בס"ד


מס. סידורי:13176

תביעה לקיום הסכם שנציג המפלגה יתפטר

שם בית דין:אזורי תל אביב - יפו
דיינים:
הרב קוליץ י.
הרב מזרחי ש.
הרב הכהן קוק ש.
תקציר:
ברחובות התאגדו המפלגות הדתיות לקראת הבחירות, ועשו ביניהם הסכם.
לטענת התובעים נציג מפלגת הנתבעים צריך להתפטר לטובת נציג מפלגתם.
לטענת הנתבע הוא השליש מכתב התפטרות בו נכתב שאם יגיע תורו להתפטר הוא יבצע זאת מיד, אך כיוון שהוא ראשון ברשימה לא הגיע תורו להתפטר והשני ברשימה לא התחייב כלל. ועוד שהסכם זה הוא אסמכתא.
פסק הדין:
ביה"ד פסק שהנתבע צריך להתפטר מיידית ולקיים את ההסכם.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ב אדר תשכ"ו

פד"רים כרך ו עמ' 166-173

על פסק זה הוגש ערעור

בבית הדין הרבני האזורי תל־אביב—יפו

בפני כב׳ הדיינים: הרבנים, י. קוליץ — אב״ד, ש. מזרחי, ש. הכהן קוק

התובעים : הסתדרות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל רחובות (באי־כח: הרב טוביה לנדוי, הרב יעקב מזרחי, פנחס הורוביץ, ישראל גרינבוים, צבי דניאלצ׳יק)

הנתבעים : מפד״ל סניף רחובות ע״י יצחק כהן, דוד יפת, יחיאל חייקין (ב״כ עו״ד צימרינג)

הנדון: תביעה לקיום הסכם

תביעה מצד מפלגת ״אגודת ישראל״ רחובות נגד מפד״ל ברחובות — שהופיעו ברשימה משותפת בבחירות לעיריה — שתבצע את ההסכם שביניהם שלפי תנאיו על אחד מנציגי מפד״ל בעיריה להתפטר לטובת נציג ״אגודת ישראל״. — מאם יש תוקף להסכם כזה שאינו אלא אסמכתא, בדברים שלא באו לעולם או אין בהם ממש. — מה דינו של ציבור לגבי קנינים. — האם יכול ציבור לבחור נציגים שלא בהסכמתם.

מסקנות

א. 1) ציבור ובני העיר חייבים לקיים התחייבויותיהם גם מבלי שנעשה עליהן קנין, הן משום שציבור דינו כבי״ד לכל ישראל ; ודין משום ששותפים אינם צריכים קנין, וכן משום תקנת הציבור שלא יבואו לידי קטטות ומריבות.

2) גם איגוד בעלי אומנויות דינו לגבי חביריו כדינו של ציבור.

ב. 1) הלכה זו שציבור אינו צריך קנין ודבריו ככתובין וכמסורין דמי, חלה לא רק בדברים שקנין מועיל בהם אלא גם בדברים שאין הקנין חל בהם.

2) ולכן גם באסמכתא ובדבר שלא בא לעולם או שאין בו ממש, אין הציבור יכול לחזור בהם.

ג. 1) יחיד הפועל על דעת ציבור, דינו כציבור ואינו יכול לחזור.

2) והוא הדין ביחיד המתחייב כלפי הציבור אף כשאינו נציג הציבור.

ד. רשאי ציבור על ידי תקנה להרכיב רשימת מועמדים לבחירות כרצונם ולמנות נציגיו גם שלא בהסכמתם.

פסק־דין

התובעים הסתדרות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל סניף רחובות, הגישו תביעה לביה״ד, נגד סניף המפד״ל ברחובות, לקיים את ההסכם בין המפלגות הנ״ל, אשר נערך עם הקמת החזית הדתית המאוחדת לבחירות לעירית רחובות.

ברשימת המועמדים של החזית הדתית המאוחדת לעירית רחובות, היו שני הראשונים חברי מפד״ל, והשלישי, חבר אגודת־ישראל.

בבחירות שנערכו לעיריה, ביום ז׳ מרחשון תשכ״ו קיבלה החזית הדתית המאוחדת רק שני נציגים בעיריה, — ולמעשה מכהנים עד כה כחברי העיריה מטעם החזית הדתית, שני הנציגים הראשונים ברשימה, יחיאל חייקין, ודוד יפה, שהם שניהם חברי מפד״ל, ואילו לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, אין נציגות בעירית־רחובות.

