בס"ד


מס. סידורי:13030

תשלום דמי שימוש והשבחת הדירה ע"י האשה

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב אושינסקי יצחק
תקציר:
בני זוג שהתגרשו לפני כמה שנים באו עם תביעות, אחד כנגד השני.
הגרוש טוען שגרושתו לא פינתה את הדירה במועד שנקבע בפסק, אלא כחמישה לאחר מכן. ע"י הוצאה לפועל. וכאשר פינתה את הדירה לקחה איתה את תכולת הדירה כנגד הסיכום בפסק.
וכן הוא מבקש שגרושתו תסגור את התיק שפתחה בהוצאה לפועל כנגדו בסכום 210 אלף ש"ח. (כייון שבהסכם היה חייב לה 40 אלף דולר, והיא הצמידה חוב זה למדד) לטענתו הוא פרע חוב זה בקיזוז דמי השכירות אותם הייתה חייבת משום עיקוב היציאה מהדירה.
הגרושה טוענת שלא הייתה צריכה לפנות את הדירה לפני שהגרוש ישלם לה את ה40 אלף. ולכן לא צריכה לשלם שכירות. ולגבי תכולת הדירה, היא השאירה חלק מהרהיטים וכן יש לחשב את ההוצאות שהיו לה על השבחת הדירה.
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' כסלו תש"ע

 

אורות המשפט כרך ג עמוד קסא

בפנינו תביעה לחיובים הדדיים, כאשר האשה לא פינתה את הדירה במועדה, ומנגד, הנתבע (הבעל לשעבר) לא שילם לאשה את המגיע לה, כפי שיבואר. בנוסף, בפנינו תביעות האשה להשבחת נכס הנתבע בדרכים שונות, ויפורט להלן.

בפנינו בקשה מתאריך 16. 12. 09 להבהרת פסק דין ועיכוב הליכים.

המבקש טוען כי המשיבה ביזתה את בית הדין, כאשר לא ביצעה את פסק הדין מתאריך ח' תמוז תשס"ג 30. 7. 8(תוכנו יפורט להלן) ולא פינתה את הדירה במועד שנקבע. לדבריו, המשיבה פינתה את הדירה רק לאחר הוצאת צו פינוי בכח ע"י ההוצאה לפועל, וזאת בתאריך 90. 01. 02, חמשה חודשים ושנים עשר יום לאחר המועד שנקבע בפסק דין הנ"ל.

כן טען כי המשיבה פינתה את כל תכולת הבית, וזאת בניגוד למה שנקבע בפסק דין הנ"ל.

לטענתו, המשיבה פתחה תיק להוצאה לפועל ב"סך דמיוני" של 210, 000 ש''ח, והוא מבקש לעכב ההליכים בהוצאה לפועל.

בהחלטתו מתאריך י' שבט תש"ע, בית הדין העביר את הבקשה לתגובת הצד השני בתוך 30 יום. כן נקבע כי עד לבירור הענין, האשה מנועה מכל פעולה שהיא, בתיק שפתחה בהוצאה לפועל.

דיון בתביעה זו התקיים בתאריך א' אדר תש"ע 01. 2. 51.

טרם נפרט טענות הצדדים בדיון, נזכיר את הרקע שהוביל לתביעות ההדדיות של הצדדים, להחלטות בין הדין בגינן ולדיון שהתקיים בפנינו.

הצדדים גרושים כבר משנת תשס"א 1002.

פסק דין כולל ניתן בתאריך ח' תמוז תשס"ג 8. 7. 03 בתביעת הבעל לחלוקת רכוש שנכרכה לתיק הגירושין שפתח. בפסק דין הנ"ל (ניתן ברוב דעות) נקבע כי הדירה ברחוב נ. בעיר ק. הרשומה ע"ש הבעל, תישאר בבעלות הבעל בלבד. עוד נקבע כי האשה תמשיך להתגורר בדירה ללא תמורה, עד חודש מאי 9002(עת יגיע הבן לגיל81). במועד זה תפנה האשה את הדירה ובמעמד פינוי הדירה תקבל האשה מיד הבעל סך 40, 000 דולר. עוד נקבע (בסיום פסק הדין, טרם סיכום הדברים) כי בעבור כל חודש עיכוב בפינוי הדירה, תחויב האשה בשכר דירה מלא. כן נאמר כי עד למועד הפינוי תשתמש האשה עם הילדים במטלטלין המצויים בבית, ולאחר המועד הנ"ל יחולקו המטלטלין בשווה בין הצדדים. בסיום ההחלטה נקבע כי החסכונות ושאר הזכויות הכספיות הרשומות ע"ש הבעל, יהיו שלו בלעדית, וכנ"ל אודות זכויות הכספיות של האשה הרשומות על שמה, שיהיו לאשה לבדה.

