בס"ד


מס. סידורי:13068

גביית ריבית שנפסקה על ידי הוצאה לפועל על חיוב מזונות

שם בית דין:בית הדין הרבני לערעורים
דיינים:
הרב מצגר יונה
הרב איזירר חגי
הרב יפרח ישראל
תקציר:
בית הדין האיזורי קבע כי ריבית שנגבתה על ידי הוצאה לפועל אינה נכללת באיסור ריבית, אלא בכלל איסור גזל, ויש לבטלה, על כך הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול.
פסק הדין:
במקרה שהגיעו חובות הבעל להוצאה לפועל, לא נזקקים לו בית הדין ולא מפחיתים את החיוב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ז חשון תשע"א

 

בית הדין הרבני הגדול ירושלים

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:           

הרב יונה מצגר - אב"ד                  
הרב חגי איזירר - דיין

הרב ישראל יפרח - דיין

תיק מספר:

798549/5

תאריך:

כ"ז במרחשון התשע"א

 

(04/11/2010)

המערער:

פלוני

ת.ז:

 

המשיבה:

פלונית

ת.ז:

 

הנדון:

מזונות, מזונות, שונות אישות

 

פסק דין

נדרשנו בערעור לקבוע אם הדין נותן כדברי ביה"ד שריבית שנגבתה ע"י חוק פסיקת ריבית בהוצל"פ יש בה משום גזל, וכן לתת הוראה שבאם אכן לא ניתן על פי הלכה לאשר את הריביות שנגבו – אזי על בית הדין לכלול בפסה"ד הבסיסי בענין מזונות הוראה בדבר פטור מריביות.

ביה"ד האזורי קבע כי הלכה כדעת הרמב"ן שריבית שהוטלה בעל כרחו של לוה ואינה כתוצאה מפסיקה בין הלוה והמלוה אינה בכלל ריבית אלא בכלל גזל. והביאו הסכמה לזה ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ומהרה"ג ר' י.ש. גלבר בעל ספר נתיבות שלום העוסק בדיני ריבית. ביה"ד האזורי סבור שאת בעית הגזל אין לפטור ע"ס דינא דמלכותא דינא משום שיש ספק לגבי דינא דמלכותא במדינת ישראל ובארץ ישראל. ואנו מקבלים את דעתם ולא מטעמם. כלומר, גם לדעתינו אין כאן משום דינא דמלכותא, אבל לא משום שבא"י או במשטר שאינו מלכותי אין דינא דמלכותא דינא. הנמוק שלנו הוא משום שחוק פסיקת ריבית אינו מטיל את חובת הריבית באופן מוחלט על כל מאחר בפרעון אלא נותן כח ביד הערכאות כולל הוצל"פ לפסוק ריבית והחוק גם מאפשר לערכאות שיקול דעת אם לפסוק ריבית או לאו.

וזה נוסח ולשון סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א: "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף... רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו". ובפס"ד ע"א 2833/90 חוב אשר לא שולם במועדו נושא הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א 1961 מיום הווצר חובת התשלום ועד לתשלום בפועל.

מ"מ פסיקת ריבית היא חיוב שמופעל ע"י שפיטה ולפי כללי בתי המשפט והבנתם, והם יכולים גם שלא לפסוק ריבית. החוק אינו מחייב ריבית באופן של ציווי. גם יש לטעון שההוצל"פ כפופה לבית הדין שפסק את החיוב הבסיסי ובתי הדין יכולים להורות שהחוב לא ישא ריבית א"כ זה מגרע בתוקף הדינא דמלכותא [ולא נאמר כי כיון שיש מנהג קבוע בהוצל"פ לחייב ריבית הרי זה כאילו שהחוק גוזר כן].

דיון בדין אדם לאחר שהגיע להוצאה לפועל

אולם הגיע אלינו קונטרס מת"ח העוסק בפסקים שלפנינו והוא מעלה סברא שביה"ד לא צריך להזדקק לתביעה של הבעל כלל. כי הבעל בכך שלא שילם במועד שחויב על ידי ביה"ד גרם לכך שהאשה תתבע אותו בהוצל"פ, ויש מקום לומר שאין לביה"ד להזדקק לתביעתו כנגד הממון שנפסק ע"י הערכאות.

ולא נראו לנו דבריו. הרמ"א בחו"מ סי' כו פסק כי מי שתבע בערכאות והפסיד שאין אנו נזקקים לו. בדין זה נאמרו כמה טעמים:

א.     בזה שתבע בערכאות קיבל על עצמו את דיניהם. תומים ונתיבות בפי' א. וזה לא שייך בעניננו שהרי האשה תבעה בהוצל"פ.

ב.      יש לקנוס מי שתובע בערכאות-תומים. ונתיבות כתב שזה עיקר. וגם זה לא שייך לפי שהקנס הוא על עברה של הליכה לערכאות וחלול ה' אבל כאן הבעל לא פנה לערכאות ורק גרם לאשה שתתבע. ובנוסף, יש לדון אם ההוצל"פ היא שליח בי"ד כיון שאין זרוע אחרת לביה"ד וא"כ אין הוא בגדר ערכאות וצע"ג.

 

אולם למרות שדין זה אינו שייך לדינו של הרמ"א בסימן כו, מ"מ יש לדון מסיבה אחרת. במקרים שהבעל לא פרע משום שאין לו לפרוע אזי אינו נחשב כמאן דלא ציית דינא.

אולם במקום שהבעל יכול היה לפרוע ולא פרע, יש לו דין של מאן דלא ציית דינא וא"כ רשאי בי"ד שלא לדון בתביעות שלו, אם נגרמו כתוצאה מכך שהוא אינו ציית דינא. כמו כן, יש לבדוק אם כבר נכנסו לדין, אם יכולים להסתלק ולא לפסוק.

כמו"כ יש לשאול, מה יהיה הפתרון כאשר הבעל אינו יכול לפרוע, שאז אינו בגדר לא ציית דינא. אולם כאשר ביה"ד פסק פס"ד מחייב בעניני מזונות בודאי בררו שהוא יכול לפרוע ולכן הוה כמי שאינו ציית דינא.

המקור לכך הוא בגמ' סנהדרין כט, א שמר עוקבא לא רצה לשבת בדין של קרוביו שנתרחקו והוא כשר מדינא לשבת בדינם. טענו בעלי הדין שיש להם הוכחה שהלכה שקרוב שנתרחק כשר לדון. השיב להם מר עוקבא

"דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא ציתיתו דינא"

כלומר אינו פסול לדון אלא אינו רוצה ואינו מחויב לדון אותם משום שאינם צייתנים לדינא. ומעיר ע"ז בהגהות אשרי פ"ג סימן כ' ואע"פ שהדין מצות עשה הוא, אף על פי כן במקום שאדם יודע שאין נשמעין לו פטור מלומר להם הדין ושמעינן ממר עוקבא שלא רצה להזדקק לדין דבני חמוה וקרוב ונתרחק הוא משום דלא צייתי דינא. משמע שאינו חייב להזדקק לכתחילה וגם אם נזקק פטור מלדון או לומר להם את הדין. כלומר, פטור מלפסוק.

ובאור זרוע השלם כתב וז"ל:

יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא ... דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה, אעפ"כ במקום שאדם יודע שאין נשמעין לו פטור הוא מלומר (מלדון) להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה להזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק (ו,ב) תניא ר' יהודה אומר שניים שבאו לפניך אחד רק ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו (יבמות סה,ב) אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פירש רבנו יהודה בר נתן זצ"ל דבר הנשמע דכתיב הוכח תוכיח למי שיקבל ממנו ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכל לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

נראה שהאור זרוע קיבץ כאן הלכות אחדות שקרובות בעשייתן (שפעמים אין חובה לומר את דבר ההלכה) אבל אינן דומות זו לזו בטעמיהן. תחילה כתב בענין להזקק לדין שאין בעלי הדין צייתי דינא וזה כנראה מטעם זילותא דבי דינא או שבכה"ג לא נאמר המצוות עשה לדון דלא נצטוינו לדון כאשר הדין לא יקויים. הדין השני קשור בחשש ופחד של הדיין שמא החזק ירדפהו לדין וע"ז כתיב לא תגורו שכאשר נכנס לדין חייב להמשיך, וההלכה השלישית היא במצות תוכחה.

