בס"ד


מס. סידורי:13189

מתן צו מניעה בענין הפסקת מתן מגורים לחוסה

שם בית דין:אזורי תל אביב - יפו
דיינים:
הרב יפה-שלזינגר מ.
הרב וילנסקי י.
הרב סורוצקין י.
תקציר:
התובעת מתגוררת בבית אבות של הנתבעת ובאה לבקש צו מניעה על ידי אפטרופוסה שימנע את הוצאתה מהדירה.
הנתבעת טוענת שמעולם לא התחייבה להחזיק את התובעת. וגם אם כן ברצונה לחזור בה.
פסק הדין:
הנתבעת מחוייבת לעמוד בהתחייבותיה כלפי התובעת.
הוכח על ידי עדים, שהנתבעת התחייבה, והיא אינה יכולה לחזור בה מההתחייבות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"א טבת תשכ"ו

פד"רים כרך ו' עמ' 158-166

 

בעניןהתובעת : א. באמצעות אפוטרופסה ב. (ע"י ב״כ עו״ד ד״ר ולנטין)

נגדהנתבעת: הנהלת קרית ג. בע״מ (ע״י ב״כ הרב י. דויטש ועו״ד שטרן)

הנדון: מתן צו מניעה בענין הפסקת מתן מגורים  לחוסה

תביעה מצד אשה דפקטיבית המאוכסנת בבית אבות נגד הנהלת המוסד שלא יוציאנה משם ולא ישנו כלום מהמצב הקיים ביחס אליה. — קנין כסף וסודר בשכירות פועל. — דין חזרה בפועל ששכרוהו רבים. — דין חזרה בפועל שהשכיר עצמו בקנין. — דין חזרה בפועל כשרוצה להשכיר עצמו לאחרים.— דין חזרה בפועל שלא נקנה בכסף או לאחר שקיבל

דמי השכירות ואין בידו להחזירם מיד. — דין חזרה בדבר האבוד.— דין חזרה בקבלן.

מסקנות

א. שכירות פועל נקנית בכסף.

ב. בדין קנין סודר בשכירות פועל חלוקים הפוסקים.

ג. דבר הנעשה ברבים, כגון רבים ששכרו פועל, אף מבלי קנין, אינו יכול לחזור.

ד. בפועל שהשכיר עצמו בקנין, יש דעות שאינו יכול לחזור, אולם רוב הפוסקים אינם סבורים כן.

ה. 1) ישנה מחלוקת בין הפוסקים בטעם הדין שפועל יכול לחזור בחצי היום, אם משום "כי לי בני ישראל עבדים — ולא עבדים לעבדים״ ; או משום דלא גרע מעבד עבדי היוצא בגרעון כסף.

2) במחלוקת זו תלויים כמה דינים:

לפי הטעם הראשון, פועל יכול לחזור רק כשרוצה להפסיק בכלל עבודתו, אבל לא כשרוצה להשכיר עצמו לאחרים ; לפי הטעם השני, יכול לחזור בכל האופנים.

לפי הטעם הראשון, יכול פועל לחזור אף כשלא נקנה בתחילה בכסף, ואף לאחר שקיבל דמי שכירותו ואין בידו להחזירם מיד ; אבל לפי הטעם השני, יכול לחזור רק כשנקנה בכסף, ובמקרה שקיבל דמי שכירותו — רק לאחר שמחזירם.

בדומה לדין עבד עברי.

ו.          בדבר האבוד, פועל אינו יכול לחזור רק לאחר הודעה מוקדמת תוך זמן סביר.

ז.          אף שמן הדין יכול פועל לחזור תוך הזמן, אין רוח חכמים נוחה הימנו משום שיש בזה משום מחוסרי אמנה.

ח. נעשה קנין בין קבלן לבע״ה, שניהם אינם יכולים לחזור.

ט. מי שעבודתו אינה קשורה בשעות מסוימות ויכול לבצעה בכל זמן שירצה, יש לו דין קבלן ולא של פועל, ואינו יכול לחזור.

פסק־דין

הצדדים חתמו על שטר בוררים כחוק.

