בס"ד


מס. סידורי:13006

קבלן שעבד בלי חוזה ברור - פסק דין 2

שם בית דין:ארץ חמדה גזית פתח תקווה
דיינים:
הרב בלס יהונתן
הרב רכניץ עדו
הרב גרינץ שלמה
תקציר:
התובע הוא קבלן והנתבעת היא יזם, התובע עבד בפרויקט של הנתבעת בתור הקבלן השני (היה לאחר מכן קבלן שלישי),
פסק הדין:
הנתבעת שילמה כבר לתובע סך של 180,000 + מע"מ, במידה ותביעתה הנגדית לא תתקבל, עליה לשלם 428,454 ש"ח + מע"מ נוספים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט"ז שבט תשע"ז

‏בס"ד, ‏ט"ז שבט תשע"ז

‏12 פברואר 2017

תיק מס' 75003

החלטה

בעניין שבין

לבין

קבלן בניין - התובע

חברה יזמית - הנתבעת

א.    רקע

הנתבעת היא יזם, והתובע הוא קבלן. הנתבעת בנתה 12 יחידות דיור ביישוב מסוים. שלושה קבלנים עבדו באתר בזה אחר זה, כאשר התובע היה הקבלן השני.

בפס"ד חלקי שניתן בתיק זה נקבע שלא נחתם חוזה בין הצדדים. בעקבות הסכמות הצדדים בדיון שהתקיים בתאריך א' שבט תשע"ו (פרו' 4 עמ' 3-4) הסכימו הצדדים (שם, עמ' 4):

התובע זכאי לקבל החזר הוצאות או תשלום עבור שבח – הגבוה מבין שניהם. וזאת, לאחר הפחתה עבור נזקים שנגרמו לנתבעת ולאחר הפחתה של מה שכבר שולם.

החלטה זו אמורה לעסוק בשאלה מהו התשלום לו זכאי התובע בגין הוצאות שהיו לו על הבניה באתר של הנתבעת.

בדיון אחר סוכם כי ביה"ד יכריע בעניין גובה התשלום בגין הוצאות הבניה, ולאחר מכן יחליט התובע האם הוא מבקש להוכיח בכמה השביח את הבתים עליהם עבד. כדי להשלים את התמונה בית הדין מציין כי מונחת לפניו תביעה נגדית של הנתבעת שעיקרה טענה לנזקים שגרם התובע לנתבעת.

לבקשת ביה"ד הגיש התובע פירוט של התביעה שלו, כאשר סך התביעות עומד על 549,699 ₪. התביעות מורכבות מהוצאות על פועלים, קבלני משנה, וכן 55 אש"ח למנהל בעבודה שלו, ועוד 110 אש"ח לתובע על ניהול העבודה ועוד 28 אש"ח לתובע על עבודה בפועל באתר (ראו פרוט בנספח א').

בית הדין חקר את התובע ואת מנהל העבודה על סכומים אלה. התובע ומנהל העבודה דרשו תשלום על ניהול העבודה בהתאם למפתח על פיו הם נוהגים לגבות בכל פרויקט בו הם עובדים. מנהל העבודה שהמקובל הוא שהקבלן מקבל חצי מסך ההוצאות על הפרויקט (כך שמסך העלות הכוללת הוא מקבל שליש).

ב.     משך העבודה באתר

הצדדים טענו בעניין זה. התובע טען כי העבודה החלה ביום א' 01.06.14 ואילו הנתבעת טענה שהעבודה החלה ביום א' 08.06.14. הנתבעת תמכה את טענתה במייל מיום ה' 05.06.14 שבו ראובן שגב מטעם הנתבעת סוגר פרטים אחרונים עם התובע, ומכאן שהעבודה לא החלה לפני כן.

בדיון החמישי אמרו מנהל העבודה וב"כ התובע שמנהל העבודה עבד במשך שלושה ימים (01-03.06.14) עם שלושה עד ארבעה פועלים. כך שיש ויכוח על ימים אלה ומוסכם שהעבודה החלה במלוא העוצמה רק בתאריך 08.06.14.

