בס"ד


מס. סידורי:12935

תשלום לקבלן שעבודתו הופסקה על ידי בעל הבית

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
בעל הבית הזמין עבודה אצל קבלן שיפוצים בסכום של 51,000 דולר, ושילם לו 90 אחוז מהסכום, כעת הוא הפסיק את עבודתו כשנשאר לו כשליש מעבודתו. נשאלת השאלה האם קבלות שהביא הם על השיפוץ, או שהם ממשהו אחר
פסק הדין:
יש להתייחס לקבלות שהביא המזמין כקבלות על השיפוץ.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' קעה-קעו

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה מקבלן שיפוצים שהפסיק עבודתו לפני שסיים

נושא הדיון

בעל הבית הזמין עבודה אצל קבלן שיפוצים בסכום של 51000$ עפ״י הסכם מפורט של כל הפריטים שזקוק לשפץ, ואחרי ששילם לו 90% מהסכום ועדיין נשאר לשפץ כשליש מעבודות השיפוץ נאלץ בעה״ב להפסיק את עבודת הקבלן ולמסור לקבלן שני. הצדדים הסכימו למסור את שאלת יתרת החוב לאדריכל, וזה קבע שזכותו של בעה״ב כלפי הקבלן שוה לסך 23,700 ש״ח ודאים, ועוד 8988 ש״ח מסופקים, היינו שיש לו לבעה״ב קבלות ששלם עבור פריטים שונים, אלא שהקבלן טוען שאין כל הוכחה שבעה״ב קנה את אותם פריטים בשביל הבנין הזה, אולי קנה אותם בשביל בנין אחר, מה גם שבין הקבלות יש גם חשבוניות של הזמנה, ומי אומר שבאמת קנה את הפריטים שבהזמנה ושלם עבורם, אולי רק בקש מבעל החנות שיתן לך פרוט של חשבונות לבלי לקנות אותם למעשה. ב״כ בעה״ב משיב שההוכחה לטענתו היא מרשימת הפריטים שאלו הם שהיו צריכים להם בכדי להשלים את השפוצים.

המקורות לדיון

בב״מ כ״ו ב׳:

"אמר רבא האי מאן דחזי דנפל זוזי מחברי׳ בי תלתא, ואשכחיה ושקליה, לא מחייב לאהדורי לי׳ה, מ״ט ההוא דנפל מיני׳ מיאש הוא, אע״ג דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל, מימר אמר כי היכי דנפל מינאי דידי, הכי נפול מאינש אחריני ומשכנא מידי", עכ״ל.

ולכאורה אין לנו אומדנא יותר גדולה דלא מתייאש מזוזי דנפל בי תלתא דהלא מביא כברה לסנן את החול, והמוצא מצא את הזוזי לפני יאוש של האובד ויודע המוצא של מי הזוזי דהלא ראה שנפל ממנו, בכל זאת אנו אומרים שזה ברור שהאובד מתייאש ומה שהשתדל למצוא הוא זוזי אחריני. שלא ראינו אדם שיביא כברה לסנן את החול אולי ימצא שם זוזי, הרי דאין לחייב לאדם להוציא מרשותו, כיון שיש אפשרות כזאת דרק עכשיו מתעורר לחפש בחול כשם שנאבד ממנו בחול כך נאבד מאחרים בחול במקום זה, ואפשרות כזאת מבטלת את האומדנא.

וה״ה בנידון דידן אם יש אפשרות שבדרך רחוקה הפריטים שקנה או שהזמין לא היה בשביל הבנין שבגללו נעשה חוזה של השפוצים, מבטל את האומדנא שהפריטים זהים ממש לפי הפירוט שכתוב בחוזה, ויש הוכחה שבשביל הבנין הזה הזמין את הפריטים ומכ״ש אם שילם בשביל הפריטים הנקובים בחוזה בכדי לשפץ את הבנין.

אך באמת דברי רבא צריך עיון רב איך יעלה על הדעת דמה שמביא ארבלא וקא מרבל, אין זה הוכחה שלא מתיאש כי ודאי מתיאש, ומה שמחפש הוא מחפש מציאות ולמה לא חיפש אתמול מציאות ורק היום אחרי שנפל ממנו התעורר לחפש מציאות.

ונראה דכבר פירש הריטב״א הובא בש״מ דחול הוה כזוטו של ים, וכן פירש הרמב״ם פי״ד מהל׳ גזילה ואבידה ה״ט דהוי כזוטו של ים ומתיאש ודאי שהרי אין בו סימן ומה שמחפש היא דעה רעועה, והגם שבזוטו של ים אפילו יש בו סימן ודאי מתיאש כבר הערנו על זה במקום אחר, דרק משום שאין בו סימן מה שנעלם בחול משוי לה החול כזוטו של ים, מ״מ המצב הזה הוא מצב שודאי מתיאש לכן מה שמחפש הוא דעת רעועה, אבל לא שאפשרות רחוקה מבטלת האומדנא במה שמביא כברה ומכבר, אלא דאנו צריכים ליישב את מעשיו אנו אומרים דשלא בדעת עושה מעשיו, כי ודאי מתיאש דחול הרי זה כזוטו של ים, ודוקא אם אין בו סימן, אבל אם יש בו סימן כיון דעלול שימצא ויוחזר לבעליו מה שנעלם עכשיו, אנחנו אומרים דמה שמביא כברה הרי זה כבעלים מרדפין ואינו מתיאש.

הרב ברוך יצחק לוין.

תגיות