העולה מזה לדינא, שכאשר הדיין רואה שלפניו איניש דלא ציית דינא אין כלפיו מצות עשה לדון ובזה אין נפ"מ אם נכנס לדין או לאו. נראה ג"כ שאם נראה לדיין שבנדון זה יהיה הדין לטובת האיש שאינו מצית לדין (כאשר הדין לחובתו) שגם אז הוא פטור מלדון. כאשר הדיין רוצה להסתלק מחשש שמא הבעל דין ירדפהו או יזיק לו נפסק בשו"ע שאם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם זה משום שהממונה לרבים אינו יכול להסתלק אבל אם סבור שלא ישמע לו ויהיה זילותא דבי"ד נראה שאין הבדל בין ממונה לרבים או לאו, אדרבה כשהוא ממונה לרבים ולא ישמע לו יש זילותא דבי"ד טפי.

אמנם משמע מכל הנ"ל שיש פטור מלומר להם הדין. אבל אם ביה"ד האזורי בחר לומר להם הדין, אין אנו יכולים לבטל מפני כן את פסקו ולכן עלינו להכנס לגופו של ערעור.

לגופו של ערעור, כבר כתבנו לעיל את דעתנו שאין בפסיקת ריבית ע"י הוצל"פ משום דדינא דמלכותא דינא.

אולם להלכה למעשה, במה שביה"ד פסק שריבית שהאשה גבתה כבר באמצעות הוצל"פ תקוזז מהמזונות העתידיים, יש לטעון כי כיון שהמזונות העתידיים הם מזונות הילדים והאם רק אפוטרופוס עליהם (ועל קנית מזון ביגוד ויתר צרכיהם) אין לקזז מזונות העתיד בשעור הריבית שהאם גבתה. אמנם אם לאם יש ממה לפרוע את כספי הריבית שלקחה אזי יכול ביה"ד לומר לה שתזון את הילדים בכספי החוב שהיא חייבת. אולם אם אין לאם ממה לפרוע אזי אין ביה"ד יכול לומר לילדים צאו והתפרנסו מחוב אמכם שאין לה ממון לפרעו וא"כ אין לילדים ממה להתפרנס.

למסקנה, הערעור מתקבל בכפוף לאמור לעיל, ולכן:

א.     לגבי ריבית שכבר גבתה האשה, לא ניתן לקזז אותה ממזונות ילדים, אלא אם כן יש לאם יכולת לפרוע את חוב הריבית ממקור אחר מלבד המזונות.

ב.      לגבי ריבית שעשויה האם לגבות בעתיד, ביה"ד האזורי מציע להתרות בבעל שאם יאחר בתשלום מזונות יטיל עליו ביה"ד קנס חד פעמי. נראה שדבר זה אינו מביא לתקנה כי האב יכול שלא לשלם מזונות תקופה ארוכה ויטילו עליו קנס כעבור 6 חדשים ובזה יצא ידי חובת קנס חד פעמי ומכאן ואילך יהיה פטור. ואם כונת ביה"ד האזורי לקנוס מידי פעם בסכום שיצטבר מחיובי הריבית וזה יהיה רק קנס תאורטי בגובה הריבית והבעל לא ישלם פעמיים הרי זה זילותא דבי דינא. בערעור הנגדי תובע המערער פסיקה מפורשת שאין להטיל ריבית על חיובי מזונות.

 

לכן נראה כי לגבי מזונות עתידיים יתרו בבעל שאם הוא לא ישלם מזונות במועדם כפי שביה"ד הרבני פסק והאשה תצטרך לגבות מזונותיה ע"י הוצל"פ, לא יזקק ביה"ד לתביעותיו בענין הפסדים שנגרמו לו ע"י הוצל"פ.

 

ההצדקה שלא לקבל את הערעור הנגדי היא משום שאין ביה"ד צריך לעשות תקנה למאן דלא ציית דינא ועובר על פסקי ביה"ד. אמנם יש צורך דוקא לעשות תקנה לאשה שלא תכשל באסור גזל אלא שבהחלטה האמורה יבוא פתרון גם לאשה וכפי שיבואר.

הטענות בערעור הנגדי הן חמורות. כי בעצם יש בזה טענה שפסקי דין של ביה"ד הרבני עשויים לגרום גביה שיש בה חשש גזל, כפי שלכאורה היה במשך השנים עד כה. וגם לגבי נשים שאינם שומ"צ כל זמן שביה"ד אינו קובע שאין חיוביו נושאים ריבית ביה"ד גורם שתהיה על ידי הפס"ד הסתום עברה של גזל.

ויש מקום לדחות כי מאחר שנקטנו שבריבית בעל כורחו של לוה, אין אסור רבית ויש רק חשש של גזל א"כ כאשר אנו מתרים בבעל שידע שאם ימרה את הפס"ד ולא ישלם בזמן לא יקבל סיוע מביה"ד על נזקיו או הפסדיו בהוצל"פ ממילא מי שאינו משלם בזמן הרי הוא כמפקיר מדעת את ממונו לענין הריבית. כי הסיכוי שלא ייתבע בהוצל"פ ולא יחויב בריבית הוא רחוק ביותר ביחוד אם התובעת אינה שומ"צ.

גם אם האשה שומרת תומ"צ הרי בד"כ הנשים מורות היתר לעצמן לקחת הריבית משום שהבעל עיכב המזונות זמן רב ולכן במציאות אין הבעל סבור שיש לו יכולת להנצל מהפסד הריבית.

גם אם אינו בגדר שהפקיר נכסיו לגבי הריבית מ"מ י"ל שהבעל עשה את החשבון שלו בידיעה ובמזיד שכדאי לו לשלם ריבית ולמנוע המזונות לתקופה שהוא רוצה למנוע. יש כאן מצב של ידיעה והסכמה לעסקה של תשלום ריבית תמורת דחית פרעון. אמנם אין זה עסקה מודעת ומוסכמת בין הצדדים שיחול עליה אסור ריבית, אלא עיסקא חד צדדית של הבעל עם עצמו שנוח לו שיכופו אותו לשלם ריבית ובלבד שיוכל לאחר את הפרעון או להציק לאשה ולכן אין כאן שאלה של גזל.

אמנם יש בהוצל"פ גם שאלות הלכתיות אחרות, כגון שמכניסים את הבעל למאסר כאשר אינו משלם וגם אינם עושים חקירת יכולת. אולם כבר כתבנו שביה"ד כאשר פוסק מזונות אשה או ילדים הוא מתחשב ביכולת ועליו לקחת בחשבון את אפשרויות הגביה ולפיכך כאשר מגיע פס"ד של ביה"ד להוצל"פ חזקה שיש לאדם אמצעי תשלום ולכן אין צורך לחקירת יכולת על ידי הוצל"פ ולכן יכולים לכפות גם במאסר שיוציא את הכסף מהמחבוא ויפרע את המזונות או שילך לעבוד ולפרנס את אשתו (בהתאם לדין), ואין כופין אותו במאסר ללות כספים או לקחת כספים מידידים או משפחה.

בענין מה שכתבנו שמצד הבעל יש מעין הפקר מדעת, יש לצרף שאם לאשה יש הפסדים כתוצאה מהפגור בתשלום של הבעל הרי יש אופן שאם הבעל הרויח בממון שעיכב יש לה יסוד לתבוע את הרווחים בגלל דין הרמ"א בסימן רצ"ב ואמנם הש"כ חולק שהוי כמבטל כיסו אבל יש חולקים דהכא שאני שמחייבים את הבעל מדין זה נהנה וזה חסר או מנמוקים אחרים, ויש מקום גם לחייב את הבעל מדין חיוב המזונות שכל הוצאות האשה לצורך המזונות מוטלים עליו.

