בס"ד


מס. סידורי:13133

דין אונאה בקניית עתיקות

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב קוליץ יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
ראובן קנה משמעון כמה מוצרי עתיקות (וימפלים - מיועד לתינוק בברית, וגם לספר תורה) והתברר לו שהמחיר שהוא שילם היה מופרז, הוא שילם 10,000דולר, ולא הצליח למכור אותם אפילו ב-3,000 דולר, לכן הוא תובע השבת המקח ואונאה. לטענת הנתבע זה דרך המסחר בעתיקות שלפעמים מפסידים ולפעמים מרוויחים.
פסק הדין:
על הנתבע המוכר להשיב את דמי האונאה מה שמעל כפל שווי מוצרי העתיקות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 158-נה כרך ד' עמ' קסז-קעו

בהרכב הדיינים: הרב יצחק קוליץ, ראב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן; הרב חיים הרצברג.

פס״ד בתביעת הונאה במסחר בעתיקות

נושא הדיון

ראובן קנה משמעון כמה וימפלים (בשנים קדומות היה נהוג בעם ישראל שהיו מיעדים בגד שישמש כחגורה לכריכת ס״ת ובו היו עוטפים את התינוק בברית המילה) ב-10.000$, מחציתו שילם במזומן והיתרה בספרים עתיקים. בעת הרכישה שאל ראובן את שמעון האם אנשים ראו את הוימפלים, והלה השיבו בשלילה.

לימים התברר לראובן שבפועל ראו שלושה אספנים את הוימפלים, ושהמחיר ששילם היה מופרז, והם ערכו הסכם אחר בו שמעון יוזיל את המחיר וישפר את תנאי התשלום. אח״כ התברר לראובן שהיתה כאן הונאה בצורה מופרזת, שכן הוא התקשה להשיג גם סכום של 3.000$ עבור הסחורה. ולכן הוא תובע ביטול מקח.

הנתבע טוען שאמנם הצהיר בפניו שאכן לא ראו את הוימפלים עוד אנשים, אולם אני הבנתי שהכוונה לסוחרים ולא לאספנים. לעצם הענין על ביטול מקח מפאת המחיר הגבוה שנקבע, לדעתו זה דרך המסחר בעתיקות שלפעמים המוכר הוא שמתאנה, ולפעמים הקונה, היות ואין בזה שער קצוב וידוע.

ביה״ד שמע דברי מומחים בנידון שלדעתם אין הבדל בין אם ראו את המוצג סוחרים או אספנים, שגם להם יש את הידע במוצגים אלו. ונימוקם: א. היות והמסחר בעתיקות הוא כעין משחק בקוביה (הימורים) וע״כ כשצד אחד נתמך ע״י יועצים, סוחרים או אספנים, הרי שהוא יוצא מתוך הנחה שהמחיר שהוא קובע הינו מחיר סביר, והצד שאין לו את היועצים הללו, משחק ״על עיוור״, ולכן כשהוא מתאנה יש לו את הזכות לטעון להחזיר לו אח דמי ההונאה, או לבטל את המקח.

ב. היות וראו את המוצגים כמה אספנים או סוחרים, יש חשש שמתפרסם מידע על המוצג, על איכותו ועל פריטיו, וזה יכול להוות גורם בהורדת מחירו ושוויו בשוק.

ג. אם ראו אספנים ולדעתם המוצג אינו שווה הרבה, הרי יש חשש שמידע זה יודלף לקהל הלקוחות המצומצם שעוסק בזה, ושוויו ירד בשוק.

פס״ד

על המוכר להחזיר את דמי ההונאה מה שמעל שווים הכפול של הוימפלים.

השאלות לדיון

א. האם יש כאן טענה של הונאה או ביטול מקח.

ב. האם שטר המחילה תקף.

ג. האם יש הונאה במסחר של דברים עתיקים.

תשובה

א.   דיני אונאה בעתיקות ובדברים בעלי ערך ייחודי

גרסינן בב״מ דף נ״ו ע״א במשנה:

"אלו דברים שאין להם הונאה, עגלים והשטרות והקרקעות וההקדשות וכו׳, ר׳ יהודה אומר אף המוכר ס״ת בהמה ומרגלית אין בהם הונאה. א״ל לא אמרו אלא את אלו".