מוסכם שהעבודה הופסקה בתאריך 07.08.14. כך שהתובע ופועליו עבדו כחודשיים. בכתבי הטענות כתבה הנתבעת כי התובע עבד באתר 43 ימים בלבד. ואילו התובע טען כי הוא עבד באתר 55 ימים, והפער מוסבר בכך שהוא עבד גם בימי שישי.

כפי שיוסבר בהמשך אין צורך להכריע במחלוקת זו.

ג.      עלות פועלים

הנתבעת העריכה את עלות הפועלים כך (פרו' 5, עמ' 2):

לפי המומחה שלנו העלות היא [ליום]:

עובד זוטר – 450 ₪.

עובד בכיר – 900 ₪.

באופן תמוה הערכת עלויות הפועלים על ידי המומחה מטעם הנתבעת, אינג' אברהמי, היתה (שם, עמ' 9): 400 ₪ לפועל פשוט, ו-450 ₪ לבעל מקצוע. הערכה זו נמוכה באופן משמעותי מהערכת הנתבעת עצמה. כיון שהנתבעת עצמה טענה שהסכומים הם אחרים נתעלם מהערכה תמוהה זו של המומחה מטעם הנתבעת.

התובע דיווח שעלות הפועלים שלו היתה (מתוך נספח א'):

            פועל פשוט – 350 ₪

פועל סיני – 600 ₪

התובע – 1,400 ₪

עלות הפועלים כפי שהעריך המומחה מטעם התובע אברהם חזי, בדו"ח שלו מתאריך אלול תשע"ד סעיף 6, זהה לסכומים שהציגה הנתבעת. כפי שאפשר לראות יש פער בין המומחה מטעם התובע לבין התובע. אולם, אין בכך סתירה משמעותית, כיון שהתובע דיווח על העלות בפועל ולא על העלות המקובלת.

ד.     חוות דעת מומחה בית הדין

בית הדין פנה במספר שאלות למומחה ביה"ד מר יהושע במברגר, להלן השאלות והתשובות (עם תיקוני לשון קלים):

שאלות:

1. מהו הרווח המקובל לקבלן? נא להבחין בין קבלן ראשי המעסיק קבלני משנה לבין קבלן המעסיק פועלים בעצמו.

2. האם האחוזים הם גם ממחיר החומר? זאת לאור העובדה שבמקרה זה המחיר לא כלל חומר.

3. מהו אחוז ההוצאות על תקורה (רכב לאתר, משרדיות וכו') המקובל?

תשובת המומחה:

1. הרווח המקובל בבניה לקבלן על עבודת קבלן משנה היא כ- 12% עד 20% כאשר הקבלן מזמין עבודה מקבלן משנה בשלמות [כגון עבודות אלומיניום, מסגרות וכו'].

בעבודות כלליות בבניה שהקבלן מבצע בעזרת פועלים וציוד שלו הרווח כ- 20% עד 25% , בעבודות שיפוצים כ10% יותר על עבודות שהקבלן מבצע בעצמו. תמיד יהיה חריגים לכל צד ותלוי איך מחשבים רווח. זה שונה אצל כל אחד, וכל אחד כולל בזה דברים שונים.

2. אחוז רווח קבלני הוא על הסכום ששולם לקבלן המשנה, ואם העבודה לא כללה חומר, תוספת האחוזים היא ללא חומר.

3. התקורה לפי ההוצאה בפועל: אם היה צריך מחסן או משרד במקום, מנהל עבודה, שמירה, מימון או ערבויות. האחוז בעבודות גדולות הוא כ – 10-15 אחוז, בעבודות קטנות אין בד''כ תחשיב לעלויות אלו והם בתוך הרווח הכללי.

ה.    זכויותיו של "יורד ברשות"

השאלה ההלכתית-משפטית שלפנינו היא: מהן הזכויות של יורד ברשות, של מי שביצע עבודה קבלנית לזולתו על פי בקשתו? יש לציין שבמקרים מסוימים קובעת ההלכה שקבלן שביצע עבודה לחברו ביזמתו שלו דינו "כיורד ברשות". בתביעה שלפנינו התובע איננו "כיורד ברשות" אלא "יורד ברשות" ממש, שהרי הנתבעת ביקשה ממנו להתחיל בעבודה אף על פי שלא נחתם ונסגר חוזה ביניהם.

