בס"ד


מס. סידורי:13104

השגת גבול בשחיטה

שם בית דין:אזורי תל אביב
דיינים:
הרב ורנר ש. ב.
הרב טנא ש.
הרב הלוי אפשטיין י.
תקציר:
התובע גר במושב ומקצועו הוא כשוחט ובודק, כעת חברות שיווק מביאות למושב אווזים לפיטום ושוחטים אותם ע"י שוחטים מתל אביב. לטענתו בגלל מציאות זו פחת הצורךמ בבשר מקומי, וכן, בעקבות זאת גם מגדלים פרטיים של הישוב מוסרים עופות לשחיטה לשוחטים הנ"ל וזה מקפח את פרנסתו.
פסק הדין:
א. אין התובע יכול לעכב את השוחטים מלבוא לשחוט.
ב. כל עוף שמגיע לחברות הנ"ל מאנשי המשק ישלמו 200 פרוטה לתובע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ז אייר תשי"ז

פד"רים כרך ב' עמ' 212 - 220

ב ע נ י ן : התובע: השוחט א.

נגד: הנתבע: ארגון שוחטי העופות בת"א (ע״י ב״כ ר׳ ניסן דיכובני ור׳ דוד זיכר)

תביעת שוחט לאסור על שוחטים ממקומות אחרים לבוא

ולשחוט במקומו. — השגת גבול. — דין עני המהפך בחררה

ובא אחר ונטלה. — יורד לתוך אומנותו של חבירו. —

מסקנות

      א.        כל עוד אין תקנה של הקהל שלא ישחוט שום שו״ב באותו מקום זולת זה שנתקבל ע״י הקהל, אין לדבר על השגת גבול כשבא מי שהוא לשתוט באותו מקום, ואין כאן חזקת מקום לאף אחד. במקרה כזה יש לבוא אך ורק מדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה.

    ב.          1) הזכות של בן-עיר למנוע מבן־עיר אחרת מלעסוק באומנתו במקומו מוגבלת רק כשהזר בא למכור תוצרתו לאנשי המקום ועי״ז מקפח פרנסתו הקבועה המבוססת על צרכני המקום, אבל ביום השוק כשנאספים אנשים ממקומות שונים, רשאי בן-עיר אחרת למכור מתוצרתו לצרכנים השונים שאינם בני המקום.

הכלל ״יומא דשוקא״ האמור שבגמרא ניתן להתפרש בשני פנים :

(א) ביום השוק מפיצים הסוחרים שאינם בני העיר את תוצרתם לאנשים שנאספו לשוק מחוץ למקום בו מתקיים השוק ואין עיסוקם פוגע כלל בבני אותו מקום.

       (ב)    1) ביום השוק אין חזקת מקום כלל, כל הנאספים שווים בזכויותיהם ולמשך זמן השוק אין לבני המקום זכויות יתר.

             2)  השאלה האם ביום השוק מותר לסוחרים הזרים למכור מתוצרתם גם לתושבי המקום — שנויה במחלוקת הפוסקים וביאורה בשוני ההסבר כאמור.

     (ג)   1) אין להשוות ענין שחיטה לסתם אומנות כי ע״י מניעת השחיטה משוחטי עיר מסויימת מחוץ לעירם, אנו עלולים לגרום לבטול תקנת אנשי אותה העיר, לפיה הבשר המסופק להם יישחט וייבדק אך ורק ע״י שוחטיהם.

          2)  אולם יש הסוברים, כי טבחי המקום נתונים לתקנות ומרות המקום בו הם גרים ויושבים אף שתוצרתם נמכרת לעיר אחרת ואין תקנות העיר ההיא מחייבות במקומם הם.

פסק ־ דין

התובע הוא שו״ב במושב ב׳ מזה שמונה שנים, אינו מקבל משכורת חדשית קבועה מועד המושב, וכל הכנסתו היא מדמי השחיטה שגובה מהבאים לשחוט אצלו.

זה כעשרה חדשים שחברות לשיווק בשר־עוף מת״א מוסרות אווזים לפיטום לאנשי המושב ועם גמר תקופת פיטומם שוחטים את האווזים במושב ע״י ארגון שוחטי העופות של ת״א—יפו.

