הלכות פריה ורביה א- ו

נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל

סימן א

1.       בעל שהפרה אשתו בהפריה מלאכותית: א. האם קיים מצוות פרו ורבו ב. האם יש לו חיוב אב כלפי הבן ג. האם מותר לאשת איש לעשות הפריה מזרע גבר אחר, ומה דין הוולד?

תשובה:

הח"מ (א,ח)- הסתפק האם אשה שנתעברה באמבטי, האם הבן הנולד הוא בנו לכל דבר והאם קיים האב מצוות פריה ורביה. והביא מליקוטי מהרי"ל שבן סירא היה בנו של ירמיה, ושם מדובר שאמו של בן סירא התעברה באמבטי מזרעו של ירמיה. הב"ש (א,י) הביא את הסתפקותו של הח"מ וכתב להביא ראיה מהגהות סמ"ק שהובאו בב"ח,וט"ז (יו"ד סימן קצ"ה) דאשה מוזהרת שלא תשכב על סדינים ששכב עליהם איש אחר, שמא תתעבר וישא הולד את אחותו מאביו, וסיים הב"ש-"נשמע דהווי בנו לכל דבר". וניתן לדמות את המציאות של התעברות באמבטי למציאות של הפריה מלאכותית, שבשני המקרים אין ביאה בדרך כל הארץ, ובכל זאת הכריע הב"ש שהזרע נחשב זרעו לכל דבר היינו לעניין פרו ורבו וכן כלפי התחייבויות האב לבנו. הט"ז (א,ח) כתב על ראיית הב"ש שאינו איה כיון דשמא לחומרא אמרינן שהוא בנו, ולא לקולא בפרט במידי דתלי בקום עשה והיא נתעברה מעצמה, דאינו יוצא בזה. ונראה שאף לפי דברים אלו אפשר שבהפריה יוצא יד"ח פו"ר כיון שעושה מעשה ולא מתעברת מעצמה^[1], ואפשר שאינו בכלל מעשה דאינו כדרך כל הארץ^[2].

לגבי הפריה מאיש אחר- הב"ח (יו"ד קצ"ה,ה) כותב בשם הג' סמ"ק:

" והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה".

א"כ אף שכבת זרע מאיש אחר כל שאין ביאת איסור אין הולד ממזר ואין האשה נאסרת אלא שיש לאסור משום הבחנה שמא ישא אחותו מאביו.

הבני אהובה (אישות פרק ט"ו,ו)- חולק וכותב ,כתוב: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע", אפשר שהתורה אסרה בכל ענין הכנסת זרע של איש זר לתוך אשת איש, וכ"כ שבה"ל (ג,קע"ה) שהוא איסור דאו'^[3].

2.       ר"ג מאור הגולה תיקן שתי תקנות : 1) שלא ישא אדם שתי נשים; 2) שלא יגרש בע"כ.

א.       מה הדין בארוסה?

תשובה:

פסק השו"ע "ר"ג החרים על הנושא על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה" והסביר הרמ"א "אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור".

הבאר היטב הסביר כוונתו "ונ"ל הא דאמרינן דבארוסה לא החרים ר"ג היינו דווקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר"ג של לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוסה".

דעה זו הביא בב"ש "לא תיקן בארוסה היינו אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו לכנוס כיוון דרוצה לגרש אותה אבל אם אינו רוצה לגרשה כופין אותו לכנוס או לגרש".

אך הוסיף "אבל משמעות ההג"ה משמע וכן בארוסה לא תיקן ורשאי לישא אחרת".

ובהמשך הרמ"א מביא יש חולקין ומשמע שחולקים על כל המובא שם וגם על ארוסה, שגם עליה גזר. ולכן סיים לגבי אישה שנישתטית או שמן הדין לגרשה, "וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו".

וכן מוכח ברמ"א (עז, ב) שסתם כדעה השנייה – "ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו".

ב.       מה הדין במקום מצווה?

תשובה:

השולחן ערוך פסק שרבינו גרשום לא החמיר במקום ייבום, והרמ"א הביא שה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה". אך הביא שיש חולקים וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ. "

בדרכי משה פסק להקל "נראה לי דהמיקל וסומך על דברי המתירים לא הפסיד שהרי כתבתי... שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כל שכן בתקנה בעלמא". וכך פסק הב"ח וערוך השולחן.

(על פי תקנות הרבנות הראשית תש"י נוהגים לאסור ייבום, אלא מחייבים בחליצה).

ג.        מה הדין בעוברת על דת בלא התראה?

תשובה:

פסק מרן בסימן קטו, ד "בכל אחד מאלו (שעוברת על דת) תצא שלא בכתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה ואם רצה לקיים אותה אחר כך אין כופין אותו להוציאה מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה ויכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה משום חר"ג. "

אך בסימן שלנו הביא דעות שגם במקום מצוה יש חדר"ג, והפת"ש (ס"ק ט"ז) הביא שיש שהתקשו בסתירת הדברים- ואמרו שכאשר עשתה דבר בפשיעה אז כולי עלמא אמרו שכופין.

אך יש שאמרו שסימן קט"ו עסק בתקנה לא לגרש אשה בעל כרחה ובזה כולי עלמא מודו שבמקום מצוה לא תיקן, לעומת סימן זה שעוסק בלשאת שתי נשים שבזה יש מחלוקת אם תיקן במקום מצוה. ועי' סעיף הבא.

ד.       שתי התקנות הנזכרות של רגמ"ה איזה מהם יותר עדיף להתיר במקום שיש להתיר?

תשובה:

הפת"ש בס"ק טז הביא שהקשו סתירה בין סימן א' שהרמ"א הביא מחלוקת אם יש חר"ג במקום מצוה לבין סימן קטו,ד שכתב ללא מחלוקת שאין חר"ג לגרש אשה בעל כרחה במקום מצוה.

והביא שבתשובת נוב"י, גדול אחד רצה לתרץ שלגרש אשה בעל כרחה קל יותר מלישא אשה על אשתו. אך הנוב"י חלק עליו שיותר חמור לגרש אשה בעל כרחה מלישא אחרת. וראייתו שבזה לא קבע רבינו גרשום זמן.

3.       בזמננו, האם עד אחד נאמן להעיד שמתה אשתו של אדם, כדי שיוכל לישא אשה, או להעיד כדי שישא אחותה, ומתי מתירים לישא אשה אחרת, ומתי ניתן לזכות גט לאשתו?

תשובה:

הב"ש בסימן קנח,א ובסימן טו, כ' כתב שלאחר חר"ג אין עד אחד נאמן להעיד שמתה אשתו מפני שזה דבר שנתחזק איסורו שאין נאמן עד אחד להעיד. אך חלקו עליו האחרונים- הנוב"י וכן הקרבן נתנאל. והבית אפרים נימק שעד אחד נאמן גם באיתחזק איסורא כיון דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי.

לגבי נשיאת אחותה- אין עד אחד מועיל כיון שזה קשור באיסור כרת. והפת"ש דן במקרה ששואל אם מותר לישא אחותה אם מתירים לו לישא אחרת או שמא כיוון שנשאל על דין דאורייתא יחד עם דין דרבנן אין מתירים לו גם את דין הדרבנן כי היכי דלא לייתי לידי זלזול בדין הדרבנן.

מתי מתירים לו לישא אחרת:

-          הרמ"א התיר במקום מצוה.

-          "במקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת"

-          "מי שהמירה אשתו מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות. "

כתב הרמ"א "יש אומרים מי שנשתמדה אשתו מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת וכן נוהגים במקצת מקומות".

4.       אם יש ספק אם יש חדר"ג האם יש להחמיר או להקל?

תשובה:

בנוגע לספק חרם באופן כללי כתב הפת"ש בסימן קיט (ס"ק ח) בשם הנוב"י שספק חרם להחמיר. ושם דיבר על לגרש אשה בעל כרחה. אך לעניין נשיאת שתי נשים כתב החתם סופר (אבן העזר חלק א סימן ד') שלאחר האלף החמישי אין זה חרם אלא מנהג ולכן ספיקו להקל. (אך לעניין לגרש אשה בעל כרחה כתב הנוב"י שלא היה גבול לתקנה. והסבירו שדבר שהוא משום גזירה אפשר לגזור לעולם אך דבר שהוא תקנה צריך להגביל לזמן.) אך הב"ש (כא') הביא את דברי הדרכי משה שספק חרם להקל: "הטעם מבואר משום קטטה תיקון ולא משום דררא דאיסורא וכתב בדרכי משה נפקא מינה מזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המקיל לא הפסיד כיון שליכא חשש איסור. גם כתב שעכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואין אתה רשאי להתיר בפניהם לכן במקום ספיקא מעמידים על דין תורה".

 

5.       יוצא קהילות ספרד שנישא בישראל:

א.      מכח מה חל עליו האיסור לשאת אשה שניה- מכח חדר"ג, מכח מנהג, מכח תקנת הרבנות הראשית או מכח סיבה אחרת?

תשובה:

בסעיף יא פסק השולחן ערוך על פי תשובת הרא"ש "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו"

ובנוסף לכך, יש תקנות של הרבנות הראשית לישראל שביום כא שבט התש"י התקיים בירושלים כינוס רבנים הארצי מטעם הרבנות הראשית לישראל בו נתקבלו פה אחד החלטות חשובות הנוגעות גם לעניין זה. ובין התקנות שהתקבלו "אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל".