ובגמ׳ דף נ״ח ע״ב ניתן הסבר לדעתו של ר״י שבמכירת ס״ת ובהמה ומרגלית אין הונאה לפי שאין קץ לדמיה, או לפי שאדם רוצה לזווגם (להתאים אחד לשני). ועד כמה לא הוי הונאה אמר אמימר עד כדי דמיהם, כלומר, כפול ממה ששולם, ויותר מכן גם לדעת ר׳ יהודה יש הונאה. ופסק הר״ח כר׳ יהודה אפי׳ שהוא יחיד נגד רבים מכיון שאמוראים מסבירים את דבריו, וזו הוכחה שנקטינן כוותיה. אבל דעת רוב הראשונים לפסוק כרבנן שגם במרגלית וכד׳ יש הונאה, וכן נפסק כשו״ע חו״מ סי׳ רכ״ז סעיף ט״ו:

"בכל מיטלטלין שייך הונאה אפי׳ בספרים ואפי׳ באבנים טובות ומרגליות, ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאים בדברים אלו, לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקיא לאחר זמן מרובה ואומר שטעה, ה״ז חוזר".

אמנם בפ״ת שם ס״ק י״א הביא בשם תשו׳ כנסת ישראל שהיו מקומות שתיקנו שלא תהא במסחר באבנים טובות ומרגליות משום הונאה, כדי לא לשבש את הליכי המסחר. בכ״ז מודגש שם שהתקנה לא עוקרת ח״ו את דין התורה אלא התקנה היא שעד כפל לא תהא הונאה, כלומר שהם מסתמכים על דעתו של הר״ח שפסק כר׳ יהודה שבאבנים טובות ומרגליות אין הונאה עד כפל, ויש כח ביד חכמים לתקן תקנה ולהסתמך על דעת יחיד אם יש צורך בכך.

ולענינינו היות וההונאה היתה מתחת לכדי דמיו של הכלי, הרי שיש בהם הונאה אף [אם] נפסוק כר׳ יהודה.

ב.  האם יש תוקף לשטר מחילה על תביעות שחתם עליו התובע?

אולם ראובן הרי חתם על שטר מחילה שיותר לא תהיה לו שום תביעה על שמעון, ואכן גרסינן שם דף נ״א ע״א:

"איתמר האומר לחבירו ע״מ שאין לך עלי הונאה רב אמר יש לו עליו הונאה, ושמואל אמר אין לו עליו, לימא רב דאמר כר׳ מאיר ושמואל דאמר כר׳ יהודה, דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שאין לך עלי שאר כסות, ה״ז מקודשת ותנאו בטל דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר דבר שבממון תנאו קיים, אמר לך רב אנא דאמרי אפי׳ לר׳ יהודה, ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה, אבל הכא מי ידע דמחיל".

ובהמשך מביאה הגמ׳ שגם לדעתו של רב אם הוא מפרש ואמר חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה, ע״מ שאין לך עלי הונאה - אין לו עליו הונאה.

וכן פסקינן שם בשו״ע סעיף כ״א:

"האומר לחבירו ע״מ שאין לך עלי הונאה, יש לו עליו הונאה, בד״א בסתם שאינו יודע כמה הונאה יש בו כדי שימחול, אבל במפרש אין לו הונאה, כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מאה, ע״מ שאין לך עליו הונאה אני מוכר לך - אין לו עליו הונאה".

וא״כ בנידון דידן שהקונה לא ידע את שויו האמיתי של החפץ, הרי לא מועיל שטר מחילה, שכן הוא לא ידע על מה למחול.

ג. אונאה במסחר בעתיקות כדין שטרות

אלא שעדיין יש מקום לדון אם במסחר בדברים עתיקים יש משום הונאה, שהרי שנינו במשנה:

"אלו דברים שאין להם הונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".

וההסבר לכך מובא בגמ׳:

"דת״ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינם מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות דכתיב ״וכי תמכרו ממכר״ שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופם מכור ואין גופם קנוי ואינם עומדים אלא לראיה שבהם".

ולדעת הרי״ף והרמב״ם אין בדברים הללו הונאה אפי׳ אם מכר פי כמה וכמה, וכ״פ המחבר בסעיף כ״ט:

"אלו דברים שאין להם הונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אפי׳ מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונאה".

