קנין אודיתא בד' מינים
כרך י סימן כג
בראובן שהביא לביתו כמה אתרוגים, ובערב סוכות, כשבניו בדקו את האתרוגים וכ"א רצה את האתרוג היפה ביותר, אמר להם בזוה"ל: "האתרוג הכי יפה הוא של סבא". הסבא התארח אצל בתו בסוכות, והעירו לראובן ילדיו, שכיון שכל אתרוג הוא בספק הכי יפה, כבר הקנה באודיתא כל האתרוגים לסבא, ואין לו אתרוג שיהיה שלו לצאת ביום הראשון, אא"כ הסבא יקנה לו בחזרה את האתרוג שהוא וילדיו יברכו עליהם. גם נשארו בצ"ע אם הסבא יוצא ידי חובה באתרוג, אם לא יקנה לו בקנין הגבהה או יד.
א. אודיתא – הודאה או הקנאה
איתא בב"ב קמט, א:
איבעיא להו, שכיב מרע שהודה מהו. ת"ש, דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא, היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי, אי בירושה לאו בר ירושה הוא, אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. אי במשיכה, ליתנהו גביה. אי בחליפין, אין מטבע נקנה בחליפין. אי אגב קרקע, לית ליה ארעא. אי במעמד שלשתן, אי שלח לי, לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי, אמאי, ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא, אדהכי נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא, אמר, קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי.
והרשב"ם שם פירש:
"ומסקנא, דהודאתו הודאה... אבל כיון שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא, י"ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע או הקנה לו השכיב מרע ע"י אחר, והרי הוא חפץ שיבא לידו".
ומבואר לכאורה שאינו קנין בפני עצמו אלא הודאה, ואמרינן שבודאי קודם לכן עשה קנין אחר. וכן מבואר מהנימוק"י (ב"ב סט, ב – ע, א מעמוה"ר):
"לאו למימרא שמקנה בהודאה, דהודאה לאו קנין הוא לא בבריא ולא בשכיב מרע, אלא הכי קאמר, מהימנינן בהודאתו שמודה שנכסים אלו של פלוני הם ואם עמד אינו חוזר, או דילמא עשוי אדם שלא להשביע את בניו ולאו קושטא קאמר, הילכך אפילו מת אין לו כלום. ואסיקנא ממעשה דאיסור דודאי מהימנינן ליה וקושטא הוא דקאמר, ואם עמד אינו חוזר".
ומבואר שדעתו כרשב"ם, שאין קנין בעצם אלא אמרינן שודאי הקנה לו באופן אחר, ונאמן הוא בכך . ושם בנימוק"י הביא מהריטב"א וחכמי פרובינצא דהוי קנין:
"מהא דלודי איסור, כתבו חכמי פרובינצ"א והריטב"א בשם רבו ז"ל, דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה מהניא אף על גב דידעינן דלא היה מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כן ".
וכן הוא בדברי ר"י בתוס' (שם ד"ה שכיב מרע) מבואר, דאף אם לא עשה כל קנין קודם לכן, עצם ההודאה הינה קנין :
"ונראה לר"י לפרש כן, שכיב מרע שהודה מהו, מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו, אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו, מי אמרינן דקני במתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר, או דלמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר, ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורא דקני לגמרי במתנת בריא על ידי הודאתו".
וכן הוא בתוס' (ב"מ מו, א ד"ה ונקנינהו):
"וקשה דלקני ליה המעות בהודאה, כמו שקנה רב מרי מרבא על ידי הודאתו של איסור... אע"פ שהיינו יודעין שלא היו שלו תחלה. והוא הדין בבריא, מדקננהו רב מרי אע"ג דלא הוי בר ירושה".
וכן מבואר בתוס' (ב"ב מד, ב ד"ה דלא):
"ונראה לר"ת דהיינו טעמא כיון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו, שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו, הרי הודאת בעל דין כמאה עדים ולא חיישינן למיחזי כשיקרא, כדאשכחנא גבי איסור גיורא דנפק אודיתא מבי איסור, ואע"ג שהיה איסור משקר".
וכן נראה מהתוס' גיטין (יג, ב ד"ה גופא), דהוי גדר של קנין.
וכן מוכח מדברי תוס' הרא"ש (מובא בשיטה מקובצת (ב"ב קמט, א ד"ה נפק), וז"ל:
"נפק אודיתא מבי איסור, ולא עבד איסור איסורא במה שהודה שהיו של בניו, וגם רב מרי במה שקבלם, מאחר ששכיב מרע היה, כי תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה".
הרא"ש בא לאפוקי, שלא נאמר שההקנאה שהקנה איסור גיורא הינה מתנת שכיב מרע, שבה מצאנו שקונה באמירה, אלא הוי קנין במתנת בריא מכח תקנת חכמים, והינה כסודר וכמשיכה, והיינו שההודאה היא הפועלת קנין. וכן נראה מדברי המאירי (ב"ב שם ), וכן היא דעת הריטב"א (ב"מ מו, א), שדחה את הסוברים דהוי הודאה ולא קנין.
ומדברי הרשב"א מבואר שסובר שאינו קנין אלא הודאה.
הרשב"א בתש' (ח"ג סי'סז) נשאל בראובן שרוצה להקנות נכסיו לשמעון בדרך של הודאה, והשיב הרשב"א, דאם הנותן בריא, ואמר מטלטלין אלו של פלוני, צריך לומר אתם עידי. ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו, לא קנה, שאין המטלטלין נקנין בהודאה גרידא. וכתב הרשב"א דאין ללמוד שקונים בהודאה מאיסור גיורא, וכתב דאין לומר כן, דבמה יקנה, והלא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה, הגבהה, חליפין או באגב, ולא מצאנו בשום מקום שתהא קנייתם בהודאה. ובאיסור גיורא, אף שאנו מוחזקין בו שאין לו לרב מרי בידו כלום, כיון שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים, ואף שהוא שכיב מרע, הוי הודאה גמורה כהודאות דעלמא. ותש' זו מובאת גם בח"ד סי' נ. ומבואר דס"ל דאודיתא הוי הודאה ולא הקנאה.
ובעה"ת (מב, ד, ג) כתב דהוי קנין:
"ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים [באתם עדי, לא שנא דאודי במידי דמחייב ביה ולא שנא דאודי] במידי דלא מחייב ביה אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר, שקונה ותפוס האחד, דה"ל כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפלוני, וכגון חייב אני לך מנה בשטר דא"ר יוחנן חייב, וכגון הא דאיסור שכתבנו. ולפיכך כתבו הודאה בחיבוריהם באחד מדרכי ההקנאות."
והביא תש' הראב"ד שנראה מדבריו דהוי הודאה ולא הקנאה, וכתב עליו בעה"ת: "ובעל העיטור חולק בזה. ולא מסתברא כותיה". ונראה שכוונתו לדברי הראב"ד דלא מסתבר כוותיה. ובגדו"ת שם הקשה על הראב"ד, דאיסור גיורא ודאי רצה ליתנם לרב מרי במתנה, אולם כיון שהוא שכיב מרע, אם היה אומר בלשון מתנה סתמית, גרע כחו של מקבל המתנה, שאם עמד החולה חוזר, ואם הוא גר אינו קונה כלל, לכן אמר בלשון הודאה אף שאינו חייב כלום, כדי שתהא כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו, וכן לגר שיכול להקנותו במתנת בריא, דדוקא במתנת שכ"מ לא קני משום דליתיה בתורת ירושה. וכן הבינו הענין כל הפוסקים ; "ולא ידעתי מי הכריעו להראב"ד להזהר ולברוח כל כך מענין מתנה". ומבואר שסובר שהוא קנין, ונותן לו בתורת מתנה.
