בס"ד


מס. סידורי:12945

פיצויים על ביטול שידוך

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הצדדים הם איש ואשה שהשתדכו ביניהם, וקבעו זמן לחתונתם, החתן החליט בשלב מסויים לבטל את החתונה, והכלה תובעת פיצוי על הנזקים שנגרמו לה בהוצאות על צרכי נישואין ומגורים, ועוד הוצאות.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם לתובעת סכום מסויים על ההוצאות של הוואט, ועבור הבגדים שנקנו לחתונה, ובנוסף עליו לשלם את הוצאות מכירת הדירה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רה-ריב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת נזקים בעקבות ביטול שידוכים

נושא הדיון 

הצדדים השתדכו ביניהם למטרת נישואין, ואף כתבו שטר תנאים עם קביעת מועד לחתונה אך מבלי להתחייב בקנס של ביטול ומבלי לפרט את ההתחייבויות של שני הצדדים, ולאחר שהתחילו בהכנות לחיים המשותפים בעתיד החליט החתן לבטל את השידוך בגלל סיבות רגשיות ואחרות. הכלה תובעת נזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך, כגון הוצאות ה״ווארט״, קניית מלבושי כלה, שיחות טלפון ארוכות ויקרות עם החתן, הוצאות עו״ד למכירת דירה עבור צרכי הנישואין והמיגורים והוצאות טלפון בקשר לכך, שכ״ד לתקופה נוספת בגלל מכירת הדירה והוצאות נוספות הכרוכות בכך, וכן פיצוי על נזק נפשי שנגרם לה. כמו כן תובעת החזר השעון שנתנה לו. לדבריה, עדיין חייבים לשלם דמי שידוכין לשדכנים שטיפלו בשידוך.

הנתבע מודה שמכירת הדירה נעשתה בתיאום אתו ועפ״י רצונו כדי לממן את צרכי הנישואין והחיים המשותפים, אלא שלטענתו אין לחייבו בהוצאות ה״ווארט״ מכיון שבאותו זמן אכן היה בדעתו לשאת אותה, וגם אינו חייב בכל ההפסדים שנגרמו כתוצאה ממכירת הדירה מכיון שלתובעת לא היה בדירה אלא כשליש, ואילו שליש שני היה של אחיה ושליש שלישי היה ממשכנתא. עוד הוא טוען שאין לחייבו בהוצאות המלבושים שעשתה התובעת לעצמה. הוא מוכן להחזיר את השעון שקבל מהתובעת, אך תובע בחזרה את המתנות והתכשיטים שנתן לה הוא. התובעת מבקשת להחזיק במתנות ובתכשיטים עד שישלם את כל הנזקים שגרם לה.

בדיון פתחה התובעת את המטען הרגשי שלה שנפגע ע״י ביטול השידוך, היא גוללה את מסכת השידוך מתחילתו עד סופו, ולדעתה כבר כמה שבועות לפני הודעת הביטול החליט הנתבע שלא להינשא לה בגלל ציפיות של תמיכה כספית מצד אביה שהיו לנתבע ושלא התממשו, ולמרות זאת ״שיחק״ הנתבע ברגשותיה והמשיך לשדר לה שהקשר ממשיך לקראת נישואין, והיא התפתתה להאמין לו ולהשקיע מאמצים נפשיים להמשך הקשר. הנתבע מצידו הסביר את הרקע שבגללו חשש להינשא עם התובעת, ולאו דוקא בגלל הבעיה הכספית. לטענתו הרקע אמנם היה ידוע לו כבר כמה שבועות קודם, אבל אז השיקול שלו היה להינשא אף על פי כן, אך משהתקרב רגע ההכרעה חשש להינשא עם התובעת, וע״כ ביטל את השידוך.