פסק דין זה היה סופו של ה"סיבוב הראשון" שבין הצדדים.

ה"סיבוב שני" נפתח בבקשה של האשה שהתקבלה בתאריך 31.5.09, תחת הכותרת "בקשה לעיכוב פסק דין לפינוי עד להכרעה בתביעת המזונות והמדור שהוגשה לבית המשפט לעניני משפחה". בבקשתה עותרת ב"כ האשה להורות על עיכוב ביצוע פינוי האשה מהדירה הנ"ל, עד למתן פסק דין בתביעת המזונות ומדור שהגישה האשה לבית המשפט. עוד מציינת כי פנתה בבקשה זו לבית המשפט לעניני משפחה, אולם שם נקבע כי הסמכות לדון בבקשה זו נתונה לבית הדין, שהרי ההחלטה על הפינוי ניתנה על ידו במסגרת פסק דין, ובית המשפט נעדר סמכות לכך. לטענתה, האשה נעדרת הכנסה (אף לא קצבת דמי אבטלה) ובביתה גדלים קטין (יליד מאי 19) ושני חיילים בשירות סדיר. למשיב בית גדול בבעלותו והוא נהנה ממשכורת גבוהה, כך לדבריה.

כבר עתה יש להעיר, ה"קטין" - נשוא הבקשה - הינו כבר בן 18 שנה (מתחילת חודש מאי 09, וכן גם צויין בפירוש בפסק דין הנ"ל שקבע שהאשה תפנה את הבית רק כאשר הילד יגיע לגיל 18 שנה). לבוא עתה ו"לנפנף" בבקשה כמה פעמים ב"קטין" העלול להיזרק לרחוב, אין בכך מן ההגינות.

תוכן הבקשה הינו בקשת חמלה על האשה, בתיאור כל הקשיים אותם חוותה במשך השנים עד עתה, אשר לאור כך יהיה קשה לה להיוותר עתה ללא קורת גג. ואכן, בהנחה שהעובדות משקפות את האמת, התיאור מעורר חמלה, אך פסק דין ראוי שיתן ביטוי להלכה לאמת ולדין.

בתגובתו לבקשה הנ"ל, העביר כב' אב"ד את הבקשה לתגובת הצד השני.

בקשה שניה מצד האשה התקבלה בתאריך 1.6.09, וכותרתה "בקשה להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל עד לאחר שתינתן החלטה בבקשתה של האשה לעיכוב הליכי פינוי, שהוגשה לבית הדין הרבני". נראה מהדברים כי המשיב, במקום להגיבל בקשתה הראשונה של ב"כ המבקשת, כפי שהורה לו בית הדין, בחר להתעלם, ובמקביל פנה להוצאה לפועל כדי לסלק את המבקשת מהדירה. ב"כ האשה מלינה על כך, ודורשת עיכוב ביצוע הליך הפינוי עד לקבלת תגובתו של המשיב, כפי שנדרש ממנו ע"י בית הדין, ועד למתן החלטה ע"י בית הדין בבקשתה הראשונה.

שוב ציינה שהאשה מבקשת את רחמי בית הדין.

יש להדגיש כי בקשה זו מתקבלת חודש לאחר מועד הפינוי שנקבע ע"י בית הדין בפס"ד הנ"ל. נראה כי התובעת מנצלת את העובדה שעדיין לא ניתנה החלטה בבקשתה הקודמת כדי שלא לפנות את הדירה. עדיין לא עולה שום טענה אודות התשלום שאמורה לקבל בעת פינוי הדירה - מה קודם למה, התשלום או הפינוי -וכיוצא בזה, רק כעבור זמן יצוצו טענות מעין אלו.