ועיין בנתיבות ס, יז בדעת בעה"ת.
ודברי בעל העיטור הנז' בבעה"ת, עיין בעיטור (אות ה – הודאה, עמ' עב, ג), דכתב להדיא שאין זה אלא הודאה דמהני בשכיב מרע ולא בבריא, דמסברא דהודאה לא מהני אלא בשכיב מרע, כפי שהיה איסור גיורא, ומשום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ובדבר דידעינן דלאו דידיה הוא אלא נותן, איך יכול לומר שאינו שלו אלא של אחר, הא כ"ע ידעי דשקר הוא ומצי למימר משטה אני בך . ועוד, דא"כ שיכתבו דין זה גבי שאר הקנאות. ועוד, הודאה דאיסור לאו הודאה היא אלא שהודה בעת דפקיד שהם של רב מרי, שהקנה לו עוד קודם שבא לידו. ומבואר שסובר שאודיתא הוי הודאה ולא קנין. ולדברי העיטור הסכים התשב"ץ (ח"א סי' קנב), וכתב שכך היא גם דעת הרמב"ם, שבהל' זכיה ומתנה ט, ט, פסק דשכ"מ שהודה וכו', כעובדא דאיסור גיורא, ובהל' מכירה ו, ז פסק שהמטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא אגב קרקע, ושהחוב אינו נקנה אלא במעמד שלשתן, ואלו היתה דעתו שההודאה תועיל בבריא היה כותב שיכול להקנות בהודאה. וכך היא גם דעת מהר"מ, הובאו דבריו במרדכי (ב"ב תכז):
"דהא הודאה לא מהניא בבריא אלא היכא דמודה שאותם מעות שהלויתי היו של פלוני קודם שהלויתים, אבל אם אמר בשעה שהלויתיך היו שלי ועכשיו אני מודה שהם שלו, שהוא בענין שמועיל בשכ"מ, לא קנה, דלא ה"מ מקני ליה בשום ענין משהלוה לו אותם".
ולפ"ז מצאנו שנחלקו הראשונים במהות אודיתא, אם היא לכשעצמה קנין, שבאמצעות ההודאה מקנה למקבל, ואף שלא היה של המקבל מקודם לכן, קנה באודיתא. או דהוי הודאה, ומהני מכח שמודה שהיה שלו, ואף שאין אנו יודעים אם היה שלו קודם לכן, מ"מ תלינן שהיו שלו קודם לכן. וכן מצאנו בדברי האחרונים שנחלקו בדבר זה. ועיין בברכי יוסף חו"מ מ, ב, שהביא חבל גדול של אחרונים שנחלקו בזה אם הוי קנין או הודאה, עיי"ש.
ומהרי"ט בתש' (חחו"מ סי' סט) כתב דהוי קנין, ואף שלא היה שלו קודם לכן, וכמו שמצאנו בדברי ר"ת בענין הקנאת אגב קרקע, דמאחר שכותב הקנתי לו ארבע אמות קרקע, הרי הודה שיש לו, ואף שיודעים שאין לו, מהני ההודאה והוי קנין, והביא ראיה מאיסור גיורא, דאף דידעינן שהמעות לא היו של רב מרי בנו, קנה באודיתא. וכך גם כשאומר הקנתי לו ד אמות קרקע, אף שאין לו, קנה אגבן באודיתא. וכן כתב בחכם צבי (סי' טז), דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר, קנהרב מרי מה שהקנה, והיינו שהוא בגדר קנין ולא הודאה (ועיין פת"ש חו"מ רג, ג. )וכן הוכיח בנו"ב (קמא, חחו"מ סי' ל), שמוכח מהסוגיא דאיסור גיורא;
"הרי דקאמר ולקנינהו באודיתא שמשמע שהודאה הוא הקנין בעצמו, ולא מטעם שכיון שהודה אמרינן שכבר הקנה לו אלא שזה הוא הקנין בעצמו. כאשר לדעתי הודאה הוא הקנין הגדול שבכל הקנינים, ואפילו דבר שאינו נקנה בשום קנין נקנה בהודאה, ונכסי איסור יוכיחו, ועיין בתשובת ח"צ סי' טז".
וכן הוא בנו"ב (תנינא, חחו"מ סי' מה). ומבואר דס"ל לנו"ב דאודיתא הוי קנין ומהני אף במקום דידעינן דמשקר, כיון שהוא פעולת קנין, והוא הקנין הגדול שבכל הקנינים, ומהני אף בדברים שאינם נקנים בשאר קנינים, כמו חוב.
ובקצוה"ח מ, א, הביא את קושית האחרונים על הרמב"ם (מכירה יא, טו), איך מהני חייב אני לך מנה בשטר, ואיך מתחייב בדיבור ללא קנין. וכתב קצוה"ח לישב דהרמב"ם ס"ל דמהני מדין קנין אודיתא, ויש כאן קנין, וז"ל:
"ונראה לענ"ד דודאי בדברים בעלמא לא נתחייב, וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן, אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי, דאפילו חפץ יוכל להקנות באודיתא, וכמש"כ תוס' בפרק מי שמת (ב"ב קמט, א ד"ה שכיב מרע) גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכיב מרע, והוא קנין מעליא, אע"פ ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פלוני, קונה הוא אותו באודיתא של הנותן, כמו שקונה במשיכה וכסף ... ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפלוני מנה אע"פ שאינו חייב, זכה בו חבירו משום אודיתא כאילו נעשה בקנין ובשטר. ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כסף משנה (מכירה יא, טו) שירד לאמיתו של דבר... וכן מצאתי כתוב בנימוק"י (ב"בסט, ב מעמוה"ר) ז"ל, אמר המחבר מהא דלודי איסור, כתבו חכמי פרובנציא והריטב"א בשם רבו ז"ל, דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה, אף על גב דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב, כ"כ בפרק הנושא הריטב"א ז"ל (כתובות קב, א ד"ה לא בשטר) עכ"ל. וא"כ דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא".
ומבואר דקנין אודיתא הוי קנין, ומהני אף במקרים שבהם ידעינן שלא הקנה לו קודם לכן וההודאה בשקר. ועיין בחדושי הרי"מ חו"מ קפט, א, מש"כ בדעת הרמב"ם.
וכן כתב קצוה"ח קצד, ד, דמהני קנין אודיתא במכירת חמץ לנכרי לפני הפסח, ומהני אף לענין איסורי תורה:
"כאשר שמתי אל לבי בזה מצאתי קנין אודיתא, דהיינו שיכתוב חתימת ידי תעיד עלי כו' איך שמכרתי את כל החמץ לפלוני באופן המועיל, וכיון שמודה שמכר באופן המועיל, קנה העכו"ם באודיתא זו, ומשום דאודיתא הויקנין אע"פ ששניהן יודעין שאינו כן. ולפי שלא ביארו בו האחרונים ביאור רחב בקנין אודיתא ולכן צריך אני להאריך קצת. ולענ"ד קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקנינים הן לענין ממון הן לענין איסור, ואף על גב דקמי שמיא גליא שאין הדבר כן, כיון דהוא קנין, הרי נקנה לו באודיתא".