בשולחן ערוך נפסק לגבי יורד ברשות כך (שו"ע חו"מ שעה, ד על פי רמב"ם הלכות גזילה ואבידה י ז):

"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

כלומר, כפי שקבע בית דין זה בפסק הדין החלקי יורד ברשות זכאי או להוצאות או לשבח – הגבוה מבין שניהם.

התוספתא קבעה הלכה זהה לגבי מי שירד ברשות חברו כדי לבנות את חורבתו (תוספתא מסכת בבא קמא פרק י ז):

"היורד לחורבתו של חבירו ובנאה... ברשות שמין לו וידו על העליונה. כיצד ידו על העליונה? אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח, ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את הוצאה".

העיקרון העומד מאחורי קביעות אלו הוא שאם בעל שדה הורה לאדם לנטוע או לבנות, והצדדים לא קבעו מראש מה התמורה שיקבל הקבלן - אזי על בעל השדה לשלם לקבלן עבור הנאתו הממונית.[1] הנאה זו נמדדת באחת משתי דרכים:

(א) הוצאה – ההוצאות של היורד ברשות.[2] אם לדוגמה הורה לו בעל השדה לטעת עצים שאהובים עליו אך הם אינם מוסיפים לערך השדה, אזי ההנאה שקיבל מעבודתו של הנוטע איננה התעשרותו אלא העבודה שקיבל ממנו, הכולל את שכר הנוטע. כלשון הסמ"ע (חו"מ סי' שע"ה ס"ק ז): "אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה, אף על פי דלא נהנה כלום, מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו".

(ב) שבח – חלקו של העובד ברווח שנוצר בעבודתו. היורד ברשות זיכה את בעל השדה ברווח שהוא יצר בעבודתו, ועל בעל השדה לשלם ליורד ברשות עבורו. בעבודות מסוימות אפשר לראות ביורד ברשות שותף לבעל השדה בתוספת הערך של המכלול, כלומר של השדה הנטוע. תוספת זו נוצרה הן מהקרקע של בעל השדה והן מהנטיעות של היורד. כאשר המנהג הוא שהיורד משתתף כאריס ברווח שנוצר, או כאשר התרומה שלו היא ייחודית ומשמעותית זכאי היורד לאחוזים מהערך הנוסף שתרומתו יצרה.[3]

הרב יחזקאל אברמסקי בפירושו חזון יחזקאל על התוספתא[4] (ביאורים) מסביר מדוע יקבל היורד ברשות" דווקא את הגבוה שמבין השניים:

כיוון שנתבקש על זה מבעל החורבה דין הוא שישלם כל מה שמהנהו על ידי בניינו ונותן לו כל השבח ששיבחה חורבתו על ידי בניינו, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה שברשותו הוא הוציא.

[נציין כי בהערת שוליים באנציקלופדיה תלמודית (כרך כג, ערך: יורד לנכסי חברו שלא מדעתו, טור קכג, הערה 743) כתוב בטעות שבספר בית יעקב (סימן פח, סעיף י, שמחברו הוא רבי יעקב מליסא, בעל ספר נתיבות המשפט) כתב שיורד ברשות מקבל רק החזר על הוצאות שהוציא מכיסו ולא מקבל כלל שכר, גם לא על העבודה הפיזית שלו.

אולם, הערת האנצ' התלמודית שגוייה, שכן דבריו של הבית יעקב שם מתייחסים לא ליורד ברשות הבעלים אלא לבעל המשביח את קרקעות נכסי מלוג של אשתו הקטנה, שעל פי תקנת חכמים דינו דומה – אך לא זהה – לדינו של יורד ברשות. כפי שהסביר ספר הפלאה (קונטרס אחרון סימן פח, י) תקנת חז"ל זו שקבעה שהבעל יפוצה כאריס בלבד (שחלקו בשבח הוא הפיצוי שלו על טרחתו האישית) די בה לעודד את הבעל לא להזניח את הנכסים האלה של אשתו. לעומתו, ביורד ברשות שבעל השדה "מצווה לו להשביח שדהו, פשיטא דצריך לשלם לו ההוצאה אפילו יותר משבח". כן עולה גם מדברי נתיבות המשפט עצמו (סי' שעה ס"ק ד).]