בתגובתו לבקשה זו כתב כב' אב"ד כי פסק הדין מתאריך ח' תמוז תשס"ג 8. 7. 03 הינו חלוט, ואין בדברים שהעלתה המבקשת כדי לשנות את ההחלטה הנ"ל או לעכב את ביצועה. עוד הוסיף: "כל הטענות שהעלתה ב"כ המבקשת אינם טיעונים משפטיים". עוד ציין כי למבקשת היו שש שנים כדי להכין את עצמה לרגע הזה, וכן הדגיש כיעם הפינוי יהיה למבקשת 40, 000 דולר (בהתאם לפס"ד הנ"ל), כך שיהיה בידה די והותר כדי לשכור לעצמה דירה לכמה שנים. משכך, נדחתה בקשתה על הסף.

בקשה שלישית מאת האשה התקבלה בתאריך 16. 8. 09 וכותרתה "בקשה למתן הוראות בענין מועד התשלום למבקשת ומועד פינוי הנכס". פה כבר מבקשת את עזרת בית הדין לתת הוראות בדבר מועד ואופן התשלום לאשה בסך 40, 000 דולר.

מה קודם למה - האם חייבת לפנות את הדירה קודם לקבלת הכסף או רק לאחריו. בעתירתה מציינת כי האשה אינה יכולה לפנות את הדירה מבלי שתקבל את חלקה בכספים ולא תוכל לשכור לעצמה דירה אחרת. לדבריה, המשיב מסרב לתת למבקשת את חלקה בכספים, הלכך אין באפשרותה לעזוב את הדירה.

בבקשתה אינה מציינת כי קיימים חילוקי דעות באשר לסך שאמורה עתה האשה לקבל (מאחר ולא פינתה את הדירה במועדה), ובעצם מציבה אולטימטום – פינוי הדירה רק תמורת סכום מלא של 40, 000 דולר. לפיכך מבקשת עכוב הליכי פינוי האשה מהדירה, עד לתשלום הסך המלא ע"י המשיב. עוד בקשה להורות כי הסך של 40, 000 דולר ישולם לחשבון נאמנות שייפתח ע"י ב"כ שני הצדדים, ויועבר לאשה ביום פינוי הדירה.

ב"כ האשה אינה מציעה כי הסך הנ"ל יופקד בנאמנות עד להכרעת בית הדין באשר לקיזוז בגין האיחור בפינוי, אלא רק שמלוא הסכום יועבר מחשבון הנאמנות לאשה בעת הפינוי.

בבקשתה ציינה ב"כ האשה כי המשיב סירב להצעה הנ"ל.

בהחלטתו מתאריך י"א אלול תשס"ט 31. 8. 09 כתב כב' אב"ד: "ההחלטות כבר ניתנו, ויש לבצען כלשונן וככתבן. במידה ולא יבוצעו, אזי הסמכות לכך נתונה להוצאה לפועל". בתורה שבע"פ פירש דבריו (במסגרת הדיון שהתקיים) כלפי נשוא הבקשה, דהיינו אין מקום לעכב את ההליכים בהוצאה לפועל לפינוי האשה מהדירה.

כאמור, דיון בבקשת הבעל לשעבר, התקיים בתאריך א' אדר תש"ע ב"כ המבקש מציג את בקשתו: יש פס"ד חלוט משנת 2003, ויש לקיימו ככתבו וכלשונו, לפיו אם האשה לא תפנה את הדירה, היא תשלם שכר דירה, וכן תשלם מחצית מהמטלטלין (מדובר בבית פרטי, בית גדול בן 3 קומות). המשיבה פינתה את הדירה רק בתאריך חמישה חודשים מאוחר יותר. לטענתו ב"כ המשיבה הצמידה את הדולר לשנת 3002(הכוונה לתשלום 40, 000 דולר) ופנתה לגבייה בהוצל"פ. לטענתו, המבקש שילם לאשה את הסך הנ"ל, בניכוי דמי שכירות עבור 5 חודשים. הוא גבה דמי שכירות בסך5000 ש''ח לחודש, עבור 5 חודשים ו12 - יום. כן קיזז את חלקו בתכולה, משום שלטענתו האשה לקחה את כל התכולה.