והביא קצוה"ח מהט"ז יור"ד קסח, יד, שהביא מהב"ח לענין ריבית, שיכול לזכות לעכו"ם באודיתא, שיודה שהוא של עכו"ם. והט"ז הקשה על הב"ח, דהאי אודיתא דאיסור אינו ענין לאיסורי ריבית, דודאי לגבי ממון אמרינן דאדם נאמן על עצמו לחובתו והודאת בע"ד כמאה עדים, אולם אינו מועיל לא פקועי איסור בהודאה שקרית. וקצוה"ח כתב דנראין דברי הב"ח דאפילו באיסורין מהני הודאה, וראיה מדברי תוס' ב"מ מו, א (ד"ה וניקנינהו), שהקשו, לענין להקנות פירות לאחר, כדי שיוכל לפדותם בלא חומש, שיקנה לו המעות בהודאה, כמו שקנה רב מרי מרבא ע"י הודאתו של איסור. ומבואר דאפי' לאיסורין מהני קנין אודיתא, דאע"ג דקמי שמיא גליא שמעות אין לו, ופריק אידך בלא חומש, אלא מוכח כיון דהוא גופה קנין, ממילא מהני גם לאיסורין.
אלא דבתוס' ב"ק קד, ב (ד"ה אגב), כתב דלא מהני לתת הפירות לאחר באודיתא להפטר מפדיון חומש, דמדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא, דאי לית ליה ארעא לא היו קרויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מעשר שני, ומשמע דלענין איסורין לא מהני אודיתא. אולם דעת קצוה"ח, דמהני אודיתא אף לאיסורין, דאף שלענין חוב על פה שאינו ברשותו לא יכול להקנותו אלא במעמד שלשתן, והוא הלכתא בלא טעמא, אבל דבר שברשותו, שנתפס בו קנין, גם אודיתא הוי קנין ואפי 'לענין איסורין. ולאחר שהביא דברי הפוסקים דאודיתא הוי קנין, כתב דפשוט דמהני אף לענין מכירת חמץ לנכרי:
"וכיון דנתבאר מכל הנך פוסקים דהודאה הוי קנין, ממילא נמי לענין איסור דמהני, ובפרט גבי חמץ דאינו אלא מדרבנן דסגי ליה בביטולו כמ"ש. וא"כ אם אין החמץ בביתו, יכול למוכרו באודיתא וכמ"ש, והיינו שיכתוב בשטר מודה אני שמכרתי באופן המועיל וכמ"ש, או שיאמר בעל פה ובפני שני עדים כשרים. דאע"ג דגבי שאר קנינים לא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל אודיתא לא הוי אלא עד שיודה בהודאה גמורה בפני עדים כשרים, וכל זמן דליכא אודיתא ממילא ליכא קנין אודיתא, וכמ"ש בסי' מ, א".
ומבואר מקצוה"ח דמהני אודיתא בתורת קנין, ואף כשידעינן שאינו אמת.
ובנתיבות מ, א הביא מדברי הר"ן בכתובות (סא, א מעמוה"ר), דמי שבא עכשיו להתחייב וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה, ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא וכו', דמשמע דמן הסתם אמרינן דהוי הודאה. ומזה למד הנתיבות, דאפי' מודה שאינו חייב, או שהתברר בעדים דלא היה חייב לו מקודם; "מ"מ חייב, כיון דבסתם אמרינן דהודאה היא, ובאודיתא כולי עלמא מודים דיכול להקנות, כדמוכח בב"ב קמט, א גבי איסור גיורא ושכיב מרע שהודה". וכן כתב בנמוק"י ב"ב (סט, במעמוה"ר) גבי איסור גיורא בהדיא, דאפילו ידוע שאינו חייב, מועיל כשאמר בלשון הודאה. מה שכתב הש"ך מ, א דאם מודה שאינו חייב דפטור, היינו שמודה גם כן שהודאתו בטעות היתה, אבל בסתם אמרינן שרצה לחייב עצמו באודיתא וחייב לכולי עלמא, דבאודיתא לכולי עלמא יכול להקנות, וכן כתב התומים מ, א.
וכן מבואר מדברי הנתיבות ס, יז.
במחבר בשו"ע ס, ח פסק:
"ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי, וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו, ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את (מאחר שאין לך הרשאה מלוי)(טור), אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה, אם אינו חב לאחרים בהודאתו, כופין את שמעון שיפרע לראובן ".
והש"ך ס, לב כתב דמש"כ המחבר צ"ע, דמסתבר כהחולקים בבעל התרומות (נא, ח, א), דכאן יכול להיות כחולקים דלא מהני אודיתא אלא בשכיב מרע, דכיון שנכתב כבר השטר על שם לוי, הרי זה ממונו של לוי. ואף אם לוי שלוחו של ראובן, כיון דמעות להוצאה ניתנו, נעשה שמעון לוה של לוי, ולוי לוה של ראובן, והשטר הוא של לוי, ולא מהני אלא שיקנהו לו בכתיבה ומסירה. והנתיבות הקשה ע"ז, דמהיכי תיתי לא תועיל הודאתו, דהא קיי"ל בכל דוכתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכתב הנתיבות לבאר, דהפוסקים שהביא בעה"ת וסוברים דלא מהני הודאתו, סוברים דכיון דמוחזקים שהמעות שלו רק שרוצה להקנות עתה באודיתא, לא מהני להקנות באודיתא. אולם החולקים, ובכללם המחבר בשו"ע, סוברים דאודיתא הוי קנין גמור וכדעת התוס' (הנ"ל);
"דסברי דאודיתא הוי קנין דאורייתא, דאילו הוא משום הודאת בעל דין, לא היה מועיל לפדות בו המעשר... וה"נ ס"ל לפוסקים, והמחבר ס"ל נמי, דאודיתא הוא קנין אפילו לענין שלא יהיה יכול למחול. והחולקין שהביא בעל התרומות ס"ל דאודיתא לאו מטעם קנין הוא, רק מטעם הודאת בעלדין הוא, והודאת בעל דין אין מועיל לחייב הלוה כיון שמוחזקין להיפך ".
מבואר דהוא מחלוקת הפוסקים אם הוי קנין או הודאה, ודעת המחבר דהוי קנין. גם בתש' הגרע"א (החדשות סי' מ) מבואר דהמנהג שלנו דהודאה מטעם קנין הוא. וכן הוכיח החת"ס בתש' (חיור"ד סי' שיד ד"ה והנה גם.)
ומצאנו באחרונים שכתבו דהוי הודאה ולא קנין, והיכא שהודה בשקר, לא קנה המקבל. בשו"מ (ג, ג, יא) כתב דהוא מטעם הודאה ולא קנין, עיי"ש. גם באמרי בינה(הלואה טז) האריך לחלוק על דעת הנו"ב וקצוה"ח דאודיתא הינה קנין;
"שרוב הפוסקים ממש רובא דמינכר, ס"ל דרק מטעם הודאת בעל דין הוא ומחזקינן הודאתו יותר ממאה עדים דמכבר היה שלו". והאריך שם להקשות על שיטת קצוה"ח, ובסוף דבריו כתב דאף בעה"ת ס"ל דהוי הודאה, דהכל סובב שם דהודאה מצד קושטא הוא, ודעתו רק דמהני מצד הודאת בעל דין. וקושית הש"ך (ס, לב) במה זכה ראובן בשעבוד;"
ובלי ספק דדעת השו"ע אינה נגד רוב הראשונים הסוברים דהודאה לאו הקנאה הוא, דלא יסתום להוציא ממון נגדם. ועיין בספר בני יעקב (דף ק) שהאריך לבאר דדעת רובא דרובא דרבוותא, הודאה לאו הקנאה הוא כלל". מבואר דס"ל לאמ"ב דהוי הודאה ולא הקנאה.