ב.       מנה ג' הבדלים בין איסור מכח תקנת חדר"ג לאיסור מכח מנהג?

תשובה:

1. כדי להתיר את החרם יש צורך בהיתר מאה רבנים, אך להתיר מנהג לא.

2. הב"ש כתב שאם האיסור הוא משום מנהג במקום ספק אפשר להקל. (אמנם לא ברור שאם לא משום מנהג לא היה גם כן ספיקו להקל).

3. הרמ"א הביא י"א שכיון שעבר האלף החמישי אין לכוף מי שעבר על החרם, אך הוסיף שאין נוהגין כן אלא כופין.

4. השלכה נוספת היא אם יש לאסור לשאת אשה שניה בהסכמה של הראשונה. שעל החרם אין להתנות ועל מנהג ניתן. אך הדרכי משה כתב "מימי לא ראיתי נושא שתי נשים במקום שהחרם נוהג, אף אם תתרצה הראשונה"

ג.        מה דינו ביחס לחדר"ג שלא לגרש אשתו שלא מדעתה?

מרן לא הביא את חדר"ג בענין לגרש אשה שלא מדעתה. רק הרמ"א הביאו בסימן קיט.

אך נהגו בהרבה מקהילות ספרד להשבע בחופה ע"כ שלא יגרש את האשה בע"כ, והרב עמאר כתב שגם מי שלא כתב מחוייב בזה משום שכך המנהג.

 

6.       אשה שנשתמדה מזכים לה גט פיטורין, ואשה שנשתטית משלישים עבורה גט פיטורין.

א.      מה הטעם שמזכים לה ג"פ, האם זה כדי להתיר לו חדר"ג, או מטעם אחר בדבר?

תשובה:

משומדת:

כתב תוה"ד, מי שהמירה אשתו, נוהגים באושטריי"ך להצריכו לגרשה כשירצה לישא אחרת, ואילו ברינו"ס, לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלא גירושין.

הרמ"א(א,י), כתב את מנהג אושטריי"ך, והוסיף שבמקום שאין מנהג, אין להחמיר ומותר לישא עליה אשה אחרת (מנהג ריינוס).

טעם שצריך לגרש לבני אושטריי"ך- תרוה"ד כתב שהוא משום חדר"ג. והד"מ כתב שהוא משום החשש שמא אשתו השניה של הבעל תזדקק ליבום, והיא איננה יכולה להתיבם כיון שנידונת כצרת אשה שזינתה, שחולצת מפאת מחלוקת הראשונים, ובכדי שלא תבוא לידי תקלה, מגרש את אשתו המומרת. ערוה"ש כתב נפק"מ בין הטעמים- שבמקום שהמנהג שלא לייבם, אין צורך ליתן גט לדעת הד"מ.

נתינת הגט נעשת ע"י שליח כיון שזכות לאשה שתזנה פנויה, וזכין לאדם שלא בפניו.

 

נשתטית: כתב הב"ח (סימן קי"ט), שבאשה שנשתטית, יש לתת גט ביד שליש, שאם תשתפה האשה מיד יתן לה כדי לא שלא יעבור על החרם.

המל"מ: כתב שלא מועיל להשליש גט, כיון שכל דבר שהמשלח לא יכול לעשות בעת הנתינה לא יכול למנות עליו שליח שיעשהו בעתיד, כמבואר בגמרא בנזיר י"ג, שאדם ששלח שליח לקדש לו אשה ומת השליח, אינו נאסר המשלח בנשים שלא היו ראויות לו בעת מינוי השליחות^[4].

הנוב"י, מחד לא רצה לבטל את המנהג להשליש גט, ומאידך, לא התירה אלא שיתן גט נוסף כשתשתפה. וכתב ערוה"ש שהמנהג לא להשליש מטעם השגת המל"מ.

 

ב.       מה הפקפוק שפקפקו האחרונים בהשלשת ג"פ בנשטתית.

תשובה:

ישנו כלל שכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח, והאשה הזו היא שוטה ולא יכול הבעל לתת לה את הגט אז גם לא יכול למנות שליח שיתן כשתשתפה. אך דנו שאם היא שוטה ברמה שמדאורייתא מצי מגרשה אלא רבנן תקנו שלא תתגרש כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר אפשר שמצי עבדא שליח.

 

סימן ב'

1.       מי שבא לישא אשה בזמן הזה:

א.      האם צריך להביא ראיה שהוא יהודי?

ב.       האם צריך ראיה לכהונה?

ג.        שאינו ממזר?

תשובה:

משנה סט. "עשרה יוחסין עלו ממבל" כלומר בבל היא מקום שיש בו חזקת כשרות מה שאין כן שאר ארצות. אך אמרה הגמרא (עב:) "זו דברי ר"מ, אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות".

כך פסק הרמב"ם והשולחן ערוך בסעיף ב' "כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה". וכך פסקו התוספות (כתובות כד.) והרא"ש (קידושין פ"ד, ד).

כך מוכח בגמרא יבמות מה. שהגמרא הציעה למישהו שכשרותו הוטלה בספק "זיל איטמר" והסביר רש"י "לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל, שאילו יכירוך לא יתנוה לך" וכך כתבו התוספות שם "ואם תאמר והא בעי ראיה... חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הם עומדות".

לכאורה מגמרא זו, מוכח שגם לא מבררים שהוא יהודי אלא בעצם זה שאומר שהוא יהודי הוא נאמן. כך גם מוכח מהגמרא בפסחים ג: על אותו גוי שאכל מבשר הפסח והתגאה בדבר שהוא אוכל מן הפסח, עד שר' יהודה בן בתירא הציע לו לבקש מן האליה וכך התברר שהוא גוי. וכך כתב הריטב"א שם "מכאן נלמוד דכל מאן דאתי ואמר ישראל אני נאמן". אמנם התוספות כתבו שאפשר שבזמן הבית היו רוב ישראל הנמצאים בירושלים היו יהודים. כך גם מוכח מהגמרא יבמות מז. "מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, אמר לו ר' יהודה יש לך עדים? אמר לה לאו... אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך...", וכך כתבו התוספות בכתובות כד. "משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אף על פי שלא היו מכירים בהם" (יש שכתבו שהוא היה בחזקת יהודי, עי' ברשב"א ובריטב"א ביבמות שם).

וכך גם הסיק התוספות יבמות מז. ד"ה במוחזק "אומר רבינו תם דוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע ביש מסכת פסחים" וכך כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' טו) ובחידושים (כתובות כד.)

השולחן ערוך ביו"ד רסט, י' פסק על פי הרמב"ם "אבל מי שבא ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בבית דין נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בארץ ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל אבל בחו"ל צריך להביא ראיה ואחר כך ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין" וכתב הש"ך "וכתב הב"ח, ומיהו נוהגין להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית, ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראלים שנאמנים אף עכשיו שרובן עובדי כוכבים אף להשיאו ישראלית, שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמו שנתבאר באבן העזר סימן ב', ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בעכו"ם ואמר נתגיירתי בבית דין פלוני דנאמן מדין מיגו התם הוא דקאמר הרמב"ם דאפילו הכי מעלה עשו ביוחסין שאין משיאין אותו ישראלית אלא מדין מיגו עד שיביא ראיה". (עי' במגיד משנה שדן בדברי הרמב"ם הללו ובתחילה רצה לחלק בין מי שמשפחתו ידועה שעל המשפחה יש חזקת כשרות, כפשטות לשון הגמרא כל המשפחות בחזקת כשרות. אך לבסוף תירץ כדברי הש"ך לעיל.)

בשו"ת יביע אומר (ח"ז אבן העזר סימן א אות ז') הביא שכך מוכח מתשובת הרמב"ם המועתקת בלשון ערבי, עיי"ש. וכך העירו שמסתבר מסידור ההלכות של מרן השולחן ערוך. שהביא את ההלכה שיש צורך בנאמנות בהלכות גרים, ובהלכות אישות לא הביא מזה אלא כתב כל המשפחות בחזקת כשרות.

רעק"א בגליון על יבמות העיר שמהירושלמי משמע שחולק. וכתב היביע אומר (ח"ז אה"ע סי' א) שכיוון שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי הלכה כבבלי.

אמנם דעת הרמ"ה שהחזקה כשרות היא רק כאשר אינו בא כאיש בודד מארץ אחרת, אלא שידועה משפחתו. שרק על משפחה יש חזקה, מפני שכך מסתבר שאם המשפחה היתה פסולה היתה מתגלית פיסולה.

הב"ש (ס"ק ג) כתב להחמיר כדעת הרמ"ה מפני שהוכיח שכך גם דעת רש"י בכתובות כד. (עיי"ש בהשגת התוספות עליו) וכן התירוץ הראשון של ה"ה ברמב"ם.

אך הפת"ש כבר כתב לדחות את דברי הב"ש בשם שער המלך וסיכם "ולעניין הלכה הנה לעניין כל פסולי קהל דעת כל הפוסקים סבירא להו דאפילו מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרינן 'כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות' זולתי דעת הרמ"ה... ולחד תירוצא שכתב בדעת רבינו ודלא כהרב בית שמואל ובספר בית הלל".

בימינו: הרבנות הראשית לישראל דורשת ראיות של ממש ממי שבא מחוץ לארץ וטוען שהוא יהודי. כיוון שהחשש לרמאות גובר בגלל המניעים הכלכליים ועוד. ו"האידנא דאיכא רמאי חיישינן" ועוד שהרשב"א כתב שהחזקה נובעת מכך שעושין המצוות כתיקנן וכיום בהרבה מן המקרים אין לסמוך על זה.