כיצד מעריכים את השבח? רש"י (בבא מציעא דף קא עמוד א, ד"ה גלית) כתב שיורד ברשות זכאי לתשלום: "כשאר שתלי העיר", ובמקום אחר ביאר רש"י (בבא מציעא צז, א ד"ה שתל) ששתל מקבל אחוזים: "נוטע כרמים למחצה". היורד זכאי ל"שבח" כשתל בלבד ולא ל100% העלייה במחיר הקרקע שהשביח, מכיוון שלא כל העלייה במחיר הנכס נזקפת לזכות היורד, שהרי גם השדה תורם לרווח.

במקרה שלפנינו, איך נעריך את השבח שהוסיף הקבלן, הרי אין הסכם "אריסות" מקובל לחלוקת הרווחים בין קבלן לבין בעל הקרקע?

על כך כתב בספר פתחי חושן (גניבה ואונאה פרק ח, הערה לח בתחילתה, ראו עוד שם הערה לז, ד"ה וכמה, בסופה): "ובבנין נראה... שנותן לו כקבלן המרויח גם ריוח קבלני". דהיינו, בימינו, כאשר בדרך כלל לא עולה דעתו של קבלן בניין לקבל אחוזים מהרווח, ואכן התובע מעולם לא תבע זאת – יש לשלם לקבלן את השכר המקובל, כולל רווח קבלני. זאת, כיון שכלשון הסמ"ע "אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו".

חיזוק לכך, במיוחד בנוגע למקרה שלפנינו, ישנו בחזון יחזקאל ב"חידושים", שם הוא מעלה את האפשרות (בלשון "אולי") שאם השקיע היורד ברשות רק עבודה ולא חומרים משלו הוא יקבל רק את החזר הוצאותיו או "כשאר עובדי האדמה באותו מקום" אף "שהשבח שהושבחה השדה בדמיה על ידי עבודתו הוא יותר מזה". מסתבר שמאחורי השערה זו עומדת ההנחה שמי שמשקיע רק עבודה שאיננה אומנות ייחודית איננו מצפה לקבל מבעל השדה אחוזים מהרווח שהוסיף למוצר המוגמר מעבר לשכר עבודתו כקבלן.[5]

ולכן, במקרה שלפנינו בו התובע לא הוסיף חומרים משלו, לדברי הרב אברמסקי ייתכן שהוא זכאי לשכר המקובל, ולא תשלום השבח.

סיבה נוספת להעדיף את החישוב הזה היא, שהנתבעת הפסיקה את עבודת התובע בטרם הושלמה, והביאה קבלן אחר במקומו. מטבע הדברים עליית שוויים של נכסים שבוצעה בהם עבודה חלקית נמוכה משכר העבודה שהושקעה בעבודה זו ובוודאי כששכר זה כולל רווח קבלני. וכיון שיורד ברשות זוכה לגבוה מבין שני הסכומים, הרי שמסתבר שהסכום הוא שכר המקובל לקבלן, כולל רווח קבלני.