התובעים טוענים, כי להם מגיע נציג אחד לעיריה, ולכן תובעים הם, כי יחיאל חייקין יתפטר, בכדי לאפשר לנציג מהתובעים להכנס במקומו לעירית רחובות.

טענות התובעים מבוססות, על ההסכם אשר נערך עם הקמת החזית הדתית המאוחדת לעירית רחובות, על דעת רבני העיר, בין שלשת המפלגות הנ״ל, בו נאמר בסעיף א׳;

״אם יכנסו מרשימת החזית הדתית חו״ש רק שני נציגים, יהיה האחד שייך למפד״ל והשני יהיה שייך לאגו״י ופא״י״.

והואיל ולמעשה נבחרו שני נציגים לעיריה, — הרי אחד מהם צריך להיות, לדברי התובעים מאגו״י ופא״י, — בהתאם להסכם הנ״ל.

התביעה להתפטרות, מופנית כאמור, נגד יחיאל חייקין, שהוא הראשון ברשימה, ולא נגד דוד יפה השני ברשימה, הואיל ויחיאל חייקין בלבד השליש כתב התפטרות.

ההסכם וכתב ההתפטרות צורפו לתיק.

הנתבעים טוענים, כי נציגי המפד״ל לא הסכימו שהמקום השני יהיה לאגו״י ופא״י, ולמעשה שני הראשונים ברשימה היו נציגי המפד״ל, הפקדת ההתפטרות של י. חייקין היתה שיגרתית, המופקדת ע״י מועמדים לרשימה, והוא לא התכוון מעולם להתחייב להתפטר לטובת אגו״י ופא״י.

הנתבעים מציינים, כי אין יסוד לחייב את י. חייקין להתפטר הואיל ובכתב ההתפטרות אשר השליש נאמר:

״אני הח״מ מתחייב בזה שבאם יגיע תורי להתפטר כחבר העיריה מנציגותי בהתאם להסכם בין המפלגות הדתיות (החזית הדתית המאוחדת) אבצע זאת מיד, ללא כל דיחוי וללא כל טענות ומענות״.

והואיל ונאמר: ״אם יגיע תורי להתפטר״, אין — לדברי הנתבעים, יסוד לחייב את י. חייקין להתפטר, הואיל והוא הראשון ברשימה, לא הגיע תורו, ואילו ד. יפת, הנציג השני ברשימה, לא התחייב מעולם להתפטר.

כן טוענים הנתבעים, שאין להסכם תוקף לפי הדין הואיל והוא בגדר אסמכתא, ודבר שלא בא לעולם.

התובעים לעומת זאת טוענים, שאין לזה כל קשר לאסמכתא, הואיל ואין כאן מוכר או קונה, אלא שותפות של שני צדדים. לכן אין כל עדיפות לשותף אחד על השני.

אולם הנתבעים טוענים, כי גם אם זו שותפות אין לה תוקף לפי הדין הואיל ולא נעשתה בקנין.

טענות נוספות כי התובעים לא פעלו להצלחת החזית הדתית בבחירות, נטענו ע״י הנתבעים, — והוכחשו על ידי התובעים.

שני הצדדים הוסיפו עוד טענות רבות, הן עובדתיות, והן הלכתיות בנדון. כן סיכמו והתבססו על דברי הפוסקים, וכתובים הדברים בארוכה בפרוטוקול שבתיק ובכתבי הטענות והסיכומים של שני הצדדים. כן שמע בית הדין עדים אשר הוזמנו על ידי שני הצדדים.

פסק הדין

א. אחרי העיון בנידון, מוצא בית הדין, כי אין מן הצורך, להכנס לבעיות בהן דנו הצדדים, אם יש להסכם תוקף לפי הדין, אחרי שהוא לא נעשה בקנין. ואם הוא בבחינת דבר שלא בא לעולם, או אסמכתא ולכל יתר הבעיות אשר עוררו הצדדים, — הואיל וכל השאלות והבעיות הנ״ל, הן, אילו היה הנידון שלפנינו ענינם של יחידים, ועסקיהם הפרטיים, אבל מכיון שנידון דידן הוא ענינו של ציבור, שונים פני הדברים.

וכך כתב הרא״ש בתשובה כלל ו׳ סי״ט:

״ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם, מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין, ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים, ומסיעין על קיצתם, כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי״.