וכן נראה דעת האבני נזר (חאו"ח סי' תקמב, כו-כז). האבנ"ז כותב ששמע מגדול אחד, דקנין אודיתא לא מהני אלא באם שכנגדו אינו יודע בבירור שההודאה בשקר, כמו באיסור גיורא שרב מרי לא היה יודע בבירור שהודאתו שקר, דאפשרדקודם שהפקידם לרבא, הקנם לרב מרי ע"י אחר. וכן מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצירי, דאולי יש לו. וכיון דמהני ההודאה מהתורה שיהא מותר להחזיקהמעות, מהני נמי לקנין. אולם אם שכנגדו יודע שאין ההודאה כלום, איך יועיל הקנין נגדו, וכתב ע"ז האבנ"ז שהיא סברא ישרה. והביא לזה ראיה מגיטין מ, ב; האומרנתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי, חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר.
כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וקשה, מה בכך שהודה שלא כתב לו, הא מ"מ נקנה לו באודיתא, והקונה לא הודה שלא הודה שכנגדו. אלא ראיה שכיון שכנגדו יודע שלא הקנה לו, אין כאן קנין אודיתא, עיי"ש.
וכן נראה לכאורה דעת החזו"א (ב"ק יח, ו):
"נראה דהודאה מהני אפי' בדבר שאינו ברשותו, דהודאה אינו קנין, אלא כח הדין לדון ע"פ הודאתו, כל שאינו חב לאחרים אלא לעצמו, וממילא כל התוצאות קובע הדין כפי הודאתו. וזהו שקראוהו הפוסקים קנין אודיתא, וא"כ הדין נותן דמהני אפי' בדבר שאינו ברשותו".
אמנם עדיין י"ל, דכיון דבי"ד יכול לדון ע"פ הודאתו אף אם היא בשקר, הגם אם אינו מוגדר כקנין, אפשר דמהני. אך לפי החזו"א י"ל, אם הוא עצמו יודע שהודאתו בשקר, יכול לנהוג לפי מה שיודע בעצמו, ואין איסור בידו, וע"כ מוכח מזה דהוי הודאהולא קנין, וכפוסקים הנ"ל. ועיין בחזו"א (סנהדרין יז, יג) כתה החזו"א דהודאה חשיבא קנין אף שחב לאחרים, עיי"ש. ולפ"ז י"ל דבב"ק כתב החזו"א על אופן הקנין, שהוא בדרך של הודאה, אך יש לו חלות של קנין, ונפק"מ כנ"ל, דאף אם יודע שהודאתו בשקר, זכה המקבל.
גם מדברי הגרא"ז (אבן האזל מכירה יא, טו) מבואר לכאורה דהוי הודאה ולא קנין. הגרא"ז הביא מש"כ הכס"מ שם בדברי הרמב"ם, דמהני אומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, דנלמד מאיסור גיורא וכן כתב בקצוה"ח מ, א, דכל טעמו של הרמב"ם הוא רק בשביל אודיתא. וס"ל לגרא"ז דהרמב"ם אינו סובר דין קנין אודיתא, שמשמע מדברי הפוסקים שהוא הלכה ברורה, דאם היה סובר הרמב"ם דאודיתא הוי קנין, היה לו לכתוב דין זה גבי מתנת בריא, כמו שכתב בהל' מכירה יא, טו לענין חיוב מנה לפלוני, לפי דברי הכס"מ שהוא מטעם אודיתא. דהא עיקר דברי הגמ' גבי איסור גיורא אינו בדין התחייבות, אלא להקנות המעות שהיו לו אצל רבא, ועיקר דין אודיתא קבע הרמב"ם בדיני מתנת שכ"מ, בהל' זכיה ומתנה ט, ט, ועיי"ש ברב המגיד. ולפ"ז אין חדוש בדין זה, אלא דבשכ"מ נמי אמרינן שהיא הודאה ומהני אפי' בגר, אבל לא איירי כלל אם המקבל מודה שאין זה שלו ובא ליטול בתורת מתנה.
ונראה לבאר במחלוקת הראשונים והאחרונים הנ"ל אם אודיתא הוי קנין או הודאה, דדעת הראשונים דס"ל דהוי קנין, מוכיחים מאיסור גיורא שיכול להקנות אפי' בדיבור ללא מעשה קנין, וכי הדיבור עצמו מהוה קנין, וזה מוכח לראשונים הנ"ל מאיסור גיורא. ומזה הטעם ס"ל לקצוה"ח דצריך עדים לעצם מעשה הקנין, דדעת קצוה"ח דלא סגי במעשה קנין בדיבור ללא עדים, עיין להלן. ודעת הסוברים דהוי הודאה, י"ל דס"ל דלא מצאנו קנין שאין בו מעשה קנין, ראה מה שכתבתי בח"ט סי' יז וסי' כו/ג, רק באמצעות ההודאה נהיה בעלים ללא מעשה קנין, דכיון שההודאה נותנת לו זכות בבי"ד לתבוע את הממון שהודו שהוא שלו, הרי הוא בעלים על הדבר ללא מעשה של קנין. ולכן ס"ל דבכל ענין שההודאה בשקר, הרי אין לו זכות בבי"ד, כיון דידעינן שהוא שקר, וכן כמו בכל הודאה שיכול לטעון משטה או שלא להשביע, אין כאן הודאה, ולכן לא נהיה בעלים על הדבר. משא"כ כשניתן לתלות שההודאה אמת, הרי הוא בעלים ללא קנין. ואין לומר שהקנין הוא מה שזיכה לו בעבר, דאינו אלא בעלים מכאן ולהבא, שזה דין אודיתא, דכל היכא שההודאה אינה בשקר, אודיתא עושה אותו לבעלים, אף שאין קנין.
לאמור לעיל באנו למחלוקת ראשונים ואחרונים אם בנדו"ד זכה הסבא באתרוג, כאשר ראובן שהודה שהאתרוג שייך לסבא, ידע שאין זה נכון אלא שכוונתו לתת את האתרוג לסבא, דאם הוי הודאה, יכולים בי"ד לדון על פיה, וכן שמורות לו טענות של השטאה והשבעה, ואולי אף אמתלאות אחרות, עיין קצוה"ח פ, א, ובכל אופן לא זכה הסבא בהודאתו כיון שאינו קנין. אולם אם הוי אודיתא קנין, לכאורה זכה הסבא במה שהודה ראובן שהאתרוג שלו.
ב. אם צריך עדים
אולם יש עוד כמה צדדים, שאף אם אודיתא הוי קנין, לא מהני הקנין בנדו"ד. ידועה שיטת קצוה"ח דאודיתא צריך עדי חלות, בניגוד לכל הקנינים, דלא איברי סהדי אלא לשקרי, הרי שהעדים באודיתא הם חלק מעצם מעשה הקנין, ואם לא אמר אתם עדי או הודה בינו לבינו, לאו כלום הוא אף דלא טען משטה, דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודה בחוב שחייב, אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא, כל זמן שאין האודיתא באופן ובצורת הקנין, דהיינו בפני עדים ובאתם עדי, אין כאן אודיתא ואינו זוכה באודיתא כזו. ולפ"ז בנדו"ד שלא אמר בפני עדים כשרים, אין כאן אודיתא שיקנה הסבא.