תוך כדי הדיון בבוררות גילתה התובעת גבורה נפשית ראויה לציון בכך שהסכימה לבקשת הבורר למחול לנתבע בלב שלם על מפח הנפש שגרם לה ע״י ביטול השידוך (בלי קשר לתביעות הכספיות שהועלו), והיא הוסיפה שבדעתה לכתוב את המחילה בכתב ולהחתים ע״כ עדים.

פס״ד

לא הוכחה טענת התובעת שהנתבע הוליך אותה שולל זמן רב לפני שהודיע לה על ביטול השידוך, ומתקבלת עמדת הנתבע שעד הימים האחרונים לפני שהודיע על ביטול השידוך רצה לקיים את השידוך עם התובעת, ורק משהתקרב מועד הנישואין נרתע לאחור בגלל הרקע שחשש ממנו.

למרות זאת, חייב הנתבע לשלם לתובעת סך מסויים עבור ההוצאות של ה״ווארט״, ועבור קניית המלבושים ל״ווארט״ ולחתונה, אך מכיון שקשה לברר בדיוק מה מבין המלבושים נקנו רק לצורך ה״ווארט״ והנישואין ומה מביניהם היתה קונה לעצמה בין כך, נראה לפשר עליהם בסכום מסויים, כמו כן חייב הנתבע לשלם לתובעת את שכ״ט עו״ד ששילמה על מכירת הדירה, ועל הוצאות השמאי שהיו בקשר לכך, מכיון שנעשתה עפ״י בקשתו של הנתבע, וכך גם בהוצאות טלפוניות הקשורות לכך ובקשר לחתונה(אם כי קשה לברר כמה הן היו, וע״כ יש לחייב עבורן בסכום מסויים בלבד).

על שאר ההפסדים שנגרמו או שייגרמו לתובעת כתוצאה ממכירת הדירה אין הנתבע חייב לשלם בדיני אדם מפני שדינם כ״גרמא״, אך לדעת כמה ראשונים חייב הוא בהם לצאת יד״ש (וממולץ לנתבע להגיע לפשרה עם התובעת בעניין זה כדי לצאת יד״ש לדעת אותם ראשונים, וגם כדי שלא להפסל לעדות).

למרות שאין בכח בי״ד לחייב את הנתבע בדמי בושת ונזק נפשי, יש בידי בי״ד לכופו על כך באמצעים שונים, ובאם לא יגיע עם התובעת לפשרה בענין זה, הנתבעת תהיה זכאית לתבוע מבי״ד הטלת סנקציות על הנתבע, כגון עיכוב נישואין עם אחרת, לאחר שהנתבע יקיים את התחייבותו לתובעת - כולל תשלום בושת ונזק נפשי - תכתוב לו התובעת כתב מחילה ותחתים עליו עדים, כפי שהצהירה בבוררות.

המתנות שנתנו זה לזה יחזירו האחד לשני, ואין התובעת רשאית לתפוס המתנות בעבור נזקי הגרמא.

השאלות לדיון

א.  האם חייב מבטל שידוך לשלם לצד המקיים הוצאות שהוציא לצורר השידוך, למרות שבשעת ההוצאה היתה כוונת שניהם לנישואין.

ב. הפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממכירת דירתה שנתברר בדיעבד כמכירה מיותרת וזאת בגלל ביטול השידור ע׳׳י הנתבע, האם דינם של הפסדים אלה כ״גרמא״ או כ״גרמי״.

ג. האם יש לחייב בקנס של בושת למבטל שידוך גם אם לא התחייב ע״כ בקנין.

תשובה

א.   האם המבטל שידוך חייב לשלם לצד השני את ההוצאות?

בגמ׳ ב״ב קמו ב:

"הדר הוא, סבלונות - ששלח לה שאינם עשויים להיבלות (רשב״ם) - הדרי, מאכל ומשתה - ששלח לבית חמיו ואכל שם בדינר - לא הדר - שעשויים להאכל, ומחולים הם - הדרא בה איהי, הדרא אפי׳ כישא דירקא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין להן - כשיחזירו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם - דמי בשר בזול, עד כמה בזול, עד תילתא".