מכאן עולות שתי מסקנות חשובות הנוגעות להמשך דיוננו:

  1. קבלן בניין היורד ברשות זכאי לתשלום בשיעור הוצאות וכן עבור רווח קבלני במקום תשלום על שבח. הוא אינו זכאי לתשלום המבוסס על אחוזים מהשבח, מכיוון שבימינו אין סידור מקובל בעניין זה הדומה למנהג האריסות שהיתה נהוגה בעבר בעבודה חקלאית ובעבודות אחרות. וכן על פי דברי הרב אברמסקי, גם אם בימינו היה סידור לאריסות בתחום הבנייה, מכיוון שהנתבעת סיפקה את כל החומרים, התובע היה זכאי לשכר בלבד ולא לתשלום על בסיס אחוזים מהשבח, גם אם השבח גדול יותר משכר הקבלן. לפיכך, התובע אינו זכאי לתשלום על חלקו בשבח הקרקע של הנתבעת, גם אם יצליח להוכיח שהיה שבח כזה.
  2. הנתבעת זכאית לנסות להוכיח כי התובע פעל בנקודות מסוימות שלא ברשות, למשל, שהתובע ביצע עבודות באיכות נמוכה כל כך שהן שונות מהעבודה שנדרש לבצע. נושא זה זהה לנושא התביעה הנגדית של הנתבעת, ובעניינו כבר הוגשו סיכומים. כאן יש להעיר: הנתבעת הורתה לתובע להתחיל בעבודה ללא הסתייגות וללא תנאי. לכן, בהעדר חוזה מחייב בינה לבינו, היא קיבלה על עצמה את האפשרות שבסוף לא יגיעו כלל לחוזה. לכן התובע "ירד ברשות" אף שלא התחייב לאחריות בדק שהנתבעת ביקשה להכניס לחוזה.

אשר על כן, כל זמן שלא יוכח שהנתבע גרם נזק או חרג באופן מובהק מההוראות שקיבל, התובע זכאי לתשלום מקובל על היקף העבודות שביצע ובכלל זה לרווח קבלני.

בנוסף, אין טעם הלכתי וכמעט שאין סיכוי (כיון שמאז סילוק התובע העבודה נמשכה ע"י קבלן שלישי) לניסיון להוכיח כי אחוז השבח המגיע לתובע גדול מההוצאות בתוספת הרווח הקבלני.

ו.       הראיות על ההוצאות

באופן טבעי, כאשר קבלן מעסיק עובדים ללא חוזה, והוא מבקש החזר הוצאות ממזמין העבודה, יהיה לו קושי להוכיח מה היו ההוצאות שלו. שהרי גם אם יגיש למזמין או לבית הדין תלושי שכר של עובדיו כיצד יוכיח היכן עבדו ובמה עסקו?

לפיכך, נפסק בשו"ע (חו"מ שעה, ח) שהיורד נשבע ונוטל כמה הוציא, וכן הוא רשאי לבקש מבית הדין להעריך את שווי העבודה :

כל מי ששמין לו, בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה, אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר: יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשעורים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד, והיתה ידו על העליונה, אינו צריך שבועה.

אין להאריך בעניין כיון שבמקרה שלפנינו ניתן לאמת את הנתונים של התובע:

התובע הגיש התובע אסמכתאות לחלק ניכר מההוצאות בסך 224,052 ₪, חלקן הוצאות עבור פועלים וחלקן חשבוניות לקבלני משנה. בחלק מהחשבוניות נכתב במפורש שהעבודה בוצעה בתפוח (או בטפוח...). חלק קטן מהאסמכתאות מעלה תמיהות, כגון, העובדה שמנהל העבודה קיבל שכר מלא על חודש אוגוסט אף שעבד בחודש זה ימים בודדים.

ולכן, כדי לבדוק את אמינות הטענות של התובע על ההוצאות, השווה אותן בית הדין ליומני העבודה שהגישה הנתבעת. עיון ביומנים מעלה כך:

א.      ע"פ יומני העבודה של הנתבעת בוצעו 273 ימי עבודה של פועלים יומיים + 46 ימי עבודה של בעלי מקצוע (חשמל ואינסטלציה).

ב.      חסרים לתובע יומנים על 10 ימי עבודה ראשונים. תקופה זו הושלמה על ידי בית הדין בדרך של הערכה ע"פ ממוצע, במסגרת פשרה הקרובה לדין, והתוספת היא: 82 ימי עבודה של פועל יומי, סה"כ 355 ימי עבודה של פועל יומי (בדוח אברהמי שהגישה הנתבעת נכתב שע"פ דוחות הנתבעת בוצעו באתר 343 ימי עבודה), ועוד 14 יום של בעלי מלאכה.