מבעה"ת (מב, ד, ג) נראה לכאורה דאודיתא היא בפני עדים, וז"ל:
"ומכאן למדו הראשונים, דמאן דאודי בפני שנים באתם עדי, לא שנא דאודי במידי דמחייב ביה ולא שנא דאודי במידי דלא מחייב ביה אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר, שקונה ותפוס האחד, דה"ל כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפלוני, וכגון חייב אני לך מנה בשטר דא"ר יוחנן חייב, וכגון הא דאיסור שכתבנו. ולפיכך כתבו הודאה בחיבוריהם באחד מדרכי ההקנאות".
מבואר לכאורה שההודאה הינה בפני עדים ואומר אתם עדי. ובתוס' גיטין יג, ב (ד"ה גופא), הביאו מדברי ריב"א ור"ת, דבמעמד שלשתן קנה בעל כרחו של לוה או של נפקד, דאי לא קני אלא מרצונו, למאן דאמר שמעמ"ש דוקא בפקדון, מדוע הוצרכו לתקן מעמ"ש, יזכה לו ע"י הנפקד. ואין נראה לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד. ועוד י"ל, דאף כשאין הפקדון ביד הנפקד, יקנה באודיתא. ומזה הוכיחו התוס' דאפי' בעל כרחו של נפקד קני. ומהרש"א שם ביאר לשיטת התוס', דהוצרכו לתקן מעמ"ש כשהפקדון ביד הנפקד, מדוע לא הסתפקו באודיתא:
"מלתא דטריחא היא נמי להביא עדים להודות לפניהם, אבל מעמד שלשתן דבר נקל ביותר הוא".
ומבואר במהרש"א שבמעמ"ש צריך עדים כדי שיקנה. וכן מבואר במהר"מ שם על התוס':
"ולי נראה שקנין מעמד שלשתן נעשה בקלות יותר, שלא יצטרכו לשום דבר אלא שיזדמנו יחד הנותן והמקבל וילכו אל הנפקד, אבל באודיתא צריך לטרוח אחר עדים או ב"ד שיודה בפניהם, ויצטרך אח"כ להביא העדים לפני הב"ד שיעידו שהודה לפניהם".
ומזה מוכח דס"ל למהר"מ ומהרש"א של אודיתא צריך עדים, ומהר"מ אף הוסיף שיצטרך להביאם לבי"ד. ואין לומר שזה במקרה של הכחשה, דא"כ אף במעמ"ש במקרה של הכחשה צריך לבוא לבי"ד. וממהר"מ נראה שאודיתא הוא מכח הפסק של בי"ד שפוסקים ע"פ ההודאה. ולפ"ז אפשר דמהר"מ ס"ל דאודיתא אינה קנין אלא הודאה, ולכן צריך להביאם לבי"ד שיפסקו את הבעלות, משא"כ לקצוה"ח עצם ההודאה בפני עדים מזכה את המקבל.
אך נראה דאין צריך ממש להביאם לבי"ד, אלא סגי בהודאה כזו שיכול להביאם לבי"ד ולזכות בדין מכחה, שבזה יש לה שם אודיתא. כן נמצא בחידושי הגרע"א (ב"ק יב, א)
"דאודיתא הוי קנין היכי דיכול להוציא ולברר ההודאה, ולמחר יתבעו בב"ד ויצטרך ליתן, בזה הוי אפילו קנין, והיינו בהודה בעדים, אבל בהודה בינו לבינו, אף דאח"כ מודה בב"ד שהודה לו בינו לבין עצמו ועתה חוזר, י"ל דלא הוי קנין, דהודאה ראשונה כיון דאינו יכול לתובעו בזה דיכול לכפור, אין שם הודאה עליו לעשות קנין. ודוקא קנין משיכה והגבהה וכדומה, בעצמותו הוי קנין גם בלא עדים, אבל הודאה אין שם הודאה גמורה עליו רק ביכול לכוף אותו לשלם בכך , והיינו בעדים".
ומבואר בגרע"א, דמהות ההודאה המועילה היא הודאה שיכול לממשה בבי"ד, ואם יש הודאה שיתכן ולא יוכל לממשה והיא תלויה ביושרו של המודה, אינה הודאה שתחשב כקנין אודיתא, והיינו כדעת מהרש"א ומהר"מ הנ"ל. וכן מבואר באמרי בינה (הלואה טז), דכל קנין מהני מטעם סמיכת דעת הקונה, ובאודיתא הואיל ואין הקונה עושה כל מעשה קנין, וגם יודע בעצמו שההודאה הינה בשקר ושבאמת אינו שלו, ומה דמהני אודיתא הוא מהטעם שע"י הודאתו יכול להוציא בדיינין. וכן מבואר בחידושי הגרש"ש (ב"ב סי' לא):
"דקנין אודיתא הוא רק דכיון שהועילו דבריו לגבי' בי"ד משום נאמנות, מה"ט חשבו חז"ל ענין זה כהקנאה שגומר ומקנה, שיודע שדבריו יועילו, שאם ירצה חבירו יזכה הדבר בבי"ד".
ועיין עוד בחמדת שלמה (חאהע"ז סב, ט-י,) דדעתו דלא מהני אודיתא אלא בעדים, כיון דעיקר הקנין הוא בהודאה, לא מהני ההודאה אלא בעדים.
ודברי קצוה"ח דבעי עדים, כן מבואר בקצוה"ח בכמה מקומות. בסי' מ, א:
"אמנם צריך אתה לדעת דזה הקנין דאודיתא אינו נגמר בלא עדים, ואם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר אתם עדי, לא מהני כלום. ואע"ג דבכל הקנינים לא איברי סהדי אלא לשקרי (קידושין סה, ב), היינו משום דהקנין נגמר בפני עצמו בלא עדים, ולכן לא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל קנין אודיתא אף הוא אינו נגמר אלא בפני עדים, ולא אמר אתם עדי ובינו לבינו לאו כלום הוא, אע"ג דלא טען משטה, דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודה בחוב שחייב, אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא, כל זמן שאין האודיתא בפני עדים ובאתם עדי, לאו אודיתא, ואינו זוכה באודיתא כזו, דאודיתא אינו אלא בעדים ואתם עדי, וזה ברור. והארכתי בזה, לאפוקי מדברי פני יהושע בריש פרק הנושא (כתובות קב, א ד"ה ומתוך), דמשמע מיניה דגם בזה לא איברי סהדי אלא לשקרי, והוא לשיטתו נמי סבירא ליה דחיוב הוא קל לחייב עצמו בדיבור בעלמא. "
וכן הוא בקצוה"ח פא, יד. ואף שפשוט דהעדים צריכים להיות כשרים ולא פסולי עדות, בסי' קצד, ד הוסיף כן:
"שיאמר בעל פה ובפני שני עדים כשרים, דאע"ג דגבי שאר קנינים לא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל אודיתא לא הוי אלא עד שיודה בהודאה גמורה בפני עדים כשרים. "
ובנתיבות מ, א כתב לחלוק על קצוה"ח, וסובר דמהני כשמודה בהודאה גמורה אפילו בלא עדים, ושכן כתב התומים בכ"מ, ובכל מקום דאתם עדי מהני, הודאה גמורה ג"כ מהני, דכל הודאה שאינו יכול לטעון טענת משטה, מהני אף לאודיתא, ואין צריך עדים. ובמשובב שם השיב על דברי הנתיבות, דדוקא קנין סודר או משיכה והגבהה, שגוף המעשה הוא הקנין, לא איברי סהדי אלא לשקרי, משא"כ אודיתא, כלזמן שלא אמר אתם עדי בפני עדים, אין כאן אודיתא, ואם אין אודיתא אין קנין. עוד הוסיף שם קצוה"ח (בהגהה במשובב), דהודאה בינו לבין עצמו לא מהני אפי' על מה שחייב לו כבר, כמבואר בשו"ע חו"מ פא, ט, ובש"ך שם פא, כב. ואף לרמב"ן וסיעתו דהודאה בפני עד אחד מהני, היינו דוקא לענין שנאמינהו שחייב לו כבר, אבל לא לענין קנין אודיתא. והנה הנתיבות הקשה על קצוה"ח מתוס' ב"מ מו, א, על הא דאיתא בגמ' מה, ב - מו, א: מיתבי, היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וכו'. ובתוס' (מו, א ד"ה וליקנינהו) הקשו שיקנה באודיתא. ולכאורה בגורן לא היו עדים, ואיך יקנה באודיתא. ומכאן הוכיח הנתיבות שאין צריך עדים. ובמשובב ישב קושייתו, דאפשר דס"ל לתוס' דסתם גורן מצויין שם בני אדם (ועיין ברע"א על התוס' ב"מ מו, א ד"ה ונקנינהו). ומ"מ מסקנה דדינא דאפי' הכמין לו עדים לא הוי הודאה, וכל היכא דלא הוי הודאה לא קני.