כל זה כתבנו להסביר, מדוע אין לביה"ד שפוסק מזונות להוסיף סעיף שאין חיוב המזונות נושא ריבית ומדוע תיגרם מכשלה ע"י ביה"ד.

 

עוי"ל שכיון שמדובר במזונות ילדים א"כ כיון שיש חיוב על הבעל לשלם עבור טיפול בהם נמצא שהוצאות וטירחה שהאם תשקיע ע"מ להשיג את המזונות של הילדים הרי האב חייב לשלם עבור הטיפול. דמה לי טיפול של הלבשה והנעלה ורחיצה ובישול או ריצות של האשה להוצל"פ ולגבות המזונות של הילדים. ולכן יש יסוד לחייב בריבית עבור הטיפול הראשוני והשוטף של האם בהוצל"פ על מנת להשיג את המזונות שפסקו לה. ואל יאמר המקשה א"כ שיש חיוב מן הדין לשלם את הריבית אולי לא הוי כריבית בעל כרחו וחזר איסור ריבית למקומו. י"ל שאינו כן כי מזונות אינם כהלוואה ולכן חל בזה דינו של הט"ז שמחויב לשלם כל מה שנזוקה האשה בהוצאות שהיו לה כדין ואין בזה אסור ריבית אלא פיצוי נזק. עוד י"ל – והוא העיקר – שגם אם יש הצדקה לחייב את הבעל בתשלום פיצוי מ"מ הוא מוטל עליו שלא בדרך הסכמית אלא בע"כ ולכן אין בזה משום ריבית.

כיון דאתינן לכך, יש לומר שבמזונות ילדים יש קולא נוספת דכיון שהילדים בהחזקת האם והיא בפועל אפוטרופוס שלהם וא"כ הגם שהאב ג"כ אפוטרופוס אולם האשה עושה כאן בפועל מה שהאב צריך לעשות והיא ממלאת את תפקיד האפוטרופוס לגבות מהאב את צרכי הילדים. א"כ מגיע לה שכר על תפקידה כאפוטרופוס, וא"כ הריבית היא זכות ממון לאשה בעוד שהקרן של הילדים כך גם לפי ההסבר הקודם של דמי טיפול. א"כ לפי שני הפרושים מגיע כל הריבית לאם בתור דמי טיפול או בתור תשלום לעבודתה כאפוטרופוס והקרן היא לילדים. א"כ נראה שאין כאן אסור רבית לכולי עלמא גם אם השכר שנותן לה הוא עפ"י דין כיון שהוי קרן לאחד וריבית לאחר.

 (-)חגי איזירר

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג ח' איזירר שליט"א בטוב טעם, הנני מסכים עמו בענין שאין כאן רבית, וכן אין דינא דמלכותא משני הטעמים. אך בענין החזר הגזילה שהאם לקחה איני מסכים עמו, כשבי"ד פסק מזונות לבת הם פסקו מה שהבת צריכה. וכשהאם גובה חוב עם תוספת ההוצל"פ הרי הבת אינה זקוקה לסך הנ"ל, והסך הנ"ל הלך לצורך האם, וא"כ זה גזל בידה ועליה להשיב וזה אינו קשור למזונות העתידיים, ומה שכתב שמה שגבתה הוא עבור דמי הטיפול שטיפלה להוציא את החוב מהוצל"פ זה דבר חדש, הרי כשהיא גבתה בהוצל"פ את הרבית לא בקשה שזה עבור שכר טירחא, ולכן היה עליה לפנות תחילה לביה"ד שיתרו בבעל למה לא משלם את המזונות ואזי ביה"ד יזמינו את האב ויתרו בו ויקנסו אותו כפי שיראה להם.

אך מאחר ויש הסוברים שאין כאן גזל כי הבעל מודע שכל פס"ד שלא נפרע הצד השני פונה להוצל"פ אזי הוא גרם לעצמו את הנזק שלא פרע בזמנו, ואם האשה גבתה הכל, הרי היא המוחזקת ואין האב יכול להוציא בלא ראיה. ואם עדיין לא גבתה, האב הוא המוחזק והוא רשאי לקזז את מה שחויב בהוצל"פ.

לפיכך הערעור נדחה, וכן הערעור שכנגד שטען לקבל את דעת המיעוט שזה רבית נדחה, כפי האמור שבמקרה דינן אין ריבית.

מן הראוי שכל בתי הדינים הפוסקים מזונות שיכתבו במפורש שהם מתרים בבעל שאם לא יפרע בזמנו, הצד השני רשאי לפנות להוצל"פ ומה שיפסקו עליו הוא מוחל מראש ושזה יהיה עבור שכר טרחתה.

 (-)ישראל יפרח

 

ראיתי מה שהשיב עלי ידידי הגר"י יפרח שליט"א. ברור הדבר כדבריו שביה"ד הפוסק מזונות ילדים ואינו פוסק דמי טיפול לאפוטרופוס הרי החוב הבסיסי של האב הוא היה מזונות הילדים בלבד.

אולם הסברות שכתבנו בענין דמי טיפול הם חלק ממערך נמוקים מדוע אין לביה"ד להוסיף בכל פס"ד למזונות שהפס"ד אינו נושא ריבית. על זה כתבנו שאין לעשות תקנה למאן דלא ציית דינא ואינו משלם מזונות שחויב בזמן. על זה הוספנו שגם אין להוסיף פיסקא זו כדי למנוע את האשה מגזל, כי לא ברור כלל שיש בפניה להוצל"פ לגבות החוב משום חשש גזל. כי גם אם יפסקו לה בהוצל"פ ריבית שאינו חייב מן התורה, מ"מ יתכן שהבעל הפקיר או מחל על הממון של הריבית או שיש צדדים שהממון מגיע לאשה ולכן התקנה הראויה כדי למלא אחר הנדרש בערעור הנגדי הוא שכאשר בי"ד פוסק מזונות אשה או ילדים יוסיף פיסקא "שאם הבעל לא יפרע את חיוב המזונות במועדו וע"י כך יגרום לאשה לפנות להוצל"פ לשם גבית החיוב לא ידון ביה"ד בתביעות של הבעל על הפסדים שהיו לו כתוצאה מהפניה להוצל"פ והוא לוקח על עצמו את התוצאות הנובעות מהתראה זו".

 (-)חגי איזירר

בפנינו ערעור, וערעור שכנגד, על פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי באשדוד מיום ו תמוז תשס"ח. כפי שצוין בתחילת פסק הדין הנ"ל: "בנידון שלפנינו חוייב הבעל בתשלום מזונות עבור בתו הקטינה בתאריך כ"ז אייר תשס"ג (29/5/03) ע"ס 1,500 ש"ח מידי חודש בחודשו, ומכיון שלא שילם מרצונו, פנתה האשה עם פסק דין של בית הדין אל ההוצאה לפועל כדי שיגבו את התשלום מהבעל". תשלום זה גבתה האשה עם ריביות כנהוג בהוצל"פ.

פסק הדין נושא הערעור (לפי דעת הרוב), עוסק בשתי שאלות שעולות כאשר נזקקים לאכוף פסק דין באמצעות הוצל"פ: א. איסור רבית. ב. איסור גזל.

ביחס לאיסור רבית, קבע ביה"ד האזורי שמאחר שיש כאן "רבית בעל כרחו" של הלווה, אין כאן איסור רבית, והיינו על פי דעת הרמב"ן שהביא הבית יוסף (יו"ד סי' קסה, וכפסק הרמ"א יו"ד סי' קסה סע' א, ונהי שיתכן ויש חולקים בענין זה, הרי בפנינו רבית שאינה מכח הלוואה ושאינה קצוצה, ולכן אין כאן חשש לאיסור דאורייתא).

ביחס לאיסור גזל, האריך ביה"ד האזורי בדין "דינא דמלכותא דינא", והעלה כי יש בענין זה "ספיקא דדינא".