ביביע אומר (שם) הסיק "בהא סליקנן ובהא נחתינן שמעיקר הדין העולים מרוסיה ומצהירים שהם יהודים נאמנים הם ומכל מקום אם יש רגליים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לחקור ולדרוש היטב וכתורה יעשה".

חזקת כשרות לכהונה:

כמו שהבאנו לעיל פסק מרן שכל המשפחות בחזקת כשרות. ומדברי השולחן ערוך והרמב"ם עולה שדין זה אמור בין לבת ישראל ובין לבת כהן. שהרי בסעיף ג' פסק הרמב"ם שאם קרא ערער כלומר שיעידו שנים "שנתערב בהן ממזר או חלל" אז צריך בירור ארבע אמהות. אם כן בין פסול כהונה ובין פסול ישראל, לא חוששים אלא אם כן קרא ערער.

אמנם יש ראשונים שאמרו שכהן שנושא כהנת צריך בכל אופן לבדוק ד' אמהות. כך סובר הרמב"ן קידושין עו. וכן הריטב"א שם.

כל האמור לעיל שאין צריך בדיקה מעיקר הדין לא לברר אם הוא יהודי ולא לכהן ולא אם הוא ממזר, אמור רק כאשר אין עליו ערער. וישנם עוד אופנים שהביא מרן שחוששים שיש פסול במשפחה "ואף על פי כן אם ראית משפחה שהיא מתגרה זו בזו תמיד או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד... וכו'" ויש להביא מה שכתב הרש"ל על כך (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד) "אם בזמנינו באת להחמיר במשפחות שמתגרות זו בזו לא הנחתם משפחה לאברהם אבינו שתהא בחזקת כשרות. כי בעוונותינו הרבים הדור פרוץ ואין מורה, ולעולם מתגרים משפחות זו בזו. ומשום הכי נראה, אפילו מי שדרכו לפסול משפחות ולומר עליהם פסולים, אין חוששין עליו... "

וכן הביא מרן בסעיף ד' שכל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין נשים מהם.. "

2.       ומה הדין אם יצא ערעור על המשפחה?

תשובה:

משנה עו. "הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה אם ואם אמה ואם אבי אמה ואמה ואם אביה ואמה ואם אבי אביה ואמה לויה וישראלית מוספין עליהן עוד אחת. " ואמרה הגמרא שזו דעת ר"מ אך דעת חכמים שהלכה כמותם כל נשים בחזקת כשרות. אך הוסיפה הגמרא שאם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ד' אמהות. ונחלקו הראשונים בפירוש הערעור. הרמב"ם וכמותו פסק מרן פירש שבאו שתי עדים שנתערב במשפחה זו ממזר או חלל. אך רש"י פירש שיש ב' עדים שקראו עליה שמץ פסול.

ונחלקו הראשונים, אם כשיש ערעור פסול של ממזרות על משפחת כהונה אם צריך לבדוק עשרה נשים. רש"י סובר שאין צריך שהחילוק הוא על איזו משפחה צריך לבדוק. אך יש שסוברים שהחילוק הוא באיזה פסול מדובר.

3.       בעליה האחרונה עלו נכרים רבים מה הם הקריטריונים לפי ההלכה לקבוע מי הוא יהודי, הבא ראיות ומקורות?

תשובה:

עי' לעיל בתשובה 2.

סימן ג'

1.       א. מי שבא ואמר כהן אני למה מועילה אמירתו?

תשובה:

משנה כתובות כג: "וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין נאמנין" כלומר אין אדם נאמן על עצמו לומר שהוא כהן.

המשנה נסובה לעניין תרומה דאורייתא, ונחלקו הפוסקים אם לכל דברים אינו נאמן- הרמב"ם סובר שאינו נאמן גם בזמן לתרומה מדרבנן ולא לנשיאת כפיים ולא לעלות לתורה. ונימק הר"ן טעמו, משום שמעלין מקריאת התורה לתרומה.

אך הרמ"ך תמה על הרמב"ם משום שנהגו להאמינו לעלות לתורה, ולא חוששים כולי האי שמשום כך יעלו לתרומה דרבנן. וכך גם כתב הר"ן שאפשר שבזמן הזה שאין כלל תרומה מקילים.

השולחן ערוך פסק כרמב"ם "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקודשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד"

הרמ"א הביא את דעת הרמ"ך "ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה. (אך לתרומה דרבנן מודה הרמ"א שאין מאכילין על פי עצמו) וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי"

וכתב הב"ש שבארץ ישראל שנוהגים בתרומה אינו נאמן אף בזמן הזה. אך הבאר היטב כתב שגם בארץ ישראל נאמן על עצמו, שהרי גם בארץ ישראל אין הכהן יכול לאכול את התרומה אלא רק לשורפה ולהנות משרפתה, ואין זו הנאה כל כך גדולה שבגינה הוא יבא לשקר.

המגן אברהם (בפתיחה לסימן קכח) הקשה על דברי הרמ"א שאמר שנאמן גם לנשיאת כפיים, שהרי הרמ"ך התיר רק לעניין עליה לתורה שאין בזה איסור אם אינו כהן, אך נשיאת כפיים כרוכה באיסור אם אינו כהן. אך הב"ש הסביר שסברת הרמ"ך היא שנאמן כלפי עצמו אם אין בכך הנאה שבגינה יש חשש שיבוא לשקר.

נאמנות על פי עצמו לפדיון הבן:

הבאר היטב (א') כתב "ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. "

והרבה מן האחרונים העירו הערה זו כיצד נאמן לפדיון הבן, או לנשיאת כפיים שמתוכה מאמינים אותו לפדיון הבן.

השאילת יעב"ץ (ח"א קנה ואוצה"פ אות ז) כתב שעל פי המנהג הנפוץ שנותנים רק מעמ"ל שפיר. וכן נראה מדברי החזון איש ( אה"ע סי' ג סוף ד"ה יש). החתם סופר (קובץ תשובות סימן ס') כתב שפדיון הבן לא שכיח כולי האי, וכשקורה נוהגים להזמין כהן שהוא קרוב משפחה, ועוד על הרוב מחזירים על ידי מתנה מועטת בהערמה. אך סיים "עדיין ליבי נוקף בהני ארחי פרחי במדינה זו איכא אכתי טובא דלא שכיחי כהני ונוהגין להשכיר כהן על יום טוב לברך על הדוכן ומכבדים האורח בשביל זה וכבר נתברר לנו כמה מכשולים בזה שכזבו האורחים ונתפסו והודו, על כן יש לעיין בכהאי גוונא" והיעב"ץ (שם) כתב "משום דלא אפשר באחריניה".

ערוך השולחן (סע' ה) מחדש שמדאו' כהן נאמן להגיד על עצמו כהן אני לכל דבר אלא שהחמירו מפני מעלת הכהונה ולכן בזמן הש"ס שהיה עדיין תרומה דרבנן לא האמינו לו בכל דבר משא"כ עתה שאין אצלינו שום מין תרומה ומדינא נאמן לפיכך לא חששו לזה... ומכשול ליוחסין ליכא במה שמחזיק א"ע לכהן ולעתיד לבא יתגלה האמת וא"כ אין שום חשש בזה".

מסיח לפי תומו:

אם היה מסיח לפי תומו שהוא כהן נאמן. וכך פסק השולחן ערוך על פי הגמרא בכתובות כו: "ואם היה מסיח לפי תומו נאמן. כיצד? מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפיו של אבא הוציאנו מבית הספר הפשיטו את כותנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחברי בדלים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו".

עד אחד:

השולחן ערוך והרמב"ם פסקו שעד אחד נאמן להעמידו בחזקת כהן לתרומה דרבנן, אך לא לכהן מיוחס, כמו שאמרה הברייתא (כתובות כו) "וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין נאמנין".

וכך פסק השולחן ערוך (סעיף ב') "היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ". אך הר"ן (כתובות י' בדפי הרי"ף) הקשה ע"כ, כיוון שעד אחד נאמן באיסורין מדוע לא יהיה נאמן כאן? (וש"ש ו, טז- כתב לתרץ שעובר במעי אמו ישראל יש חזקת זרות ועד אחד אינו נאמן במקום שאיתחזק איסורא לדעת הרמב"ם.)

ובסעיף ו' יש צמצום לדין זה, שנפסק שמועילה עדותו של עד אחד רק אם מעיד על האדם עצמו שהוא כהן, אך אם מעיד על אביו שהוא כהן אינה מועילה עדותו לבנו, עד שיהיו שתי עדים שהאב כהן ואז חזקת האב מועילה לבן. כך פסק השולחן ערוך על פי הרמב"ם "מי שבא ואמר כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעיד שאביו של זה כהן הוא הרי זה בחזקת אביו. (רמ"א:) ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה".

החזון איש (סי' ב, י') כתב "וטעם דין זה אין מובן לנו" שהרי למה שחזקה של האב לבן תושפע מכמות העדים שיש לאב, אם סוף סוף מאמינים לחזקתו של האב גם בעד אחד.

הב"ש והח"מ הקשו על פסיקה זו של מרן מפסיקתו בסעיף ג' על פי דברי הרשב"ץ "אם יעיד אחד מן האנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית" והרי יש רק עד אחד? ומתרצים שלעניין קריאת התורה מועיל עדות של עד אחד שהוא אביו, מה שאין כן לתרומה דרבנן.