אמנם כדברי הנתיבות, מצאנו בפני יהושע (גיטין יג, ב ד"ה ועוד), שהקשה על מהרש"א ומהר"מ (הנ"ל) שכתבו דאודיתא צריך עדים, דממ"נ, אם חיישינן להכחשה, א"כ גם במעמ"ש יצטרכו, שלא יוכלו המפקיד המומחה והנפקד להכחיש לגמרי את המקבל שלא היה מעמ"ש ביניהם. אלא בהכרח שאין מדובר בהכחשה אלא ששלשתן מודים, וא"כ גם באודיתא אין צורך בעדים אם יודו שלשתם על האודיתא. ושם לא שייך טענת משטה וטענת השבעה, דכיון שאמר לו תן לפלוני פקדון שיש לו בידי מה שמופקד אצלך, לא שייך טענת משטה והשבעה, כדמוכח בב"ב קעד, ב, מנה לפלוני בידי, אמר תנו – נותנין, עיי"ש בפנ"י. עוד הוסיף , דאין לומר דבאודיתא צריך עדים שלא יטען טעיתי, דא"כ במעמ"ש גם יצטרכו עדים מטעם זה. ועיין בבית שלמה(חאו"ח סי' עב) שכתב דדברי קצוה"ח ברורים ומוכחים, ואין לצרף דעת הנתיבות.
עוד נראה, דלשיטת קצוה"ח ודעימיה, דבעינן לעדים לחלות הקנין, והעדים הם חלק ממעשה הקנין, והטעם כיון שאין בהודאה עצמה מעשה קנין ללא עדים, י"ל דכן הוא לענין הכונה של המקנה, דאם ניכר שלא היתה כונה להקנות, אף דלענין קנינים אחרים עצם מעשה הקנין מהוה ראיה לכאורה על הקנין וכוונת המקנה (ראה מה שכתבתי בח"ג סי' ד), אף אם יש כוונה הפכית לא מהני, מ"מ מן הסתם התכוין להקנות. אולם באודיתא שאינה מעשה קנין, ומחשיבים כקנין, צריכה להיות ברורה כוונתו להקנות, וכשכוונתו לא ברורה לנו, לא הוי קנין. ואף לסוברים דלא בעינן עדים, מ"מ כשניכר שלא היתה כוונה להקנות, אין בזה קנין. ולכן בנדו"ד שנראה שלא התכוין להקנות אלא להודיע לילדים את כוונתו, שיבדקו איזה אתרוג הכי יפה ואותו יתן לסבא, אין בזה קנין אודיתא שיזכה הסבא באתרוגים.
ולפ"ז בנדו"ד יש לצרף דעת כל הפוסקים לעיל הסוברים דלאודיתא בעינן עדים, ובלא עדים אין קנין אודיתא כלל, ממילא בנדו"ד שלא היו עדים כשרים, אין בהודאה משום קנין. כך גם שלא נראית כוונתו להקנות לסבא. בצרוף הפוסקים דבהודאה בשקר לא מהני לקנין, אין לחוש למה שאמר ראובן, ואין צריך לקנות בחזרה את האתרוגים מהסבא.
ג. טעמים נוספים שאין כאן אודיתא
גם יש לצרף מה שכתב האור שמח בחידושיו לב"מ עה, ב (על הל' ריבית קסט, יג), דהיכא שיכול המודה לתת אמתלא לדבריו, לא הוי הודאתו קנין אודיתא:
"דבמקום דאיכא אמתלא, שפיר אודיתא לא הוי קנין".
ובזה כתב לישב קושית התוס' ב"מ מו, א (ד"ה וליקנינהו, הנ"ל), שיקנה המעות באודיתא, די"ל דלא מהני אודיתא, דיש לו אמתלא טובה שמה שהודה הוא מפני שרצה להפטר מהחומש, ולכן הודה שהמעות שלו, וכיון דמפני האמתלא יכול לחזור ולתבוע ממנו, אין זה קנין חשוב דמועיל לענין איסור, שנאמר שיכול להוציאן בדיינים. משא"כ במקום דלא מהני שום אמתלא לבטל ההודאה, כיון שיכול להוציאו בדיינים, ממון זה שלו לגמרי. וכן מבואר בחידושי הרי"מ (ב"מ מו, א):
"דכמו דבלא אתם עידי דמצי אמר משטה כו', שוב אינו מועיל לקנין. כן כאן כיון דרשאי להערים במעשר שני, א"כ מהני אמתלא דידיה שהודה רק שיקנה המעות לפדותו בלי חומש, וי"ל דגם אתם עידי לא מהני".
ולפ"ז בנדו"ד יש לראובן אמתלא, שכל מה שאמר כדי שלא יריבו הבנים, וכ"א ירצה את האתרוג המהודר ביותר, לכן הודיעם כזאת שהמהודר שייך לסבא.
ועיין ש"ך חו"מ פא, כ, דלא מהני הודאה שלא בפני הזוכה, ואם הודה שלא בפניו, יכול לטעון טענת השבעה, עיי"ש מש"כ באריכות, ובקצוה"ח פא, י שחלק עליו. ובדברי חיים (קדושין ג) שהסתפק אם מהני קנין אודיתא שלא בפני הזוכה, דבדבר שאינו ודאי של הזוכה רק שיקנה מטעם קנין אודיתא, צריך שתהיה האודיתא בפני הזוכה, לפי מש"כ הש"ך חו"מ פא, כ הנ"ל, ואף דקיי"ל דמהני הודאה גמורה שלא בפני התובע, היינו בדבר שיכול להיות שהוא אמת, אולם בדבר שהוא שקר רק שיקנה מטעם אודיתא, צריך שתהיה ההודאה בפני הזוכה. וכן היא דעת הגר"י מקוטנא (ישועות ישראל מ, א, וכן ס, טז). ולפ"ז בנדו"ד שלא היה בפני הסבא, לא מהני האודיתא. אולם מדברי הגר"מ אריק (אמרי יושר ח"א סי' ג), שנשאל ביהודי שחיפש לפני זמן ביעור חמץ נכרי למכור חמצו, ולא מצא נכרי שיסכים לקנות החמץ מידו, כיון שהכומר גזר שלא יקנו חמץ מהישראל. ושם (בסוף התש') כתב דהואיל והוא שעת דחק גדול ומילתא דלא שכיחא, שיודה הישראל בפני שני עדים שהחמץ הוא של עכו"ם פלוני. אמנם הגר"מ אריק כתב דבריו רק עקב היות הדבר שעת הדחק, אולם משמע דאלולי היה בעל כרחו, מהני שלא בפני הזוכה אף לכתחילה.