ב"כ המבקש מציג מסמך כי לאחר הקיזוזים שסבר שיש לקזז, הוא שילם למשיבה סך93,000 ש''ח. לדבריו הוא קיזז 30, 000 ש''ח מחלקה של האשה עבור התכולה, שלא קיבל את מחציתה כפי שנקבע, ואת השאר קיזז בעבור דמי שכירות של חמישה חודשים ו12 - יום, ע"פ סך של 5000 ש''ח לחודש, כפי שכבר טען. כל זאת קיזז מסך כולל של 40,000 דולר נכון להיום, ללא הצמדה מהתאריך הנ"ל.

ב"כ המשיבה טוענת כי היא פנתה למבקש כדי לבצע את התשלום והפינוי במקביל. פנתה לבית הדין במאי 09 ובקשה לעכב את הפינוי. פנתה שוב באוגוסט כדי לקבל הוראות כיצד לבצע את הפינוי. בקשה חשבון נאמנות להפקדת סך הפיצוי שנקבע, אך לטענתה ב"כ המבקש לא הסכים. המבקש ביצע קיזוזים על דעת עצמו. "בית הדין הפנה אותנו להוצל"פ, וכך עשינו", סיימה. ב"כ המבקש מכחיש כי ב"כ המשיבה פנתה אליו בענין הנאמנות, ב"כ המשיבה מודה שעשתה זאת רק באמצעות הטלפון ולא במכתב, ב"כ המבקש מכחיש שיחת טלפון כזו.

לשאלת בית הדין השיבה ב"כ המשיבה כי האשה אינה מוכנה לשלם שכירות כלל.

לטענתה האשה גרה שם משום שהמבקש לא רצה לשלם לה.

ב"כ המבקש טוען כי היתה לו התכתבות עם ב"כ המשיבה לפני מאי 09 כדי שתפנה את הדירה (מציג מסמכים).

באשר לתכולת הדירה, הבעל (לשעבר) שינה את גרסתו במהלך הדיון. אם בתחילה טען כי האשה לא השאירה לו שום חפץ מהתכולה המקורית, אזי בסיומו של הדיון הודה המבקש כי האשה השאירה ארון בחדר, הותירה שני סלונים ושלחן אוכל עם כיסאות, אך לטענתו הם היו במצב לא טוב.

ב"כ המשיבה מציינת בפני בית הדין כי המשיבה התקינה שער בסך 12, 000 ש''ח (מדובר בית פרטי. הכוונה לשער של הבית), היא השביחה את הנכס, תקנה צנרת.

ועוד הוסיפה: "אם הוא רוצה להתפלמס, אז צריך לדבר גם על הכבלים של החשמל. את השער היא עשתה בשנת 2006". המבקש מגיב כי היה כבר שער טוב ויפה(כך זכורה לי תגובתו, מעבר לאמור בפרוטוקול. מציג תמונה של השער הקודם). המשיבה טוענת כי השער לא עבד, ניסו לתקן אבל המנוע התקלקל. כן מספרת שהתקינה דוד שמש בסך 1300 ש''ח. לשאלת בית הדין משיבה האשה כי כאשר היא החליפה את השער היא לא שיתפה את המבקש ולא דרשה ממנו כלום. השער הקודם היה בן 26 שנה.

ב"כ המבקש שב וטוען כי הוא ביקש מהמשיבה עוד לפני מאי לפנות את הדירה, אך היא לא הגיבה. המשיבה פנתה לכל הערכאות כדי לעכב את הפינוי, וכולם דחו אותה על הסף. כן טען כי אין להצמיד את הדולר לשנת 3002.

באשר להחלפת הצנרת, המשיבה טוענת כי המבקש ביקר בבית בזמן החלפת הצנרת ואמר לפועלים איך ומה לעשות. המבקש מכחיש, לדבריו ידע שהיתה נזילה בבית אך האשה לא רצתה לתקן. הוא כופר בחובתו לתקן זאת, מאחר והוא לא גר בדירה.

עד כאן העובדות הנצרכות להכרעת הדין.

ועתה אפרט את פסק הדין במקביל לשאלות העולות:

א. הצמדה

ב"כ האשה טוענת כי את סך 40, 000 דולר שנקבעו בפסק הדין הנ"ל משנת תשס"ג, יש להצמיד לשער הדולר בעת ההיא.