לאור מסקנות אלו פסק בי"ד האזורי כדלקמן:

"אמנם לקמן נצדד כדעת הרמב"ן (שרבית בעל כרחו אינה רבית)... אלא שהיות ויש ספיקא דדינא מצד דינא דמלכותא... אין אם כן נפקא מינה אפילו לאחר ההכרעה כדעת הרמב"ן.

אלא שיש לדון מי הוא המוחזק: דאמנם האשה מוחזקת כיום בממון שגבתה על ידי ההוצאה לפועל עבור הריבית, אלא שהבעל מצידו מוחזק בממון של המזונות העתידיים שתובעת האשה ויכול הבעל לטעון 'קים לי' שהריבית שגבית עד היום היא שלא כדין, והממון שבידך הוא גזל, ותגבי ממנו עבור המזונות העתידיים שאני חייב לך, ולפיכך נחשב הבעל למוחזק...

אולם בנוגע לגביית מזונות העבר, מכיון שאם דינא דמלכותא דינא אין בעיה של איסור גזל, ובנידון דידן ספיקא דדינא הוא האם דינא דמלכותא דינא, דין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה".

עוד העלה ביה"ד האזורי כי:

"כשבית הדין מחייב את החייב בתשלום קנס על פיגורים בתשלום אין חשוב הדבר לריבית, ממילא עומדת לבית הדין הסמכות לקנוס את המאחר בתשלום מזונות אשתו או ילדיו בקנס באותו שיעור הקבוע בחוק ההוצאה לפועל. ואע"ג שמכח חוק ההוצאה לפועל יש להסתפק אם הדבר מחייב את המאחר בתשלום לפי ההלכה ואין זה גזל, לפי הדעות הסוברות שלא אומרים דינא דמלכותא במלכות ישראל בארץ ישראל, אבל לבית הדין ודאי קיימת הסמכות ההלכתית לקנוס".

ולכן:

"אם בית הדין יחליט לקנוס על פי אותם שיעורים הקבועים בהוצאה לפועל, אזי לא תהיה בעיה של איסור גזל" - אך היינו מכאן ולהבא.

לאור האמור החליט ביה"ד כדלקמן:

"א. לגבי חוב המזונות העתידיים שחייב האב לשלם לאשה עבור ילדיו, מתרה בית הדין באב שאם יאחר לשלם את דמי המזונות בזמן הפירעון שנקבע על ידי בית הדין, יקנוס בית הדין את האב בתשלום כספי חד פעמי לפי ראות עיני בית הדין.

ב. לגבי תשלומי העבר שעליהם לא התרה בית הדין באב, וממילא אין עילה לקנוס את האב על העבר - יש לשער את תשלומי הריבית שגבתה האם מהאב על ידי ההוצאה לפועל, וכן לשער את חובות המזונות העתידיים של האב לילדיו.

לגבי שיעור החוב העתידי יכול האב לטעון קים לי שהממון שגבתה האם על ידי ההוצאה לפועל אינו כדין, וממילא הממון גזל בידי האם, ומממון זה תיגבה האשה את פירעון חוב המזונות העתידיים.

אבל אם לאחר ניכוי חוב המזונות העתידיים עדיין נשארה יתרה בידי האם, אין האב יכול להוציא מידי האם את הכסף, דהמוציא מחבירו עליו הראיה". 

כבר בתחילת דברינו נאמר כי לאחר עיון בדברי עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א, מצטרף אני למסקנתו שיש לקבל את הערעור (ולדחות את הערעור שכנגד). מסקנה זו ביסס הרב איזירר על כר נרחב של נימוקים, שכל אחד ואחד מהם ראוי בפני עצמו, על אחת כמה וכמה בצירופם יחד.

למרות שדבריו אינם זקוקים לחיזוקים כלל, מאחר שמלאכת שמים היא, ברצוני להעיר מספר הערות ולחדד חלק מהנימוקים:

א. "אינש דלא ציית דינא"

הרב איזירר שליט"א כתב שדינו של המשיב הוא כמי ש"לא ציית דינא", והעלה כי "כאשר דיין רואה שלפניו איניש דלא ציית דינא, אין כלפיו מצות עשה לדון", וממילא "רשאי ביה"ד שלא לדון בתביעות שלו", בפרט כאשר תביעתו נוגעת לנזקים שגרם הוא לעצמו בשל אי ציות להוראות ביה"ד.

ברצוני לחזק את דבריו דוקא במישור העובדתי, תוך סקירה קצרה של התנהגות המשיב בתיק זה:

לצדדים ששה ילדים משותפים. במסגרת הטיפול בתביעות הצדדים פסק ביה"ד האזורי ביום יח אדר א תשס"ג (20/2/03) כי:

"ביה"ד מוציא פסק דין למזונות, ולפיו ביה"ד מחייב את הבעל במזונות 3 הילדים המוחזקים אצל האם בסך 4,000 צמוד לתו"י המשולמת לשכירים".

הבעל לא קיים את פסק הדין וביום כז אייר תשס"ג (29/5/03) נאלץ ביה"ד להוציא פסק דין נוסף:

"לחייב את הבעל עבור מזונות העבר שעד תאריך יח אדר א תשס"ג בסך 30,000 ש"ח. אופן התשלום: הבעל ישלם בכח חודש... 6,000 ש"ח בנוסף למזונות של החודשים הבאים".

במועד זה חל שינוי במשמורת הילדים, כאשר קבע ביה"ד כי חמשת הבנים יהיו בחזקת האב, ורק הבת הקטנה תישאר בחזקת האֵם. בשל שינוי זה הפחית ביה"ד את גובה המזונות, וחייב את הבעל עבור מזונות הבת בסך 1,500 ש"ח.

ביום כו סיון תשס"ג (26/6/03) הוסיף ביה"ד וכתב שיש "להיעתר חלקית לבקשתו (של האב), וחובתו לשלם את הסכום שהצטבר ב-3 תשלומים שווים כל אחד 10,000 ש"ח, וזאת החל מ- 1/7/03".

הבעל הגיש ערעור על החלטת ביה"ד האזורי, בו טען כי אינו מסוגל לעמוד בתשלומי המזונות שנפסקו בביה"ד האזורי (בסך 1,500 ש"ח).

ביום 21/1/05 ביה"ד הרבני הגדול נתן החלטה זמנית להפחית את גובה מזונות הבת, וכן הוציא עיכוב ביצוע על חובות המערער בשל המזונות שלא שולמו עד כה.

ביום יז שבט תשס"ו (15/2/06)  ביה"ד הגדול נתן פסק דין סופי בערעורו של הבעל. בתחילת פסק הדין הובהר כי "הנושא שעלה לדיון הוא חיוב המזונות שהוטל על המערער (הבעל) על ידי ביה"ד האזורי, ואשר הופחתו על ידינו בהחלטת ביניים, כמו כן עוכבו חובות העבר של המערערת... בגין מזונות הילדה".

בפסק דינו כתב אב בית הדין את הדברים הבאים:

"מן המסמכים עולה שמצבו של המערער אינו דחוק כל כך כפי שהוא מתאר. המערער רואה את מקצועו כמקבץ נדבות. לא מדובר בקיבוץ נדבות במובן הרגיל, אלא במקצוע שאדם מסגל לעצמו מרצונו. המערער משתכר בארץ בסכום חודשי של 5,000 ש"ח, וכן יוצא לחו"ל בין 3-4 פעמים בשנה... המערער משתכר מכתיבת מזוזות סכום של 2,000 ש"ח לחודש... מן האמור עולה שהכנסתו הממוצעת... אינה נמוכה, ומגיעה לסכום של 14,000 ש"ח לחודש!".

"בנסיבות אלו", כתב אב ביה"ד:

"יש בהחלט מקום להשיב את פסק דינו של ביה"ד האזורי על כנו, ולהחזיר את חיוב המזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש... על כן יש לבטל את פסק דיננו מיום... 21/9/05, ולקבוע שפסק דינו של ביה"ד האזורי יעמוד בעינו. כמו כן יש לבטל את עיכוב הביצוע שהוצאנו על חובותיו של המערער למזונות שלא שולמו על ידו".