ב.       אם בא על פסולי כהונה, האם חייב מלקות?

תשובה:

רמב"ם ושולחן ערוך (שם) "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה". הסיבה בגינה הוא לוקה נחלקו האחרונים- הגר"א כתב שכל להחמיר על עצמו נאמן יותר ממאה עדים. אך הקשה החזון איש שאיך המכה מלקה אותו והרי עובר על בל תוסיף? ואין לתרץ שסו"ס כופין אותו להתנהג על פי דבריו שהרי אם כך מדוע לא סוקלים אותו (כפסקו של הרמב"ם איסו"ב א,כא). השערי יושר (ש"ו פ"ח) והחזון איש (סי' ב, יז) כתבו שמעיקר הדין נאמן על עצמו כעד אחד אלא שיש חשש שמשקר להנאתו, אך על עצמו סוף סוף נאמן כעד. אך הקשה החזון איש שאם כן מדוע הנבעלת לו היא ספק חללה, והרי צריכה להיות ודאי חללה? (לדבריהם מיושב מדוע הוא נאמן לפסולה, שהרי מכח נאמנות על עצמו אין נאמנות על אחרים, אך לדבריהם אתי שפיר) (עוד קשה לי שכיון שיש חשש שמשקר בשביל הנאתו אז זה קיים גם כלפי העדות לעצמו.)

ובשב שמעתתא (ו פרק י) "מיירי דהוחזק שלושים יום דאם לא הוחזק שלושים יום ודאי אינו לוקה על פי עצמו, וכמ"ש הרמב"ם (איסורי ביאה א, כא)" וכן כתב

עי' עוד לקמן סימן יז שאלה 1 ג

ג.        אם נותן אמתלא לדבריו האם מועילה אמירתו?

תשובה:

הפת"ש בסימן ו ס"ק א' דן באדם שהחזיק עצמו כהן כמה שנים ועלה ראשון ונשא כפיו ואחר כמה שנים אמר שלא היה כהן ומה שאמר שהוא כהן זה בשביל ליטול גדולה לעצמו. וכתב שדבר פשוט שאין הכהן יכול להכחיש מה שהיה מוחזק בו זמן רב שהרי אפילו חזקת שלושים יום הויא חזקה אפילו להרוג.

ואין אמתלאה מועילה משום שכל שעשה מעשה על פי דבריו אין מועיל אמתלאה. וכן כל היכא שעשה איסור לאו אין מועיל נתינת אמתלאה. ועוד חידש שאמתלאה זה רק אם טוען שאמר על עצמו דבר כדי לסלק את ההיזק, שהרי יסוד אמתלאה זה לומר שהיה אנוס לטעון כך ולכן זה רק בסילוק היזק ולא בלהרוויח.

2.       שטר שכתוב פלוני הכהן לוה מפלוני מנה ועדים חתומים עליו:

א.      האם זה מועיל להחזיקו בכהן?

ב.       האם הוא כהן ליוחסין?

 ג. האם יש הבדל בין השטר כתוב בלשון העדים או בלשון הלוה?

תשובה:

כתובות כד: איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין? ה"ד אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד, מאן קמסהיד ליה. לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתמו סהדי, מאי אמנה שבשטר קמסהדי או אכולא מילתא קמסהדי. " והסיקה הגמרא שאין מעלין.

אך כתב הרמב"ם שאין מעלין ליוחסין, אך לתרומה בזמן הזה מעלין. וכ"כ הח"מ (ה') בשם כל הפוסקים. (לדעת הרמב"ם אם כתוב בחתימתו של העד 'אני פלוני חתמתי עד' אינו מועיל אפילו להחזיקו בתרומה דרבנן, כדברי הגמרא 'מאן קמסהיד ליה'. וכך הביא מרן בסתם. אך הרמ"א הביא בשם י"א את דעת הר"ן שמועיל משום מסיח לפי תומו).

הגמרא העמידה שהשטר כתוב בלשון הלווה "אני פלוני לויתי מנה..." ונחלקו הראשונים כאשר הוא נכתב בלשון העדים "אנו העדים החתומים מטה מעידים איך פלוני כהן לוה מ..." אם גם בכהאי גוונא פסקה הגמרא שאין מעלין או שבכה"ג לכולי עלמא מעלין. הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים שלא שנא, "שמא לא העידו אלא אמלוה". אך הרשב"א והרא"ה סוברים שבכה"ג ודאי מועיל. (כאמור כל הנפקא מינה היא אם יועיל לעניין כהן מיוחס, שלא שייך בזמן הזה.)

סימן ד

א.      עבד וגוי הבא על בת ישראל, האם הבן הנולד להם צריך גיור?

תשובה:

יבמות מה: "גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" רוב הראשונים הסבירו שהוולד יהודי כשר, ומחלוקתם האם כשר לכהונה.

אך הפת"ש (א') הביא שיש מן הראשונים שפירשו שהולד כשר פירושו גוי, ואם הוא יתגייר הוא לא יהיה ממזר. כך נקטו פסקי תוספות (קידושין סי' קמב). ויש מקומות שכך נראה בדעת רש"י. (ולדעות אלו אמנם קודם שיתגייר הוא לא מיוחס לאמו והוא כגוי, אך לאחר שיתגייר הוא מיוחס לאמו בצורה מוחלטת והוא צריך להיפדות כדין פדיון הבן כ"כ המל"מ).

ב.      ואם הנולד היא בת האם היא מותרת לכהונה?

תשובה:

הרי"ף הביא מחלוקת ראשונים בדבר- יש שפסלו משום ק"ו מאלמנה שפסולה לכהונה. [5] ובדעה זו נחלקו הרמב"ן והיש"ש אם זהו ק"ו גמור מדאורייתא, וכך דעת הרמב"ן. או שזו אסמכתא בעלמא ופסול רק מדרבנן, שכך דעת היש"ש.

הרי"ף כתב להלכה שמחמת הספק אסורה לכהונה. הרא"ש כתב שהיא פגומה לכהונה, והרמב"ם לא התייחס לדין זה ומהשמטה זו למד הב"י שהכריע שכשרה לכהונה. (אמנם הברכי יוסף כתב שמכך שהשולחן ערוך כתב שהיא פסולה בלא להביא דעות החולקים אז לא מוחלט לו שכך סובר הרמב"ם אלא אפשר שגם הוא סובר שהיא פסולה.)

השו"ע (ה) פסק "ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה, ואחד מאלו, חוץ מממזר שבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה. " הב"ש (ב) הביא שאם נישאת לכהן לא תצא, וכתב שזו דעת הרי"ף ורמב"ן. הפת"ש (ג) מביא מי שהתקשו בדעת הרמב"ן, הרי הוי ספק דאורייתא לחומרא? ותירץ בשעה"מ על פי ספיקו של המהריב"ל כאשר יש מחלוקת הפוסקים אם אשה ערוה עליו אם כופין להוציא או שחוששים לגט מעושה. והרמב"ן נוקט שאין כופין משום ספק גט מעושה. אך בספק במציאות כופין משום ספיקא דאורייתא לחומרא. ואם כן יש חילוק בין ספק בדין לספק במציאות.

ג.       האם יש לחלק לעניין זה בין כהן מיוחס לכוהני חזקה?

תשובה:

גדר כהני חזקה:

הרמב"ם הגדיר שכוהנים בזמן הזה אינם כוהנים מיוחסים כי אם כוהנים מכוח החזקה בלבד. והביא הבאר היטב (ו,ב) מחלוקת מה גדר כהני חזקה. וז"ל "כהן שהוחזק ימים רבים ונשא חלוצה כי לא ידע שחלוצה היא אי כופין אותו להוציא, פסק שבות יעקב דלדעת מהרשד"ם אין כופין בכהני בזמן הזה דכהני ספק נינהו. אבל בתשובת מהרי"ט ותשובת חוט השני האריכו לסתור דעת מהרשד"ם ושבות יעקב דוחה דבריהם ומקיים דברי מהרשד"ם. על כל פנים העלה דאם רוצה לגרש זכור לטוב כיון שבניו נדחין מכהונה בממאי נפשך, אבל אין כופין בשוטים. ובתשובת כנסת יחזקאל חולק על שבות יעקב וכתב חלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה ושיהיו כל הבכורים במבלי פדויים".

והמרשד"ם (אבן העזר רלה) מכוח כך שכל כהני חזקה הוי ספק, כתב להקל במקום ספק כיון שהוי ספק ספיקא, וממילא הוא הדין בנידו"ד שפסק הרי"ף שפסולה לכהונה רק מכוח ספק וממילא מותרת.

גם היעב"ץ (ח"א סי' קנה) נדרש לשאלה אם כהני דידן הוי ודאי כהנים, וכתב "ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר דמי הפדיון שנכון הוא בעיני וטוב וישר לנהגו גן תמיד. אף על פי שכתבו זכרונם לברכה שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו אבל לכהני חזקה בעלמא כי האידנא אף על גב דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו משום דלא אפשר באחריני. מיהא להקל לא דהיינו להוציא ממון מספק..."

אך רבים מן הפוסקים, כמו שהביא הפת"ש חולקים על כך. וכ"כ החכמת שלמה "אין לצרף בזה דעת המהרשד"ם... דבזמן הזה אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה... אין מקום להקל בזה כלל וכן פסקתי הלכה למעשה".