זו תביעה למתן צו מניעה לפיו אסור לנתבעת להוציא את התובעת מחדרה בבית האבות, בה היא מתגוררת אצל הנתבעת בעל בית האבות, וכן לא לעשות כל צעד העשוי לשנות את המצב הקיים והעלול לקפח את זכויותיה של התובעת.

(הדברים כבר נדונו בחלקם לפני כן בבימ״ש אזרחי, אולם בהסכמת המתדיינים ושל ביהמ״ש הועבר הדיון אלינו).

מדברי ב״כ התובעת: אבי־התובעת, מר ד. בא בזמנו בדברים עם חברת ג. בעלת מוסד בית אבות. באמצעות מר ה. שהיה בזמנו אחד משלושת מנהלי המוסד, בדבר קבלתו עם בתו הדפקטיבית לבית אבות. מר ה. קיים מספר שיחות עם אבי התובעת וסוכם ביניהם שהוא ובתו מתקבלים למוסד הנתבעת בתנאים שפורטו במכתב שמיום א׳ ר״ח אדר תשי״ט (החתום ע״י ה.) ושזה תוכנו:

״הננו בזה לאשר כי באנו לידי הסכם עם מע״כ בקשר להתקבלותו עם בתו אצלנו בבית אבות לפי תנאים דלהלן:

מע״כ מקבל דירה בת שתי מטות (עבורו ובתו), ארונות קיר, שולחן וכסאות ומקבלים כל הצטרכותם. קרית ג. מקבלת בעד כל הנ״ל —.3000 ל״י כדמי־כניסה ו—.400 ל״י חדשית עבור החזקה עד 120 בטוב ובנעימים. לאחר אריכת ימיו ושניו של מע״כ אנו מתחייבים להחזיק את בתו בעד הסכום של —.200 ל״י לחודש וכבודו מתחייב לדאוג עבור מטפלת והלבשה לבתו״.

 

התובעת יחד עם אביה (שנפטר בינתיים) נכנסו לגור בבית אבות הנ״ל תיכף אחרי מסירת המכתב הנ״ל. עוד בחיי האב ניסו אחדים מהנהלת המוסד להתנכל להם בכל מיני דרכים ותואנות, בכדי לגרום לקשיים ולהוציא אותם מהמוסד. לאחר מות האב התחדשו הנסיונות, אחרי שנוכחו לדעת כי המנוח לא ציוה שום דבר למוסד.

בקשתנו היא, שביה״ד יתן פס״ד הצהרתי, לפיו אסור לנתבעת להוציא את התובעת מחדרה ואף אסור לה לשנות כל דבר בחדרה, כגון להוציא מטה או להכניס אשה אחרת בחדרה, וכמו״כ לא להפריע למטפלת הבאה לטפל בתובעת.

מדברי ב״כ הנתבעת:

מר ה. לא היה מוסמך לגמור לבדו ולהכניס את התובעת ואביה למוסד. הוא עשה זאת על דעת עצמו, מבלי שקיבל לכך את הסכמת ההנהלה. להנהלה לא היה ידוע בכלל על קיום מכתב מה. לד. ; הנוהג היה, שמי שרצה להתקבל לבית אבות היה צריך לקבל את אישורו של הוועד, ורק הוועד היה מוסמך להחליט על קבלת מועמד. אף פעם לא הובא הענין של ד. בפני הוועדה או בפני ההנהלה. כשראינו את ה. ובתו במוסד ושאלנו את ה. איך הגיעו לשם, השיב ה. על כך, שד. ובתו הוכנסו זמנית עד שההנהלה תחליט באופן סופי.

בפני ביה״ד הופיעו שורה של עדים ובתוכם מר ה. ומר ו. שהיו בזמנם חברי ההנהלה של המוסד.

באי־כח המתדיינים ניתחו בסיכומיהם את העדויות והמצב העובדתי בהרחבה רבה. בין היתר אף נטען, כי ה. בתור נוגע בדבר, שרוצה למפרע לטהר פעולותיו וכו', פסול לעדות.