ולדעת הרא״ש והתוס׳ אין בהם הונאה עד כפל משויו של החפץ, אבל יותר מכך יש בהם הונאה, וכ״פ שם הרמ״א:

"וי״א דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא כיון שמכר לו אחד יותר משנים הוי הונאה".

והש״ך בס״ק י״ז מכריע כדעת המחבר שאין בהם הונאה אפי׳ מכר שוה דינר באלף או שוה אלף בדינר, ומביא שדעת המהרשד״ם ועוד אחרונים דהוי ספיקא דדינא, ואין מוציאין מיד המוחזק.

ולפי״ז אפשר לומר כי כשם שבשטרות שהם שוים ממון אלא שאין גופן ממון אין בהם הונאה, ואין זאת מהטעם שחוב לא נחשב לממון, שכן הקצות בסי׳ קכ״ו ס״ק ט׳ כתב:

"נראה בעיני דאע״ג דאין הונאה לשטרות היינו דוקא במכר שט״ח בכתיבה ובמסירה, דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעט מדין הונאה מכלל ופרט, מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון, אבל מוכר חובות בע״פ ע״י מעמד שלושתם יש להם הונאה, דחובות גופיה הוי גופן ממון, אע״ג דאין יכול להקדישו, היינו מטעם אחר משום דהוי דבר שלא ברשותו וכו׳", ע״ש.

הרי שטרות שלעצם שווים הם שוים כסף, והחוב עצמו כאמור גופו ממון, אלא מכיון שהמדובר הוא בעסקי שט״ח שהם עצמם לא ממון, אלא הם מייצגים ממון, אין בהם משום הונאה.

ואע״פ שגם שטרות יש בהם שווי עצמי שכן המוכר שטרותיו לבשם (לצור בהם אבקת סממנים) יש להם הונאה, בכ״ז מכיון שעיקר המכר כאן היה על החוב שהשטר מייצג, לכן אין בהם דין הונאה.

וע׳׳פ זה אפשר לומר שגם בנידון דידן שהכלי עצמו שוויו אפסי, אם לא ערכו ההיסטורי, וא״כ ה״ז דומה לשטר שהוא מייצג ממון, אבל היות שאין גופו ממון אין לו דין הונאה.

וכפי הנראה נחלקו בזה גדולי האחרונים בסברא זו, האם חפץ שמחירו נקבע לא מפני גוף החפץ אלא סיבות צדדיות שגורמות לכך שהחפץ מתיקר, האם זה נקרא כגופו ממון או אין זה כגופו ממון.

המשנה למלך בפט״ז מהל׳ מעשה הקרבנות סעיף ז׳ כתב:

"נסתפקתי במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו, ובא אחר וגנבו ממנו ופסלו, אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר, אף שאיננו חשוב כמו האחר, משום דא״ל אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כ״א זוז, וכיון שכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות ״ולקחתם לכם״, כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה, כבר נפטרתי מחיובי, או דילמא מצי א״ל אנא בעינא ליעבד מצוה מן המובחר. ונראה שיש להביא ראיה מדין זה מההיא דאמרינן פרק מרובה דף ע״ח, בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב, מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן, בעולת העוף לר׳ אליעזר בן עזריה, מי אמרינן עולה קיבל עילויה, או דילמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד. הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן, בעולת העוף לר׳ אליעזר בן עזריה, הרי דטענה דבעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה. וא״כ בנידון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו יד״ח. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל, משום דשם הטעם דשור זה שהפריש אין לו דמים, דהא ק״ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, נמצא שאין חיוב של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר, ומשו״ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לר׳ אלעזר בן עזריה, אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוא מזבנינא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו, נמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו, ועוד יש לחלק באופן אחר. שוב שמעתי שמהר״ם מינץ נשאל בדין זה והביא ראיה זו דפרק מרובה (א״ה עי׳ בספר בני חיי)" עכ״ל.


והנראה לבאר את ראיתו של מהר״ם מינץ מהסוגיא בפרק מרובה והוא ע״פ מה שכתב הרשב״א שם בשם הראב״ד דכל השאלה בגמ׳ היא אליבא דר׳ שמעון קדשים שחייב באחריותם יש בהם משום תשלומי כפל דבענין הקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיקו שור, אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינן ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת ר׳ שמעון מאי משלם, כבש, שהרי לא הזיקו אלא כבש, שהוא פוטר עצמו בכבש, או דילמא מצי אמר ליה בקרבן גדול בעינא, עכ״ל.