בענין זה מקובלת עלי עמדתו של כב' אב"ד, שסך זה צמוד רק לשער הדולר שביום הקבוע לפינוי הדירה, קרי - מאי 09.

ואבאר. אם היה נקבע סך זה משום חוב שהבעל היה חייב לאשה טרם הגירושין או משום דבר מה שווה ערך שאמור להיות שייך לאשה, וזהו ערכו, היה מקום לדון בשאלת הצמדה (כדי שהחפץ או תמורתו לא יאבד מערכם). אולם המעיין בפסק הדין הנ"ל יבחין כי סך זה נקבע באופן בלתי תלוי, כפיצוי מסויים לאשה ע"פ שיקול דעת בית הדין. כבר הוער בפסק הדין הנ"ל כי הבעל הסכים לתת לאשה סכום של 100,000 ש''ח כפיצוי, אולם לדעת בית הדין סכום זה נמוך במיוחד, עקב העובדה כי האשה הכניסה לחשבון הבעל מעבודתה סך דומה. וקבעו שיש להתחשב בכך בקביעת גובה הפיצוי.

הרי ודאי שכוונת הדיינים בפסק דין ההוא היתה לקבוע כי בעת הפינוי ישלם הבעל לאשה סך זה כפיצוי, כפי שיהיה שערו של הדולר בעת ההיא, בעת מתן הפיצוי.

יש לציין כי בפסק הדין לא מצוין בפירוש יום מסויים בחודש מאי, אולם ב"כ המבקש הבין שהכוונה ל 8 לחודש (יום הגיע הבן לגיל 81), ואנו נאמץ מועד זה.

שער הדולר ב 8 לחודש מאי 09 עמד על סך 4.101 ש''ח, ממילא הפיצוי בסך 40,000דולר שווה לסך 164,040 ש''ח. החשבונות מכאן והלאה יהיו בהתאם לסך זה.

ב. קיזוז מסך הפיצוי בגין אי מילוי התחייבות בהשארת תכולת הבית

לאור הודאתו של המבקש בסוף הדיון כי האשה אכן השאירה חלק מתכולת הדירה (מהתכולה הישנה), אין מקום לחייב אותה מעבר לכך. במשך השנים האחרונות, האשה השתמשה בתכולת הדירה, כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל משנת תשס"ג, ואין לצפות שתחזיר את הציוד במצב חדיש. ברבות השנים האשה רכשה לעצמה תכולת דירה חדשה, החליפה מוצרי חשמל, ואינה חייבת להשאיר מזאת כלום למבקש. גם מה שבלה או התכלה, אינו באחריותה, שהרי זוהי דרך השימוש. בכך שהשאירה את הציוד הישן שהיה בדירה, מילאה את חלקה בהשארת מחצית מתכולת הדירה. העולה מהדברים, מה שקיזז המבקש מחלקה של האשה בעבור התכולה שלא קיבל לטענתו, סך 30,000 ש''ח, היה שלא כדין, ועליו להשיב (לשלם) למשיבה סך זה.

ג. חיוב בדמי שכירות בעבור החודשים שלא פינתה את הדירה

(דמי שימוש)

כפי שהוצג לעיל, המשיבה, באמצעות באת כוחה, עשתה כל שביכולתה כדי לעכב את פינויה מהדירה. מאמץ זה התבצע בכמה שלבים: בתחילה בבקשת חמלה ורחמים, לאחר מכן נתלתה בכך שלא התקבלה תגובת הצד השני. מבחינת בית הדין, עצם העובדה כי המבקש פנה להוצאה לפועל לפינוי האשה מדירתו, זוהי התגובה ההולמת ביותר המביעה את רצונו וכוונתו, אף שאין לקבל בסלחנות את העובדה שלא הגיב לבית הדין, למרות שנדרש לכך. לאחר מכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, באמתלא שהמבקש אינו מוכן לשלם לה את הסך שנקבע בפסק הדין הנ"ל.