עוד יש לצרף דעת הראשונים דלא מהני אודיתא אלא בחפץ שאינו ברשותו, שאינו יכול לחזור בו. כן כתב הריטב"א (הישנים, ב"מ מו, א) בשם רבי משה הכהן, שהקשה שיקנה לו המעות באודיתא, ותירץ:
"דכי מהני אודיתא הני מילי בדבר שאינו ברשותו, דלא מצי הדר ביה, כגון שהודה וישנו ביד אחר, דמהני אודיתא וזכה בה תיכף מי שהקנין בידו בעבור המקבל באותה אודיתא של מקנה".
והאור שמח בחידושיו (ב"מ עה, ב, על הל' ריבית קסט, יג) כתב בביאור דעת רבי משה הכהן, דבכל מקום שאינו ברשותו של מקנה, נקנה החפץ למי שהודה שהוא שלו. והיה קשה לרמ"ך , דא"כ כשהוא ביד נפקד הוי כברשות המקנה, דהא גונב מבית שומר חייב, וגונב מבית איש קרינא ביה. לכן כתב רמ"ך דכשהוא תחת יד הנפקד, זכה בה מי שקנין בידו בעבור המקבל באותה אודיתא, והוה כמו גיטו וחצירו באין כאחד, דהאודיתא עם מקום הפקדון באים כאחד, וכיון שהודה שהוא של פלוני, שוב הוא מונח תחת יד הנפקד מצד המקבל, והוי רשותו, ואף דאינו רוצה להשאיל לו רשותו, מ"מ מרשותא דמפקיד הא נפיק, ולכך גבי איסור גיורא זכה בעל כרחו של רבא, עיי"ש.
וע"ע באמרי בינה (הלואה טז) בבאור דברי רבי משה הכהן, דכל חוזק קנין אודיתא הוא רק כשאין החפץ הנקנה תחת ידו ורשותו של המקנה, דכשאינו ברשותו מהני הודאתו וזכה בו מי שבידו בעבור הקונה. ואף שזה שמונח תחת ידו אינו רוצה לזכות למי שהודו לו, דהא בעובדא דאיסור גיורא רבא לא רצה לזכות בשביל רב מרי בר רחל, מ"מ ממילא הוי של רב מרי כיון שזה הודה ורבא היה יכול לזכות בעדו. אולם בדבר המונח תחת יד המודה, כיון דמונח ברשותו ממש, אין אדם זוכה בשלו לאחרים. והוסיף האמ"ב, די"ל דלא מהני קנין אודיתא רק אם מונח ביד מי שאם היה חפץ ורוצה לזכות בעד המקבל, מהני זכייתו, משא"כ אם מונח ביד מי שאין בכחו לזכות, כגון אצל נכרי, עיי"ש, ועיין להלן. ומ"מ בנדו"ד שהיו האתרוגים ברשות ראובן, לא מהני אודיתא לרמ"ך. אמנם למש"כ התוס' שם (ד"ה ולקנינהו), שיכול להקנות באודיתא, ולא כתב כרמ"ך דלא מהני אודיתא כיון שהוא ברשותו, משמע דמהני אודיתא אף שהוא ברשות המודה.
ד. באיסורים ובמצוות
מדברי התוס' ב"מ מו, א (ד"ה ולקנינהו, הנ"ל), מבואר דמהני אודיתא אף לענין פדיון מעשר שני, ממה שהקשו, שיכל בעל הגורן להקנות לחבירו המעות באודיתא, שיוכל לפדות המעשר שני במעות אלו. ולעיל הוזכרו דברי הט"ז (יור"ד קסח, יד), לענין מש"כ המרדכי, בנכרי שלוה מישראל, ובא ישראל אחר ונתן משכון לישראל בשביל העכו"ם, דהב"ח ס"ל דהוי משכון של העכו"ם מחמת האודיתא. והט"ז חלק עליו, דאודיתא דאיסור גיורא שהודה שהממון אינו שלו, ודאי לגבי ממון אמרינן שאדם נאמן לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף שאנו יודעים שהוא משקר. אולם לא יועיל דבר זה לא פקועי איסורא בשביל שקר. וכי אם ילוה ישראל מחבירו ויתן לו רבית, ויאמר לו הנני מודה שמעות אלו הם של עובד כוכבים, היעלה על הדעת שעל ידי זה יהיה מותר למלוה ליקח הרבית. אלא שאין סברא כלל בזה להתיר האיסור בשביל שקר שהוא מפורסם. ולפ"ז באנו למחלוקת הב"ח והט"ז, אם יכול ע"י אודיתא להפקיע איסורים, כיון שההודאה שהיא של פלוני הינה בשקר.
והש"ך שם בנקוה"כ הצדיק דברי הב"ח, דכיון שהודה, הודאתו כק' עדים, וזכה העכו"ם בהודאתו, ואפי' עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני, וציין לדברי המחבר בשו"ע שם קסח, יג. גם קצוה"ח קצד, ד כתב דנראין דברי הב"ח דאפי' באיסורין מהני הודאה, והביא ראיה מתוס' ב"מ מו, א (ד"ה וניקנינהו, עיין לעיל), דמשמע דמהני אודיתא לענין פדיון מעשר, אף דקמי שמיא גליא המעות אינן שלו ופודה בלא חומש, אלא מוכח כיון דהוא גופה קנין, מהני גם לאיסורין. ובקצוה"ח קצד, ד ציין דמהתוס' ב"ק קד, ב (ד"ה אגב) נראה דלא מהני אודיתא באיסורין, עיי"ש. והביא ראיה מהעיטור דמוכח מדבריו, דאם היה מלוה על פה נקנה בהודאה, היה מועיל אפי' לאיסור ריבית, רק מלוה ע"פ אינו נקנה בהודאה, דאף דאודיתא הוי קנין, מלוה ע"פ שאינו ברשותו, לא יכול להקנותו בשום ענין, כיון שאינו ברשותו אינו נתפס בו קנין אלא במעמד שלשתן, והוא הלכתא בלא טעמא, אבל דבר שברשותו שנתפס בו קנין, גם אודיתא הוי קנין ואפי' לענין איסור.