ג.        כאמור, הנתבעת טענה שעלות פועל היא בין 450 ל-900 ₪ לפיכך, חושבה עלות ממוצעת של פועל יומי לפי 600 ₪ ליום.

ד.      לפי חישוב זה עלות הפועלים (למעט חשמל ואינסטלציה) מגיעה לסך 213,000 ₪, קצת יותר ממה שדרש התובע עבור פועלים וקבלני המשנה (למעט מנהל העבודה, ולמעט קבלני משנה בתחום חשמל ואינסטלציה) – ראו פירוט בנספח א' לפס"ד זה.

ה.      כאמור, בדוח אברהמי בוצע חישוב דומה כדי להעריך את שווי עבודתו של התובע. מספר ימי העבודה היה דומה (פער של כ-10 ימים) אבל השכר לעובד היה נמוך ותמוה, ולכן ישנו פער גדול יחסית (50,000 ₪) בין החישוב של אברהמי לחישוב של ביה"ד.

ו.         מכאן שעל פי יומני העבודה של הנתבעת עצמה ועל פי עלות שכר הפועלים עליהם הצהירה הנתבעת (להבדיל מדו"ח אברהמי) נתוני התובע בנוגע להוצאות על פועלים וקבלני משנה (למעט חשמל ואינסטלציה) – אמינים.

לאור זאת, ביה"ד מקבל את טענות התובע להוצאות גם בנוגע לקבלני משנה, במיוחד לאור העובדה שרובן המוחלט מגובות בקבלות (לא בצענו השוואה בין הנתונים של התובע לנתונים של הנתבעת על כניסת פועלים, כיוון שעלות קבלני משנה גבוהה מעלות בעלי המלאכה), מה גם שבנוגע לחלקם יש חשבוניות בהם נכתב שהעבודה בוצעה בתפוח. לפיכך, ביה"ד מקבל את טענות התובע בנוגע להוצאות על פועלים ועל קבלני משנה, למעט שכרו של מנהל העבודה בחודש אוגוסט, שממנו תשלם הנתבעת רק רבע, כלומר יש להפחית שלושה רבעים משכר מנהל העבודה על אוגוסט.

התובע טען לעלויות נלוות (ובכלל זה תקורה וכלי עבודה) בסך 42,756 ₪, אולם, לא הביא ראיות לכל מה שהוציא בפועל, כגון הצעת מחיר לשכירת רכב (שהנתבעת העירה עליה). התובע עצמו הסכים לתמחר את ההוצאות ע"פ אחוזים מהעבודה. אשר על כן עלינו לפנות לחוו"ד שקיבלנו ממומחה של בית הדין שקבע כי עלות התקורה היא 10-15% מהעלויות. חישוב הוצאות נלוות לפי 15% נותן סכום הגבוה ממה שביקש התובע (כ-47,000 ₪ עבור הוצאות על פי טענתו בסך 313,943 עבור פועלים וקבלני משנה ללא שכרו של התובע עצמו), ולכן, דרישת התובע בעניין זה מתקבלת, כיון ששיעורה הוא 13.6% מההוצאות כפי שהוא תבע אותן. יודגש, כי כאן מסתמך בית הדין בעיקר על הערכת המומחה ולא על הנתונים והאסמכתאות שהגיש התובע.

לסיכום, בית הדין מקבל את דרישת התובע להוצאות עבור פועלים, קבלני משנה והוצאות נלוות בשיעור 13.6% מההוצאות, למעט 3/4 משכר חודש אוגוסט של מנהל העבודה.

לגבי הרווח של מנהל העבודה והתובע – בעקבות חוות דעתו של מומחה בית הדין התובע זכאי לרווח קבלני. בית הדין במסגרת פשרה קרובה לדין מזכה את התובע ברווח קבלני בשיעור הנמוך מהטווח שנקט המומחה, וזאת כיון שגם לתובע היתה תרומה מסוימת לכך שהוא עבד ללא חוזה, מה שהוביל לסילוקו כאשר היה ויכוח על פרטי החוזה.