וכן בס״כ, בכלל הנ״ל, כתב הרא״ש:

״כבר השבתי שכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימין אין צריך קנין ולא שטר, אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמי...״.

אמנם יש לדקדק במש״כ הרא״ש בכלל הנ״ל סעיף ה׳ עיי״ש ואכמ״ל בזה.

וכן פסק הרמ״א בשולחן ערוך חושן משפט סימן קס״ג סעיף ו׳ וז״ל:

״...וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין...״.

ועיין עוד ברמב״ם בפרק י״ד מהלכות מכירה הלכה ט׳ ו', ובשולחן ערוך בחושן משפט סימן רל״א סעיף כ״ז, לענין בני העיר שהם רשאים לקוץ להם שער, ובסעיף כ״ח שם, לענין בעלי אמנויות, שהם רשאים לעשות תקנות בענין מלאכתם, ובביאור הגר״א שם ס״ק י״ב, וסעיף קטן י״ג, הכותב:

״...כ״כ הרמב״ן שכל האומנין באומנותן הרי הן כבני העיר, וכ״מ בתוספתא דאל״כ במה זכו שכל מקח שיבא" כו'.

והיינו שההגדרה של בני העיר, אינה מתייחסת דוקא לבני העיר, אלא לכל ציבור אפילו צבור של בעלי מקצוע מסויים, דינם כדין בני העיר.

ועיין בכנסת הגדולה חושן משפט סימן רל״א הגהות טור, אות ק', שהן בהגדרת המושג בני העיר.

וכן מצינו בהגהות מרדכי בבבא מציעא פרק האומנין סימן תנ״ז, שנשאל על רבים ששכרו מלמד, אם יכולים לחזור בהם קודם שהתחיל במלאכתו, או לא, והשיב:

"... הדין פשוט מההיא דבני העיר... דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד, ורבים הם שלשה, כדאיתא בפרק השולח, ואפילו יחיד העושה על דעת רבים אינו יכול לחזור...".

ובהמשך הדברים שם כתב המרדכי בסימן תנ״ח:

״ולכן נהגו, שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין...״.

ודברי המרדכי הנ״ל הביא גם הרמ״א בשו״ת סימן נ׳, ופסק כמוהו, וכן הביא דבריו הב״י, והרמ״א בדרכי משה בטור חושן משפט סימן של״ג סעיף ה׳ עיי״ש.

ובדומה לזה מצינו בהרבה פוסקים, שציבור אינו צריך קנין.

וכן לענין פשרה, שלהלכה פשרה צריכה קנין, כמו שנפסק בטור ובשולחן ערוך חושן משפט סימן י״ב.

וכתב הב״ח בטור שם:

״מיהו היכא דהוי במעמד טובי העיר, לא בעי קנין...״.

וכן כתב הראנ״ח בספר מים עמוקים סימן מ״ט וז״ל:

״...אבל יש כאן ענין אחר שהדבר הזה נעשה בפני רבים וטובי הקהל, וכתב מהר״מ בתשובות, שכל דבר הנעשה בפני טובי הקהל הוי כקנו מידו ואינו יכול לחזור בו.

ועיין בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ״ב סעיף א׳ ברמ״א הכותב:

״מיהו אם הם ממונין בעיר, או טובי העיר לא יוכלו לחזור, כי כן נוהגין, דכל מה שהאדם מקבל לפני ראשי העיר, שלא יוכלו לחזור בהם...“.

ובסמ״ע שם ס״ק י״א כתב, שאפילו קיבל לדין ועשו פשרה, אינו יכול לחזור, ועיין עוד בש״ך שם ס״ק י״ב, שהביא דברי המרדכי הנ״ל בקשר לזה.

אך יש עוד לעיין, אם הלכה זו שציבור אינו צריך קנין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי, היא דוקא במקום שקנין מועיל, ואז דינו של ציבור בלי קנין כדינו של יחיד בקנין, אבל במקום שקנין אינו מועיל, גם כח ציבור אינו מועיל, או אלים כחו של ציבור, ועדיף מקנין היחיד, וגם במקום שאין הקנין מועיל ביחיד עדיף כח הציבור ואין יכולים לחזור.