בסיכומיו העלה ב״כ הנתבעת טענה הלכתית, והיינו, שאף אם ביה״ד יגיע למסקנא שהתובעת נתקבלה ע״י המוסד כדין, בכל זאת רשאית הנתבעת לחזור בה מההסכם, כדין פועל שיכול לחזור בו בחצי היום.

א.

ביה״ד — לאחר הדיון בכל החומר שבתיק — קובע:

התובעת הצליחה להוכיח ע״י שני עדים, מר ה. ומר ז. אשר דבריהם קיבלו חיזוק יתר ע״י הוכחות נסיבתיות נוספות, כי אביה, המנוח ד. והיא, התובעת, נתקבלו למוסד בית אבות של קרית ג. על דעת הנהלת המוסד ובהתאם לנוהג באותה התקופה.

העד ה. העיד בנוגע לזה בישיבתנו מיום כ״א תמוז תשכ״ד ובין היתר הוא אומר:

"ישבנו בועד קרית ג. ואישרנו את קבלתו של ד. בתנאים וכו'״. ביום כ״ו תמוז תשכ״ד מוסיף ה. להעיד, כי המכתב בו התחייב כלפי המנוח ד. בשם המוסד, לקבלו ביחד עם בתו בתנאים המנויים במכתבו, נכתב על דעת חברי הוועד.

ביה״ד לא מצא כל מקום לפי הדין לפסול את עדותו של עד זה על יסוד אותן הטענות שנטענו נגד כשירותו ע״י ב״כ הנתבעת. הקרבה המשפחתית בינו לבין אפוטרופסה של התובעת, והטענה שמתוך כך היתה לעד זה מגמה לרצות לתרץ — כביכול — את פעולותיו שלפי רוחו של האפוטרופוס לאחר מעשה, (כשדבר זה לא לא הוכח כלל), אינן יכולות להיות לו לרועץ, הואיל והרי גם האפוטרופוס בעצמו היה כשר להעיד בנדון, לפי הדין המבואר בחו״מ סי׳ ל״ז, ס"ח, ובסי׳ ר״צ ס״ב, במחבר וברמ״א.

העד ז. העיד ברורות, כי ענין קבלתם של ד. ובתו כדיירים במוסד הובא בפני הוועד מספר פעמים (ולכה״פ פעמיים), וכי הדבר אושר ע׳׳י הוועד והם הוכנסו. הוא אף מעיד, כי זוכר שהוועד אישר את התנאים וכי בישיבה של הוועד היה נוכח גם מר ו., (העד שהעיד בנדוננו לטובת הנתבעת). לדבריו של ז. עמד אמנם ו. על כך שיש ללחוץ ולהשיג מד. סכומים יותר גדולים עבור המוסד, אך לא התנגד פרינציפיונית לקבלת ד. ובתו. העד אף העיד, כי הוחלט על התנאים הכספיים של קבלתם למרות עמדתו זו של ו., וכי למנהל ה. היתה סמכות לחתום גם בעצמו על הסכמים מטעם המוסד.

לעומת עדים אלה הובאה בפנינו ע׳׳י הנתבעת עדותו של ו., מי שהיה אף הוא בזמנו, כלומר בתקופת כניסתם של ד. ובתו, אחד המנהלים של המוסד.

עד זה העיד בפנינו ביום כ״ג טבת תשכ״ה. הוא אומר. אמנם כשהיה מדובר על קבלת איש זקן למוסד, אשר הטלטולים קשים לו, נהגו, שגם מנהל א׳ היה מוסמך להכניסו באופן זמני, עד שהדבר יובא בפני הוועד וההנהלה, אולם — לפי דבריו — ענין ד. אף פעם לא הובא בפני הוועד או ההנהלה.

בהמשך דבריו הודה העד, בחקירתו הנגדית ע״י ב״כ התובעת, (אשר־אגב־ הסתייג מעדותו, בטענו, כי העד מעונין בנדון), כי אף שהיה צורך שעל חוזה מטעם המוסד יחתמו שנים (ראה על זה גם במסמך מטעם רואה חשבון שצורף לתיק), בכל זאת מכתבים שיצאו מטעם המוסד נחתמו ע״י אחד, ובאם ההנהלה לא הסתייגה מהם היו מכתבים כאלה מחייבים את המוסד.