ואמנם, ב"כ המשיבה פנתה במכתבה לבית הדין שיורה על הפקדת כל הכסף הנדרש 40,000(ש''ח) בנאמנות אצל באי כח הצדדים, אולם אז, לאחר האיחור בפינוי, עמדה כבר תביעתו של המבקש לקיזוז חודשי שכירות מהתשלום המלא, כך שודאי שלא היה מסכים לכך.

יתירה מכך, ב"כ המשיבה לא פנתה בהצעתה זו למבקש או לבא כוחו בכתב או בע"פ (ע"פ הכחשתו), אלא רק לבית הדין. עובדה זו כשלעצמה מצביעה על ניסיון "לדחות את הקץ" ע"י הגשת בקשות, המהוות "עלה תאנה" להצטדקות בדבר ניסיון כנה למציאת פתרון.

עוד נוסיף, בעתירתה מציינת כי האשה אינה יכולה לפנות את הדירה מבלי שתקבל את חלקה בכספים ולא תוכל לשכור לעצמה דירה אחרת. לדבריה, המשיב מסרב לתת למבקשת את חלקה בכספים, הלכך אין באפשרותה לעזוב את הדירה. גם על כך יש להגיב, שהרי את רוב הכסף הסכים המבקש להעביר לה, ואף נהג כן, כך שאף אם היו לה טענות כבדות משקל אודות הקיזוזים שעשה לעצמו, עדיין אין בכך כדי לטעון כי בשלב הפינוי לא יוותרו לה כספים לשכירות דירה במועד הראשון. דין הקיזוזים להתבאר בבית הדין, ובינתיים יכלה לפנות את הדירה ולשכור לעצמה דירה חילופית מהכספים שמקבלת בראשונה.

לאור האמור ולאור פסק הדין מיום 8.7.03, המבקש רשאי לקזז מסך הפיצוי הכללי שנקבע בפסק הדין הנ"ל, סך חמישה חודשים ו12 - יום.

דמי השכירות בהם מתחייבת המשיבה הינם דמי שימוש של אדם הגר בדירת חברו ללא הסכמתו. זאת על סמך המובא בגמרא ב"ק דף כ-כא ודף צז ע"א וע"פ מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו. וכך כתב השו"ע שם: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו 'צא', ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". ובנידון דידן, אין לך אמירת 'צא' גדולה מזו.

ואמנם, בשו"ת חוות יאיר (סימן קנא, דן בהבדל בין דין "מבטל כיסו של חברו", דהוי רק גרמא, ופטור, לבין דין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, בחצר העשויה לשכר", שחייב) הביא בתירוצו הראשון כי כאשר החזיק קודם כדין, פטור משלם (ולכן פטור המבטל כיסו של חברו), ממילא היה מקום לומר שגם בנידון שלפנינו תיפטר המשיבה מדמי שכירות, שהרי החזיקה עד היום את הדירה בהיתר.

אולם יש לדחות טענה זו בג' דרכים:

א.  בשו"ת שם הביא תירוץ נוסף על שאלה זו (נכס העומד להשכרה או לא), ונראה שבכך נדחה לדינא החילוק המובא לעיל (ועי' בקצוה"ח חו"מ סימן שי ס"ק א המביא תירוץ שלישי על השאלה הנ"ל).

ב.   בנידון דידן הרי נאמר בפירוש בפסק הדין הנ"ל משנת תשס"ג כי אם משיבה לא תפנה את הדירה במועד שנקבע, היא תשלם שכירות חודשית.

ג.  יש לבדוק חילוק זה (נכנס לגור בהיתר) כיום, לאור החוק הקובע כי אדם שגר בדירת חברו שלא ברשות חייב בתשלומי דמי שימוש.

וראה בענין זה גם מש"כ בספר מחנה אפרים (הלכות גזילה, סימן יא), שם דן בענין הדר בחצר חברו שלא מדעתו, וכתב שאין לדמות זה לדין המבטל כיסו של חברו דהוי רק גרמא, משום ששם לאו ברי היזקא, שהרי יתכן וחברו לא ירוויח בכיסו, ועוד שבאותו זמן לא היה שם מי שיתן את הרויח, מה שאין כן הדר בחצר חברו(באופנים שחייב) שע"י שההוא נכנס וגר שם לא ניתן להשכיר את הבית לאחרים, וממילא בפעולתו מפסיד לחברו וזהו ברי היזקא, וחייב מדינא דגרמי.