ובשאלה זו דן המהרי״ק בשרש קפ״א, ואחרי שדן לענין שותפין ולענין ציבור, שאינם יכולים לחזור בהם גם בלי קנין, כפי שביאר שם בארוכה, והוכיח כך מדברי מהר״ם, כתב:

״... וכן אין נראה לחלק ולומר׳ דכי אמר מהר״ם דאינו צריך קנין, בתנאי השותפין, דהיינו דוקא בדבר שבא לעולם... דבכל עניני תנאי קאמר, ואפילו על דבר שלא בא לעולם...״.

והוא מוכיח כדבריו כנ״ל, מדברי רביבו תם, ומדברי מהר״ם אשר הובאו במרדכי בבבא קמא פרק י׳ סימן קע״ט, הכותב, דהא דאמר רשאין בני העיר להסיע על קיצתן, פירושו, דרשאין בני העיר להפסיד, ולהסיע ממון על הקצבה שקצבו והתנו ביניהם, והואיל וליכא קנין, וכמו דבר שלא בא לעולם, הוא צריך חבר עיר.

ובהמשך הדברים שם כתב:

״... ואם נפשך לומר, דאיכא לאוקמיה הך ברייתא דתוספתא כרבי מאיר, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם... ואע״ג דהתם בלא קנין... מ״מ תשוב ותאמר דכל היכא דמהני בעלמא היכא דאיכא קנין, מהני הכא בלא קנין... מהני טעמא שפירש מהר״ם... אבל לדידן דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו ע״י קנין לא היה מהני בעלמא, ה״נ לא מהני בלא קנין, דלא עדיפא שותפין בלא קנין, מאיניש דעלמא בקנין״.

ומסיק המהרי״ק:

״אי אפשר לומר כן, דהא בההיא תוספתא גופיה... שהבאתי לעיל, אשכחן סתמא דלא כרבי מאיר דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם...״.

ועיין עוד במרדכי בבא קמא פרק י׳ סימן קע״ו, וכך פסק הרמ״א בשולחן ערוך חושן משפט סימן קע״ו סעיף ג', לענין שותפין, ועיין בב״י שם, ובשו״ת הריב״ש סימן קכ״ח, וע״ע בשו״ת חתם סופר חלק חושן משפט סימן צ״ו, הובא בפ״ת שם.

וכן הראנ״ח בספר ״מים עמוקים״ סימן ס״ג, הביא דברי המרדכי הנ״ל, בבבא קמא פרק י׳ אשר הובאו במהרי״ק שם, וכתב:

״... משמע דאותם תנאים חשיבי כדבר שלא בא לעולם, אפילו הכי קיימים, משום היותם הסכמת הרבים, וכדכתב הרא״ש ז״ל... ״.

הרי מבואר בדבריהם, שגם במקום ובאופן, שביחיד אין קנין מועיל, — אין הציבור יכולים לחזור בהם.

וכן כתב הרשב״ש בשו״ת סימן קס״ו:

״... אם כן ציבור, אפילו בלי קנין, ובדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם, מכירתם מכירה...״.

ובביאור הדברים כתב הרשב״ש, שדבר זה דומה לזה שאמרו בפרק יש נוחלין, גבי כתובת בנין דיכרין:

״דדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם, קנו כתנאי בית דין... ודין הציבור על הקהלה כדין הבית דין לכל העולם כמו שכתב הרשב״א בתשובה ..״.

והלכה זו, שנה הרשב״א בתשובותיו כמה פעמים. עיין בשו״ת הרשב״א חלק ז' סימן ת״צ, ובחלק ג' סימן שצ״ה.

ועיין עוד בחלק ג׳ סימן תי״ז. שנשאל: —

״הסכימו הקהל לברור להם אנשים למנותם... וכתבו שמותם בפנקסים והעלו בקלפי, וכל חמשה מהם שיועלו בגורל יהיו ממונים נאמנים... מסר אחד מהם מודעא שאינו מסכים באותה הסכמה... שאינו חפץ להיות נאמן על תיבת הקהל, והזמין עדים על זה... ועלה הוא בגורל מכלל החמשה, ועכשיו הוא מסרב מהיות ממונה.

והשיב על זה הרשב״א:

"אין כל אדם רשאי לפטור עצמו מתקנת הקהל והסכמתם, לפי שהיחידים משועבדים הם לצבור, וכמו שכל הקהלות משועבדים לבי״ד הגדול, כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו... ולפיכך זה שהוציא את עצמו מן ההסכמה לא עשה ולא כלום, ומחוייב הוא לנהוג נאמנותו כיון שלא שמעו לו הקהל להוציא...״.