השוחט־התובע רואה בזה קיפוח פרנסתו והשגת גבולו כשוחט המקום ; לדבריו, הוא מקבל 200 פרוטה בעד שחיטת אווז.

התובע טוען עוד, כי מיד עם בא השוחטים הנ״ל מת״א מיחה נגד זה והובטח לו שיבואו אתו לכלל הסדר — אכן מכל המו״מ לא יצא כלום. התובע מבקש איפא מביה״ד לאסור על ארגון שוחטי העופות מת״א מלבוא לב׳ לשחוט את העופות כנ״ל.

המשיבים טוענים, שבהתאם לתקנות הרבנות הראשית בתל־אביב—יפו נאסר לשווק בעיר בשר שלא נשחט ונבדק ע״י שוחטי העיר ת״א, וע״כ נצטוו ע״י הרבנות לדאוג לשחיטת העופות הנ״ל, המשווקים לתושבי ת״א—יפו.

לדבריהם, העופות נרכשות ע״י חברת ״האוז״ וחברות אחרות בתל־אביב ונמסרות לאנשי המושב אך ורק לשם פיטומם. אין לאנשי המושב ב׳ שום חלק לא באוזים לפני השחיטה ולא בבשרם ובשיווקו לאחר השחיטה. לדבריהם, משתלמים להם דמי השחיטה ע״י החברות הנ״ל בסך 300 פרוטה בעד כל עוף. הנתבעים טוענים עוד, שהם ממלאים תפקיד זה לא לשם רווחים — הואיל ולפעמים השחיטה היא מועטה ואינה מכסה את הוצאות שיגור השוחטים מת״א לשם — ועושים זאת רק כשלוחי צבור מטעם דרבנות ומחלקת הכשרות שעל־ידה, כדי למנוע הכנסת בשר שנשחט בחוץ שלא בפיקוח הרבנות המקומית.

התובע מוסיף וטוען, שמלבד החברה הנ״ל יש עוד מספר משווקים, בין היתר גם אנשי המושב עצמו, שמפטמים אווזים ומוכרים לחברה וגם עופות אלה נשחטים ע״י שוחטי ת״א הנ״ל. כן טוען, שעקב ההסדר הנ״ל של חברות פיטום האוזים פחתה שחיטת האוזים המקומית לצרכי המקום. הוא חושש שחלק מבשר העופות — החלקים הפחות חשובים — נשאר במושב וזה משפיע על הפחתת השחיטה במושב.

לאחר שהצדדים חתמו על שטר בוררות כנהוג ואחרי ששמענו טענות ומענות הצדדים, מוצא ביה״ד שמן־החובה לברר:

א)  מהי מדת החזקה של שוחט מקומי, שהשני הבא לשחוט באותו מקום יחשב כמשיג גבולו ועל איזה יסוד בהלכה בנויה חזקה מעין זו.

ב)  במדה שאינה קיימת חזקה כזו על מקום מסויים מטעמים שונים — האם השני הבא לאותו מקום הוא בכלל יורד לתוך אומנתו של חבירו שאפשר לעכב עליו.

ג)  תקנה של מקום מסויים עד כמה היא מחייבת כשהיא פוגעת בזכויות של מי שהוא במקום אחר.

בנוגע לשאלה הראשונה כבר עסקו בה רבותינו האחרונים, וראה בדרכי תשובה הלכות שחיטה יור״ד סימן א׳ ס״ק רי״א שהביא בשם הכנה״ג חו״מ סי׳ ק״מ דהשו״ב שהחזיק לשחוט במקום אחד אין כח בשום אדם להוציאו מחזקתו וכן ציין את המהרי״ק ושו״ת מהרש״ל בדבר חזקה באיזה שהוא מינוי מהקהל, והביא מחלוקת בין הדעת קדושים ובין הבית שלמה, הראשון סובר דלא שייך איסור השגת גבול בשו״ב אלא כשבני העיר קבלוהו לשו״ב אז אסור לשו״ב אחר לשחוט שם ולהשיג גבולו, אבל בשו״ב שלא קבלוהו אנשי העיר רק שבא מעצמו למקום ההוא ושוחט שם לא שייך איסור השגת גבול, והשו״ת בית שלמה חולק על כך והביא ראיות דאף בלא קבלוהו רק שמוחזק מעצמו מ״מ כל שהוא מוחזק לשחוט שם במקום ההוא אסור לאחר להשיג גבולו ולפסוק מחיתו, וכן ציין בשם דבר משה קמא שאף אם לא קבלוהו... עכ״פ הוא בכלל עני המהפך בחררה ואסור משום טעם פסקו לחיותיה, כמבואר בגמ' קידושין נ״ט א׳ בתוס׳ שם ד״ה עני ״ומכאן נראה למהר״ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו״. וכן נפסק להלכה בשו״ע חו״מ רל״ז סעיף ב׳׳ עיי״ש.