והוסיף וכתב:

"הרי מבואר דכל שעיכב את חברו בידיים וע"י כן הפסיד חברו, דינא דגרמי מקרי ולא גרמא בנזיקין וכו', והוא הדין במי שמוציא את חברו מביתו והוצרך לשכור בית דירה, חייב לשלם וכו'. ולפ"ז הוא הדין כשנועל את ביתו של חברו ואינו מניחו להשכיר או שגירש את חברו מביתו, דבריא היזקא דודאי חייב לשלם, כיון דנחסר חברו על ידו והוי מידי דמנכר היזקא שאינו יכול להשכירה או שצריך בית אחר".

מענין לציין בענין זה את חידושו של הגרי"ש אלישיב שליט"א בפסק דין שכתב (מובא בפסקי דין רבניים, חלק ד עמוד 281, ומובא גם בקובץ תשובות, עמוד שע): 

"ויש מקום לפי"ז לומר, באחד שגירש את חבירו מביתו והכניס אחר תחתיו (והשני יודע ומכיר מי הוא בעל הדירה) שבעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו, ורצה מזה גובה, רצה גובה ממי שדר בביתו, מפני שי"ל שזה ג"כ מיקרי השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והוא הכניס את חבירו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל מה שחבירו נפסד".

גובה דמי השכירות החודשית

ועתה נברר כמה הוא רשאי לקזז בגין החודשים הנ"ל שהדירה לא פונתה. בשאלת גובה השכירות החודשית, הצדדים חלוקים בדעותיהם. ב"כ המבקש טוען (בדיון) כי דירה כזו 7( חדרים) באזור זה, זוכה לדמי שכירות בסך 5000 - 4000 ש''ח לחודש (עי' בדו"ח השמאי המצורף לתיק, ממנו עולה כי מדובר בדירה יוקרתית). בפועל ערך המבקש את הקיזוז ע"פ הסך הגבוה, 5000 ש''ח לחודש. לעומתו, המשיבה מספרת כי היא שוכרת דירת 5 חדרים בסך 2700 ש''ח לחודש. עולה מדבריה, שדירה בת7 חדרים זוכה תשלום שכירות כ 3500 - ש''ח בחודש (באופן יחסי. בתשלום גובה השכירות אין לחשב מחיר שווה לכל חדר נוסף).

בשאלה זו, נראה לקבל את קביעתו של כב' אב"ד, להעמיד את סך השכירות החודשית בגובה של 1000 דולר, שהרי סכום זה סביר בהתאם לנסיבות והוא כממוצע בין גרסת האשה לגרסת המבקש (האפשרות הנמוכה מבין השתים שנקב ב"כ המבקש).

מכיון שהאיחור בפינוי היה בן 5 חודשים ו12 - יום (בחודש האחרון, מה 8 למאי עד

20 למאי, יום הפינוי), יש לחייב סה"כ ב5400- דולר.

השבחת הדירה ע"י המשיבה

המשיבה הזכירה שלוש הוצאות שהוציאה לטובת הדירה: התקנת שער חשמלי חדש, תיקון רטיבות והתקנת דוד שמש חדש.

לענ"ד המבקש פטור לשלם על השנים הראשונים, ויש לחייבו רק על דוד השמש שהתקינה.

באשר לשער החשמלי, המבקש הכחיש את הצורך בהחלפת השער. המבקש הציג תמונה של השער הקודם, שער חשמלי דקורטיבי, גבוה ומרשים. לטענתו השער היה תקין וראוי לשימוש. המשיבה הודתה בפני בית הדין כי לא נועצה במבקש טרם החליטה להחליף את השער. איני יודע מדוע החליפה אותו, האם משום שהוא לא פעל, כטענתה, משום שלא מצא חן בעיניה או משום שרצתה שער יותר פרקטי ויותר נוח. אף לטענתה שהמנוע לא פעל, איני בטוח שהיה נצרך להחליף את כל השער, אולי התיקון היה אמור לעלות כמה אלפי שקלים והומלץ לה להחליף כבר את כל השער (במחיר 12, 000 ש''ח). בכל אופן, בכגון הכחשה זו, נלע"ד כי לא ניתן לחייב את המבקש לשלם בגינו מדין "יורד לשדה חברו". דין זה (המובא בשו"ע חו"מ סימן שעה) מיוחס להשבחת נכסי חברו, אולם דין זה לא עוסק בהחלפת מוצר קיים במוצר חדש. בהנחה שהשער הישן היה תקין, אין ההחלפה מהווה השבחת הנכס (אולי אפי' ההיפך), וממילא, מחמת הספק, לא ניתן לחייבו בכך (כהערת אגב אציין כי השער הותקן כשנתיים טרם פינוי הדירה ע"י המשיבה, כך שבכל מקרה לא היתה הנאת המבקש או השבח שווים לעלות התקנת השער בפועל).