ולכאורה מדוע שלא ישלם לבעלים את שוויו של השור, שהרי סו״ס הבעלים קנו קרבן יקר, ולמשל אם לר׳ אליעזר בן עזריה שסובר שיכול לפטור עצמו בעוף כקרבן לעולה, ובמקומם נהגו להדר אחרי עוף לבן, והבעלים שילמו ע״כ ביוקר, מדוע הגנב לא ישלם את כל התמורה. אלא י״ל כי מפני שהתורה מיעטה שטרות שאין גופם ממון מתשלום כפל, כמו״כ הקרבן שנחשב כגופו ממון שעבורו חייב הגנב לשלם תשלומי כפל, הוא רק בשווי של עוף רגיל, ולא עוף מהודר, שאין זה גופו ממון אלא כתוספת להידור מצוה. וכמו כן גם אתרוג נחשב לגופו ממון רק השווי של הפרי, ומה שמשולם עבורו ביוקר בגלל הידור מצוה אין זה נחשב לגופו ממון, וע״כ מי שפוסל אתרוג מהודר הרי דינו כמו ששורף שט״ח של חבירו שמבואר בסי׳ שפ״ו שמצד הדין הוא פטור מלשלם אלא רק מדיני דגרמי שלדעת הש״ך שם זה רק מדרבנן שהם קנסו אותו, ורק אם הוא שרף במזיד חייב לשלם ולא בשוגג, ויתכן שבאתרוג היות שהוא יכול לצאת יד״ח גם באתרוג פשוט, לא קנסו אותו חז״ל אף אם פסלו במזיד.

הרי שלדעת המהר״ם מינץ אם הוא גזל מחבירו אתרוג יקר יכול להחזיר לו אתרוג כשר ופשוט, מכיון שמה ששולם עבור האתרוג מחיר מופרז אין זה מחירו של החפץ עצמו, משא״כ לדעת המשל״מ שאף שהאתרוג הוא יקר במיוחד זה נחשב לשווי החפץ עצמו, ולכן הגזלן חייב להחזיר לו את המחיר הגבוה. ויש להביא ראיה לדברי המשל״מ מדברי התוס׳ במס׳ סוכה ל״ט ע״א על הא דתנן שם:

"הלוקח לולב מחבירו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית".

ומובא בגמ׳ לפי שאין מוסרים דמי פירות שביעית לע״ה יותר ממזון ג׳ סעודות. ובתוס׳ שם ד״ה יותר ממזון ג׳ סעודות כתבו וז״ל:

"משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון ג׳ סעודות, והא דתנן פ״ו דמעילה (דף כ״א ע״א) נתן לו שתי פרוטות וא״ל לך והבא לי אתרוג באחד ובאחד רימון, התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים", עכ״ל.

הרי חזינן מדברי התוס׳ שאף שאתרוג דמיו יקרים כעת רק משום שבחג הסוכות מקיימים בו מצוה, בכ״ז נחשבים כל דמיו לדמי שביעית אף שהפרי עצמו אינו שוה אלא פרוטה.


אולם ראיתי בספר פני יהושע שעמד ע״כ וכתב:

"משמע מלשון תוס׳ דכל הדמים שנותנים בשביל אתרוג אפי׳ באלף זוז בשביל מצוותו פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית, ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי, דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאוכלה נפקא לו, א״כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שווין לאכילה דהוי כמו דרך חילול, משא״כ במה שמוסיפים על דמיו בשביל מצוותו, דאינו מעניני אכילה כלל, מנ״ל דשייך בו קדושת שביעית וכו׳".

ובסופו כתב:

"ואולי לא פלוג רבנן בדמי שביעית בכה״ג, ומשו״ה לעולם בכל דמי מכירת פירות שביעית שייך קדושת שביעית כנ״ל".

הרי שלדעת הפנ״י מה שנחשב למחיר של גוף האתרוג ה״ז המחיר הממשי שמשלמים עבור פרי האתרוג, ולא המחיר שמשלמים עבורו עבור קיום המצוה.

וכן יש להביא ראיה לכך ממה דגרסינן במס׳ ב״מ דף כ״ט ע״ב:

"אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם ומניחם לאלתר. מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחד לשלושים יום ואם אינו יודע לקרוא גוללם, גוללם אין - שם דמיהם ומניחן לא, אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי, ספרים לא שכיחי".