וכן ראה בשו״ע הרב מלאדי בשו״ת סי׳ ט׳ שכתב דאיסור השגת גבול של שוחט הוא רק מדין עני המהפך בחררה. וכן כתב להדיא בשו״ת ״דברי חיים״ ח״א יו״ד סי׳ ט׳ וז״ל:

״...דהנה מעולם תמהתי על דבר שמנהג לומר על שו״ב ששוחט בישובים ששייך לחבירו שהוא משיג גבול ולא ידעתי במה קנהו זה שהחזיק בה שנקרא השגת גבול... וכי קנוי הוא הישוב להשו״ב שהחזיק בו לשחוט ועפ״י דין זה דבר פשוט שאפי׳ בעה״ב בעיר יוכל לקבל שו״ב לביתו כרצונו והרב אינו יכול למחות בידו, רק שמחוייב להראות סכינו לפני החכם שבעיר הממונה ע״ז, אם לא במקום שיש תקנה לזה... ולכן לא ידעתי מקום להשגת גבול הזה. אך באמת נראה דהוא מטעם שמבואר בשו״ע רל״ז דמלמד שהוא מושכר אצל בעה״ב... וא״כ כן נמי בשו״ב שמוחזק לשחוט אצל בעה״ב אסור לשו״ב אחר להסירו משום דהוי עני המהפך בחררה...״.

בנדון דידן לא שמענו על תקנת אנשי מושב ב׳ לאסור על מי שהוא לבוא ולשחוט במקום, א״כ המניעה משוחטי ת״א—יפו לבא ולשחוט שם הוא מדין עני המהפך בחררה של השוחט המקומי, שכאמור החזיק בשחיטת העופות באותו מקום, ולכאורה בזה הדעה נותנת שכל חזקתו היא על ההכנסה משחיטת אנשי המקום לתצרכתם הם, וכמו שאין לו שום חזקה על יתר ההכנסות של תושבי המושב כן אין לו שום חזקה על עופות שאנשי המושב מוכרים אותן בעודם בחיים לסוחרים מחוץ למקום המטפלים ע״י אנשי המושב בפיטומם ושיווק בשרם לת״א—יפו, וזוהי עיסקא של אנשי המקום בינם לבין החברות הנ״ל ואינה בכלל החררה שהחזיק בה השוחט של המושב.

זאת ועוד ; כאמור, רוב רובן של העופות מובאות לשם לפיטום ע״י החברות הנ״ל שקונים אותן מחוץ למקום ואנשי המושב מטפלים רק בהלעטתם ופיטומם גרידא, א״כ — לכאורה — זכותה של העיר ת״א לתקן תקנות בשטח הכשרות שלא ישווקו בה בשר שלא נשחט ונבדק ע״י שוחטי העיר העומדים תחת פקוח הרבנות שבעיר ת״א והמראים סכיניהם לחכמי ורבני ת״א, קיימת, גם כשהשחיטה מבוצעת מחוץ למקום, דתקנה זו היא לטובת העיר ת״א ואינה מקפחת זכותו של מי שהוא שמחוצה לה.

אכן יש מקום לדון בנידון מדין יודד לתוך אומנתו של חבירו המובא בגמ׳ ב״ב כ״א ב׳ בהא דבר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה ואוקי גביה וקאמר שם בגמ׳:

״אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב״ — וברש״י שם: ״מצי מעכב" מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור ואפילו לרבנן דאמרי לשכנו אינו כופהו״.