וביביע אומר (ח"ז, אהע"ז סי' יא) כתב שיש לצרף את דעת המהרשד"ם כסניף לקולא.

ד.      ומה הדין אם הגוי בא על אשת איש?

תשובה:

הוא הדין. כך מפורש בסעיף יט "עכו"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה" וכתב הב"ש "דקי"ל כל מקום שאין קידושין ולא קרינן כי תהיינה לא קרינן וילדו לו ש"ס פרק האומר".

2. מפני מה אין ממזרות מנידה, מסוטה, מיבמה לשוק?

יבמות (מד.) "מתני'. איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא, דברי ר"ע; שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים, והלכה כדבריו; אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה שאין הולד ממזר... נדה - דהא תפסי בה קידושין, שנאמר: ותהי נדתה עליו, אפי' בשעת נדתה תפסי בה קידושין סוטה נמי - דהא תפסי בה קידושין. תניא נמי הכי: הכל מודים, בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם - שאין הולד ממזר. ואביי? שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. (כלומר מספקא ליה אם תופסים בה קידושין, והלכה שתופסים בה קידושין ולכן אין הולד ממזר).

3. איש שעזב את אישתו וילדה כעבור י"ב חודשים, מה דין הוולד ומה הדין אם האישה תטען שזה מבעלה והקפיאו את הזרע?

תשובה:

יבמות פ: אשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא, ורבה תוספאה אכשריה. הרמב"ם סובר שאין להכשיר יותר ממה שאמרו חכמים ולכן אם שהה יותר מי"ב חודש הולד ממזר. וכך הביא מרן (סעיף יד) "אשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר משנים עשר חודש וילדה אחר שנים עשר חודש הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר משנים עשר חודש. תוך שנים עשה חודש אין לחוש דאמרינן דאתשהי כל כך במעי אמו.

אך דעת רב האי גאון שגם לאחר י"ב חודש אין לחוש לה, משום שהיה מעשה עם אביו של שמואל, וז"ל "לא חיישינן דאמרינן דילמא אתא בעלה בצינעא ושימש כי ההיא מעשה דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש". וכוונתו שכמו שאביו של שמואל הגיע על ידי שם, כך אפשר שהאדם הגיע לביקור בזק בלא שידעו.

רבים דנו אם הרמב"ם והבה"ג חולקים, ומרן נקט שהם חולקים ולאחר שהביא את דעת הרמב"ם שהבאנו לעיל כתב "יש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר, כיוון דפלוגתא היא, הוי ספק ממזר" הנו"כ דנו באיזה אופן הם פליגי- (הסיכום מתוך הספר יד יהודה)

-          אם הבעל והאשה מצויים בפנינו, ומודים שבא הבעל לביקור בצנעא ודאי נאמנים והולד כשר לדברי הכל. (ח"מ ח' וערוך השולחן כב)

-          אם הבעל אינו בפנינו והאשה מצהירה שהבעל לא בא לביקור , הולד ממזר לדברי הכל.

-          אם הבעל לא לפנינו והאשה טוענת שהבעל הגיע לביקור קצר- הב"ח סובר שבזה נחלקו הרמב"ם ובה"ג. הח"מ הסתפק אם הרמב"ם אוסר בכזה מקרה.

-          אם הבעל לא בפנינו ואף האשה אינה בפנינו כדי לברר עימה את נסיבות העיבור, לדעת הב"ח הולד ממזר לדברי הכל. ולדעת הח"מ בה"ג מכשיר בכה"ג.

-          אם הבעל טוען שבא בצינעא והאשה מכחשת רבים מכשירים (תשב"ץ, מהרי"ט, ח"מ וערוך השולחן) והב"ש נשאר בצ"ע.

אם האשה טוענת שהקפיאו את הזרע, אז אפשר לברר אצל הרופאים וכו' ואם אי אפשר זו טענה מסתברת שגם הרמב"ם יודה לה.

4. קיי"ל דאשה יולדת לתשעה ויולדת לשבעה: מתי אנו אומרים יולדת למקוטעים? מתי אנו אומרים שיפורא גרים? אם יש הבדל בדינים אלה בזמן הזה?

תשובה:

ישנו כלל[6] יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, הנפקא מינה היא לכמה עניינים שצריכים לדעת אם הולד הזה ודאי יחיה. אחת מן הנפק"מ היא אם הולד הזה פוטר את אמו מן הייבום. שנפסק בסימן קנו, ד "מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים". ממילא אם נולד יום אחד בתוך התשעה חודש אינו פטור מן הייבום מפני שהיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין וממילא נחשב כבן שמונה ואינו חי. אך הרמ"א הוסיף "י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה העניין"

שיפורא גרים:

הרמ"א בסימן דידן כתב: "אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אף על פי שאין ביניהם רק חמשה חודשים לא חיישנן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחודשים גורמים". וכתב הח"מ שכוונתו לפסוק כר' יהודה בנידה לח.

אך רבים מן האחרונים חולקים על כך כמו שכתב הב"ש (ס"ק יט) והביא מהרמ"א בסימן קנו שאמר שמדינא דגמרא יום אחד בחודש התשיעי לדינא דגמרא אינו בר קיימא.

 

5. קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל: ציין שני מקרים לפחות שאין אנו אומרים רוב בעילות אחר הבעל.

6. מה הדין באשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה והיא פרוצה ביותר, האם בניה כשרים לבא לקהל?

תשובה:

מקור דין רוב בעילות אחר הבעל:

סוטה כו: "דומה (אשה החשודה בניאוף) ובת דומה איזו מהם ישא? הלכתא ישא אדם בת דומה רוב בעילות אחר הבעל". וכך פסק מרן "אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה (ולא רק קול ורינון רגיל), אין חוששים לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולים בבעל[7]. (רש"י כתב רק כשאין אחרות לישא, אך ברמב"ם ובשולחן ערוך לא משמע כך.)

אופנים שאין תולים בבעל:

א.      בסעיף יד, ראינו שאם בעלה שהה זמן ארוך במדינת הים יותר מי"ב חודש לפי הרמב"ם הוי ממזר.

ב.       רע"קא בהגהות לשו"ע אות ה' כתב שאם היה הבעל זקן ביותר חוששים לממזר. (בדין זה נחלקו הפוסקים עי' חת"ס או"ח רח, ח"ג אה"ע א' סי' יג ד"ה הנה פשוט. יביע אומר ח"ב ואה"ע סי' ב' אות ו')

ג.        אם הבעל אינו ראוי להוליד (אוצה"פ אות סא, ט)

ד.       הב"ש בס"ק כג כתב שבארוס אין תולים רוב בעילות בו.

ה.      ציץ אליעזר (חכ"א סי' לט) "כשידוע שזה שנים שהמה בריב ממושך וגרים בנפרד רחוקים זה מזה, ולא שייך לומר בכגון דא רוב בעילות אחר הבעל".

ו.        בפרוצה ביותר נחלקו הפוסקים: הגמרא במסכת סוטה דף כז. הסתפקה בדבר "בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו?" ונשארה בתיקו. מרן (טו) פסק "ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים". ורבים מן הפוסקים הבינו שכוונתו שחוששים לממזרות (תשב"ץ, מהר"י בן לב, מהר"ם פאדווה, ערוך השולחן ועוד.) אך הב"ש כתב שהחשש הוא רק להשיאה לכהן אך לא חשש ממזרות. רבים התקשו בדבריו, ובהסברת הסוגיא על פיו. בפד"ר (ח"ב עמ' 254) צירפו את דעתו בשביל ס"ס. "אם היא פרוצה ביותר, יש מחלוקת בין הפוסקים אם חוששין שמא נתעברה מאחרים, ורבים האומרים שגם במקרה כזה תולין את הולד בבעל... יש גם מחלוקת מהו הגדר של פרוצה ביותר, יש אומרים שזוהי מפקרת עצמה לכל לכתחילה בפרהסיא, ולפי זה במקרה שלפנינו הוי ספק ספיקא לקולא שמא איננה בגדר פרוצה ביותר ושמא אף בפרוצה ביותר הולד כשר".

יש להוסיף שבפרוצה ביותר אין ודאי ממזר כלשון מרן "חוששין אף לבניה" וכתב ערוך השולחן "דלחשוש ודאי שיש לחשוש גם לממזרת אבל מדינא אין לאסור".

יש שכתבו שיש רמת פריצות שהגמרא לא הסתפקה בו אלא ודאי חוששים משום ממזרות, וכאשר גם הבעל מעודד אותה לפריצות זוהי דרגה שחוששים לבניה ממזרים.

7.       מה הדין באשה בעלה עמד להוציאה בעדי כיעור, ומת הבעל לפני שייתן גט והיא מכחישה, האם מותרת לכהן או אסורה?

תשובה:

עי' סימן ו'.

8.       א. גוי הבא על הממזרת, או ממזר הבא על הגויה, האם הולד ממזר?

ב. גוי שבא על אימו וילדה בן והתגייר האם הוא ממזר?

תשובה:

א. שולחן ערוך (יט) "עכו"ם ועבד שבאו על ממזרת הולד ממזר". מקור הדברים: במשנה קידושין (סו:) "כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ואיזה זה? ולד שפחה ונוכרית".