ונפסק הדבר ברמב״ם זכיה ומתנה פ״ו הכ״א-הכ״ג ושו״ע אבהע״ז סי׳ נ סעי׳ ג והוסיף הרמב״ם שם הכ״ד ושו״ע שם:

"הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיו״ב - כגון שכר שדכנות (ישועות מלכו אבהע״ז סי׳ מג) - ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה, משלמת הכל - בלא ניכוי שליש (ב״ש אבהע״ז סי׳ נ ס״ק ז, ועי׳ או״ש זכיה ומתנה שם בביאור ההלכה) - שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל".

ע״כ דברי הרמב״ם שם, ועי׳ שבות יעקב ח״ג סי' קיז שאין בזה שבועת הנוטלין כיון שלא הוציא ע״מ שיחזירו לו. וכ״פ בשו״ת הרי״ף סי׳ קפה.

אמנם הראב״ד בהשגות שם חולק על הרמב״ם וכותב:

"איני משוה עם רבותיו בזה שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, בב״ב צג ב, וכללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע״פ שגרם לו זה, פטור".

ועי׳ שו״ת ר״י מיגאש סי׳ נח שמשמע שאין מחייבים לשלם, ועי׳ פסקי ר״ש מאיטאצאק עמ׳ שלד שכ״ה לדעת הרא״ש בכללי גרמי וגרמא, שכאן אינו אלא גרמא ופטור, וכ״כ כנה״ג אבהע״ז סי׳ נ בהגב״י אות יב בדעת הטור חו״מ סי׳ שפו, וכ״כ בדעתו לחם רב סי׳ ל ד״ה ומה ששאל, ועי״ש שהמוחזק יכול לומר קים לי כהראב״ד, אך עי׳ פד״ר כרך ג עמ׳ 63 בשם נכח השולחן אבהע״ז סי׳ יג שאין יכול לומר קים לי כהראב״ד מכיון שלא הובאה דעתו בשו״ע, ושם בשם ערך השולחן אבהע״ז סי׳ נ סעי׳ טז שהמנהג הפשוט בכל בתי הדין שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו, ועפ״י רוב עושים פשרה ביניהם. וסיכמו שם בפד״ר שמכיון שבעל ערך השולחן הביא מעשה רב שכן נוהגים בתי הדין בישראל, אין הצד המבטל יכול לומר קים לי נגד המנהג הפשוט.

לפיכך אף בנידון דידן חייב הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות סעודת ה״ווארט״ שערכה בביתה עפ״י חשבון הקבלות והצ׳קים שהציגה.

והוא הדין בהוצאות שהוציאה התובעת לקניית מלבושים לצורך ה״ווארט״ והנישואין, מכיון שכן הוא דרך כל הארץ, ואף נכלל הדבר בשטר התנאים שכתבו הצדדים ביניהם ״וגם להלביש את בתו הכלה וכו׳״, חייב הנתבע לשלם אותן לתובעת, אך מכיון שקשה לברר בדיוק מה מבין המלבושים שקנתה נועד לצורך ה״ווארט״ והנישואין, ומה מביניהם היתה קונה בין כך, נראה לפשר ולחייבו בסכום מסויים.

כמו כן ברור הדבר שחייבים לשלם שכר שדכנות לשדכנים שטיפלו בשידוך למרות שבסופו של דבר התבטל, וכבר נזכרו לעיל דברי הישועות מלכו על הרמב״ם בענין זה.