רואים מהגמ׳ דאף אותה אומנות או מסחר שלבן עירו — בן מבואו לא יכול היה למנוע מלעשות, יכול הוא למנוע כשהמדובר בבן עיר אחרת הבא למקומו לעסוק באותה אומנות שהוא עוסק בה, וא״כ דל מכאן חזקת שחיטה כנ״ל מדין עני המהפך בחררה שלפי המבואר חררה זו ענינה רק במה ששייך לשחיטה לצורך אנשי המקום ותצרכתם הם, הרי יש לדון שהשוחט שבמושב יוכל למנוע משוחטים שלא מבני המקום מלבא למקומו לעסוק באומנותו הוא שלולא השוחטים הבאים מהחוץ היתה שחיטה נוספת זו מבוצעת על ידו, ובתור בר־מתא הרי לכאורה זכותו לעכב אבר מתא אחריתי כנ״ל.

והנה שם בגמ' כ״ב א׳:

״הנהו דיקולאי דאייתו דקלאי לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו. אתו לקמיה דרבינא אמר להו מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו, והני מילי ביומא דשוקא, אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא, אבל לאהדורי לא״.

וברש״י שם: ״ולעלמא ליזבנו, יומא דשוקא הוה והרבה באין כמקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק״.

וכן נפסק להלכה בשו״ע חו״מ סימן קנ״ו סעיף ז', עיי״ש.

הרי שזכות הבר־מתא למנוע מבר־מתא אחריתי מלעסוק באומנתו במקומו היא מוגבלת רק כשהזר בא למכור תוצרתו לאנשי המקום בו החזיק באומנתו ועי״ז מקפח פרנסתו הקבועה המבוססת על צרכני המקום, אבל ביום השוק כשנאספים אנשים ממקומות שונים, רשאי הבר־מתא אחריתי למכור מתוצרתו לצרכנים השונים שאינם בני המקום — והוא הדין והוא הטעם שזכאים שוחטי ת״א לעסוק באומנתם ולשחוט עבור תושבי ת״א גם מחוץ למקומם ואין שוחטי המקום, בו שוחטים, יכולים לעכב בידם, שהרי תוצרת הנמכרת מחוץ לצרכני המקום הוא בבחינת יומא דשוקא לגבי תושבי המקום ההוא.

וראה בשו״ת משפטי שמואל להגר״ש קלעי, תלמידו של הרד״ך, בסימנים מ״ח־מ״ט־נ׳, שכתב בנידון דומה בעובדא שסוחרים מכמה עיירות היו מתאספים בעיר יאנינא בעת בא הספינות לנמל ויניציא ומוכרים שם בגדים לקונים שהיו נאספים לעת ההיא מעיירות סמוכות לקנות שם, ואלה הקונים היו מפיצים את הבגדים הנ״ל כל אחד במקומו הוא, ואנשי ק״ק יאנינא רצו לעכב על הסוחרים המוכרים הנ״ל או להטיל עליהם מס־ ידוע לטובת סוחרי קהלתם, וכתב שאין רשות לאנשי יאנינא לעכב על הבאים, מכמה וכמה טעמים, ובין היתר כתב וז״ל:

״ועוד נראה לי לחלק דלישנא דגמ׳ משמע דדוקא כשאלו המוכרים הנכרים מוכרים לבני העיר בגדיהם מצי מעכבי, דהרי מוכרים אותם הסחורות בני העיר ונמצאו נפסדים, אבל כשהסחורות מוכרים אותם לאנשים הבאים מחוץ פשיטא דלא יהיה כחם יפה לעכב על ידם, דדוקא בהיזק הבא להם לבני העיר מאנשים אחרים שבאים להזיק להם יפו כחם, אבל לא מה שיבא מאנשים אחרים המוכרים והקונים משני מקומות, כנל״ד, כי לא קנו העיר בחזקה שלא יבואו אנשים מהחוץ לעשות עסק זה עם זה, כי דוקא בביתו של אדם או שדהו אמרינן שזכה לו מקומו ורשותו — וזה פשוט״.