הרי שיכול הציבור למנות נציגו אף אם מסר מודעא על התנגדותו להצגת מועמדותו עוד לפני שנבחר.

נמצא לפי זה, שכל הפוסקים הנ״ל, הם בשיטה אחת, — אם כי בהסבר שונה, — כי אלים כחו של ציבור להתחייב ולחייב, לערוך הסכמים ולמנות נציגיו, וחייב הוא לעמוד בדבריו, גם בדברים שאין בהם דרכי הקנינים.

וע״ע במהרי״ק שורש א', ובמהרשד״ם חלק חושן משפט סימן ש״ע, ובמשפט צדק חלק ב׳ סימן ע״ד, ובשו״ת מהר״ם אלשיך סימן כ״ו.

אולם עדיין יש לעיין, בהלכה זו שציבור אינו צריך קנין, ודבריהם קיימים גם במקום שאין קנין מועיל, כפי שנתבאר, — אם הדברים אמורים גם באסמכתא, שאין הציבור יכולים לחזור בהם, כמו בדבר שלא בא לעולם, או הואיל ואין באסמכתא גמירות דעת מוחלטת, גם הציבור יכולים לחזור בהם.

ובשאלה זו מצינו שדן בה המבי״ט בחלק ד' סימן רכ״ח, שנשאל על הפסד שהפסיד החכם של ירושלים, בסיבת היותו דיין העיר, שעשו עמו ראשי הקהל כתב, וקבלו עליהם שכל הפסד שיבאו לו מהעכו״ם, או איזה עלילה שיעלילו עליהם, הכל עליהם ויהיו חייבים לפרוע לו, — והם טענו כמה טענות שאין לחייבם לפרוע, וביניהם היתה טענה שזו אסמכתא, — והשיב המבי״ט:

״...הטענה השניה, כי גם שנתחייב לפרוע ההפסד (היה) הוא אסמכתא בעלמא, בלי קנין ושבועה, גם בזו אין להם זכות, כי כל תקנות הקהלות אין צריכים קנין ולא שטר, ודבריהם ככתובים וכמסורים דמי, כמו שהשיב הרא״ש ז״ל כלל ר׳ וכתב שמנהג פשוט הוא... ״.

ועיי״ש עוד בדבריו שמסתמך על דברי הרא״ש בשו״ת כלל י״ג.

הרי שבציבור, גם באסמכתא אינם יכולים לחזור בהם, ובהסבר הדברים משמע מהמבי״ט שבמקום שאין צריכים קנין, אין בכלל טענה של אסמכתא, — ולכן כתב שאינם יכולים לטעון שזו אסמכתא, הואיל וציבור אינם צריכים קנין.

ועיין עוד בשו״ת הרשב״א סימן אלף ל׳, הכותב שפשרה היא כאסמכתא, ובכל זאת, אם היא נעשית בפני טובי העיר, חלה בכל גווני.

ומעתה בנידון דידן, שההסכם נערך מטעם מפלגה, שהיא כצבור, והחותמים הם נציגי הצבור המוסמכים, ונערך בפני רבני העיר, אין לכן יסוד לכל הטענות והנימוקים שההסכם אינו בר תוקף.

ולכן אין לנו להכנס לבירור כל השאלות הנ״ל, כי רק לענין יחידים הן קיימות, ולא בצבור, כפי שנתבאר.

ולפיכך ההסכם הוא בר תוקף, — מבלי להכריע בכל השאלות אשר עוררו הנתבעים.

אשר לשאלת ההתפטרות, מי משני הנציגים של מפד״ל צריך להתפטר, נראים הדברים, כי מר יחיאל חייקין, אשר חתם על כתב ההתפטרות עליו להתפטר.

ויש לציין, כי י. חייקין הצהיר בפני ביה״ד כי ידע שיש הסכם בין המפלגות הדתיות, ומה שכתב בכתב ההתפטרות בהתאם להסכם בין המפלגות, הכוונה היתה להסכם הנ״ל.

טענתו שזה ענין פורמאלי, אינה טענה ואין בכחה לבטל את התחייבותו, (ובעיקר שאלה זו, אם יכול אדם לטעון שלא התכוון על מה שחתם, עיין פסקי דין רבניים כרך ה׳ עמודים 59—64, שם מבואר ומובהר ענין זה).