ולכן התובע זכאי לרווח קבלני בסך 12% על עלות קבלני המשנה. וברווח בסך 20% על עלות הפועלים וההוצאות הנוספות.

לאור כל זאת אין צורך להכריע במחלוקת לגבי מספר ימי העבודה, כיון שבדרך החישוב בה נקט ביה"ד התקורה והרווח הקבלני מחושבים בדרך של אחוז מההוצאות לפועלים ולבעלי המלאכה, ולא לפי מספר ימי עבודה באתר.

ראו נספח ב' ובו הפרדה בין ההוצאות על פועלים להוצאות על קבלני משנה. הרווח הקבלני הוא לתובע ולמנהל העבודה גם יחד, 12% על קבלני משנה ו-20% על פועלים שיחולקו ביניהם כרצונם. שהרי הנתבעת חתמה הסכם עם התובע בלבד ולכן היא חייבת בתשלום רווח קבלני אחד בלבד.

ז.       שכרו של התובע כפועל

בנוסף, תבע התובע עבור עצמו שכר כפועל. הוא טען שעבד במשך 20 יום, וטען שמגיע לו 1,400 ₪ ליום, סה"כ 28,000 ₪. התובע המציא אישור של קבלן אחר שהוא עבד עבורו בהקשר אחר. לעומת זאת, הנתבעת טענה ששכרו של פועל מקצועי הוא 600 ₪ בלבד, אולם, לא חלקה על מספר ימי העבודה של התובע.

בית הדין דוחה את טענת הנתבעת שהתובע זכאי לתשלום של 600 ₪ ליום בשעה שהיא עצמה חישבה את ההוצאות שלה עבור עובד מומחה לפי 900 ₪ ליום.

לאור הראיות שלפנינו, ולאור העובדה שמדובר בקבלן שעובד כפועל (לטענתו, 10 שעות בכל יום) הדעת נותנת שיש לשלם לו כפועל מומחה, סך 900 ₪ ליום, סה"כ 18,000 ₪. על שכר זה יש להוסיף 13.6% להוצאות נלוות, וכן 20% רווח קבלני (כמו שהתובע היה מקבל עבור כל פועל אחר שלו).

ח.    חישובים

נוסחת החישוב היא:

עלות קבלני המשנה + 13.6% הוצאות נלוות + 12% רווח קבלני.

עלות פועלים (כולל שכרו של התובע עצמו) + 13.6% נלוות + 20% רווח קבלני.

להלן המספרים בטבלה:

 

פועלים

בעלי מלאכה

 

139,709

187,062

כולל הוצאות נלוות, לפי 13.6%

158,709

212,502

כולל רווח קבלני

190,451

238,003


סה"כ הוצאות כולל רווח קבלני הן ₪ 428,454 ₪.

ט.    הוצאות משפט

לגבי עצם התביעה אין מקום לחיוב בהוצאות – שני הצדדים נהגו באופן סביר. קביעה זו נכונה גם לגבי התביעה המקורית של התובע לקבל את מה שסוכם בחוזה שלא נחתם – תביעה שכבר נדחתה. גם שם נהגו שני הצדדים באופן סביר ואין מקום לחיוב בהוצאות. במצב כזה יתחלקו הצדדים בעלות האגרה, והחישוב ייעשה בפס"ד הסופי בתיק זה.

לגבי דרישת התובע לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט על הסיכומים בעניין האסמכתאות על הוצאות התובע – עלינו לפרט.

דיון: לאחר שכבר הוגשו סיכומים בעניין ההוצאות של התובע (הגשת הסיכומים הסתיימה בספטמבר 2016), ביקש בית הדין מהתובע את האסמכתאות להוצאות. כפי שמקובל, האסמכתאות הועברו לנתבעת וזו הגישה תגובה לאסמכתאות שהתובע הגיש (התגובה הוגשה בתאריך 21.11.16).