ב. אילו הוצאות מכירת הדירה שנגרמו על ידי החתן הוא חייב לשלם

פסק הרמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ יד סעי׳ ה עפ״י מרדכי סנהדרין שמי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו ״ואני אבוא אחריך״ והלך השני ולא בא אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל הוצאותיו, וכתב בחוות יאיר סי׳ קסה שה״ה הקובע זמן לחתונה ולא בא, חייב לשלם כל הוצאות החתונה, ועי׳ ישועות ישראל חו״מ סי׳ יד שחיובו בזה הוא מדינא דגרמי, אך עי׳ בהגר״א לשו״ע שם שנסתפק האם חייב כדין מסרב או לא ונשאר בצ״ע.

לפיכך בנידון דידן שהתובעת מכרה את דירתה עפ״י דרישתו של הנתבע לצורך הוצאות הנישואין, חייב הנתבע להחזיר לה את ההוצאות הישירות שהיו לה במכירה זו, והם שכ״ט עו״ד, וכן הוצאות טלפוניות שהיו לה בקשר לכך.

אך לעומת זאת ההוצאות הנגררות שהיו לה ושיהיו לה כתוצאה מכך אינם אלא גרמא, ולדעת תוס׳ ב״ק נו א ד״ה כסויי ותלמידי הר״פ ב״ק שם אם הזיק בגרמא גם כשכוונתו לטובה חייב לצאת ידי שמים (ולא כדעת המאירי שם שאם אין כוונתו להזיק פטור אף מדיני שמים, שהוא יודע תעלומות לב), וכבר כתבו ההשלמה ב״ק פ״ו סי׳ א בשם אביו ומאירי שם נו א בשם גדולי הדורות שהחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישיב, שתורת גזלה עליו עד שישיב, וכ״נ דעת קצוה״ח סי׳ לב ס״ק א.

ומה שהתובעת מוחזקת במתנות ותכשיטים שנתן לה ומבקשת לתופסם בעבור חיובי הגרמא, הנה דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים, וכמו שהביא רעק״א בהגהות לשו״ע סי׳ כח, ונשאר שם בצ״ע אם יכול התופס לומר קים לי כסוברים שמועילה תפיסה. וה״ה בנידון דידן.

ג. חיוב קנס בבושת בלי שהתחייבו על כך

מקור החיוב של קנס בושת למי שמבטל שידוך מצינו בתוס׳ ב״מ סו א ד״ה ומניומי וז״ל:

"ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפי׳ לא קנו בבי״ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוי אסיטומתא דקניא, ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו". עכ״ל.

ונראה ששני תירוצי התוס׳ מחולקים ביניהם ביסוד החיוב האם הוא משום ההתחייבות של השידוך, או שהוא חיוב בושת, התירוץ הראשון סובר שהחיוב נובע מההתחייבות שנטלו הצדדים על עצמם בזמן השידוכין, וההתחייבות מועילה אפי׳ בלי קנין כמו סיטומתא, ואילו התירוץ השני סובר שהחיוב הוא מדין בושת שחייב מי שחובל בחבירו, וחובתו הוא אפי׳ בלא התחייבות כלל. ונראה שהתירוץ הראשון סובר שאין לחייב משום בושת, כיון שהמבטל לא עשה מעשה, והרי הוא כמבייש בדברים שאמרו בב״ק צא א שאינו חייב בושת, ובע״כ שהחיוב אינו אלא קנס שחייבוהו חכמים עפ״י התחייבותו בשידוכין, ואילו התירוץ השני סובר שמכיון שהפגיעה בצד המקיים היא תוצאה של השידוכין שהתבטלו, נחשב הדבר למעשה שחייבים עליו בושת, וכמו שכתב המהרי״ק שורש כט:

"דעדיף מביישתו בדברים דהוא פטור, דהא איכא מעשה רב"

(וזה לולי דברי קצוה״ח סי׳ ח ס״ק ז שכתב שאין כוונת התוס׳ לבושת גמורה, אלא חיובו הוא משום הקנין, והבושת מועילה רק לסלק את האסמכתא). ועוד יתכן שתירוצי התוס׳ מחולקים ביניהם האם הפגיעה שפוגע מבטל השידוך בצד המקיים היא בגדר בושת, עם כל הכרוך בכך, וכלשון הראב״ד בפירושו לב״ק צב א:

"הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל איבריו נתרופפו ולבו דואג".