נלע"ד שמצב זו דומה לדין הרמ"א המובא בסימן שעה סעיף ז (בשם תשובת הרא"ש):

"ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיידו כל מה שהיה לצורך שלא יפול, צריך ראובן להחזיר לשמעון, אבל אין צריך ליתן לו מה שסיידו וכיידו, כי יוכל לומר 'איני צריך לזה', וכשיתן ראובן מה שחייב ליתן לשמעון, יצא מן הבית".

נראה לומר שהחלפת השער ללא תיאום עם בעל הבית, דומה דינו לסיידו או כיידו, שרשאי בעל הבית לומר שמבחינתו, לא היה נזקק להחלפה זו (בענין תשלום השער החשמלי חלוקים עלי עמיתיי הדיינים שליט"א).

באשר לתיקון הנזילה (כתם רטיבות שהופיע בתקרה. המשיבה הציגה תמונה), לא נראה שיש לחייב את המבקש בגין כך. אין מדובר בהשבחת הנכס אלא בתיקון ליקוי כדי שהדירה תהיה ראויה למגורים. בכגון זה ודאי שחייבת המשיבה לבדה, שהרי זכות המגורים בדירה היתה שלה, על כל המשתמע מכך, ואין לחייב את המבקש בגין זאת.

שאר התמונות שהוצגו (מתוך חוות דעת השמאי שהוזמן ע"י המשיבה להוכחת מצב הדירה בעת הפינוי ותכולת הדירה שהושארה) באשר לשיפוצים שעשתה האשה בדירה, לא הועלו בדיון ולא נתבעו ע"י המשיבה, הלכך אין להתייחס לכך בפסק דן זה, ככל תביעה שלא עולה, כמובא ברמ"א חו"מ סוף סימן יז.

באשר להתקנת דוד שמש בדירה, אכן האשה זכאית להחזר בגין כך. הבעל לא הכחיש הצורך בדוד זה. התקנת הדוד הינה בגדר דין "יורד לשדה חברו", שעליו לשלם ההוצאה או השבח. לאור האמור, על המבקש לשלם למשיבה את ההוצאה שהוציאה בגין כך, דהינו 1300 ש''ח.

מסקנה

לאחר הדיון המהותי נעבור לחישוב המספרי.

ערך הדולר ב8 - למאי 90(המועד שנקבע לפינוי הדירה) עמד על סך 4. 101ש''ח לדולר.

משכך, הפיצוי שנקבע בפסק הדין הנ"ל 40,000( דולר), שוויו הוא 164,040 ש''ח, ע"פ שער הדולר בחודש מאי 90.

מסך זה רשאי המבקש לקזז דמי שכירות 5 חודשים ו12 - יום, דהיינו 1000 דולר כפול 5 ועוד 400 דולר, שהם 20,412 ש''ח (ע"פ 3. 78 לדולר, נכון לתאריך 01. 2. 52).

על המבקש לשלם למשיבה 1300 ש''ח בגין התקנת דוד שמש.

לאור האמור, על המבקש לשלם לאשה סך 144,928 ש''ח בגין הפיצוי שנקבע בפסק דין הנ"ל פחות הקיזוזים הנ"ל בתוספת דמי הדוד.

המבקש כבר שילם למשיבה 93,000 ש''ח (מצורפת קבלה לתיק).

משכך, עליו להעביר לאשה עוד 51.928 ש''ח כסילוק סופי.

 בנקודה מסוימת דעתי זו היתה דעת מיעוט.

תגיות