בס"ד


מס. סידורי:13150

פיצויי פיטורין לנעדר מהעבודה תקופה ארוכה

שם בית דין:אזורי ירושלים
דיינים:
הרב וולדינברג אליעזר יהודה
הרב יוסף ע.
הרב קאפח יוסף
תקציר:
תביעה לפיצויין בגין פיטורין,
התובעת פוטרה מעבודתה, לטענת התובעת מגיע לה כספי פיצויין, ויש לחשבם על פי משכורת החודש האחרון.
לדעת הנתבעת המשכורת האחרונה אינה משקפת את המשכורת האמיתית אלא כוללת תוספות שניתנו לה כחסד.
בנוסף התובעת מבקשת לקבל פיצוי כספי כנגד ימי המחלה שצברה במשך השנים.
פסק הדין:
ביחסי עובד מעביד הולכים אחר המנהג ולכן יש לשלם לעובד על כל שנה שעבד משכורת של חודש.
כיוון שלטענת הנתבע ניתנו בחודש האחרון תוספות שלא על פי הדין אין הולכים אחר חודש זה.
לא ניתן ליצבור ימי מחלה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' שבט תש"כ

פד"רים כרך ד' עמ' 126-131

התובעת: א. (ב״כ עו״ד ז. לוטן)

נגד: הנתבעת: הנהלת מושב זקנים וזקנות הכללי ירושלים (ב״כ עו״ד י. תוסיה כהן)

תביעה לפיצויי פיטורין לעובדים. — פיטורין בגלל העדר מהעבודה במשך חדשים רצופים.

מסקנות

א.         עובד הגורם למעבידו הפסד דלא הדר, מותר לסלקו מהעבודה גם בלא התראה.

ב.         1. מקובל בהלכה, כי פרטי הדינים ביחסי עובדים ומעבידים תלויים במנהג המדינה.

2. מנהג קרוי דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים.

3. מנהג כללי ומושרש בארץ זה עשרות שנים לשלם לעובדים עם פטוריהם, פיצויים של חדש לשנה לפי המשכרת החדשית האחרונה.

4. יש גם סמוכין בתורה ובהלכה שמעביד ישלם פיצויים לעובד במקרה של פיטורין שהם כעין דין הענקה.

ג.  אשר לימי מחלה, יש מחלוקת בין הפוסקים אם מנכים אותם מהשכר בתחילה, או רק לא מחזירים אותם בדיעבד, אולם גם בזה הולכים אחר המנהג.

ד. החוק של היום הודעת פיטורין — חודש קודם, יש לו מקור בהלכה.

ה. בכל מקרה שיש ספק במנהג, מעמידים את הדבר על עיקר הדין.

פסק דין

התובעת עבדה במוסד במשרה חלקית משך שלש עשרה שנה וחדשיים. בתאריך ח׳ אייר תשי״ח הודיע לה במכתב מנהל המוסד מר יעקב הלוי, כי לרגלי העדרה מהעבודה במוסד בשלש השנים האחרונות חדשים רצופים בכל שנה, ודבר זה חוזר גם בשנה הרביעית, ובהתחשב בזה שצוות העובדים במשרד מורכב מאיש אחד ובמשרה בלתי שלימה, מן הנמנע לסבול יותר מצב שכזה, החליטה ההנהלה באסיפתה האחרונה להודיע לה על פיטוריה והפיטורים יקבלו תוקף ב־22.4.58 עם גמר חופשת הלידה.

התובעת ערערה לפני ההנהלה על הפיטורין, ובמכתב נוסף מתאריך (?)ג׳ אייר תשי״ח כותב לה מנהל המוסד כי שאלת פיטוריה נדונה כבר בהנהלה בשתי אספות ואין מקום לדון בדבר מחדש. ההחלטה שנתקבלה היא סופית. עם זאת צורף לה המחאה מספר 14120 על סך 927.030 ל״י. בנימוק שהוא ״כתשלום הפצויים המגיעים לך״.

ובזה באה התובעת לפני ביה״ד, כי בהיות ומשכורתה האחרונה היתה סך 138.300 ל״י לחדש, לכן לפי הנוהג לשלם פיצויים בשיעור של חודש משכורת לשנה לפי המשכורת האחרונה, מגיע לה תשלום פיצויים בסך הכל סך —.1832 ל״י (אלף שמונה מאות שלשים ושתים) לפחות. כן דורשת זכויות חדשי מחלה שהצטברו לה במשך השנים לכדי ארבעה חדשים וחצי, שהוא בסך כולל 603 (שש מאות ושלש) ל״י, ועוד סכום של 138.300 ל״י בשיעור של משכורת חודש אחד, בהיות וההודעה המוקדמת לפיטוריה שלחו לה בתוך חופשת הלידה. בסך הכל תובעת, איפוא, סך 2573.300 ל״י.