עוד בסימן מ״ט מה שהאריך בזה וכתב:

״ואין לדקדק מלישנא דגמ', יומא דשוקא, דמשמע דבעינן יום מיוחד וקבוע ולא כאלו שבאים כמה פעמים אלו לקנות ואלו למכור דלאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן" (ראה שם מה שהאריך).

הרי שתפס לדבר פשוט וברור שכשעיסוקם של הבאים מן החוץ מבוסס על קונים או צרכנים שלא מבני המקום אין שום זכות לאנשי המקום למנוע בעדם מלעסוק במסחרם, והוא כדברינו הנ״ל ששחיטת עופות חברות הפיטום עבור צרכני ת״א—יפו הוא בבחינת יומא דשוקא ״דמעלמא אתו ולעלמא ליזבנו״.

אכן הכלל האמור בגמ' הנ״ל ניתן להתפרש בשני פנים:

      א.          כנ״ל, היות שביום השוק בעלי האומנויות והסוחרים שאינם בני המקום מפיצים תוצרתם לאנשים שנאספו לשוק מחוץ למקום בו מתקיים השוק, וא״כ אין עיסוקם פוגע כלל בבני אותו מקום וזכותם כבני מקום מוגבלת היא רק לגבי צרכני המקום ואין ביכלתם לעכב בעד מי שהוא מלעסוק ולמכור לקונים לא מקומיים.

        ב.           יתכן שהפירוש בגמ' הוא שביום השוק אין חזקת מקום כלל שמתוך שנאספים מכל הסביבה קונים ומוכרים גם יחד, מאבדת העיר לאותו זמן את חזקת מקומה והרי זה מקום איסוף כללי שכל הנאספים שווים בו בזכויותיהם לסחור ולעסוק באומנויותיהם, ולמשך זמן השוק והיריד אין לבני המקום שום זכויות יתר, היות ובאותה מדה שהם מפסידים כאילו ע״י עיסוקם של המוכרים מהחוץ התופסים מקומם, הרי מאידך הם מרויחים מהקונים החדשים שנתוספו מהבאים לשוק — וא״כ כאילו נתרחבו גבולות העיר וכוללת את כל הנאספים גם יחד וכולם בני מתא לאותו זמן השוק, משא״כ כשבני המקום אינם נהנים כלום מהבאים מבחוץ — יתכן שאז נשמרת זכותם לעכב על המוכרים שאינם מבני העיר הזאת.

ההבדל לדינא הוא אם ביום השוק מותר לסוחרים הזרים למכור מתוצרתם גם לתושבי המקום הקבועים — בו מתקיים השוק — או שזכותם למכור מוגבלת אך ורק לקונים שלא מבני המקום, מהנאספים ליום השוק. וכדברי רש״י שם: ״להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק״.

דבר זה במחלוקת שנויה, דהנה בשו״ע שם סעיף ז׳ כתוב וז״ל:

״הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבים עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מובעים אותם והוא שימכרו בשוק, אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק״.

ובבאר הגולה שם ציין לדברי הגמ׳ הנ״ל וכתב:

״ובגמ׳ דימכור להבאים ונקבצים שם ומשמע אבל לא לבני אותו מקום, וכ״נ מדברי הרי״ף, והרא״ש והתוס׳ שם, וכ״כ הב״ח בשם הגה׳ מיימוני ושהכי נקטינן״.

ובסמ״ע שם ס״ק כ׳ כתב:

״עפ״ר שם כתבתי בפי׳ דברי הטור דס״ל דביום השוק מותר להם למכור בשוק אפילו לבני העיר דלא חילקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם...״.

וראה בטור בב״י ובב״ח שם שהביאו את שתי הדעות כנ״ל ובפרישה שם מש״כ ודחה ראייתם מהלואה ושהוכיח שיטתו מלשון הרמב״ם והטור, עיי״ש.