בתגובת התובע לתגובת הנתבעת התובע טען שהאסמכתאות הוגשו לנתבעת בדיון (בתאריך 28.07.16) והיו לפני הנתבעת בשעה שהיא כתבה את הסיכומים שלה, הנתבעת לא הכחישה זאת.

כיון שהאסמכתאות היו בידי הנתבעת בעת שהיא כתבה את הסיכומים, היה עליה להתייחס אליהן באותו שלב. כיון שהנתבעת לא עשתה זאת והטריחה את התובע וב"כ, ביה"ד מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט עבור סעיף זה בסך 1,000 ₪.

י.       סיכום

1. בפנינו פתוחה ועומדת תביעה נגדית של הנתבעת בטענה שהתובע גרם לנזקים באתר. אם התביעה הנגדית תידחה, הרי שהנתבעת תהיה חייבת לתובע 428,454 ₪ + מע"מ עבור עבודתו (בית הדין מזכיר לתובע כי אין טעם להוכיח שהשבח היה גדול מההוצאות).

2. הנתבעת כבר שילמה לתובע סך 180,000 ₪ + מע"מ, ויש לנכות סכום זה מהחוב.

3. ניתן יהיה לערער על החלטה זו לאחר קבלת החלטות נוספות וקביעת סכום לתשלום, כפי שיקבע בית הדין.

4. הנתבעת תשלם לתובע,1000 ₪ עבור הוצאות משפט, מועד התשלום ייקבע בהמשך.

ההחלטה התקבלה בתאריך ‏ט"ז שבט תשע"ז, ‏12 פברואר 2017.

האמת והשלום אהבו

_____________________

_____________________

_____________________

הרב שלמה גרינץ

הרב יהונתן בלס, אב"ד

הרב עדו רכניץ


יא. נספח א: מיון הוצאות התובע לצורך השוואה ליומני הנתבעת – הושמט לפני פרסום

יב.  נספח ב: מיון הוצאות התובע לצורך חיוב הנתבעת – הושמט לפני פרסום


[1] לעניין העיקרון ההלכתי המחייב את הנהנה בתשלום למי שזיכה אותו בהנאה שיש עמה רווח ראה הרב יהונתן בלס, עשיית עושר ולא במשפט, בסדרת חוק לישראל תשנ"ב – 1991, עמ' 10 -12.

[2] לעומת זאת, ה"הוצאות" של מי שידו על התחתונה, כגון "יורד שלא ברשות" לשדה שאינה עשויה ליטע, הן "לפי מה שנוטלים פחות שבשכירים" (דרישה חו"מ סי' שע"ה ס"ק ב המצטט את תלמידי הרשב"א בשם המגיד משנה).

[3] ראו הרב בלס שם, סעיף 3: פרק שני: "חלוקת רווחים בין הגורמים ליצירתם", עמ' 90 - 94.

[4] פירוש חזון יחזקאל על תוספתא בבא קמא י, ג, נזיקין דף ס ע"א-ע"ב.

[5] ראו נתיבות המשפט ביאורים סי' שו ס"ק ה, המבחין בין צבּע שעובד עם חומרי הגלם של המזמין וכל עבודתו היא לשרות צמר של מהמזמין בצבע של המזמין, לבין אומן אחר,כגון נגר שעובד במיומנות שלו עם חומרים שמספק לו המזמין. בנגר "אומנותו זה הוא סממניו" והוא "קונה בשבח כלי". בתביעה שלפנינו השאלה איננה אם "אומן קונה בשבח כלי" אלא מה הוא תשלום ההנאה ש"יורד ברשות" מצפה לו בגין עבודה המשבחת את נכסי חברו. ברם נראה שגם לרב אברמסקי אם עיקר השווי של הנכס המשובח הוא העבודה הייחודית שהשקיע היורד ברשות – לדוגמה: צורף שעשה תכשיט מהכסף שנתן לו בעל הבית, או רצף שהוזמן לעצב ולבנות מוזאיקה ייחודית מבלי שנקבע לו שכר מראש – אזי יוכל היורד לתבוע את חלקו ברווח. בעניין זה ראה הרב בלס שם, עמ' 91 – 94.

תגיות