הנתבעת עם ההצדקה לפיטורין משיבה לטענות התובעת כי משכורתה החודשית האחרונה היתה לפי חישוב של תוספת מליאה המגיעה לעובדת במשרה שלימה, ובהיות והיתה למעשה רק עובדת חלקית, לא מגיע לה חישוב הפיצויים לפי משכורת זאת שנתנה לה בטעות או בחסד. טוענת גם שהתובעת לא עבדה בנאמנות, בעיקר בשנים האחרונות, החסירה חדשים על גבי חדשים. דבר שגרם למוסד הפסדים די נכרים. והמציאה תעודות מחלה לימים ושבועות ספורים בלבד. באשר לזכויות לחדשי מחלה, משיבה דאם אין מחלה, לא זכאים לקבל ימי מחלה, ובכלל טוענת כי אין דין וחק לתשלומי פיצויים, ומכיון שפנתה לביה״ד, עומדת על כך שלא מגיע לתובעת כלום, ולחלופין אין לזכותה ביותר ממה שהוצע לה.

א.

והנה בראשונה, בהיות והושמעה מפי התובעת וב״כ בהמשך הטענות טרוניה גם על עצם הפיטורין, מוצא ביה״ד לנחוץ להבהיר דבין אם יש אשמה מצד התובעת על החיסורים הרבים מהעבודה ובין שאין אשמה מצדה, הפיטורין היו בהחלט כדת וכדין כי ברור שהמוסד לא היה מחויב לסבול התוצאות של הזעזועים בהכנסות הכספיות של המוסד שהוא בפסידא דלא הדר, כדמצינו בדומה לזה שנפסק בחו״מ סי׳ ש״ו סעי׳ ה:

״הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד... וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד... או למד בטעות וכל כיוצא באלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים״.

והכי נמי המקרה שלפנינו כלול ב״וכל כיוצא באלו״ שכותב המחבר, דכמו שמסלקים למלמד שלמד בטעות, אע״פ שהמלמד בעצמו טועה בדבר ואינו יודעו, כמבואר בבאר הגולה סק״ה, בהיות ואיך שהוא הוא מפסיד בכך פסידא דלא הדר, כך יש לסלק בכגון המקרה שלפנינו אשר התמדת החיסורים מהעבודה של התובעת הראה בעליל על ההפסדים שאינם חוזרים שנגרמו בשנים אלה, כפי החשבונות שהוגשו לפנינו (ונמצאים בתיק).

ואפילו להרמ״א שמוסיף וכותב:

״וי״א דאע״פ שאין צריכין התראה מ״מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להן״.

מ״מ בנידון שלפנינו מיקרי כהוחזקה בכך בגלל החיסורים המתמידים זה שלש שנים שבאופן זה לא צריכים כבר להתראה. ובמציאות אין לתובעת גם לטעון שלא התרו בה על כך, בהיות ולפי דבריה לא היה הדבר בידה לתקן זאת בהיותה מדי פעם אנוסה על כך בידי שמים בגלל מחלותיה.

ב.

ומזה אנו באים לתביעת הפיצויים.

דבר פשוט הוא ומקובל בהלכה, שכל דיני פועלים עובדים ומעבידים על כל פרטיהם תלויים ביותר במנהג המדינה. דבר זה יוצא לנו בבירור מסוגיות הגמ׳ בב״מ פרק השוכר את הפועלים ד׳ פ״ג ע"א, וד׳ פ״ו, ואפילו אם השכירות נעשית בסתם, ג״כ הולכים בזה אחר המנהג, ומנהג בזה נקרא כל שהונהג כן אצל בני המדינה בכמה וכמה מקרים, ומספיק אפילו בידוע שהונהג כן בקביעות יותר מבפעמים, וכדמצינו בשו״ת ריב״ש סי׳ תע״ה שכותב:

״... ואם זה לא יתברר כדבריו אלא ששכרוהו סתם אז צריך לעיין אל המנהג, דבעניני שכירות פועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה, אף על פי שהשכירות נעשתה בסתם, כדתנן בפרק השוכר את הפועלים מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה, ואמרינן עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה, ובנידון זה (אם חזנין פורעין מס) גם כן יש לעיין במנהג העיר״.