ב. ולכן הואיל ו־י. חייקין הוא נציג ציבור, חתימתו מחייבת אותו, ואינו יכול לחזור בו, כי נציג ציבור, העושה על דעת ציבור, דינו כציבור, וכמו שכתב המרדכי בפרק האומנין שהבא י״ד מהלכות מכירה הלכה ט׳ ו'נו לעיל:

"...ואפילו יחיד העושה על דעת רבים אינו יכול לחזור בו...״

היינו, שאין הבדל, בין מעשה ציבור, לבין מעשיו של יחיד העושה על דעת ציבור, ודבריו ככתובים וכמסורים, ואינו יכול לחזור בו.

נוסף להנ״ל, יש לציין, כי מצינו, שגם יחיד המתחייב כלפי הציבור, גם כן אינו צריך קנין, ולא רק אם היחיד הזה הוא נציג ציבור, אלא יחיד הבא מכח עצמו, — ודבר זה אנו למדים מדברי הרשב״ש בתשובה קי"ב, אשר נשאל על מלמד וש״ץ שקיבל קצת כסף, ובתוך השנה חזר בו, ולא מצא הציבור מלמד וש״ץ אחר, וכתב על זה:

"ודנתי להם שראוי להכריחו לשוב לעירו להשלים תנאו, חדא שאפילו אם היה הדין נותן שלא להכריחו להשלים תנאו אם היה יחיד עם יחיד, הכא בציבור חייב להשלים תנאו, דאלים כח דציבודא שבכלל דבריהם אינם צריכים קנין... ומעשים בכל יום שמקחם וממכרם אינם צריכים קנין, ואפילו דברים שאין קנין מועיל בהם, כוח ציבור מקנה אותו, כמקנה דבר שלא בא לעולם שאינו כלום, ובתקנת ציבור מקנים למי שלא בא לעולם...״.

הרי, שהאמור שציבור א״צ קנין, איננה דוקא במקום שהציבור התחייב, — אלא גם במקום שהיחיד התחייב כלפי הצבור, — וכעובדא כרשב״ש, שהמלמד התחייב לציבור, — גם כן אינו יכול לחזור בו.

ולכן, על י. חייקין אשר חתם על כתב ההתפטרות, — להתפטר מחברותו בעירית רחובות.

ג. נוסף לכל הנ״ל, יש לציין, כי מוטל על הציבור, לשמור על התחייבויותיו ולכבדם, גם אם התחייבות מסוג זה אינה תופסת ביחיד, — וזאת מפני תקנת הציבור.

וכך כתב בתרומת הדשן סימן שמ״ב:

"...וכל דבר שרבים מצורפים יחד, צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמם לפי צרכיהם לפי ענינם, דאי לא.. לעולם תהא מריבה ביניהם, משום הכי מעיקרא מחלי אהדדי... וגמרו ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו, וכעין זה כתב מהר״מ דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קנין...״.

וכך כתב מהרי״ק סי׳ קע״ט, הובאו דבריו גם במהרשד״ם חושן משפט סי׳ רנ״ט:

"הסכמת הרבים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולכן אמרו שיהיו דבריהם קיימין, בזמן שכולם היו בהסכמה ובאגודה אחת, ולא יכול אחד מהם לחזור בו, ולהרוס מצב האמת והשלום״.

ולפיכך, אין לקבל את טענות הנתבעים שההסכם אינו בר תוקף, — הואיל והתחייבותם בהסכם היתה, הן כנציגי הציבור, והן כלפי הציבור, ועליהם לכבד את ההסכם ולקיימו במלואו.

לאור האמור פוסק בית הדין:

א. סעיף 1) בהסכם, אשר נערך בין המפד״ל, אגודת ישראל, ופועלי אגודת ישראל ברחובות, עם הקמת החזית הדתית המאוחדת לבחירות לעירית רחובות, לפיו, אם יבחרו רק שני נציגים לעיריה, יהא האחד למפד״ל והשני לאגו״י ופא״י׳ הוא בר תוקף.

ב. על סניף המפד״ל ברחובות לקיים את ההסכם הנ״ל.

ג. על יחיאל חייקין, אשר חתם על כתב ההתפטרות, להתפטר מחברותו בעירית רחובות, — בהתאם להסכם.

ד. אין צו להוצאות.

ניתן היום כ״ב אדר תשכ״ו.

על פסק זה הוגש ערעור

תגיות