ובסעיף כ כתב: "ממזר הבא על העכו"ם, הולד עכו"ם. ואם נתגייר, הרי הוא כישראל". ומקור הדברים: במשנה קידושין (סט.) "ר' טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, כיצד? ממזר שנשא שפחה - הולד עבד, שיחררו - נמצא הבן בן חורין; רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר". והלכה כר' טרפון שהולד כשר, וכפי שממזר שבא על השפחה הולד כשר כך גם הבא על הגויה.

ב. בסעיף כא נפסק "עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר, אותו הבן מותר לבוא בקהל". ומקור הדין בהגהות מרדכי. הטעם (ב"ש לד) שאין ממזר אלא היכן ששייך קדושין.

9.       א. עבד הבא על הממזרת, האם הולד ממזר?

 ב. קיימא לן שממזר נושא לכתחילה שפחה להתיר את הבנים כשישתחררו. באר באיזה שפחה מדובר?

 ג. מה הדין בספק ממזר האם מותר לשאת לכתחילה שפחה או לא? (האם אפשר להכשיר ולד שתוקי?)

תשובה:

א.      כיון שלעבד אין לו לא עליה ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ולכן הולד ממזר. וכך נפסק בסעיף יט "עכו"ם ועבד שבאו על ממזרת הולד ממזר".

ב.       משנה קידושין סט. "ר' טרפון אומר יכולים ממזרים לטהר את עצמן, כיצד? ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא בן חורין". והסיקה הגמרא שם שיכול לעשות זאת לכתחילה.

מדובר על שפחה כנענית, כיוון שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין לכן הולד כמותה. מה שאין כן שפחה עבריה.

ג.        ממזר מותר בשפחה מה שאין כן ישראל רגיל. נחלקו הראשונים מדוע שיותר איסור לממזר, מ"ש מכל התורה שאין איסור שמותר לו?

הר"ן ור"ת כתבו שמדאפקיה רחמנא לאיסור שפחה בלשון "לא יהיה קדש" ולא כתב לא תקח, הותר לממזר שהוא כבר 'קדש' מלידה.

אך הרמב"ם כתב "לא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים". כלומר לדעת הרמב"ם איסור שפחה הוא איסור דרבנן והם התירו כדי לתקן את הממזרים.

הפת"ש כתב שספק ממזר יהיה אסור בשפחה. אך הביא שהרדב"ז כתב שמותר בשפחה והסבירו כדעת הרמב"ם שאיסור שפחה הוא איסור דרבנן והותר משום תקנת ממזרים אז גם בספק ממזר התירו.

עצה אחרת הביא הפת"ש להתיר ספק ממזר, לשחרר שפחה על תנאי שהוא לא ממזר וינשא לה.

10.    א. גר שנשא בת ישראל האם הוולד מותר בממזרת?

תשובה:

נחלקו הראשונים אם הולד מוגדר כגר ומותר בממזרת (כדין גר שמותר בממזרת עד עשרה דורות כדעת מרן, או עד שישתקע גירותו כדעת הרמב"ם שהביא מרן).

הר"ן כתב שדינו כגר, על פי הכלל הידוע שכשיש נישואין בלא עבירה הולד הולך אחר האב. אך הרמב"ם פסק שאסור בממזרת, וכך פסק השולחן ערוך (כג) "גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת". ותמה הר"ן מדוע? הסביר הקהילות יעקב, שבענייני יחס הולכים בתר האב, אך גר אינו יחס אלא העדר קדושת ישראל, וקדושת ישראל אינה רק יחס אלא מציאות שהקב"ה קידש כל מי שיהיה זרעו מישראל וזה לא רק דבר שעובר מן האב כשאר יחס אלא אם אמו מישראל אז הוא גם קדוש בקדושת ישראל.

ב. נתעברה שלא בקדושה ונולדה בקדושה האם מותרת בממזר?

תשובה:

בשולחן ערוך (כב) כתב שבן גרים שהורתו ולידתו בקדושה מותר בממזרת "גר ועבד משוחרר מותר בממזרת... ואפילו הייתה הורתו ולידתו בקדושה", אז כל שכן אם הורתו הייתה שלא בקדושה.

ומקורו קידושין (עה.): "תניא: גר עד עשרה דורות - מותר בממזרת, מכאן ואילך - אסור בממזרת; ויש אומרים: עד שישתקע שם עבודת כוכבים ממנו". והלכה כי"א.

 

11.    קיי"ל דאב נאמן על בנו להכשירו או לפוסלו, מהיכן נלמד דין זה – פרט דעות ראשונים בזה?

תשובה:

קידושין (ע"ח:):

מתני'. האומר בני זה ממזר - אינו נאמן; ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא - אינם נאמנים, רבי יהודה אומר: נאמנים. גמ': ..רבי יהודה אומר: נאמנים. כדתניא: יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור; וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, וחכמים אומרים: אינו נאמן.

התוספות(יבמות מ"ז. ד"ה 'כך נאמן') הביא מחלוקת מאלו מילים לומדים: ר"י מפריז- נלמד מהמילים "בן השנואה-יכיר". והתוס' – פשט הש"ס שנלמד מכך שנאמן אדם לומר זה בני בכור ["יכיר..לו משפט הבכורה"].

ונחלקו הראשונים כיצד אדם נאמן על בניו(הובא בשלט"ג קידושין ל"ב. א):

בה"ג, ר"ת(הובא ב"ב קכ"ז: תוס' ד"ה 'כך'):נאמן אדם לומר על בנו מסויים שהוא בכור, וממילא יתברר שהשאר אינם בניו, אולם אינו נאמן לומר ישירות על בנו שאינו ממנו, דרק כאשר יש דין היכר של בכורה נאמן.

רא"ש (ב"ב ח,כ"א), ר"י, רמב"ם, שו"ע (ד,כ"ט): כיון שמכח היכר הבכור נאמן האב לומר על הגדולים ממנו שאינם בניו, נאמן אף לומר ישירות שאינם בניו^[8].

תוס' רי"ד: נאמן אדם לפסול את בנו רק אם אין אשתו מכחישתו.(הובא בפת"ש ל"ז)

ריא"ז (הובא בשלט"ג קידושין ל"ב.):נאמן לומר שבנו ממזר, בתנאי שהוא עשה את האיסור, היינו שבא על ערווה, אך אינו נאמן לומר שאינו בנו ואשתו זינתה ("שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו").

 

12.    נאמנות יכיר ונאמנות האמא:

א. האם נאמן לומר אינו בני?

ב. האם יש דין יכיר באמירת "זה בני"?

ג. האם לאמא יש נאמנות לפסול את הילד או לעשותו לפחות לספק ממזר?

תשובה:

משנה קידושין עח: "האומר בני זה ממזר אינו נאמן, ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא , אינם נאמנים. ר' יהודה אומר נאמנים". והלכה כר' יהודה.

ביבמות מז. איתא שהנאמנות לומר בני זה ממזר מוגבלת לתנאי שאין בנים לבן.

על כן נאמן אב לומר שאינו בנו בתנאי שאין לבן בנים, וכך פסק בשולחן ערוך (סעיף כט) "אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן.

הרמ"א מסייג את נאמנות האב- א. "והא דנאמן האב על בנו היינו שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב אבל הוי ליה חזקת כשרות על פי האב שוב אינו נאמן עליו רק בסהדי. "

ב. "הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפוסלו, והיא נאמנת עליו להכשירו"

נאמנות האמא:

פסק מרן "אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו. רמ"א: ויש אומרים דווקא בנשואה, שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אף על פי שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה יש אומרים דהבן הוי ספק ממזר, ויש אומרים דהוא נאמן. " מחלוקת זו הובאה בריטב"א יבמות ע: וכתבו האחרונים (ב"ש ס"ק נא, ח"מ ס"ק ל, וערוך השולחן) שלהלכה אין האמא נאמנת לעשותו ספק ממזר.

13.    קיי"ל שפנויה שנתעברה בנה שתוקי.

א.       האם נאמנת להכשירו לבוא בקהל, ואם כן מה טעם הדבר. (האם יש אופן בשתוקי, שאף שלא יודעים מי האב מכשירים אותו?

ב.        האם גם ברוב פסולים נאמנת, ואם כן מה הטעם בדבר. באם מתה האם מה דין הבן?

תשובה:

בסעיף כו נפסק שנאמנת לומר שבנה כשר. הב"ש הסביר שהטעם משום שספק ממזר כשר מדאורייתא וכל הגזירה היא רק מדרבנן. והקשה והרי ברוב פסולים אצלה מדוע כשר? ותירץ שעדין יש חשש שהיא אזלא אצל הבועל והוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אך ידוע שבוודאי הלך הבועל אצלה לא נאמנת.

 

ג.         אסופי שיש בו הוכחה שלא הושלך למיתה שאין בו דין אסופי, האם בכך הוא הותר לבוא בקהל או שמא עדיין יש בו דין שתוקי?

תשובה:

בסעיף לא כתב השולחן ערוך אופנים אין דין אסופי כגון "שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושין לנערים וכו'" והקשה הנוב"י (הובא בפת"ש מא) שהרי גם באופנים אלו יש לחשוש משום שתוקי?