(בהמשך זה יש לציין, כי מכתבו של ה. אל ד. בדבר הכנסתם למוסד לא נכתב בנוסח של חוזה בין צדדים, כי־אם בצורת מכתב או אישור בעלמא, וכי מאידך הנתבעת לא הוכיחה בדיון שבפנינו שכאילו הנהלת המוסד הסתייגה רשמית ממכתב זה).

דבריו של ו. כי ענינו של ד. אף פעם לא הובא בפני הוועד של המוסד, הוכחשו כנזכר כבר לעיל, ע״י העד ז. וכן ע״י העדים ה. וח. דבריו אלה מוכחשים גם ע״י קטע מפרוטוקול של ישיבת הוועד, אשר לאחר היסוסים קודמים הומצא בסופו של דבר לביה״ד ע״י העד ו. בעצמו, ואף צורף לתיק. לפי פרוטוקול זה גם ו. בעצמו השתתף בישיבת הוועד, שבה הועלה הענין של ד. ע״י ה., וקטע זה של הפרוטוקול אף אינו מכיל כל התנגדות או הסתייגות איזו שהיא מצד מי שהוא מהנוכחים בישיבה נגד הענין שהועלה. לפי פרוטוקול זה אף צויין ע״י ה. בישיבה, במפורש, כי בתו של ד. הנה דפקטיבית.

מעצמה מתבקשת כאן המסקנה, כי אילו היה המשך פרוטוקול זה או כל פרוטוקול אחר מכיל התנגדות כל־שהיא אפי׳ רק של א׳ מחברי הוועד נגד קבלתו של ד. ובתו למוסד, היתה הנתבעת ששה להמציאם בפנינו כהוכחה לטענותיה.

עד נוסף מטעם התובעת היה העד ח. עד זה העיד בניגוד לדברי ה. וז., כי לגבי התנאים הסופיים של הכנסת ד. ובתו למוסד ולגבי הסכם סופי אתו, לא הוחלט בוועד אף פעם, וכי גם לא ניתנה הוראה לה. לגמור את המו״מ עם ד. בהסכם.

אולם יחד עם זה אומר עד זה, כי אינו זוכר שכאילו ו. הסתייג מענין ד. —

רצוננו לציין, כי כל דבריו של עד זה, בין אם היו לטובת התובעת ובין אלה שלטובת הנתבעת, נאמרו בדרך כלל לא בצורה פסקנית, חד־משמעית ובטוחה ביותר. גם ייאמר, כי דברי עד זה, שכאילו ה. לא הוסמך לגמור עם ד. בהסכם, נסתרו ע״י דברי העדים ה. וז., ואפילו על ידי אותם הדברים של העד ו., שאמרם בקשר לסמכותם של כל אחד מהמנהלים לחתום לבד על מכתבים מטעם ההנהלה.

עוד נציין, כי טענתה של הנהלת קרית ג. בפנינו, שהמנהל ה. לא היה מוסמך לבא לידי הסכם עם המנוח ד. ולחתום על חוזה בשם הקריה, הנה אפילו מצדה — בתור נתבעת — טענה חדשה שצצה רק בדיון שבפנינו.

בפסק שניתן בביהמ׳׳ש השלום בעיר ט. בתיק אזרחי מס׳ 978/61, נקבע, כי קרית ג. בכתב ההגנה שלה, (בשעה ובמקום שהנדון עמד להכרעה), הודתה בקיומו של ההסכם שנעשה עם ד. ע״י ה., אולם טענה, שהוא תופס אך ורק לזמן שהקריה תהיה מוכנה להחזיק את ד. ובתו במוסד.

עוד נקבע בפסק הנזכר, כי ב״כ קרית ג. התקיף בביהמ׳׳ש את המסמך (ההסכם) הנדון, משום שלא היה מבוייל כחוק.

פירוש הדבר, שבזמנו לא נטען ע״י קרית ג. כל דבר נגד עצם סמכותו של ה. לחתום בשמה על חוזים או הסכמים עם דיירים במוסד, ופעולותיו בנדון הותקפו על ידה רק בטענות הפורמליות והאחרות, כנ״ל.