ועיין באמרי בינה (הלואה טז) שכתב, דאף לקצוה"ח דקנין אודיתא מועיל באיסורים, אם החמץ ברשות המקנה, לא מהני אודיתא, לפי מש"כ רבי משה הכהן, מובא בריטב"א ב"מ מו, א (עיין לעיל), דקנין אודיתא מהני רק בדבר שאינו ברשותו שלמקנה, דלא מצי הדר ביה, באופן שהוא ביד אחר, דמהני אודיתא וזכה בו תיכף מי שהקנין בידו עבור המקבל באותה אודיתא של מקנה. ולפ"ז אם מונח החפץ ביד מי שאין בכחו לזכות בעד המקבל, כגון אצל נכרי, וכן אם המקבל הוא נכרי דלא מהני לזכות בעבורו, לא מהני קנין אודיתא עד שיבא לרשות הנכרי, עיי"ש. ועיין לעיל דדעת האמ"ב דאודיתא הוי הודאה ולא קנין. ועיין גם במקור חיים לנתיבות (תמח, ה) שכתב כדעת הט"ז, ובמגן האלף שם, שכתב דמהני אודיתא לענין חמץ. ובישועות יעקב (או"ח תמח, ה בסופו) כתב, דלמ"ד קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, לא מהני אודיתא בחמץ, דאין בהודאה ראיה שהקנה לו בקנין דאורייתא. ובתש' רבי משולם איגרא (חאו"ח לט/ב) כתב דהטוב ביותר לעשות קנין אודיתא, רק העלה חשש שאם יכתבו כן בשטר מכירה, אם אשתו תמכור, א"כ כשתשכיר המקום לנכרי הוי חבל אחרים – לבעלה, ולא מהני אודיתא, עיי"ש.
ועל הראיה שמביאים האחרונים מתוס' ב"מ מו, א (ד"ה וליקנינהו, הנ"ל), עיין בשו"מ (ג, ג, יא) שדחה ראיה זו, וכתב לחלק:
"דשאני התם, דכיון דלענין המעות עצמו מועיל הודאה, וכל שקנה יכול לעשות ממנו מה שרוצה ופודה בו מעשר שני והקדשות, אבל לעשות איסור ע"י הודאתו שהוא של עכו"ם ולא יהיה שייך בו ריבית, פשיטא דלא מהני הודאתו".
דהיינו שאם הודאתו הינה לענין של חול, שהמעות שלו, וע"יזה שהמעות שלו יפדה מעשר שני, מהני בזה אודיתא, כיון שהאודיתא לא עוסקת באיסורים, היא קבעה מי בעל המעות לענין הדין הממוני, ולא שקבעה מי הבעלים, יכול לפדות במעות מעשר שני. משא"כ כשרוצה להפקיע איסור ריבית ע"י שאומר שהמעות הן של הגוי, לא מהני, כיון שהודאתו באה להפקיע איסורים, ואודיתא לאיכולה להפקיע איסורים. ובזה הצדיק השו"מ את דעת הט"ז. ומהרש"ם (ח"א סי'קצד) כתב לחלוק על השו"מ, וכתב דמהני אודיתא אף לאיסורים, והביא משו"ת ספר יהושע (סו"ס יג) שצידד דבחמץ כיון דבהודאה עצמה אין איסור, דלכ"ע מהני. עוד כתב מהרש"ם, דדוקא כשבשעת ההודאה חל כבר האיסור, י"ל דלא מועילה הודאתו לאיסור, אולם כשהודה קודם שחל זמן האיסור ובאותה שעה הועילה ההודאה, מועיל גם לאיסור שחל אח"כ. והביא מהאחרונים דבכון זה שעדיין לא חל האיסור, לכ"ע מהני קנין דרבנן לדאורייתא. ועיין מעין זה בבית שלמה (חאו"ח סי' עב). ועין גם לגר"מ אריק (אמרי יושר ח"א סי' ג) שהתיר להקנות לגוי באודיתא, אף בעל כרחו,
אך זה בשעת הדחק, שגזר הכומר שלא יקנו חמץ מהיהודים. אולם עיין באמרי בינה(הלואה טז) שכתב דדעת רוב הראשונים דאודיתא מכח הודאה ולא קנין (עיין לעיל), ולפ"ז לא מהני אלא שאכן הודאתו אמת, ולא מהני לענין איסורים.
ומהר"י אלפנדרי בתש' מצל מאש (סי' י) הסתפק בלולב ביום הראשון, דבעינן לכם, אם ראובן הודה שהלולב של שמעון, אם יכול שמעון לצאת ידי חובתו אף דידעינן שהוא של ראובן, וכיון שהודה הרי הלולב שלו, וכדין אודיתא באיסור גיורא, או שדין איסור גיורא הוא רק לענין דיני ממונות, אבל לצאת בו ידי חובה, כיון דקמי שמיא גליא אינו שלו, אינו יוצא ידי חובתו. והביא ראיה מתוס' ב"מ מו, א (ד"ה וליקנינהו, הנ"ל), דמהני לענין פדיון מעשר; "ושמא יש לחלק". ואפשר דכוונתו לחלק כמש"כ השו"מ, עיין לעיל, ששם תחילתו בהיות המעות שלו לענין דיני ממונות, משא"כ כאן לענין הלולב שכל הנפקות היא לצאת ידי חובה. ועיי"ש שהסתפק, אם לאחר ששמעון יצא ידי חובתו, יקנה לראובן חזרה באודיתא, אם הוי שתי הודאות דסתרי אהדדי, הודאת ראובן ואח"כ הודאת שמעון. ונראה לכאורה דתלוי במחלוקת הראשונים אם אודיתא היא הודאה או קנין, דאם היא קנין, מהני להקנות באודיתא בחזרה, משא"כ אם הוי הודאה, לא מהני היכא דההודאות סתרי אהדדי. ועיין בברכי יוסף חו"מ מ, ב מה שהעיר על מהר"י אלפנדרי.
ועיין במנחת שלמה (לגרש"ז אוירבך, ח"א עא/כט) שכתב לענין נתינת תרומות ומעשרות באודיתא, שאם הגיע זמן הביעור ורוצה לקיים מצות נתינה לכהן או ללוי ועני, וכן בכל ימות השנה אם יש לבעל הפירות הסכם עם לוי או עני כמכירי כהונה, אינו צריך לטרוח ולעשות מעשה לזכות להם ע"י אחר, שזה קשה מאד, כיון דבקנין סודר מבואר בגמ' ב"מ יא, ב דאסור מפני שנראה כמקח וממכר. אלא יראה לשני עדים את התבואה או כל קופסאות השמורים שיש בידו, ויאמר להם אתם עדי שהמעשר ראשון הם של כהן או לוי פלוני, והמעשר עני הם של עני פלוני;
"מפני שכבר זכיתי להם את זה ע"י אחר. ומהני מדין קנין אודיתא, ועיין בקצוה"ח סי' קצד שהוא קנין גמור גם לענין מכירת חמץ, וכ"ש לענין מצות נתינה של תרו"מ בזה"ז".
ומזה נראה דס"ל כדעת קצוה"ח דמהני אודיתא לענין מצות. והחידוש בדברי הגרש"ז, דלא סגי בנוסח אודיתא לומר שהפירות הם של פלוני, אלא צריך להוסיף:
"מפני שכבר זכיתי להם את זה ע"י אחר". וא"כ בנדו"ד לא אמר נוסח זה. אמנם אפשר שנוסח זה הוא לשופרא דמילתא ואינו לעכובא.
מכל האמור לעיל נראה, דאין לחוש שהסבא קנה את האתרוגים בקנין אודיתא. ופועל יוצא, שלא זכה הסבא באודיתא, ויש להקנות לו האתרוג בקנין המועיל (יד או הגבהה), דמהני במתנה מהתורה, עיין קצוה"ח קצח, א, ולשיטת הרמב"ן בחליפין. וכ"ז לחוש למ"ד קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא.
לחץ להערה שהתקבלה על פסק זה - הוספת מקורות
