בס"ד


מס. סידורי:12929

שכרו של מגשר שירד שלא ברשות

שם בית דין:ישיבת רמת גן - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב אלגאזי בנציון משה
הרב מייזלס נועם
הרב ולד אבשלום
תקציר:
התובע הרב א' השתתף בפעולת גישור, אך הנתבע ב' טוען ששהוא אמר לתובע שאינו רוצה שא' ישתתף בגישור.
פסק הדין:
הנתבע חייב לשלם למגשר כסכום הנהוג המדינה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פסק דין בדין היורד לשדה חבירו

א. המקרה

בנידון דידן טוען הרב א' שר' ב ירד לדיון הגישור שלא ברשותו, ואף שהרב א' התנגד ליורד (דהיינו ב') במקרה דנן, לפי הצהרתו בכתב התביעה של הרב א' משמע שהוא הודיע לב' שהוא אינו מעונין בשירותיו והבין שכל עזרתו של ב' הייתה רק כחבר בלבד. לא זו אף זו, טען הרב א' כי הוא אמר בפני המגשרת שהוא אינו מעונין בנוכחותו של ב' בדיון.

הודעתו של הרב א' מכוונת לסוגיא של היורד לשדה חברו שלא ברשות.

ב. ביאור פסק הדין

1. בהלכה ישנו דין ידוע של היורד לשדה חברו שלא ברשות. דין זה מופיע בגמרא במסכת בבא מציעא דף קא עמ' א:

איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע. והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה! - אמר ליה: לא בעינא. - אמר ליה: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. - אמר ליה: לא בעינא. לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה. - אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך - זיל שום ליה, וידו על העליונה.

מדברי הגמ' עולה, שהגם שמקבל השירות אמר לו באופן ברור 'לא בעינא', בכל אופן, אם בסוף גילה דעתו על פי פעולה שהוא עושה שנוח לו, אזי יצטרך לשלם לו את כל סכום ההנאה.

2. כך גם פסק השולחן ערוך בחושן משפט, הלכות גזילה, סימן שע"ה, סעיפים א, ג:

סעיף א: היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. הגה: סתם כרם עשוי ליטע (ריב"ש סימן תתקט"ו /תקט"ו/). העושה טובה לחבירו שלא ברשות, עיין לעיל סימן רס"ד. וכן הלומד עם חבירו בלא דעת האב, ע"ל סימן של"ה סעיף א'.

סעיף ג: היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה, ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבניין, או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין וידו על העליונה. הגה: מיהו אם א"ל תחלה: עקור אילנך ולך, יכול בעל האילן לעשות, אף על פי שחוזר בעל השדה אחר כך (נ"י פרק השואל).

ואף שמצינו מחלוקת ראשונים האם מדובר גם בשדה שאינה עשויה ליטע, כמבואר בסמ"ע שלפנינו, בכל אופן בנידון דידן ברור שזה נקרא שדה העשויה ליטע כיון שדרכו של עולם לקחת נציגות משפטית כדי שייצגו, אפילו בגישור.

3. כך כותב הסמ"ע בסימן שע"ה:

שמין לו וידו על העליונה. דע דלדעת רש"י [ב"מ ק"א ע"א ד"ה גלית אדעתך] ורא"ש [שם פ"ח סי' כ"ב] בכל מקום שידו על העליונה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל בשבח כשאר שתלי העיר, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה, אף על פי דלא נהנה כלום, מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו. ובעיקר הדין ס"ל להרא"ש [שם] דוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן, והרמ"ה [מובא בטור סעיף ב'] ורוב המפרשים ס"ל דאפילו באין עשויה ליטע הואיל וגילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה ידו על העליונה. ובב"י כתב דהיינו דוקא כשאמר תחילה איני חפץ בהנטיעות ואח"כ גילה דעתו דניחא ליה בהן הוא דידו על העליונה אפילו בשדה שאינו עשויה ליטע, והמחבר סתם הדברים כאן. ועיין פרישה שם כתבתי דמדברי הטור מוכח דלא ס"ל האי סברא:

יתרה מכך, בשטר הגישור כתוב שבא כוחו של הרב א' הוא משרד עורכי דין שב' עובד מכוחו, והרב א' חתום על המסמך בסופו[1] וזו ראיה שהסכים על כך, וכמבואר בשו"ע לעיל, ברגע שהוא מביע הסכמה חובה עליו לשלם וידו של ב' על העליונה.

ג. עבודה ושירות בין חברים

     ב' טוען כי מדובר כאן על פעולה חברית כשלמעשה הפעולה בשוק שוות כסף. טענה זו איננה טענה, כמובאר ברמ"א.

1.   וכך כותב הרמ"א, חושן משפט, הלכות מתנה, סימן רמ"ו, סעיף י"ז:

הגה: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז).