גם מעדותו של העד י. (שהובא מטעם הנתבעת), התברר, כי הרב יא. מראשי הקריה הורה לו בזמנו לדרוש מד. באשר זה כבר ישב במוסד, לשלם סכום נוסף, וזה מאחר ומה ששילם בהתחלה היה לפי דעתו מעט, וגם משום שהיה מדובר על בת מפגרת בהתפתחותה. אף מתוך עדות זו משתקף על כל פנים, כי למעשה הכירה הנהלת הקריה בקיום ההסכם וכי היא ניסתה רק להשיג סכומים נוספים מאביה של התובעת.

לפי דברי העדים, התנאים הכספיים לקבלתם של ד. ובתו למוסד, היו אף הם תואמים את התשלומים שהיו נהוגים במוסד באותו הזמן, ואפילו עוד עלו עליהם.

כמו כן. התברר מתוך העדויות, כי הכספים הנוספים שקיוו על סמך דברי ה. להשיג מד. בעתיד, לא היוו תנאי לעצם קבלתו במוסד עם בתו. אף הועד ברורות, כי לא היה נוהג לחתום עם דיירים במוסד דוקא על חוזה ממש, וכי נתקבלו לשם אנשים גם ללא כל חוזה.

מתוך כל זה נראה ברור — כאמור כבר בהתחלת דברינו — כי התובעת ואביה המנוח נתקבלו בזמנו ע״י המנהל ה. בתיאום עם יתר חברי הוועד ולפי הנוהג במוסד באותו הזמן, וכי על כן אין אחרי קבלתם לשם ולא כלום.

ב.

לגבי טענתו האלטרנטיבית ההלכתית של ב״כ הנתבעת, דהיינו שגם אילו היו ד. ובתו מתקבלים למוסד ברשות מלאה, הרי שהמוסד זכאי לחזור בו מההתקשרות אתם גם היום, וזה על סמך הדין של פועל שחוזר בו גם באמצע היום, הננו קובעים כדלהלן:

בראש ובראשונה ייאמר, שזכות הדיור במקום, אשר אבי התובעת רכש בזמנו עבורו ועבור בתו ע״י תשלום כספים וכניסתם למקום, היא בתוקף, ואין להא דפועל יכול לחזור בו בחצי היום — כל ענין לגבי זכות זו.

טענה זו היתה יכולה — לכאורה — לתפוס מקום אך ורק לגבי השרותים שההנהלה התחייבה לספק לתובעת, אך לא לעצם רכישת זכותם לגור במקום.

ומעתה נשיב פנינו לבירור כל ההלכות השייכות לענין זה.

הנהלת קרית ג. התחייבה לספק שרותים לתובעת. התחייבות זו נעשתה ע״י:

א.         קנין שטר, היינו ההתחייבות בכתב שבאמצעות ה.

ב.         קנין כסף. [ראה בבבא מציעא דף מ״ח ע״א, ובמחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סימן ג', ובנתיבות סימן רצ״א סקי״ב ושל״ג סק״א, דשכירות פועל נקנית ע״י כסף, דבשכירות העמידו דבריהם על דין תורה דכסף קונה, מאחר ובשכירות שהגוף של המוכר, אין החשש של ״נשרפו חיטיך בעליה״, דהא לנפשי, טרח ומציל. ועיין בשו״ע חו״מ סימן קצ״ח סעיף ו'. וראה עוד בנתיבות הנ״ל דפועל דמי לעבד שהוקש לקרקעות, כדנפסק בחו״מ סימן רס״ז סעיף ל״ג, ולכן שכירות פועל נקנית ע״י כסף. (לענין קנין סודר אם מהני בפועל, ישנה מבוכה בין הפוסקים האחרונים. מ״מ מדברי נודע ביהודא חו״מ סימן ל׳ המובא בפת״ש סימן של״ב סק״ב, מבואר להדיא דקנין סודר מועיל בשכירות פועל, אולם בשבות יעקב חלק ב׳ סימן קפ״ד כתב דלא מהני קנין סודר בפועל, וכמו בעבד עברי דאינו נקנה ע״י חליפין, עיין משל״מ הל׳ עבדים פ״ב ה״א וצ״ע)]