וביאור מחלוקתם נראה כנ״ל בביאור המושג של יומא דשוקא ובפירוש ״לעלמא ליזבנו״ שבגמ', אם ביאורו ״לעלמא״ לאנשי עלמא דוקא היינו לבאים מהחוץ — או ביאורו שביום השוק לכל מי שימכרו חשוב כמו שמכרו ״לעלמא״ וגם בני אותו מקום חשיבו כעלמא, משום שע״י השוק מתרחבת העיר וכוללת את כל הבאים בתוכה לגבי זכויות המקח וממכר וכנ״ל, שגם המקומיים מרויחים ע״י התרחבות זו.

הפירוש לכך, כי על ידי איסוף אנשים ליומא דשוקא שביניהם נמצאים מוכרים ולוקחים הרי טבעי הדבר שאחד נגרר אחר השני ולולא המוכרים הבאים ליומא דשוקא לא היו באים הלוקחים. אמנם אין כוונתינו כאילו שהמוכר הוא גורם ישיר לבואו של הלוקח אלא ההסבר הוא שכל אחד מהבאים ליום השוק הרי הוא כגורם בעקיפין שגם השני יבא אחריו, שהרי מטרת יום השוק היא למכירת או לקניית סחורה, ומתוך ידיעה שהמקום והיום מיועד למטרה זו מתאספים המוכרים והלוקחים, הלכך עלינו לראותם כאילו כל אחד מהוה גורם בעקיפין שהשני יבא אחריו, על כן המוכרים שאינם מקומיים לא רק שאינם גורמים הפסד אלא הם מהוים גורמים שאנשי המקום ירויחו על ידיהם.

בנד״ד הן אמנם שביארנו שזהו בבחינת יומא דשוקא, שהרי שוחטי ת״א שוחטים בשביל בני ת״א ואינם פוגעים בזכות שוחט המקום לגבי בני המקום, הרי מאידך ברור שחסר כאן המעליותא של יום השוק בזה שאין כאן איסוף של הסביבה וע״י עיסוקם של שוחטי ת״א לא מתוסף כלום לשוחט המקומי, שנאמר כשם שמפסיד כך נהנה מהבאים מבחוץ, ולהיפך לפי דברי התובע זה גורם לו רק הפסד שגם השחיטה המקומית פוחתת ע״י הנ״ל, וכפי שביארנו לפי הפירוש הראשון ולפי שיטת הנך פוסקים — הרי״ף, התוס', הרא״ש והגה׳ מיימוני וכו' — נראה דאין זה תלוי כלל בזה, וכ״ז שהבאים מבחוץ אינם פוגעים בבני המקום אין בני העיר יכולין לעכב וכדברי המשפטי שמואל הנ״ל, — גם בנד״ד אין השוחט המקומי יכול לעכב על הבאים מת״א.

אכן לפי הפירוש השני — שיטת הסמ״ע עפ״י הטור וכו' — שיום השוק נותן זכות לבאים למכור גם לבני המקום בלי שום הבדל, וזהו ע״כ כנ״ל שהם ג״כ מרויחים מהנאספים שם. א״כ בנידוננו כשזה לא שייך, כאמור, אולי נשמרת זכותו של השוחט המקומי לעכב על הבאים לשחוט במקומו, והדבר צ״ע.

אכן נראה שלדעת כל הפוסקים אין זכות לשוחט המקומי לעכב את שחיטת האווזים המיועדים לתל־אביב, הואיל והדבר ברור מראש שאם נאסור את השחיטה במושב, הרי יובילו את האווזים כשהם חיים וישחטו אותם בתל־אביב, על כן נידון דידן אינו דומה כלל לבר מובאה אשר על ידי העיכוב לפתוח חנות נוספת מרויח בזה שקונים רק אצלו וכמו כן ביומא דשוקא כשאוסרים על המוכרים שאינם שייכים למקום למכור ללקוחות המקומיים, הרי המוכרים המקומיים מרויחים בכך שהלקוחות קונים רק אצלם. ברם בנדוננו גם אם נראה את תביעתו של השוחט המקומי כצודקת ונאסור על השוחטים מתל־אביב שלא ישחטו במושב, אבל ברור שהשוחט המקומי לא ירויח שום רוח וכאמור לעיל שברור מראש שמשווקי העופות יובילו עופות חיים לתל־אביב בכדי לשחוט רק על ידי השוחטים של תל־אביב, והדבר הוא על כן בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.