וניסה לתרץ שהנפקא מינה שכאשר יש את הסימנים הללו הוא לא אסופי אלא הוא שתוקי והנפקא מינה שאמו תהיה נאמנת לומר שלכשר נבעלה גם לאחר שנאסף על ידי בית דין מה שאין נאמנים באסופי. כתירוץ זה כתב המהרי"ט (בחידושיו לקידושין שם) אך דחה תירוץ זה משום שמשמעות לשון המחבר שאף שאין אמו מעידה על האסופי אם אבריו מתוקנים אין הוא מוגדר כאסופי. (וכך גם דחה הישועות יעקב את הסבר המהרי"ט). ולכן ניסה לתרץ שבשתוקי יש חשש גדול יותר מאסופי משום שבשתוקי יש ריעותא של זנות שהרי אמו לבד ללא בעל. אך דחה גם תירוץ זה. ולבסוף העלה שבשתוקי אנחנו יודעים מי היא אמו וממילא מוכרחים לדון על האמא והיא אסורה משום שאפשר שהיא הלכה אצל הבועל והוי קבוע, ולכן לא מתירים אותה ולכן אוסרים את הוולד. אך באסופי כלל לא דנים על האמא ולכן מתירים את הולד כיון שהוא פריש.

ועל פי זה מחדש הנוב"י שבשתוקי אם מתה אמו לפני שדנו עליה, "כגון שילדה במקום שאין בית דין או שלא נזקקו הבית דין לזה לשלוח לשאול את פיה ולבדקה ממי נתעברה ועברו כך ימים ושנים עד שמתה האם בלי בדיקה.. " אז דנים רק על הולד וכשר. הבית מאיר אמר שלפי דברי הנוב"י גם במקרה שהאימא קיימת לפנינו אך לא דנים עליה כיון שאין משמעות לפסיקה כלפיה כגון שהיא גרושה או אלמנה שבכל אופן אסורה לכהן, אז הנידון הוא רק על הולד וממילא אין הוא שתוקי.

אך דוחה הנתיבות שסו"ס הספק נולד כבר בעובר ואז הוא היה עובר ירך אמו ולא מפרידים. כלומר הספק נולד במקום הקביעות. גם אחרונים אחרים חלקו על דביר הנוב"י. וז"ל הבית מאיר "ועמדתי מרעיד שזה היפך מהמבואר ברמב"ם. ועיינתי בראיותיו ובמחילת כבודו לעניות דעתי אינם... "

האחרונים תירצו באופן אחר קושיא זו, וז"ל הבית מאיר "וכבר תירץ זה הרמב"ם בלשונו 'מאחר שהן משמרים אותו בחזקת כשר הוא ' ואי דקשה לו הא שתוקי נמי אמו משמרתו, כבר מחלק בעצמו לנכון דבמקום דיש ודאי זנות, לא סמכינן על חזקה זו, מה שאין כן באסופי אין כאן ביאת זנות".

14.    א. ארוסה או נשואה שאומרת שהעובר ממזר, האם נאמנת? (תחילת סעיף כ"ט)

תשובה: נשואה: במשנה (קידושין ע"ח:) נחלקו האם האב נאמן על ייחוס בנו לומר שהוא ממזר, וכתב המגיד משנה(אישות ט"ו,י"ט)שהמחלוקת רק לגבי האב אך לאמא לכו"ע אין נאמנות על ייחוס בנה לפוסלו (וכ"כ הגר"א ס"ק ע"ד).

ארוסה: הנימוק"י(יבמות כ"ג:) והרמ"א (ד,כ"ט) כתבו מחלוקת, י"א שארוסה האומרת שבנה ממזר והארוס אומר שהוא שלו הבן הווי ספק ממזר, וי"א שהוא נאמן, וכן כתב הריטב"א. הב"ש ח"מ, גר"א, פסקו כדעה שאין לאשה נאמנות על פסול הוולד, משום שהגמרא (יבמות י"ד.) אומרת "חדא דהא קא מודה" [הארוס מורדה שהולד ממנו] וא"כ כיון שמודה הוא נאמן, ועוד שאין לאשה נאמנות בפרט כאשר אומרת שזינתה.

וכתב הב"ש שכאשר הארוסה טוענת שהוולד ממזר והארוס אינו מכחישה, הוולד ספק ממזר ככל פנויה האומרת שנבעלה לממזר.

 

ב. טוען הבעל שהעובר אינו ממנו, והיא טוענת שמעוברת מנכרי, מה הדין? ואם אינה טוענת כלום או שטוענת שאינה יודעת ממי התעברה, האם הולד ממזר ודאי או רק ספק?

תשובה: הבעל טוען שאינו ממנו והאשה טוענת שהתעברה מכותי כתבו הרמב"ם והטור והשו"ע שהאשה נאמנת להכשיר את הולד, כיון שאין הבעל יכול להכחישה בזה, ובכל מקום שיש ספק ממי נתעברה נאמנת האשה לומר לכשר (היינו למי שאין הבן נפסל מגרמתו)^[9].

 כאשר האשה איננה טוענת דבר, או שאינה יודעת ממי נתעברה: באנו למחלוקת האחרונים האם חוששים שנבעלה לכותי:

פרישה, נוב"י, ב"מ,רעק"א:חוששים שמא נבעלה האשה לכותי ולכן הולד ספק ממזר, והראיה דמצינו שחששו לגוי לחומרא לעניין יחוס לכהונה (כשנבעלה בעיר שיש בה גוי אחד סו"ס ו' הולד פסול לכהונה שמא נבעלה לנוכרי) ומנין שלא חוששים אף לקולא. האחרונים אף דקדקו את דברי הרמב"ם שכתב הולד 'בחזקת ממזר' שהוולד ספק^[10].^[11]

הב"ש(ל"ד)- ביאר את דעת הטור והשו"ע שלא חוששים לכותי והוולד ממזר וודאי. רעק"א חלק על ביאור זה.

 

15.    פנויה שילדה וטוענת שהוולד ממישהו מסוים האם נאמנת? ומה הדין בשניהם מודים, לענינים הבאים:

א. להחשיב את הולד ככוהן

ב. להחשיב את הולד כממזר ודאי.

ג. לאסור את הוולד בקרוביהם

ד. האם יורש את הפנוי?

ה. להפטר מחליצה אם נשאה לו לאחר מכן ומת

ו. והאם זה משנה אם היא מיוחדת לו או שהבועל והנבעלת גרו ביחד?

תשובה:

בניגוד לאשת איש, בה אנו תולים את עיבורה בבעלה על פי החזקה של 'רוב בעילות אחר הבעל', במקרה של פנויה, בהעדר חזקה זו- זהותו של האב מוטלת בספק. וכך המשנה בקידושין (סט.) הגדירה את הולד "מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו". ומונה אותו בין פסולי החיתון 'שתוקי', כהסבר רש"י "כשקורא (בן זה לאיש) אבא- אמו משתקתו". מדין תורה שתוקי כשר שהרי יש רוב כשרים אצלה, כדברי הגמרא קידושין (עג.) "אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר, מ"ט רוב כשרים אצלה, ומיעוט פסולים אצלה. ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש... "

יש להעיר שהב"ש (ס"ק מג) כתב "דווקא כשיש ממזר באותו מקום אז חיישינן שמא זנתה עם ממזר אבל היכא דליכא שום ממזר הולד כשר" וכתב החלקת יעקב בכוונתו "כלומר אין לנו שום ידיעה שיש ממזר בעיר דליכא חשש כלל", אך עדיין צריך בירור, הרי יש קרובים בעיר, ומדוע לא נחשוש שנתעברה מהם? כתב ערוך השולחן (סעי' לד) "נ"ל משום דדבר שאינו מצוי כלל הוא לזנות עם הקרובים שמהם הולד ממזר, ועוד כיון שהם אנשים ידועים לנו מוקמינן להו בחזקת כשרותם".

-         האם פנויה נאמנת לומר שנתעברה מכשר.

משנה (שם) "אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי" והסבירה הגמרא "מאי בדוקי?... שבודקין את אמו ו(אם) אומרת לכשר נבעלתי- נאמנת" ונפסק בגמרא שהלכה כאבא שאול. וכך פסקו הרי"ף, רא"ש, רמב"ם. כך גם מבואר במשנה כתובות יג. "היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת. ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה" ונפסקה הלכה כרבן גמליאל (יד.) "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל". והגמרא העמידה שגם ברוב פסולים אצלה נאמנת על ידי עצמה, ומקרה של ארוסה הוא מקרה של רוב פסולים אצלה.

וכך פסק בשולחן ערוך בסעיף כו[12].

-         כאשר פלוני מכחיש אותה, האם עדיין נאמנת?

הפסקי רי"ד בכתובות יד. כתב "דכי אומרת 'מאיש פלוני וכהן הוא' נאמנת ואף על גב דאתי ההוא פלוני ומכחיש לה ואמר 'לא באתי עליה מעולם' היא נאמנת. דאי איתא דהיכא דקא מכחיש לה לא מהימנא אם כן אמאי מהימן לה רבן גמליאל, מסתמא יבוא אותו פלוני ויאמר אם בא עליה אם לאו? אלא ודאי דאף על גב דהוה אתי ומכחיש לה היא נאמנת... להכשיר".

א. האם נאמנת להכשיר את הולד ככהן?

כמו שאין אנו מחזיקים אותו לעניין ירושה, כמו שהבאנו לעיל וכמו שפסק מרן "ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו" כך אין אנו מחזיקים אותו ככהן.

-         אם פלוני כהן מודה שהתעברה ממנו, האם נאמנים להחזיקו ככהן?