נוסף לזה יש תוקף להתחייבות הנ״ל אף אילו ההסכם שבין הצדדים היה נגמר בעל פה בלי שום קנין, וזה מדין ״כל דבר הנעשה ברבים ליתא בחזרה אפילו בלי קנין״, כדנפסק בשו״ע חו״מ סימן קס״ג וסימן ר״ד,ט. וראה בתשובת הרמ״א סימן נ׳ ובשער המשפט סימן של״ג. ובחדושי רעק״א על השו״ע סימן של״ג סק״ב כתוב (בשם הד״מ ומוהריק״ש) :

״רבים ששכרו מלמד, או יחיד העושה על דעתם, אף דלא התחיל, אינם יכולים לחזור, דרבים לא בעי קנין ו־ג׳ מקרי רבים״.

ועיין בפתחי תשובה של״ג סק״ג.

ולפי״ז יש לומר שאף התחייבות של מוסד ציבורי נחשבת כדבר שנעשה ברבים, ולכן גם ההתחייבות של קרית ג. בנ״ד יש לה תוקף ואף בלי קנין.

והנה לדעת הריטב״א הסובר שפועל שהשכיר עצמו בקנין אינו יכול לחזור בז ה״נ בנידוננו מאחר וההתחייבות נעשתה ע״י קנין, אין הנתבעת יכולה לחזור בה מהתחייבותה. ברם רוב הפוסקים חולקים על הריטב״א וסוברים דגם בקנין יכול פועל לחזור בו, ולכן כמובן אין עוד לחייב את הנתבעת על סמך זה לבד להמשיך ולספק לתובעת את השרותים.

ברם יש לדון בנדוננו מצד אחר, והוא על פי דעת המהרי״ט בחלק ב׳ סימן נ׳, דהא דפועל יכול לחזור בו, הוא רק כשרוצה להפסיק את עבודתו ולנוח, אבל כשרוצה להשכיר את עצמו לאחרים אינו יכול לחזור בו. וטעמו, דמכיון דהא דפועל יכול לחזור הוא מצד הכתוב ״כי לי בני ישראל עבדים״ — ״ולא עבדים לעבדים״, לכן זהו דוקא באינו רוצה להמשיך ולעבוד, אבל כשרוצה לעבוד אצל אחרים ומגלה דעתי׳ דניחא לי׳ בעבדות אינו יכול לחזור בו [וראה בפתחי תשובה שהביא להקת פוסקים, בעל מאמר קדישין, קרית חנה, ותרומת הכרי, הסוברים כנ״ל]. אמנם גם דעה זו אינה מוסכמת ובפ״ת מביא הרבה פוסקים אחרים הסוברים, שבכל אופן יכול פועל לחזור בו, וגם כשרוצה לעבוד אצל אחרים.

מחלוקתם של הפוסקים הנ״ל תלוי, בטעמו של הדין שפועל יכול לחזור בו.

אם נאמר, דהא דפועל יכול לחזור בו הוא מצד ״כי לי בני ישראל עבדים״ — ״ולא עבדים לעבדים" (עיין בתוס׳ ב״מ דף י׳ ובתשובות הרשב״א חלק ב׳ סימן ע״ב), מסתבר באמת, דבמקום שרוצה להמשיך לעבוד אצל אחרים אינו יכול לחזור, אבל אם נאמר, דהא דפועל יכול לחזור הוא מצד גרעון כסף, דלא גרע מעבד עברי (ועיין ברא״ש ב״מ פ״ד סימן ט', ריטב״א ב״מ דף י׳, הגהות מיימוני ספר קנין סימן ל״א), — מסתבר דבכל האופנים יכול לחזור בו.

וכעין זה כתב הקצוה״ח על הא דאיתא בשו״ע חו״מ של״ג סעיף ג׳:

״התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירות ואת בידו לשלם לבעל הבית — יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ — ,ולא עבדים לעבדים׳ "

וכתב ע״ז הקצוה״ח שם בסק״ו, דהא דיכול לחזור אף דאין לו לשלם, הוא רק אם נאמר דהטעם דיכול לחזור הוא מ״לי בני ישראל עבדים״׳ אבל לדעות שהא דפועל יכול לחזור הוא מדין גרעון כסף, דילפינן מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף, דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מקל וחומר, צריך ליתן כסף, אבל זה שאין לו כסף אין לו גרעון.