אמנם בנושאים נלווים נחלקו הדעות בפסק הדין הנזכר, אך למעשה בענין זה נדחה ערעורו של האב כאשר ביה"ד פסק כי "עד גיל 15 ישלם האב כפי פסק הדין של ביה"ד האזורי". ברם, ביה"ד התחשב במצבו של הבעל והוסיף כי "הכספים שלא שולמו עד היום ישולמו החל מהיום בתשלומים של 750 שקל לחודש".

עוד קבע ביה"ד הגדול כי "מיום שתגיע הבת לגיל 15, יהיה חיובו של האב בסך 750 שקל, והאֵם תישא ביתר צרכי הבת" (דעת הרוב).

אך כפי שצוין בתחילת פסק דינו של ביה"ד האזורי נושא ערעור זה, האב לא קיים את פסקי הדין. צא ולמד כי משנת 2003 ועד היום, התגלה המשיב כמי ש"לא ציית דינא", כאשר באופן שיטתי מתחמק מקיום חובתו לציית להחלטות בית הדין האזורי וביה"ד הגדול.

חשוב להדגיש כי מדברים אנו בחובת האב לזון את צאצאיו שהוא גם חוב מוסרי וטבעי. בענין זה אמרו רבותינו כי המונע מצאצאיו מזונות "אכזרי הוא", ו"הרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו" (רמב"ם הלכות אישות פרק יב).

לאור עובדות אלו, אני מסכים לדברי הרב איזירר שליט"א, כי במציאות זו מוטב היה אילו ביה"ד האזורי כלל לא נזקק לתביעת המשיב בתיק זה, כאשר למעשה היה זה המשיב שהזיק את עצמו בכך שלא ציית לדנא. וכן להבא, אם לא ישלם האב מזונות ילדיו במועד בהתאם להוראות ביה"ד האזורי, לא יזדקק ביה"ד לתביעותיו בענין הפסדים שיגרמו לו על ידי הוצל"פ.

ב. אי אפשר לקזז חובות האֵם ממזונות הילדים

בענין מזונות העבר כתב ביה"ד האזורי כי יש לקזז את דמי הריבית שכבר גבתה האשה, מהמזונות העתידיים של הילדים. אם לאחר ניכוי החוב מהמזונות העתידיים, עדיין נשאר יתרה בידי האשה - אין האב יכול להוציא כספים אלו מידי האשה.

ביה"ד האזורי נימק את דבריו כך:

"אמנם האשה מוחזקת כיום בממון שגבתה על ידי ההוצאה לפועל עבור הריבית, אלא שהבעל מצידו מוחזק בממון של המזונות העתידיים שתובעת האשה ויכול הבעל לטעון קים לי שהריבית שגבית עד היום היא שלא כדין, והממון שבידך הוא גזל, ותגבי ממנו עבור המזונות העתידיים שאני חייב לך, ולפיכך נחשב הבעל למוחזק...".

מתוך  כך כתבו כי:

"יש לשער את תשלומי הריבית שגבתה האם מהאב על ידי ההוצאה לפועל, וכן לשער את חובות המזונות העתידיים של האב לילדיו. לגבי שיעור החוב העתידי יכול האב לטעון קים לי שהממון שגבתה האם על ידי ההוצאה לפועל אינו כדין, וממילא הממון גזל בידי האם, ומממון זה תיגבה האשה את פירעון חוב המזונות העתידיים. אבל אם לאחר ניכוי חוב המזונות העתידיים עדיין נשארה יתרה בידי האם, אין האב יכול להוציא מידי האם את הכסף, דהמוציא מחבירו עליו הראיה".

הוי אומר כי לדעת ביה"ד האזורי אף אִם האֵם מוחזקת בכספי האב, יכול האב לקזז את חוב האם מהמזונות העתידיים של הילדים. בנקודה זו אני חולק על ביה"ד האזורי.

בענין זה הרב איזירר שליט"א כתב כי אף אם נפסוק דאין בפסיקת הוצל"פ משום דינא דמלכותא דינא, ואף אם יש בהחזקה בכספי רבית אלו משום גזל, "יש לטעון כי כיון שהמזונות העתידיים הם מזונות הילדים, והאם היא רק אפוטרופוס עליהם אין לקזז מזונות העתיד בשיעור הרבית שהאם גבתה. אמנם אם לאם יש לה ממה לפרוע את כספי הרבית שנלקחה, אזי יכול ביה"ד לומר לה שתזון את הילדים בכספי החוב שהיא חייבת, אולם אם אין לאם ממש לפרוע, אזי אין ביה"ד יכול לומר לילדים צאו והתפרנסו מחוב אמכם שאין לה ממון לפרוע, ואם כן אין לילדים ממה להתפרנס".

אוסיף על דבריו, כי בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"א עמ' 333) כתבו לבאר שחיוב המזונות של הבעל לאשתו אינו חיוב "מתורת פריעת חוב, אלא החיוב הוא לתת לה מזונות כדי להתפרנס", ולכן "אם יתן לה ממון שלא תוכל לקנות בהם מזונות לא נפטר מחיוב מזונות". לפי הגדרה זו נקבע שם כי "אם האשה חייבת ממון לבעלה - אין הבעל יכול לנכות את החוב מדמי המזונות, משום שניכוי חוב הרי זה (אמנם) כנתן לה ממון, אבל לא מזונות" (שם עמ' 338). מתוך כך יובן גם מה שמבואר בשולחן ערוך (בתחילת סי' קיד) שהבעל יכול לתת לאשתו "אוכל" ולא דמים (מה שאין כן בהתחייבות לזון אדם אחר - עיין שו"ע חו"מ סי' ס סע' ג).

ניתן להביא לכך ראיה מדברי הרמ"א אה"ע סימן נב (סע' א). שם נפסק כי אם אבי הכלה אינו משלם לחתנו דמי נדוניה שהבטיח - "לאחר שנשאה ודאי לא יכול (החתן) לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו". בחלקת מחוקק (שם ס"ק ה) הוסיף כי "הוא הדין (אפילו) בפסקה היא עצמה (לתת נדוניא לבעלה) וכבר כנסה, אסור (לבעל) לבגוד באשתו אם אין לה מה ליתן - ופשוט הוא". הרי שאין הבעל יכול לקזז ולנכות דמי חוב שחייבת לו אשתו מדמי המזונות.

וראה עוד בפסק הדין הנזכר שהביאו סימוכין לכך מדברי המאירי, שבעסקו בדין אשה שחבלה בבעלה (בבא קמא פט:) כתב, שאף שהאשה חייבת בדמי חבלתו, מכל מקום כל עוד שלא גרשה בעלה "חייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים". ומשמע מדבריו שהבעל אינו יכול לנכות את המזונות עבור דמי חבלתו (עיין שו"ע סי' תכד סע' י). וראה עוד בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"ב עמ' 68 ועמ' 86, ח"ה עמ' 284 וחי"א עמ' 208).

מסקנה זו תובן היטב לפי דברי הפרישה (חו"מ סי' צז, אות מא) שכתב להגדיר את חיוב מזונות האשה שלא ב"תורת חוב" וכדין "בעל חוב", אלא "להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו".