אולם כל זה לוא היה הנידון סתם אומנות איזו שהיא שגם אז יש ספק אם אפשר לעכב במקרה כזה כמו שנתבאר, אבל בנד״ד כשהמדובר בענין של שחיטה ושוחטי תל־אביב אינם כסתם אומנים שבאים לעסוק באומנותם למתא אחריתי רק באים בתוקף וזכות תקנת עירם ת״א המחייבתם לדאוג לכך שהבשר המסופק לאנשי העיר ישחט ויבדק על ידם ואך ורק על ידם, הדבר שונה לגמרי. דאם באנו בנד״ד למנוע משוחטי ת״א מלשחוט באותו מושב, הרי אנו גורמים לביטול תקנת אנשי עיר ת״א לגבי בני עירם הם ואיזו זכות יש למי שהוא שגר בב׳ להפריע ולמנוע מקהלת ת״א-יפו להתנהג בהתאם לתקנות המקובלות בה על דעת רבניה וראשיה, ואחרי שלא יעלה על דעת מי שהוא לאסור על סוחרי הבשר שבת״א מלספק את העופות לעיר ממושב מסויים כפי שנוח להם, כן לכאורה אין לאותו מושב וליושבים בו שום זכות להתערב בסדרי הכשרות הנהוגים בת״א לגבי אותו בשר.

וראה כעין זה בשו״ת ״דברי חיים״ ח״ב יור״ד סימן ב׳ שכתב בין היתר, וז״ל:

״וגם מה שכתבתי הואיל וכל הבשר הוא עבור ק״ק קלבאסוב אין רשאים השו״ב דיישובים אחרים לשחוט שמה, זה דבר ברור מצד הסברא דנהי דאין בני עיר אחת יכולים לעשות תקנה על בני עיר אחרת, אך מ״מ אסור לבני עיר אחרת לגרום לביטול תקנה שנתקן על בני עירם. ועתה מצאתי בהדיא כדבר מתשו׳ המהרשד״ם... וכיון שזאת תקנה מכבר על אנשי ק״ק קלבאסוב שלא לעשות מטבחיים מחוץ לעיר רק ע״י שו״ב שלהם שוב אסור לשו״ב דק׳ גלאגוב למנוע מתקנתם... דאל״כ בטלה התקנה דכ״א יקח בשר תיכף מחוץ לעיר, לכן נ״ל פשוט כאשר כתבתי אז דאין רשאי שו״ב דגלאגוב לשחוט והבשר יאכילו כולו בקלבאסוב...״, עיי״ש.

חזינן מדברי הגאון בעל דברי חיים — שנדונו דומה לנדוננו — שלא רק שאין שוחט המקום בו מתבצעת השחיטה יכול למנוע משוחטי העיר עבורה שוחטים, אלא שגם לוא היו רוצים שוחטי העיר בה נמכר הבשר השחוט לוותר על הכנסתם אסור להם לעשות זאת ואסור על השוחט המקומי לשחוט עבור אנשי העיר האחרת שבזה הוא נכנס לתחומם וגורם לבטל תקנתם הם על אנשי קהילתם. וראה שם שסיים, וז״ל:

״אך אם יחדשו ב״ד ורוב בני עיר קלבאסוב תקנה שלא להביא בשר מחוץ לעירם אם לא ישחטו שו״ב שלהם אזי יוכל הטבח דכפר ליקח השו״ב דקלבאסוב, ואדרבה אסור לשו״ב דגלאגוב לגרום להם בהערמה שום ביטול תקנתם, כן נ״ל, כ״ז נלענ״ד ברור״.

זהו לכאורה בדומה לנדוננו, והחליט שאין שום רשות לעכב כלל על שוחטי העיר עבורה שוחטים מלשחוט במקום אחד מחוץ לעירם.