 ולכאורה איך התירו למוצא תפילין למכור אותם ולשים דמיהם כפקדון, הרי יתכן שלתפילין הללו יש איזה ערך גבוה (שיתכן של איזה צדיק גדול וכיו״ב), וא״כ איך המוצא מקיים בזה מצות השב תשיבנו, אלא כפי האמור לעיל שמכיון שהמחיר הנוסף לחפץ שלא מחמת החפץ אין זה נחשב כחלק מהחפץ עצמו, ולכן אף שתפילין הללו יתכן שערכם רב יותר מתפילין רגילים, אבל מבחינת קיום המצוה של השב תשיבם הוא מקיים גם בתפילין רגילים. ואפשר לדחות ראיה זו שמכיון שזה לא שכיח כ״כ שתפילין הללו יהיו חורגים משאר תפילין, לא חששו חז״ל לכך, והתירו לו למוכרם. (ובדרך צחות אפ״ל שזו היתה המחלוקת בין יעקב אבינו ללבן, שלבן סיכם עמו שכל הכבשים שימצאו נקודים וברודים יהיו שייכים לו, ובסוף החליף משכורתו עשרות מונים. נשאלת השאלה איך עשה זאת, וכפי הנראה י״ל שהיות והתרחש נס והצאן התחיל לגדל נקודים וברודים שלא ע״פ דרך הטבע, ע״כ בודאי צאנו של יעקב היה ערכן בשוק שוה הרבה יותר מצאן רגיל, כפי שחז״ל אמרו במדרש שזבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, כיון שראו שבזבל פרדותיו שוכנת הברכה, וע״כ לבן סבר שהמחיר ששוה עתה כבשה אחת היא כמאה כבשות רגילות, ולכן לא מגיע ליעקב כ״כ הרבה, אולם יעקב סבר שהמחיר האמיתי של הכבשות הוא מחיר של כבשה רגילה בשוק, וזה שמשלמים עבור כבשותיו יותר אין זה שייך להסכם בינו לבין לבן).

אולם ראיתי בשפת אמת ובערוך לנר שהם מסבירים את תוס׳ כפשוטו, שכל מה שמשלמים עבור האתרוג אף שמחירו יקר בגלל הידור מצוה, ה״ז נחשב כפרי עצמו וכל הדמים קדושים בקדושת שביעית.

ולנידון דידן יוצא שלדעת המשל״מ וההולכים בשיטתו יש דין הונאה, ולדעת המהר״ם מינץ והפנ״י המסחר בדברי עתיקות הוא כמסחר בשט״ח, ולדעת המחבר שפוסק כדברי הרי״ף והרמב״ם אין בהם הונאה ולא ביטול מקח, ולדעת הרמ״א שפוסק כהרא״ש וסיעתו אין בהם הונאה עד כדי כפל.

ויתכן שהמסחר בדברי עתיקות אין בהם הונאה וביטול מקח גם לשיטת הרא״ש, וכדלהלן.

הטור חו״מ סי׳ ר״ט הביא את דברי הרמב״ם שכתב:

"המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע אע״פ שאין מידתו ומשקלו ידוע קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה. כיצד ערימה זו של חיטין אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, אע״פ שאין מידת הערימה ידוע ולא מנין הקנקנים ידוע, מיכרו קיים, אע״פ שנמצא חסיר או יתיר על האומדן שהיה בדעתם, ויש להם הונאה כפי שער שבשוק, אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה או כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין כלום, שלא סמכה דעת הלוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביה".

וכתב ע״כ הב״י:

"ומש״כ בחלק הראשון ויש להם הונאה לפי שער שבשוק, נלמד ממאי דגרסינן בריש הזהב (מ״ו ע״ב) אמר רבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר הונאה. אך קשה לי מדתניא באיזהו נשך (ס״ד) ההולך לחלוב עיזיו וכו׳ וא״ל מה שעיזי חולבות מכור לך וכו׳, מותר. משמע דקנה אפי׳ יהיה יותר על דמיו, והרי אינו דבר המסויים, ולפי מש״כ ר״מ לא קנה אלא כנגד מעותיו, ושמא לא כ״כ הרמב״ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החיטין וכיוצא, אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע, אלא כל אחד קונה במה שחפץ, לית ביה הונאה".