בפסק דין אחר (ח"ב עמ' 86) הוסיפו לבאר, כי:

 "שונה הוא חיוב המזונות שאיננו חוב ממוני גרידא שהבעל חייב לאשתו כסף לצורך מזונות, אלא חיוב זה הוא חלק מעצם האישות. וכמו שיש שעבוד הגוף כחלק משעבוד האישות לעונה, שעבוד כזה כחלק משעבוד האישות הוא חיוב המזונות. שארה כסותה ועונתה - שלשתם יחד מהווים את שעבוד האישות של הבעל. שעבוד אישות הרי מעצם מהותו הוא שעבוד הגוף, כי הריהו מוטל על האדם עצמו. ומשום כך, שלא כבחוב ממוני המוטל רק על ממונו של האדם, מחויב האדם לעשות כל מה שביכולתו גם בגופו כדי למלא אחרי חיוב ושעבוד הגוף. ולכן כופים אותו בכל אמצעי כפיה ומאסר בכלל, לעבוד כל עבודה שהיא, למלוא חיוב המזונות המוטל עליו מכח שעבוד אישות". ובסיכומו של דבר (שם עמ' 88), "העולה מהאמור הוא, שחיוב מזונות אינו חיוב ממוני, המשעבד את הנכסים בלבד ככל חוב אחר, אלא חיוב אישי החל על האדם עצמו כחלק מחיובי אישות ומטיל עליו שעבוד הגוף. ומשום כך גביית המזונות אינה לפי כללי גביית חוב לענין 'סידור' (ראה שו"ע חו"מ סי' צז). ומשום כך גם הוא משועבד להשכיר עצמו לכל עבודה שהיא, וכופין אותו לזה בכל אמצעי כפיה שהוא, מה שאין כן בכל חוב אחר".

מכח הגדרה זו הנזכרת, הסכימו הפוסקים כי הבעל חייב במזונות אשתו גם כשיש לאשה יכולת להתפרנס משל עצמה (ראה רא"ש כתובות פ"ד את יד, חתם סופר ח"ג אה"ע א סי' קלא ד"ה ואמנם, ט"ז אה"ע סי' עא ס"ק ב, וכן מפורש במשנה כתובות קא,ב ושולחן ערוך אה"ע סי' קיד סע' י, וכן ראה בר"ן נדרים פח. ד"ה מתני', פד"ר ח"א עמ' 97).

ידוע כי הרמב"ם (אישות פי"ב הי"ד) כתב ככלל: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו - כך הוא חייב במזונות בניו".

מעתה הוי אומר, כי אפילו אם האשה עצמה חייבת כספים לבעלה, אין הבעל יכול לקזז חוב זה מדמי מזונותיה. על אחת כמה וכמה, שאין האב יכול לקזז חובות האם ממזונות הילדים שהם חוב עצמאי ונפרד.   

גדולה מזו, אפילו אם בני זוג ערכו ביניהם הסכם שיש בו כדי לפגוע בזכויות הילדים, אין הסכם זה פוטר את האב מחובותיו כלפי ילדיו. שכן, אין בכוחו של הסכם הנחתם בין ההורים לחייב את ילדיהם. בלשון אחרת, ההסכם מחייב רק את הבעל והאשה, שכן הם הצדדים להסכם וקשורים בו ביחסים המשפטיים ביניהם, אך אין בכך כדי לחייב את הילדים בנוגע לזכויותיהם כלפי הוריהם. כן פסקו בתי הדין הרבניים בענין זה: "הילדה לא צריכה לסבול מהסכמים שנערכו ונעשו על חשבונה" (פד"ר ח"ד עמ' 8), וממילא "כל ההסכמים הנערכים בין הורים בקשר להחזקת ילדיהם אין כוחם יפה לחייב את הילדים" (פד"ר ח"ח עמ' 166), שכן "פשוט שאין בידי ההורים להתנות תנאים ולערוך הסכמים על חשבונה של הילדה, ואין חבין לאדם שלא בפניו" (שם). "ברור הוא שהאב חייב במזונות בנו ולא האֵם. ואפילו אם האֵם פטרה אותו מחיובו, זה רק חשבון שבין האם לאב ולא בין האב לבן, כי החיוב לזונו ולפרנסו חל על האב ואין האם יכולה לפטור את האב מזה ולחוב את הבן, אלא החוב נשאר על האב" (פד"ר ח"ט עמ' 97).

ברור אמנם כי הסכם שבו האֵם התחייבה לפרנס ולזון את ילדיה יש לו תוקף ככל התחייבות כספית לכל דבר, וחייבת היא לעמוד בהתחייבות זו כלפי האב, ואינה יכולה לחזור בה (פד"ר ח"ג עמ' 170). מיהו אין בהסכם זה כדי ל"הפקיע" את החיוב המוטל על האב כלפי ילדיו, ולכן במקרה שבו הילד יסבול ולא יקבל את צרכיו הדרושים לו מן האם, ברור שהאב עומד בחיוביו (פד"ר שם), וכל שאין ביכולתה של האֵם לספק לילד את התחייבותה אז "הדר דינא", ולא פקע חיובו של האב (פד"ר ח"ד שם), או בלשון אחרת: "חיובו של האב כלפי הילד - חוזר וניעור" (פד"ר ח"ח שם, ועיין עוד פד"ר ח"ה עמ' 171, וכן ח"ו עמ' 225].

 

ברור אם כן, מאחר שהאב "מוחזק" בחובו לזון את ילדיו - ולא נולד כל ספק בחיוב זה, אין הוא יכול לפטור את עצמו מהחיוב זה הרובץ עליו בתורת ודאי, בטענה כי יש בידי אמם ממון השייך לו. על אחת כמה וכמה שלא יוכל האב לטעון טענה כזו כאשר קיים ספק אם הממון שבידיה הוא שלו (כמו בנ"ד). במציאות זו, האשה מוחזקת בכספים שבידה, והבעל מוחזק בחוב המוטל עליו לזון את ילדיו. ברור אם כן שלא תועיל טענת "קים לי" שיש בפי האב כלפי האֵם מכח הספק, לפטרו מחובתו לזון את צאצאיו.

כפי שהעיר הרב איזירר שליט"א, חילוק זה עצמו יש בו כדי להסביר מדוע אין כאן איסור רבית, שכן נמצא כי הקרן  - היא של הילדים, והריבית - היא לאשה.

ג. הוצל"פ - שליח של ביה"ד

מתוך הערעור הנגדי עולות שאלות יסודיות באשר לתפקודה של ההוצל"פ. גם בענין זה, אני מצטרף לדברי חברי שליט"א.

נדגיש כי בפנינו שאלה כפולה: א. אם זכאי הבעל להחזר כספי הרבית שגבתה האשה? ב. אם מותר לאשה לגבות את הרבית לכתחילה? 

הרי ידוע ומפורסם הוא כי לביה"ד הרבני אין מערכת גבייה ואכיפה עצמאית. לשם כך מדינת ישראל העמידה לרשותנו מערכת ממלכתית - הוצל"פ. מדי יום ביומו יוצאים תחת ידי ביה"ד הרבני עשרות פסקי דין למזונות, וללא יראת הזרוע הארוכה של הוצל"פ, היה כל איש עושה דין לעצמו, וכל הישר בעיניו יעשה. בלא כח האכיפה, הרי כל אדם היה פורע את חובותיו כפי ראות עיניו, ונמצאו אלפי ילדים ונשים הזקוקים לדמי מזונות נתונים לחסדי האב  או הבעל. צא ולמד מתיק זה עצמו, כי בלא סיוע של הוצל"פ ספק אם היו ילדי המשיב מקבלים את דמי המזונות המגיעים להם.

הנושא שאנו עוסקים בו, נוגע לעצם מעמדם של בתי הדין הרבניים בישראל. מעמד זה אינו רק שאלה של סמכות ויוקרה, אלא שאלה של כבוד התורה והעמדת הדת על תלה. במציאות הקיימת, ידוע לכל כי כאשר בית דין הרבני מחייב את אחד הצדדים, פסיקתו מחייבת ואין מנוס מלקיימה. מציאות זו היא שמאפשרת לביה"ד הרבני למלא את חובתו העיקרית - אכיפת דין תורה. בדרך זו, יום יום מתקדש שם שמים ברבים. בזה הוא ייחודו של ביה"ד הרבני בארץ ישראל - שהינו המערכת השיפוטית הרבנית היחידה בעולם שיש לה כח אכיפה ממלכתית ומחייבת, כאשר המדינה בעצמה מחוייבת בחוק, לאכוף את פסקי דיניה והחלטותיה. בהעדר זרוע זו של הוצל"פ, למעשה הציבור היה מדיר את רגליו מבית הדין הרבני, ומפנה את כל תביעותיו לערכאות מקבילות, מתוך טענה כי בין כה אין לביה"ד הרבני כח לאכוף את פסקיו. הלא בכך היה שם שמים מתחלל ברבים ר"ל, והיו משפטי התורה ללעג ולקלס חלילה. תפקידו של ביה"ד הרבני הוא לשמור על מעמד זה ולחזקו ללא הרף, שכן בכבוד שמים וכבוד התורה עסקינן.