אמנם בשו״ת דברי מלכיאל ח״ד סימן ל׳, חלק על זה ולדעתו אין תקנת מקום מסויים יכולה לחייב כשהשחיטה מבוצעת במקום אחר וזכות בני המקום לדעתו שלא להתחשב עם תקנת העיר האחרת שאינה מחייבתם, וראה שם בדבריו שכתב וז״ל:

״ומה שהביא הרב דר׳ מדברי שו״ת דברי חיים ח״ב חיור״ד ס״ב לאסור לשו״ב אחר לשחוט בכפר אף שהוא מגליל שלו כיון שלוקחים משם לעיר שיש שם תקנה והכנסה משחיטה, הנה ספר הנ״ל אינו תח״י והדבר תמוה לדעתי ואולי כאשר נראהו בפנים נמצא סברא ליישב דבריו ועכ״פ בנדון דידן ברור דלא שייך לאסור לשחוט שם אצל שו״ב אחר בשביל שבני ר׳ לוקחים שם בשר ואטו אם יקבעו להם בני ר׳ לקחת בשר מוו׳ נאמר שישחטו בוו׳ שוחטי ר'...״, עיי״ש.

אכן אחרי העיון נראה שכל המחלוקת בין בעל ״דברי חיים״ לבין בעל ״דברי מלכיאל״ הנ״ל הוא כשהטבחים הם בני אותו מקום, שבו טוען השוחט או המקום לחזקתו, והנדון הוא שהם מוכרים את הבשר לבני העיר האחרת, דלדעת הדברי חיים הולכים בתר תקנת העיר בו נמכר ונאכל הבשר ושוחטי אותה העיר הם שצריכים לשחוט מהטעם הנ״ל היות וזה הבשר הוא עבורם יש לנהוג בו כתקנתם הם, והדברי מלכיאל סבור שטבחי המקום נתונים לתקנות ומרות המקום בו הם גרים ויושבים אף שתוצרתם נמכרת לעיר האחרת ואין תקנות העיר ההיא מחייבות במקומם הם ולכל היותר זכותם היא שלא להכניס את הבשר המובא מהחוץ לתחומם, אבל בנד״ד כשהטבחים מספקי הבשר הם ג״כ מת״א והעופות מביאים מהחוץ ושוחטים עבור ת״א לית־דין צריך בושש שאין שום רשות לעכב על שוחטי תל־אביב מלשחוט עבור בני עירם הם. וגם זאת למודעי לוא בנד״ד התובעים היו אנשי המושב באמצעות ועד המושב ולא השוחט מהמושב היה אפשר לבא מדין זכות מקום, לוא המקום היה דורש זכותו בנידון ומתקן תקנות שלא יבאו אחרים בגבולם. אכן בנדוננו התובע הוא רק השוחט ואנשי המושב כשלעצמם אינם תובעים בנידון כלום ואין להם שום התנגדות ששוחטי ת״א ימשיכו לשחוט במקומם.

אולם כל זה אמור לגבי השחיטה של עופות חברת ״האווז״ שהעופות אינם שייכים לאנשי המקום ואין להם כל חלק בהם ואין רצון תושבי ב׳ קובע לגבם — ולוא גם יהיה להם רצון כזה — אבל לגבי העופות השייכים לתושבי ב׳ ומסופקים על ידם לחברות הנ״ל, יש מקום לתביעת השוחט מב׳ לגבם לאור דברי ה״דברי מלכיאל״ הנ״ל, החולק על ה״דברי חיים״, וכל זה ביחס לתביעה הכספית וההפסד שנגרם לשוחט מב׳, אבל עצם השחיטה ברור שצריכה להעשות על ידי שוחטי ת״א כדברי ה״דברי חיים״.

לאור כל הנ״ל ביה״ד פוסק כפשרה קרובה לדין, כדלהלן:

        א.             אין השוחט מב' יכול לעכב את שוחטי ארגון שוחטי העופות של ת״א מלבוא לשחוט בב׳ עבור טבחי ת״א—יפו.

        ב.           עבור כל עוף מהעופות המסופקים לחברות הנ״ל מת״א ע״י אנשי ב׳ ממשקם הם — ישלמו שוחטי ת״א לשוחט מב' סך מאתיים (200) פרוטה.

        ג.              הוצאות המשפט: כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן בנוכחות הצדדים —

ביום כ״ז באייר תשי״ז (28.5.57).

תגיות