ואם בכגון ענין זה של נוהג פיטור חזנין ממס צריכים בירור והוכחת יתר, בהיות והמקרים בהם נדירים, הרי במנהגי פועלים אינם צריכים לבירור ומחקר מיוחד דהרי המה מקרים ומעשים של יום יום ואמרינן דבזה: פוק חזי מאי עמא דבר. וכדממשיך הריב״ש שם וכותב:

״ומכל מקום נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור... דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים״.

הרי שמנהג פועלים "יש לברר מהנוהג בזה יום יום בשכירות״ וממילא ה״ה בפיטורי פועלים. ומה שהזכרנו מקביעות מנהג ל"יותר מפעמיים״ יוצא כן מדברי הרמ״א בחו״מ סי׳ של״א סעי׳ א׳ שפוסק להלכה כדברי הריב״ש הנ״ל וכותב:

״ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינה נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג״.

דון מינה הא כל שנעשה יותר מפעם אחת או פעמיים״ ועל אחת כמה כשידענו שנעשה כבר הרבה פעמים, דשפיר קרוי מנהג והולכין אחריו אפילו כשהשכירות נעשתה בסתם. ועיין עוד גם ברמ״א בחן ו״מ ס״ו קס״ג סעי׳ ג, דמבואר דמנהג עיר נקבע כל שעשו כן ג' פעמים ע״ש.

וא״כ נלמד מזה לנידוננו, אשר הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע״ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת ״זיל קרי בי רב הוא״ ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קבלה הנתבעת את התובעת לעבודה ואינה יכולה להישמט ממילוי אחרי נוהל זה.

ועוד זאת, ענין מנהג הענקה של פיצויים לעובד עם פיטוריו מצינו לו סמוכים בתורה ובהלכה. והוא בדברים פ', ראה אצל דין עבד עברי שכתוב:

״וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד׳ אלקיך תתן לו״.

ובספר החינוך מצוה תפ״ב מסביר שורש מצוה זאת שהיא:

״למען נקנה בנפשינו מדות מעולות יקרות וחסודות... שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו״.

ואחרי כתבו והסבירו ענין מצוה זאת האמורה בתורה גבי עבד עברי, מוסיף החינוך בסוף דבריו וכותב דהגם דאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן הבית:

״מכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפי׳ מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו הש״י״.

הרי שהחינוך משמיענו מינה לישמע ולהוסיף לקח מדין עבד עברי לכל שכיר ועובד להעניק לו בצאתו ממעבידו מאשר ברכו ד', ולא עוד אלא שאין חילוק מזה בין אם ״עבדו זמן מרובה או אפילו מועט״ ומינה גם שאין חילוק בין אם עבדו במשרה שלימה יום שלם לבין אם עבדו חלקית חצי יום.

והמנחת חינוך שם רצה מתחילה לומר דדברי החינוך אמורים רק לפי שיטת התוס׳ שגם במוכר עצמו נוהג דין הענקה, על כן מצד המוסר גם היום נוהג, אבל לשיטת הרמב״ם לא שייך כלל מצד המוסר, דהתורה לא חייבה כלל רק במכרוהו בית דין, אבל אח״כ חוזר בו וכותב: ״אך לא שכיח שהרב המחבר יהיה נוטה מדעת הרמב״ם אם לא שפירש להדיא״, והיינו דר״ל דמדלא פירש החינוך כאן להדיא שזה דלא כשיטת הרמב״ם א״כ מוכח דדבריו אמורים אפילו אליבא דדעת הרמב״ם.

עכ״פ אין כל יסוד לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויים לתובעת כפי הנוהג, שעבדה אצלה זה למעלה משלש עשרה שנה.

ג.

לעומת זאת אין כל יסוד וכל הגיון לבוא ולתבוע להחזרת זכויות חדשי מחלה משנים שלא היתה חולה, ולא זאת בלבד אלא שיש גם לקחת בחשבון את החסד שנהג אתה מנהל המוסד לשלם לה חדשי מחלה שלא הוכיחה על רובם ע״י פתקאות רופאים שאמנם היתה חולה.