בענין זה עלינו להיזהר מנתינת חצאי פתרונות. שכן אם המסקנה תהיה כי אין האב או הבעל יכול להוציא מידי האשה כספי הרבית שגבתה בהוצל"פ, אך מאידך אסור לאשה עצמה לפנות להוצל"פ, תיווצר מציאות בלתי נסבלת שבה דוקא בציבור הדתי תתרופף אכיפת פסקי דיניו של ביה"ד הרבני, ואין לך חלול ה' גדול מזה.

 

נוכח הבנה זו, חשוב להבליט דוקא את אותם הנימוקים שיש בהם כדי להעמיד את הדת על תלה, כפי שהיטיב לעשות הרב איזירר שליט"א. ונרחיב במספר נקודות:

1. כפי שכתב ביה"ד האזורי בפסק הדין נושא הערעור "אע"פ שלהוצאה לפועל אין סמכות מבחינה הלכתית לחייב קנס זה, אם נניח שאין דינא דמלכותא... וממילא הממון שנגבה על ידם הוא גזל בידי המקבל - אבל לבית הדין יש סמכות הלכתית לקנוס קנסות כשיש צורך בדבר וכפי שפסק השו"ע חו"מ סימן ב', וכן נוהגים היום בבתי הדינים הרבניים".    

תוך כדי דבריו (ביחס לשאלה אם יש לקנוס בעל שפנה להוצל"פ כדין מי שפנה לערכאות) העיר הרב איזירר שליט"א כי יש מקום לדון ולומר כי הוצל"פ היא "שליח בית דין כיון שאין זרוע אחרת לביה"ד". אמנם כפי שהעיר, טעם זה ב"צריך עיון גדול", אך כמדומני שעד היום ביה"ד הרבני פעל על פי הבנה זו. לפי תפיסה זו, הנחת יסוד קבועה היא כי ביה"ד הרבני מבקש לקנוס כל אדם שלא מקיים את פסק דיניו, והכל מותרים ועומדים על כך, למעט מקרים שבהם ביה"ד יודיע ויפרש אחרת. ונמצא כי הוצל"פ הינה הזרוע המבצעת של קנסות ביה"ד. בבחינת "עשה מה שישראל אומרים לך" גיטין פח,ב).

נדמה כי הסבר זה למעשה כולל בתוכו על כל החילוקים וההסברים שהעלה הרב איזירר. נדגיש כי במסגרת ערעור זה, די בדברים שכתב הרב איזירר, וממילא אני מעלה את הדברים לצורך העיון, לא להלכה ולא למעשה, ועוד חזון למועד.

לפי תפיסה זו, האשה אינה צריכה להחזיר את דמי הרבית גם אם יש לה כספים מלבד דמי מזונות הילדים, שכן אין כאן רבית ולא גזל, כי אם קנס של ביה"ד, וצ"ע. 

2. הרב איזירר שליט"א רמז בקיצור לדברי הרמ"א חו"מ סי' רצב. גם כאן נרחיב את היריעה: שם כתב הרמ"א כי אם הנפקד:

"הרויח במעות (שהיו מופקדים אצלו), בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם  בא בעל הפקדון ואמר 'תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי', והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא".

הש"ך (שם ס"ק טו) העיר כי הרש"ל חולק על דברי הרמ"א ו"פסק דאפילו תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא".

אך בעל ערוך השולחן (שם סע' כא) פסק כדברי הרמ"א בכותבו:

"כתב רבינו הרמ"א מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהם לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא עכ"ל. ויש מי שאומר דאפילו בכה"ג שעכבו ולא נתן לו המעות פטור דאין זה אלא מבטל כיסו של חבירו (שפטור כמבואר בירושלמי). ולי נראה כדברי רבינו הרמ"א דבירושלמי לא אמרו אלא כשגם הוא לא הרויח, אבל כשהרויח וזה תבעו תן לי ואני ארויח בהם חייב על להבא דאין זה גרמא אלא כגרמי, כיון שהרויח בהם, ולא גרע משדה שחייב כשבטלה, וכן נראה מדברי הגאון שהביא המרדכי [פ"ט דב"ק] ע"ש. ועוד: דאפשר דעיקר דין דמבטל כיס אינו אלא על העבר, ולא על להבא כשתבעו, אף אם לא הרויח בהם, ואם זה שנתן לשלוחו לקנות לו חטים ולא לקח ובא אליו וא"ל תן לי מעותי ואקח חטים ולא נתן לו אפשר דחייב כשהיה הריוח ברור, וכן נראה עיקר".

 

וזה לשון הירושלמי (בבא מציעא פ"ט ה"ג):

"המקבל שדה מחבירו כו' אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו - אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו - חייב... המבטל ספינתו וחנותו מהו".

בעל ערוך השולחן (שם סע' כ) הסביר את דברי הירושלמי וכתב:

"אמרינן בירושלמי... דהמבטל כיסו של חבירו, כגון שנתן לו מעות לקנות חטים וישב ולא לקח אף שהמשלח הפסיד ע"י זה את הריוח - פטור מלשלם, ואין זה רק כגרמא, וכ"ש בזה (כאשר הנפקד הרוויח בממון המפקיד) שלא עשה היזק להמפקיד, שהרי לא צוהו לעסוק בהם בעדו. ועוד איתא שם דהמבטל קרקע של חבירו - חייב לשלם. ופירשו הטעם מפני שההפסד ברור והוי כגרמי. ומבטל חנותו וספינתו של חבירו נשאר בספק ופסק הסמ"ג (עשין פ"ב) לקולא דפטור, אבל אם ההפסד ברור חייב לשלם (ששוב הרי זה כקרקע). ולפי זה גם במעות כשההפסד ברור חייב גם כן לשלם דהוי כגרמי (מיהו מנמק"י פ"ט דב"מ מתבאר דחיוב קרקע הוא מפני המנהג ע"ש, אבל מריטב"א משמע כמ"ש)".

ונראה כי הנחת היסוד היתה כי ב"מעות" ההפסד אינו "ברור", שכן לא כל אדם היה מסוגל להשתכר בהשקעת מעות, ובפרקמטיא שהיתה נהוגה בימי חז"ל, וגביית ריבית מגויים (שהיתה כרוכה בסכנה והפסדים) לא היתה נחלת הכל. מה שאין כן קרקע, שהיתה נחשבת בימי חז"ל לאפיק השקעה בטוח, שרווחיו ודאיים ומצויים. אך בימינו, כאשר קיימת מערכת בנקאית מסודרת בצד חברות שונות (החתומים על "היתר עיסקא") הנותנות שירותי השקעות ומציעים בפני הכל אפיקי השקעות מגוונות שאינן דורשות כל ידע, מאמץ, או כשרון - יכול כל אדם להשקיע את מעותיו בהיתר עם רווח מובטח מראש. אדרבה, דוקא רווחי קרקע הפכו בימינו לנחלת מומחים ועשירים. במציאות זו, כאשר המפקיד דורש את כספו בחזרה, והנפקד מסרב "ומבטל כיסו" מכאן ואילך - הרי שההפסד הוא "ברור", ולדעת ערוך השולחן יש כאן "גרמי" וחייב, דומיא למבטל קרקע של חבירו.

מעתה, יש מקום לומר כי כאשר אדם מסרב לקיים פסק דין, והאשה תובעת ממנו את כספיה, הרי שלפי דברי הרמ"א וערוה"ש זכאית האשה ו/או הילדים להפסדים. כל זמן ששיעורי הרבית שגובים בהוצל"פ מקבילים לשיעורי הרבית שיכול אדם להרוויח באפיקי השקעה מקובלים ומצויים לכל, הרי שזכאית האשה ו/או הילדים לגבות מהסרבן כספים אלו.