הרי שלדברי הב״י מכיון שלדברי עתיקות אין שער קבוע, ה״ה כחלב וגיזה, ואין בו הונאה. אולם הדרכי משה השיג ע״כ וכתב שגם בחלב וגיזה יש הונאה, והסוגיא דפרק איזהו נשך מיירי כשלא התאנה, אבל אם הוא התאנה הוא יכול לתבוע את הונאתו. וכ״פ הב״ח והש״ך לדינא. והט״ז שם כתב וז״ל:

"מה שהקשה הב״י מפרק איזהו נשך מה שעיזי חולבות היום מכור לך דמותר, משמע אפי׳ יש בו הונאה, ותירץ בדוחקים, ותמה אני דקושיא מעיקרא ליתא, דלהרמב״ם ה״נ באין שם שיעור הונאה נא׳ התם, אבל בשיש שם שיעור הונאה לא מהני אמירת מה שעיזי חולבות וכו׳, אבל אנן דקי״ל במשחק בקוביא כר״ת דאגב דבעי למקני גמר ומקני, כמש״כ הרמ״א סי׳ ר״ז סעי׳ י״ג, ה״נ בחלב שאין המוכר ולא הלוקח יודע, אמרינן אגב דבעי למקני גמר ומקני", עכ״ל.

אולם הנתיבות כתב על דברי הט״ז שיש בהם ט״ס, שמש״כ אבל אנן דקי״ל במשחק בקוביה וכו׳, לא שייך למש״כ לעיל, דלענין הונאה אין סברא לומר אגב דבעי לקנות, רק לענין אסמכתא נא׳ סברא זו וכו׳, עכ״ל. ובביאור דבריו יתכן לומר שכונתו שדוקא במשחק בקוביא ששניהם מהמרים ולא יודעים, ע״כ אנו אומרים את הסברא אגב דבעי למקני גמר ומקני, אבל כשמוכר וקונה בסתם ולא פירשו תנאים, הוי כאילו מכרו וקנו לפי דין תורה, שבאם מתאנה אחד מהצדדים תהיה לו זכות לתבוע את הונאתו, אבל כשפירשו בהדיא שהם מוכרים וקונים ללא זכות תביעת הונאה, יתכן שגם לדעת הנתיבות זה לא גרע ממשחק בקוביא שאגב דבעי למקני גמר ומקני. ומה דלא מהני תנאי לבטל דין הונאה כמבואר לעיל, זה רק בחפץ שמחירו ידוע, אבל בחפצים שאין מחירם ידוע לשני הצדדים והם גם פירשו שלא תהא למכירה זו תביעת הונאה, הו״ל כמשחק בקוביא.

אח״כ ראיתי בספר משפט שלום שהביא כמה מגדולי האחרונים שפירשו את הט״ז כפשוטו שכל מו״מ בדברים שאין מחירם ידוע הו״ל כמשחק בקוביא שקנה לדעת הרמ״א, דאגב דבעי למקני גמר ומקני. וכן הביא שם את תשו׳ מהרשד״ם חו״מ סי׳ שע״ו במוכר לחבירו קרקע שמוציאים ממנה עפרות זהב וכסף, האם יש במו״מ זה דין הונאה, וכתב:

"ועוד הייתי אומר בנידון דידן דכו״ע אין כאן דין הונאה דדמי זה למכירת חזקות מבתים וחצרות וחנויות שבעליהם גויים, וישראל מוכר החזקה, והגוי בעל החצר היום או למחר מוציא לקונה משם, ומפסיד מעותיו לגמרי, ולא בשביל זה חוזר על המוכר, משום דאדעתא דהכי נחתי וזבני. לזה אני אומר במי שאינו יודע המנהג, אמנם אין ספק שמנהג עיקר גדול באלו הדברים, כמש״כ הרמב״ם ז״ל בהרבה מקומות. וכתב הוא לבאר את דברי המהרשד״ם דכל שענין קנייתו הוא רק על הספק, וא״כ צריך לשום לענין ההונאה כמה יתנו בעד זה, וזה אין לו שער קצוב, ולא שייך ביה הונאה, וכל מי שקונה הוא קונה על הספק, בין שיהיה רב בין מעט, ונותן סך שיוצא, וזה שכתב הרשד״ם דאדעתא דהכי נחתי וזבני, פירוש שכל הקונים קונים על הספק הזה, ואין קונים כפי השיווי שיהיה אחר הזיקוק של הזהב, רק כפי שהוא שווה על הספק, וצריך להיות השומה כמות שהיא על הספק, ולכן לא שייך בזה הונאה", עכ״ל.