ובפרט שגם עצם ענין של תשלום על ימים וחדשים של מחלה, מעיקרה של הלכה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים: דעת הרמ״א בחו״מ סי׳ של״ג סעי׳ ה׳ לחלק בין אם כבר קיבל שכרו או לא, דאם עוד לא קיבל מנכין לו דמי חוליו ואם כבר קיבל אינו צריך להחזיר. והש״ך שם סובר דלעולם מנכין לו. וכן סובר גם הקצוה״ח שם בסק״י, והסמ״ע שם סובר דאם חזר בעה״ב וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו צריך לשלם כל שכרו עיי״ש. ונהי דגם בזה אזלינן בסתמא אחר המנהג, אבל כל שלא הוכיחו על אמיתות המחלה אין גם אפילו מנהג לשלם, ועלינו לבוא לדון על נאמנות לכך מצד הדין, ואם מצד הדין אין לחייב מספק והנתבעת יכולה לטעון קים לי.

ד.

וכמו״ב גם בזאת יש ספק רב אם באפשרות לקבוע סכום הפיצויים לפי המשכורת החדשית האחרונה שקיבלה למעשה, כי התובעת בעצמה הודתה בדבריה לפנינו בתאריך כ״ה אלול תשי״ט שתוספת היוקר שקבלה היתה מלאה ולא חלקית כפי שהיה מגיע לה, ובזה ספק גדול אם ג״כ חל המנהג לתת לפי המשכורת האחרונה שקיבלה בחסד, וכידוע כל שיש ספק במנהג, מעמידים את הדבר על עיקר הדין. עיין בב״י בטור חו״מ סוס״י י״ג בשם תשובת הרשב״א ובבאה״ג בחו״מ סי׳ י״א אות ז׳ וסמ״ע סק״י, ובאה״ע סי׳ קי״ח סעי׳ ו' עיי״ש, והדברים ארוכים.

ה.

כן מוצא ביה״ד שבקשר לתביעת חודש משכורת על שהודיעו לה דבר הפיטורין בחופש הלידה, כי אמנם ענין החוק של חיוב הודעה על פיטורין — חודש קודם, יש לו מקור בהלכה, כדמצינו בחו״מ סי׳ שי״ב סעי׳ ה׳:

״המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו ל׳ יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהא מושלך בדרך״.

ומינה דה״ה ומכש״כ בנישול מפרנסה שצריך להודיע שלשים יום קודם כדי שיהא סיפק בידו לחפש לו משרה אחרת.

אבל ביה״ד משוכנע לפי הטענות ומענות שהיו לפניו, כי התובעת ובעלה ידעו כבר על דבר הפיטורין עוד הרבה זמן לפני ההודעה הרשמית על הפיטורין, באופן שהיה סיפק בידי האשה לחפש אחרי משרה אחרת, וגם על משך החודש מאז שקיבלה הפיטורין רשמית, ג״כ לא שוכנע ביה״ד שהיתה במצב כזה שלא יכלה לחפש משרה אחרת.

ובבואנו לקבוע אמת המדה של משכרת חודשית, אשר לפיה יש לקבוע תשלום הפיצויים, אנו מוצאים במסמכים שהוגשו לפנינו, וכן בטענות שנטענו ע״י הנתבעת וב״כ סתירות וניגודים, ועלינו איפוא לקבל הגירסה המקסימלית שבפי מנהל המוסד בדבריו לפנינו בתאריך כ״ג מרחשון תש״ך, ואשר קיבלה אישור גם ע״י ב״כ הנתבעת בדברי סיכומו, והיא שמגיעה לה משכורת אחרונה סך 116 ל״י לחודש ולא 138 ל״י לחודש. וזאת להבהיר שהמכוון בזה רק בקשר לשיעור קביעת הפיצויים המגיעים לתובעת לפי״ז, אבל עצם המשכורת מה ששילמו לה אין להחזיר, ולכל היותר אם לנתבעת תביעות בקשר לכך, עליה להפנות תביעתה זאת כלפי מנהל המוסד שכפי הודאת עצמו לקח על עצמו משימה זאת לשלם לה שכר חודשי גבוה כזה.

לאור כל האמור מחליטים:

א.         על הנתבעת לשלם לתובעת תשלום פיצויים סך —.1508 (אלף חמש מאות ושמונה) ל״י.

ב.         פוטרים את הנתבעת מכל יתר התביעות הכספיות שהגישה התובעת נגדה.

הודע ביום ב׳ ג׳ שבט תש״ך.

תגיות