ונעיר כי כאשר המפקיד תובע את הפסדיו מהנפקד, כתב הסמ"ע (רצס ס"ק כא) "דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה - אין כאן משום רבית", וכן פסק ערוך השולחן (שם).

וכן ראה בשו"ת "שואל ומשיב" (תניננא ח"ד סי' קכג) שכתב כי:

 "נתתי לבי במעשה שהיה: אחד החליף מטבעות אצל אחד... וכאשר (הוקר) [הוכר], לא רצה השני לתת לו המטבעות ותבעו לדין, ולא רצה לעמוד בדין, והלך בערכאות. וסיפר לי האיש שיצא משפטו שחברו צריך לשלם לו ששה פ' כנימוסי הקרי"ה. ואני אמרתי בחופזי שאסור לקחת הריבית... ואח"כ התיישבתי שאין שייך בזה משום ריבית דהרי לא הלוה לו כלל, וזה עיכב מעותיו, ואף דמעכב כיסו של חבירו פטור, אבל משעה שתבעו שיחזיר לו, צריך להחזיר לו, ואין בזה משום ריבית דהוה ליה כגזלן. וראיתי בסי' רצב בחו"מ שמבואר כן בהדיא דאין בזה משום רבית כמו שכתב הסמ"ע, וזה ברור ופשוט... (ע"ש).

3. "מכשירי אוכלין"

עוד כתב הרב איזירר שליט"א כי "יש מקום גם לחייב את הבעל מדין חיוב המזונות, שכל הוצאות האשה לצורך המזונות מוטלים עליו", והוא הדין במזונות הילדים.

אף כאן נרחיב ונזכיר, כי סברא זו נובעת מההגדרה הרחבה של המושג "מזונות". הרמ"א (סי' ע סע' ג) כתב כי בכלל מזונות האשה חייב הבעל לתת לאשתו "עץ לבשל מאכלה". המקור לכך הוא בדברי הר"ן (כתובות כח,א ד"ה לא). שם הוסיף הר"ן (על פי התוספתא והירושלמי) וכתב בכלל מזונות גם "פתילה וכוס וחבית וקדרה". ומכאן נראה ש"מכשירי אוכלין" או "איכשורי מיכלא" (כלשון הר"ן שם) - הם בכלל מזונות".  

בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול (פד"ר חי"ב עמ' 190) כתב הרב א. שפירא (בדעת הרוב), שנראה לומר מסברא, שכל הוצאה הנעשית במטרה לקבל מזונות - נחשבת לחלק ממזונות האשה, וכל הכרוך בהשגת מזונות הוא בכלל המזונות עצמן:

 "כי אם האשה זקוקה להוציא ממון כדי לקבל את המזונות המגיעים לה, ובלי הוצאה זו לא יגיעו לידה, הרי זה חלק מהמזונות שלה. למשל אם האשה זקוקה לשכור מסגר לשבור המנעול של צורכי האוכל בבית כדי שתוכל לאוכלן, הרי זה מכשירי אוכלין, והוי כאוכלין עצמן. וזה ממש כמו שנותנים לאשה כלי בישול למזונות, שהם בכלל מזונות משום שבלעדיהן לא היו לה מזונות".

מתוך כך כתב הרב שפירא זצ"ל: כי אשה אשר היתה זקוקה לתבוע את בעלה לדין עבור מזונות, יש לחייב את הבעל בהוצאות משפט, וגם בשכר טרחת עורך הדין. דברים דומים כתב גם בהקדמתו לתקנות הדיון (שנת תשנ"ג). ועל דרך זו פסקו בפסק דין אחר (ח"ו עמ' 83), בנימוק "שגם דמי השגתם של המזונות - בכלל מזונות הם". וראה עוד בפסקי בתי הדין הרבניים (חט"ו עמ' 124), שכלל זה יהיה נכון גם בנוגע להוצאות האשה לצורך מימוש זכותה למדור - שהן בכלל מזונות (כמבואר בסי' עג), ולכן אם נאלצה האשה "לשכור עורך דין להתגונן נגד בעלה הרוצה לנשל אותה מן המדור נחשב כמכשיר למזונות, והוצאות המשפט ועורך הדין - עליו לשלם".

וכבר הזכרנו את דברי הרמב"ם שכתב כי "כשם שאדם חייב במזונות אשתו - כך הוא חייב במזונות בניו".

ברם, כאשר מדובר על פסק דין למזונות הילדים, הרי שלפי שני הנימוקים האחרונים, יתכן ותהיה האשה חייבת לייחד את הכספים שגבתה מהוצל"פ (בתורת גרמי או מכשירי אוכלין) לטובת הילדים, וצ"ע (מה שאין כן לנימוקים נוספים שכתב הרב איזירר).

מאחר שראיתי בכתב הערעור טענה בקשר להצמדה, חשוב להזכיר כי בפסק הדין הראשון למזונות בתיק זה כבר קבע ביה"ד באופן מפורש, כי סכום המזונות הוא "צמוד לתו"י המשולמת לשכירים".

ד. ניסוח פסקי הדין

אני מצטרף לדברי הגר"ח איזירר שליט"א כי כאשר ביה"ד פוסק מזונות האשה או הילדים, ימצאו כל הספקות פתורות אם יוסיפו ויכתבו: "אם הבעל לא יפרע את חיוב המזונות במועדו, ובשל כך יגרום לאשה לפנות להוצל"פ לצורך גביית החוב, לא ידון ביה"ד בתביעות הבעל על ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהפניה להוצל"פ, והוא לוקח על עצמו ועל אחריותו את התוצאות הנובעות מהתרעה זו".

יחד עם זאת, נראה לענ"ד שיש בפתרון זה חשש, ולו למראית עין, של תחושה שאין לביה"ד סמכות לאכוף את פסקיו. הרי כפי שכבר למדנו ממציאות "מרוץ הסמכויות", ערכאה שצריכה לקנות סמכות בכל תביעה ותביעה - הופכת לערכאה חלשה ולא משמעותית. על כן לענ"ד, הפתרון הראוי הוא בפרסום קביעה זו ברבים כעובדה מוגמרת, בבחינת "למען הסר ספק".

רצוי לדון עוד בענין זה, אך מאחר שאין לכך נ"מ לערעור שבפנינו, אין כאן המקום להאריך.

סוף דבר, הלכה למעשה, הנני מצטרף לדברי הרב איזירר שליט"א, יש לקבל את הערעור בכפוף להערותיו, ולדחות את הערעור שכנגד.

 (-)יונה מצגר

לאור האמור לעיל ביה"ד פוסק:

א.     הערעור של האם פלונית מתקבל והריבית שכבר גבתה ע"י הוצל"פ אין לקזז אותה ממזונות הילדים בעתיד, גם אם יש לאם ממון משל עצמה להשיב את הריבית.

ב.      מן הראוי שביה"ד האזורי יוסיף בכל פס"ד מזונות (שעשוי להגבות ע"י הוצל"פ) שאם הבעל יאחר בתשלום המזונות כפי שביה"ד פסק והאשה תצטרך לגבות המזונות ע"י הוצל"פ לא יזדקק ביה"ד לתביעותיו בענין הפסדים שנגרמו לו ע"י הוצל"פ.

ג.       דרישתו של הבעל בערעור הנגדי להורות לבתי הדין שבפסקי הדין למזונות יכתב שאין לגבות ריבית על חיובים שבפס"ד – נדחית, ואין לעשות תקנות למען מי שלא ציית דינא, והתקנה הראויה היא כנ"ל בסעיף ב'.

 

ניתן ביום כ"ז במרחשון התשע"א
(04/11/2010)

 

 

 

הרב יונה מצגר - אב"ד

הרב חגי איזירר - דיין

הרב ישראל יפרח - דיין

 

 

 

 

 

 

 

 

תגיות