבת אבידה, בודאי חייב למנוע הפסד מחבירו ממצוות לא תעמוד על דם רעיך, דלמדו חז"ל דמצוה זו היא, שחייב אדם להציל נפש מישראל, ובחפץ חיים מאריך להוכיח שזה גם על ממון, וכיון שלשונו קלה להבנה, הנני מעתיק את כל לשונו, ואת ראיותיו, כי הם יסוד גדול בדין זה.

וז"ל החפץ חיים, רכילות כלל ט (באר מים חיים, כלל ט ס"ק א)

"כי לכאורה בדין זה (ונתפוש ציור אחד והוא הדין בכל הציורים) דלקמן, כגון שרוצה ליקח אחד לשרת אותו בביתו, וזה מכירו מכבר שהוא גנב. יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד וכנ"ל בתחלת הסימן".

"ונראה לי, דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (ע"ג א) מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והובא דין זה בחושן משפט בסימן תכ"ו שצריך לילך ולגלות אזנו בזה, עיין שם. ואין לדחות, דהתם דוקא שלסטין רוצין להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה, זה אינו, דהרי איתא במכילתא והובא בספר המצות להרמב"ם במצוה רצ"ז, שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חבירו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו', וכמו שמפורש בספר שער המשפט בריש הלכות עדות וכדמשמע שם בספר המצות גופא".

"וגם זה אין לדחות, דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובבית דין לא שייך רכילות, אבל שלא בבית דין לא, דזה אינו, דכיון דגילתה לנו המכילתא דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה, שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו', דאטו עדות כתיב בקרא".

"ומה שציירה הברייתא לענין כובש את עדותו, לומר, דבענין ממון יש לאו דלא תעמוד וכו' אפילו אם כבר נתן את ממונו בידי אנשי בליעל והם מכחישים לו, כיון שבעדותו של זה יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל בזה, עובר על לא תעמוד וכו'. וכל שכן בזה הענין שדיברנו, שהנידון אינו יודע את טיבו ומהותו של האיש הזה שרוצה ליקח אותו למלאכתו, ומן הסתם הוא מעמידו בחזקת כשר, והוא מכירו לאיש גנב, בודאי אף שהוא יחידי בדבר, מצוה לומר לו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון, (ואף דבענין עדות, הלאו דלא תעמוד איננו רק בשנים, דאי לאו הכי, אין ראיה שעדותו תועיל לו, וכדמשמע בבא קמא (נו, א) דעד אחד הכובש עדותו חייב בדיני שמים, דאם תאמר דהלאו דלא תעמוד וגו' הוא בכל גווני, פן לא ירצה לישבע ויוכרח לשלם, אם כן תשאר קושית הגמרא שם דאורייתא הוא עיין שם. שם היינו טעמא, משום דלא תועיל כי אם בתרי שיצילו את ממונו שביד חבירו, אבל הכא דלכתחלה הוא, ובודאי יתקבלו דבריו באזני חבירו ויצילו בזה מהפסד, בודאי מחוייב אפילו בחד, דומיא דהצלת נפשות)".

"ועיין היטב בספר המצות שם ותמצא מבואר כדברינו, דזה לשונו שם: הזהירנו מלהתרשל וכו' כשנראהו בסכנת מות, או ההפסד, ויהיה לו יכולת להצילו כמו וכו', ובתיבת או ההפסד, כונתו בודאי להפסד ממון, וכמו שהביא לבסוף בשם הספרא, ומפשטות לשונו משמע דכלל בחד גוונא, בין שהיה לו הפסד ונוכל להצילו מן ההפסד, או להצילו שלא יבוא לידי הפסד כעניננו".

"ועוד ראיה ברורה מרשב"ם ב"ב (ל"ט ב) בענין מחאה ד"ה ומ"ד וכו' עי"ש שפירש דלית ביה משום לשון הרע ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חבירו דהוא גזלן וקאכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה היא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ואף לעצמו התיר הרשב"ם לומר זה עי"ש בד"ה סהדותא בעינן וכו', אלמא דהיכא דאין עיקר הכונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו".

"וכן הוא נמי שיטת התוספות בד"ה סהדותא בעינן כפירוש רשב"ם דבמחאה אין בו משום לשון הרע, ועל כרחך משום טעם הכתוב ברשב"ם, והוא הדין נמי בעניננו. וכן מוכח בחינוך במצוה רל"ו דהיכא דכונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב אין בו משום לא תלך רכיל עי"ש. ואף דכל זה הוא ברור, יש לזהר מאוד שלא לסמוך תיכף על ההיתר הזה, אם לא שיתבונן היטב מתחלה אם נשלמו בו כל הפרטים המבוארים לקמן, דאל"ה בודאי יכשל עי"ז ברכילות גמורה ח"ו" עכ"ל.

הנה מבואר, שחייב אדם להציל חבירו מהפסד ממון, והיא מצוה דלא תעמוד על דם רעך, ופשוט דאינו יכול לבקש שכר על זה, ככל מצוות שחייב שאינו יכול לבקש שכר.