2.   וכך כתוב בשולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רס"ד סעיף ד':

ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. הגה: ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו. וכן אם עלה חמורו מאליו. אבל אם הציל, לא יוכל בעל החמור לומר: חמורי היה עולה בלעדי הצלתך, אלא חייב ליתן לו שכרו. וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו. ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אף על פי שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד, כן נראה לי (ועיין במרדכי פ' הגוזל בתרא תשובת מהר"ם ודלא כמהר"ם פדוואה סי' ס"ג). ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק: מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פ' הגוזל). ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו. אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו, וכמו שנתבאר, כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות).

3.      הימצאות השיקים בידו של ב'

         ישנן מספר הוכחות לכך שהרב א' הסכים שב' יהיה חלק ממהלך הגישור:

א.      הרב א' חתם בידו על שטר הגישור שבתחילת המסמך שמו של ב' מוזכר.

ב.      יתרה מכך, הרב א' נאלץ לעזוב באמצע הדיון לשיעור והניח את ב' לסיים את מהלך הגישור עד כדי קבלת השיקים לידו בסיום הגישור.

ג.       לראיה תופס ב' את השיקים של הרב א' כדי להוציא מהרב א' את המגיע לו ואין לך ראיה גדולה מזו שהרב א' הסכים לכך שב' ייצגו.

ד. תופס על מנת לגבות לבעל חוב

 מבלי להיכנס לדין תפיסה של בעל חוב באריכות, נראה שהתפיסה של ב' הועילה לו:

1.   אמנם בחושן משפט סימן קכ"ח סעיף א' נפסק:

הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה בשטר ואפילו היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו. ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע.

הב"ח סבירא ליה נמי דהוה ליה ספיקא דדינא, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה.

בנידוננו, הרי הפורע תופס במעות. מלבד זה, אפילו הש"ך שם בסק"ה שחולק בתוקף על כך, ובהסתמכו על יותר משלשים פוסקים סובר בפשיטות דהפסיד הפורע מעותיו ואפילו תפס הפורע מפקינן מיניה, בכל זאת היכא דהיה עליו משכון ונטלו זה שפרע ס"ל נמי להש"ך שם דהוי ספיקא דדינא ואם המשכון ביד הפורע לא מפקינן מיניה. כך גם כותב הש"ך גם בסק"א דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי תפס לא מפקינן מיניה.

2.      אבני מילואים סימן צ"א סעיף קטן ח':

אך קשה דהא במלתא דלא שכיחא לא דיינינן השתא בזמן הזה ולא מהני בה אלא תפיסה וכמבואר בח"מ סי' א' (ס"ה), וא"כ קשה אמאי כתב רמ"א כאן דבנזקין אין הבעל חייב לשלם דאפילו אם היה הבעל יורש הא אין דנין דיני נזקין דלא שכיחי בזה"ז, ואי משום דאי תפיס מהני השתא נמי מהני תפיסה דהא אפילו בהלואה דאיכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה מהני תפיסה דבעיין לא איפשט וכמ"ש ב"ש, והאי דינא דנזקין דכתב הרמ"א הוא מדברי נימוקי יוסף הנ"ל שכתב בין קודם נשואין ובין אחר נשואין אינו גובה, וכיון דאפילו בלותה קודם נשואין מהני תפיסה כיון דבעיין לא אפשיטא כ"ש בנזקין דמהני תפיסה וא"כ ליכא נפקותא בהאי דינא דנזקין.

ה. פסק הדין:

לאור זאת שהרב א' אפשר לב' להגיע לדיון הגישור, הגם שהוא התריע בפני המגשרת שאין הוא צריך את שירותו של ב', בפועל הוא חתום על שטר הגישור שעליו מתנוסס שם משרד עורכי הדין שממנו מגיע ב'. יתרה מכך, הרב א' עזב את הדיון והשאיר את המשך ההתנהלות בידו של ב'. ייצוג בגישור שווה ערך כספי, ועל כן הרב א' ישלם לב' כמנהג המדינה שהוא סכום של 2800 ₪. סכום זה הינו 10% מכלל התשלום. בנוסף, על הרב א' לשלם הוצאות שליחות ודמי פתיחת תיק שעל תשלומים אלו הודה הרב א' מראש. במקביל, אין לו לב' לקבל את יתרת הכסף שבידו שלא מגיעה לו, ועליו להחזיר את שיק העירבון שבידו באופן מיידי ברגע שיקבל את אשר הרב א' חייב לו על פי פסק דין זה.

יש לקיים את פסק הדין תוך שלושים ימים מהתאריך בו הונפק.

"והאמת והשלום אהבו"

במותב תלתא הוינא

            הרב יהודה גולדברג שליט"א                          הרב בן ציון אלגזי שליט"א  - אב"ד                                    הרב אבשלום ולד שליט"א


תגיות