(ברם צ״ע לדעה זו, דא״כ לשיטת רבינו תם [המובאת במשנה למלך פ״ג מהלכות עבדים] דס״ל דהא דעבד עברי יוצא בגרעון כסף — הוא רק כשנקנה בכסף, אבל אם נקנה בקנין אחר אינו יוצא בגרעון כסף, ולפי״ז צריך להיות דגם פועל שנקנה ע״י קנינים אחרים ולא ע״י קנין כסף, שלא יוכל לחזור בו, וצ״ע). ולפי כל הנ״ל בנדוננו, בו נוסף לטעמים הקודמים בודאי שגם אין בדעת הנהלת קרית ג. להפסיק קבלת דיירים חדשים למוסד, ולספק להם שירותים כמקובל, האפשרות של הפסקת הספקת השרותים לנתבעת, תהיה תלויה במחלוקת הנ״ל.

ג.

ברם לאחר העיון נראה לנו, דבנדוננו אין לנתבעת כלל דין של פועל אלא דין של קבלן, מאחר והתחייבות ההנהלה כלפי התובעת ואביה היתה רק לספק להם עובדים שיסדירו את כל העבודות והשירותים שהם זקוקים להם. סוג התחייבות כזאת אינו נכנס למושג פועל אלא תחת זה של קבלן.

ועיין בסמ״ע בסימן של״ג ס״ק ט״ז שביאר את ההבדל בין פועל וקבלן בזה״ל:

״ואם הוא קבלן שקיבל עליו מלאכה בכך וכך, פי׳ ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעשות בו כל היום בלי הפסק, אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזו שעה ביום שירצה כדרך כל בעל הבית העושה במלאכה שלו למכור ולהשתכר״.

ובודאי שאין כוונת הסמ״ע לומר, דההבדל בין פועל וקבלן הוא, דפועל עובד כל היום, משא״כ קבלן, דהא ודאי פועל שהשכיר עצמו אפילו לכמה שעות בלבד יכול ג״כ לחזור — אלא עיקר כוונת הסמ״ע היא — דפועל משועבד לבעל הבית ליום, או לשעה מסויימת, ואילו קבלן אינו קשור לבעליו לאיזו שעה ביום, וכך גם מוכח מסוף דברי הסמ״ע בכתבו... אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזו שעה שירצה״.

ובסמ״ע סימן רכ״ז ס״ק נ״ט כתב:

״פי׳ ששכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור... אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה אין לו דין עבד״.

הרי דהסמ״ע ביאר ההבדל בין קבלן לפועל בכך, דפועל קשור ומשועבד לזמן מסוים: ואילו קבלן גומר המלאכה ״אימת שירצה״׳ ובמקום זה, אפילו לא הזכיר את המושג של עבודה לשעות.

(וראה גם בחכמת שלמה על השו״ע בסימן הנ״ל.)

וממילא שבנידוננו, בו בודאי שאין ההנהלה של המוסד קשורה כלפי התובעת לעתה שהוא זמן קבוע, ותפקידה מתבטא רק בכך, שעליה לספק עובדים שישרתו את הדיירים, יש לה דין של קבלן ולא של פועל. ובקבלן הרי קיי״ל, דבקנין אינו יכול לחזור בו, כדפסק כבר הרמ״א בסימן של״ג סעיף א׳ וז״ל:

״דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן".

ובש״ך שם בסק״ד כתב:

״משמע דלגמרי אינו יכול לחזור בו משום ממון״.

ובשו״ת נודע ביהודא מהדו״ק סימן ל׳ אות ח׳ פסק כדעת הש״ך, דקבלן בקנין אינו יכול לחזור בו. ובאות ט׳ כתב:

״ובי״ד כופין אותו לעשות ולגמור המלאכה".