העולה מזה: חייב אדם להציל חבירו מן ההפסד, והיא מצוה דלא תעמוד על דם רעך, ופשוט דאינו יכול לבקש שכר על זה, ככל מצוות שחייב שאינו יכול לבקש שכר.

האם יש גם מצות השבת אבידה

ובספר משפט האבידה מציין לדברי החפץ חיים הנראה לעיל, דחייב אדם להציל חבירו מההפסד, וכתב עוד במשפט האבידה,

"ובמצות הלבבות שם כתב, דהוא בכלל השבת אבידה (ואין הספר תחת ידי). ועיין בילקוט מעם לועז פרשת כי תצא (על הפסוק כב, ג) אות כז" עכ"ל.

והנה במעם לועז כתב, שאם רואה שחבירו עומד ליפול בממון, מצוה להצילו משום השבת אבידה, אלא שכתב שם, וז"ל: "וחבירו, שגם הוא מחזיק באותו מסחר או אומנות עשוי להרויח מנפילתו של זה כו', בא התורה ואמרה וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, היינו שאם תאבד ממנו, אתה תהיה המוצא, לא תוכל להתעלם, אין אתה יכול להעלים עין ממצבו, ועליך עשות כל טצדקי לסייע בידו עד שיעמוד על רגליו" עכ"ל.

הנה מלשון זה משמע שדוקא באופן זה יש מצות השבת אבידה, אבל באופן שאינו מרויח מזה שחבירו יתמוטט בעסקיו, אין מצות השבת אבידה. אבל באמת זו טעות, דאיך יתכן לומר שאם אינו מרויח מנפילת חבירו לא יהיה מצוה, ואם מרויח מנפילת חבירו יהיה מצוה, אלא ודאי כונתו, דאמרה תורה שאפילו באופן זה שאתה מרויח מנפילתו אתה חייב להצילו, אף על פי שהצלתו היא מניעת רווח שלך, חייב אתה להצילו, וכן מצאנו בדין פריקה דכתיב (שמות כג, ה) "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", ואמרו חז"ל (בבא מציעא לב, ב) דמצוה בשונא כדי לכוף יצרו, ולא דוקא בשונא, גם כאן הוא לכוף את יצרו, ובודאי שאפילו שאין לו רוח חייב.

ויש לציין חידוש גדול שמובא במעם לועז שם אות כח, שכתב "ובכלל אבידה גם אבדת גופו כו' וכן אם תועה בדרך הרוחנית חייב להשיבו".

העולה מזה: גם במצוות הלבבות כתב, שהצלת ממון חבירו הוא גם מדין השבת אבידה, וכן כתב במעם לועז. עוד כתב, שאם חבירו נופל ברוחניות מצוה להשיבו לדרך ה' ממצות השבת אבידה.

נידון דידן

לאור המבואר שחייב אדם להציל חבירו מהפסד ממון, ומקיים בזה שני מצוות, הן מצות השבת אבידה והן מצות לא תעמוד על דם רעך, פשוט שאינו יכול לבקש שכר על מצוה זו, לפיכך חייב ליידע את התורם שמעיקר הדין הוא פטור מלשלם שכר על הצלת ממונו, אלא שאם ברצונו לשלם בכל זאת, מותר לקבל שכר.

העולה מזה: הרואה שרשויות החוק באים לקנוס אחד על שהולך בלא מסכה, או כל קנס אחר, מצוה ליידע אותו כדי להציל ממונו.

דינים העולים:

א. על מצות השבת אבידה אסור ליטול שכר, אלא אם כן יש לו הפסד ממון על ידי השבת האבידה. לכן, אם יש מצוה להזהיר את חבירו מן הקנס, אינו יכול לבקש שכר, ואם אין מצוה, וחשב בדעתו ליטול שכר, זכאי לשכר המקובל בשוק.

ב. הרואה ממון חבירו שעומד להנזק, חייב להצילו ממצות השבת אבידה. וכתב במשפט האבידה, דהוא הדין דחייב להזהיר את חבירו מגנבים ולסטים הבאים, וכן משמע מלשון שולחן ערוך הרב. ואולי בטעינה אין מצות השבת אבידה, אפילו שבעל הבהמה מפסיד ממון - כיון שהוא גרמא.

ג. חייב אדם להציל חבירו מן ההפסד, והיא מצוה דלא תעמוד על דם רעך, ופשוט דאינו יכול לבקש שכר על זה, ככל מצוות שחייב שאינו יכול לבקש שכר.

ד. גם במצוות הלבבות כתב, שהצלת ממון חבירו הוא גם מדין השבת אבידה, וכן כתב במעם לועז. עוד כתב, שאם חבירו נופל ברוחניות מצוה להשיבו לדרך ה' ממצות השבת אבידה.

ה. הרואה שרשויות החוק באים לקנוס אחד על שהולך בלא מסכה, או כל קנס אחר, מצוה ליידע אותו כדי להציל ממונו.