וכ״נ משו״ת הרא״ש כלל י״ג סי׳ כ׳ שהביא המחנ״א בהל׳ הונאה סי׳ כ״ד שכתב וז״ל:

"אומר אני דלא שייכא הונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ, אבל בחכירות אלמועאנה של הקהל לא שייכא הונאה, כי אלמועאנה משתנית לפי הזמן, פעמים שוחטים הרבה וכו׳", ע״ש.

נמצינו למדים שהאומר כל מה שעיזי חולבות נתונות לך וכד׳ לזה, האם יש בכך זכות לתבוע את דמי הונאתו, שנויה היא במחלוקת הפוסקים.

והמשפט שלום בסוף דבריו מסכם:

"אמנם כל זה בדליכא מנהג ידוע, אבל אם המנהג לקנות על הספק ומקיימים המקח, בין אם נמצא הרבה או מעט, וכמו שהמנהג במדינתנו לקנות נהר דגים או יער עצים, אם קונים על מידה של מארג ולא על מספר העצים בודאי אין אחר המנהג כלום, וכן בשאר דברים כיו״ב, וכ״ה להדיא בתשו׳ מהרשד״ם סו״ס שע״ו הנ״ל".

וכ״כ החכמת שלמה לר׳ שלמה קלוגר ז״ל בסי׳ ר״ט בדין הקונה אתרוגים סתומים ונמצא מקולקלים והפסיד הקונה הרבה, אם יש בהם דין הונאה או מקח טעות.

ולעניננו הגם שיתכן שבמסחר בעתיקות מבחינת המנהג אין מקום לתבוע החזר דמי ההונאה או ביטול מקח, אולם היות והקונה הציג תנאי שהסחורה לא נראתה ע״י אחרים, א״כ המסחר ביניהם חרג מהמסחר הכללי, וע״כ אנו צריכים לדון מבחינת ההלכה. וכבר הבאנו לעיל את דעת הט״ז כפי שפירשוהו האחרונים, שבמסחר כעין זה אין דין הונאה מכיון שזה דומה למשחק בקוביה שלדעת הרמ״א אנו אומרים שמכיון דבעי למקני גמר ומקני. אולם בנידון דידן שאחד הנימוקים של הקונה שהביע את רצונו לקנות בתנאי שלא ראו אחרים, הוא מכיון שזה כמו משחק בקוביה, ומכיון שראו אחרים והביעו את תמיכתם למוכר, אין זה דומה למשחק בקוביה, כפי שכתב הסמ״ע בסי׳ ר״ט סעיף ב׳ על מש״כ המחבר:

"אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה אני מוכר לך בכך וכך והלוקח לא ידע אם יש בו תבן או זהב".

שלא קנה, וז״ל:

"ומור״ם אף שס״ל דמשחק בקוביה לית בהו משום אסמכתא, דגמרי ומקני אהדדי, מ״מ בכה״ג מודו דלא קנה, דדוקא התם דאין שום אחד יודע על מה לסמוך אמרינן דגמרי ומקני אהדדי, משא״כ הכא דהמוכר יודע מה מכר והלוקח אינו יודע מה קנה".

וכן מהנימוקים האחרים שהזכרנו לעיל שע״י ראיית אחרים שווים של המוצגים מופחתים והולכים. ע״כ נראה להציע פשרה קרובה לדין, והיא שעל המוכר להחזיר את דמי ההונאה מעל שוויו הכפול של דמי החפץ, כלומר, שאם המוצגים הנ״ל מוערכים ב-3.000$, הרי שמעל 6.000$ על המוכר להחזיר, שכן מדברי התוס׳ בפרק המוכר את הבית דף ס״א ע״ב ד״ה ש״מ נראה שמה שאמרו חז״ל שבקרקעות אין דין הונאה על כפל ממחיר שוויה בשוק, הוא לא רק מפאת גזה״כ אלא מכיון שכך דרך המסחר בהם.

הרב חיים הרצברג.

תגיות