וראה בפת״ש שם סק״ב ובחידושי רעק״א על השו״ע בסימן של"ג.

ד.

נוסף לזה יש גם לדון בנדוננו דהוי כדבר האבוד, שאינו יכול לחזור בו. ראה בשו״ע בסימן של״ג סעיף ה׳ ברמ״א:

״משרתת... מקרי דבר האבוד דבעל הבית לא יכול לעשות מלאכה בעצמו וע״י זה נאבד שלו".

ואם כי מסתבר דהאי טעמא עוד אינו קושר את המשרת לבעל הבית לעולמים והמדובר הוא רק בכך שאסור למשרת להפסיק את העבודה בלי הודעה מוקדמת, ומבלי לתת שהות לבעל הבית למצוא משרת אחר, הא על סמך הודעה מוקדמת תוך זמן סביר גם משרתת יכולה לחזור בה, ברם בנדוננו דהתובעת הנה דפקטיבית וכי שינוי במצבה עלול לגרום לה נזק שאין לתקנו, מאחר שכבר התרגלה למקום שנמצאת בו, ואין להשוותה לאנשים רגילים שבקל יכולים להסתגל למקומות ולנותני שרות חדשים, בודאי ובודאי שיש לומר דהוי כדבר האבוד, שבו גם פועל אינו יכול לחזור בו.

לבסוף עלינו לציין, כי אם אמנם שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, בכ״ז מבואר בסמ״ע בשל״ג סק״א, שהחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו והוא ממחוסרי אמנה.

ובספר רוה חיים לסימן של״ג ס״ג כתב:

״... ואע״ג דקיי״ל דפועל. יכול לחזור בחצי יום עכ״ז אסור לחזור לכתחילה משום מחוסרי אמנה, ובשדי־חמד חלק ד׳ מערכת פ׳ כלל א׳ מביא בשם חקרי לב ״דאיסורא איכא״.

(ואם אמנם שלאחר כל הנ״ל יש מקום לעיון באיזו צורה יכול בכלל לחול קנין שנעשה ע״י מנהלי מוסדות מכעין אלה שבנדוננו, בכל זאת יש להשים לב בדבר כל הבעיה שנדונה בפנינו להא דכתב החתם סופר בתשובתו שבחלק חו״מ סימן קכ״ב בזה״ל: נהי דמדינא היתה יכולה לחזור, מ״מ משנת חסידים לא הוי למשוי נפשיה הדרנא ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב).

כמו כן הננו קובעים, כי אף טענתה האחרת של הנתבעת, שכאלו מצבה הבריאותי של התובעת נשתנה לרעה מאז כניסתה למוסד וכי ע״י הימצאה שם היא מפריעה ומבריחה דיירים אחרים, לא הוכחה כלל וכלל.

מאידך נראה לנו, כי לפי מכתבו של ה. אל המנוח ד., אשר דרישותיה של התובעת מתבססות בעיקר עליו, ישנו מקום לטענה, שעם פטירתו של אבי התובעת לחיי עולם נשארה התובעת בעלת זכות רק לגבי חצי חדר, ולכן אם ברצונה להחזיק בכל החדר, על מנת שתוכל להשתמש בו גם עבור מטפלת אשר היא זקוקה לה, עליה להגיע לגבי זה להסדר עם הנהלת המוסד, ומן הראוי שהנהלת המוסד תאפשר לה להשיג את הזכות על כל החדר, בהתאם להתחייבותה כלפיה גם עבור התקופה שלאחר מות אביה (וראה גם בשו״ע חו״מ סי׳ קע״ה סעיף ס״א, וכן בט״ז שם). לאור כל הנ״ל הננו פוסקים:

א.         אסור לנתבעת לחזור בה מהתחייבויותיה כלפי התובעת והיא חייבת להמשיך ולהחזיקה וכן לספק לה את כל השרותים כבעבר.

ב.         על התובעת והנתבעת להגיע לידי הסדר לגבי השגת זכות ע״י הראשונה על כל החדר התפוס כעת על ידה.

ג.          הוצאות המשפט: כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן ביום כ״א טבת תשכ״ו.

 


תגיות