או שגם אם אין ביטול השידוך כרוך בבושת המקובלת, יש בו פגיעה במעמד הצד המקיים לענין שידוכים אחרים, שמעתה ואילך יפחת מעמדו שהיה לו מקודם, וכמש״כ בתשב״ץ קטן סי׳ תנה וכלבו סי׳ עה בשם תוס׳, ועי׳ נחלת שבעה סי׳ ח סעי׳ י ס״ק ד שדינו כמלמד שהביאו תוס׳ ב״מ שם בהמשך הדברים, ועוד יש בה פגיעה נפשית בצד המקיים, שע״י ביטול השידוך וניתוק הקשר הנפשי שיצר עם הצד השני לקראת נישואין נתרועעה נפשו (ואולי זה בכלל הצער של הבושת, וכדברי הראב״ד הנ״ל ש״לבו דואג״), ואילו היה הנזק נעשה ע״י מעשה היה חיובו בגדר נזק, אך מכיון שלא נעשה בגופו אינו חייב עליו אלא בגדר קנס ובגלל ההתחייבות שקבל על עצמו.

להלכה, עי׳ רמב״ם מכירה פי״א הי״ח ושו״ת הרמב״ם סי׳ רכו ואילך שפסק בשם חכמי ספרד שהיו מתחייבים בשידוכים באופן שלא יהיה בהם חסרון אסמכתא, וכ״כ בשו״ת ר״י מיגאש סי׳ קלה, וסמ״ג עשין פב בשם רבינו שמשון, ועי׳ עוד בפד״ר כרך ג עמ׳ 152 בשם כמה אחרונים החולקים על ב״ש אבהע״ז סי׳ נ ס״ק יד בשם המהרי״ק בשורש כט שקרוב בעיניו שחייב לשלם דמי בושת על ביטול השידוך אפילו אם לא חייב עצמו בקנין, ולדעת האחרונים אין לחייב בדמי בושת באופן כזה, משום דלא עדיף מביישו בדברים.

ועי׳ פד״ר כרך ה עמי 325 בשם עבודת הגרשוני סי׳ עד והפלאה בשו״ת גבעת פנחס סי׳ עד ושו״ת חת״ס אבהע״ז סי׳ קלד ושו״מ מהד״ת ח״ד סי׳ סט ושו״ת רב פעלים ח״ב סי׳ ג בשם עצי ארזים וזרע אמת יו״ד סו״ס קיב וזכות אבות סי׳ לא וויאמר יצחק ח״א סי׳ קכא ושמחה לאיש סי׳ כ ועוד, שדעת כולם שהחוזר מן השידוכין עליו לפייס את הצד השני כמו המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינין לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש. והסיקו בפד״ר שם וז״ל:

"הנה זה פשוט לוא היתה השאלה אם מן הדין הוא חייב בתשלום דמי בושת או לא, אז לא היה בידינו להוציא ממון מן המוחזק נגד הני אשלי רברבי הסוברים במבייש בדברים ולא היתה כוונתו לבייש אין זה בכלל דין בושת, אך אין כאן שאלה של ממון אלא לעכב את נשואי המשיב עם האחרת עד שיפייס את המערערת, וכ״ה לדעת רו״פ". עכ״ל.

לפיכך בנידון דידן שהנתבע לא חייב עצמו בקנס על ביטול השידוך, למרות שא״א לחייבו ממון, מ״מ יש בידי בי״ד להטיל על הנתבע סנקציות עד שיפייסנה, ובכלל זה עיכוב נישואין עם אחרת, ואחרי שיתפשר עמה בענין זה תכתוב לו כתב מחילה ע״י עדים.

הרב אברהם דוב לוין. 

תגיות