הרמ"א (ג,ט) כותב: "כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (תשובת הרא"ש כלל ל"ב)". הח"מ (ד ס"ק כה) הקשה שהרמ"א סותר עצמו שפסק בס' ד (כו) שאפילו הייתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו. מתרץ הב"ש (ד, ס"ק מ) שיש להסביר את דברי הרמ"א שהיו באותו מקום רק כהנים אך אם היו זרים אין להחזיקו ככהן. (ועי' אוצה"פ סו"ס ג בשם הפני משה דמש"כ הרמ"א דנאמנים זה דוקא בכהן הבא על הפנויה באקראי בעלמא ולכך לא חיישינן שמא זינתה עם אחרים.)

ב. אם אומרת מאיש פלוני, והוא ממזר, האם נאמנת להחזיקו כממזר ודאי?

השולחן ערוך (כו) פסק כדברי הרמב"ם שאין היא נאמנת לעשות את הולד ממזר ודאי. וז"ל "ואפילו אומרת של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר אין זה הולד אלא ספק" (אמנם השלטי גיבורים (כתובות ה,א) סובר שנאמנת, משום שידוע שבזנות נתעברה, נאמנת לומר שזינתה עם הפסולין" אך הוא דעת יחיד.)

הרב המגיד מסביר, הנאמנות שנצרכת לומר שהוולד כשר היא רק מדרבנן, שהרי שתוקי בלאו הכי מותר לבוא בקהל מדין תורה שהרי הוא ספק ממזר, וספק ממזר מותר. ולכן רבנן האמינוה לומר שכשר הוא. אך לומר על ספק ממזר זה שהוא ודאי ממזר "כיוון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב.. "

הקשה הב"ש, והרי מדין תורה שתוקי מותר בממזרת ודאי, וממילא הנאמנות הנצרכת היא מדרבנן? הפרישה הסביר "דחכמים לא היו רוצים שירבו ממזרים בישראל". [13]

-         כשהוא מודה:

השולחן ערוך פסק על פי הרמב"ם "ואפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו, שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר". הב"ש והח"מ העירו שחשד זה עומד בסתירה לנפסק בסעיף כח. שם נפסק שמאורסת שריננו אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אז אף על פי שבא עליה הארוס יש חשש שכמו שהפקירה עצמה לארוסה כך הפקירה עצמה לאחרים, אך אם אומרת לארוס נבעלתי נאמנת גם אם דיימא מעלמא. אמנם את הקושי מסעיף כח ניתן ליישב, ששם מדובר בארוסה ופה מדובר על סתם אשה שאומרת שנבעלה לממזר, וזה נגד החזקה שאשה מזנה בודקת ומזנה. אך הח"מ מקשה מסוף הסעיף שהרמ"א פסק שאפילו הייתה מיוחדת לו אינה נאמנת. וקשה מ"ש מארוס?

הב"ח תירץ שבחשש איסור דאורייתא חשש הרמב"ם שמא נתעברה מאחר. אך דחה הב"ש שבנידו"ד זהו איסור דרבנן, שהרי אין לחשוש מכך שיתחתן עם שפחה, שהרי גם נישואין לשפחה הוי לרמב"ם איסור דרבנן.

הח"מ תירץ שרק כאשר אומרת שנבעלה לפסול לה, יש בזה פריצות יתרה ובזה חוששים.

הפרישה כתב "דווקא בכאן (בסעיף כו בדינה של פנויה שעיברה) אמרינן כך דהכל שוין אצלה, אבל לא לקמן בארוסה דהתם יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים"

ג. השולחן ערוך סיים "אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני"- משמע בין רק היא אמרה ובין מודה הוא.

ד. לעניין ירושה:

השו"ע (סעיף כו) כתב: "ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו". ומקורו ברמב"ם (יבום וחליצה ג, ד) שכתב: "מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אף על פי שהוא בנו לענין ירושה... " וטעמו, בביאור הגר"א (קנו, כט) הסביר: "אלא דנאמן האב ליורשו כמ"ש בב"ב (קל"ד:) ליורשו פשיטא... " היינו שהאב נאמן מכח מיגו שבידו לתת לו בחייו.

ה. לעניין חליצה:

פסק השו"ע (סימן קנו, ט): "מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר: זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו הרי זה ספק, וחולצת ולא מתייבמת" וגם פה העירו האחרונים מ"ש מארוס וארוסה שאם לא דיימא מעלמא לא חוששים. וכתב הב"ש שפה על כל פנים הוי איסור תורה ולכן חוששים שלא תתייבם לו. (הטור הביא את דברי הרא"ש שתמה על הרמב"ם ופסק שפטורה מן החליצה.)

אם נישאת לו:

החת"ס (ד, אבן העזר קכג) כותב לחדש שיש חילוק האם האיש נשא את אותה אישה איתה זינה, שנאמנת כיוון שאם משקרת היא בעצמה עושה איסור. לבין מקרה שנשא אישה אחרת ורוצה להפטר מהייבום ע"פ דברי האישה השנייה. וז"ל: "והנה בדיעבד דקי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים בוודאי מהימן לכל מילי אפי' לייבום והיינו אם הוא זינה עם פנוי' ואותה פנוי' בעצמה נישאית לו והוא והיא מודים שהולד ממנה היא נאמנת על עצמה לפטור מחליצה דהרי עבדית איסורא ובהא לא פליג הרמב"ם אך רמב"ם מיירי להדי' במי שזינתה עם פנוי' דעלמא ואח"כ נשא אחרת ורוצה לפטור אותה האשה ע"פ עדותה של אותה הפנויה דהפנוי' לא עבדית איסורא כלל והיא באתה להעיד על זו שתינשא בלא חליצה בהא מיירי רמב"ם".

ו. במיוחדת לו:

ישנה סתירה בדברי הרמ"א: בסימן ד, כו כתב "ואפילו היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו" ובסימן קנו, ט כתב "ואם היו חבושין בבית האסורים שודאי הוא ממנו, פוטר. וי"א אפילו בזונה אחרת המיוחדת לו". וכתב הב"ש שכאשר הוא מודה לה, אז אין חוששין במיוחדת ובזה דיבר בסימן קנו. אך כשלא מודה אז חוששין גם במיוחדת ובזה דיבר סימן ד'.

-         מה הדין בבני זוג שאינם נשואים כדת משה וישראל, האם אומרים בהם רוב בעילות אחר הבעל? הפוסקים כתבו שגם בהם אומרים רוב בעילות אחר הבעל שסוף סוף זהו רוב שבנוי על התנהגות וגם בהם כך מתנהגים. אך אם כן קשה מדברי הרמ"א גבי מיוחדת לו?

אלא כך כתבו בפד"ר ח"ד עמ' 371

"ואף נראה לנו, שגם בנשואין אזרחיים יש לומר אישתהי עד יב חדש, דהא דאמרינן דהולד אישתהי עד יב חדש ולא חוששים שזינתה עם אחר אינו מטעם חומר איסור אשת איש, אשר בודאי שלא חייתה עם גבר אחר, אלא הטעם המבואר בפוסקים הוא, שסומכין על הרוב או על החזקה שאין אשה מזנה תחת בעלה, ולכן כל שחיים ביחד בתור בעל ואשה ומחזיקים עצמם כנשואים זל"ז, וביחוד בארצות כמו ברוסיה בהן נשואין כאלה מקובלים ונחשבים כנשואין גמורים, ישנו אותו הרוב וקיימת אותה החזקה שאין הנשים מזנות תחת בעליהן, דרוב וחזקה נקבעים ע"י המציאות הקיימת שאשה מסורה לבעלה ולא תבגוד בו לחיות עם גבר זר. ולכן נראה, דגם לדעת הריטב"א ביבמות הסובר בפנויה שילדה, דגם במיוחדת לאיש ואף בפילגש, אינה נאמנת להחזיקו כבנו, זהו דוקא בפילגש שאינה מחזיקה את עצמה באישות גמורה ורק התייחדה עם גבר בקביעות לחיי אישות, בזה יש לחשוש שזינתה גם עם גבר אחר, אך לא כן באלה שמחזיקים את עצמם לנשואים גמורים, בנישואין המוכרים במקומם, שאז בודאי שישנה לאותה החזקה שאשה לא תבגוד בבעלה תחתיו לחיות עם גבר זר"

16.    אשה שנתגרשה וילדה, ספק אם זנתה לפני הגירושין ספק לאחר הגירושין מה דין הולד? (האם נאמנת לומר שהולד ממזר)

 

תשובה:

 

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ד סעיף כו

כתב בד"מ בשם תשו' מהרי"ו סי' ע"ד אשה שנתגרשה וילדה מכשירים הולד משום ס"ס הוא שמא אחר גרושין זנתה ואת"ל קודם גרושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם הגרושין נאמנת לשווי' הוולד לספק ממזר, ופי' בד"מ דאיירי דבעלה לא הי' אצלה דאל"כ תלינן בבעל, ולכאורה קשה אף את"ל דזנתה אחר הגרושין מ"מ ספק ממזר הוא דהא קי"ל פנויה שזנתה אם לא בדקו אותו הולד ספק ממזר הוא, וצ"ל דוקא כשיש ממזר באותו מקום אז חיישינן שמא זנתה עם ממזר אבל היכ' דליכ' שום ממזר הולד כשר אלא עדיין קשה אם יש צד לתלות שזנתה עם כותי אם כן פרוצה ביותר נמי יש ס"ס שמא הולד מבעלה ושמא מכותי וי"ל מהרי"ו לטעמו דס"ל פרוצה ביותר ליכא חשש ממזר כמ"ש לעיל, ובפסקי מהרא"י דס"ל פרוצה איכ' חשש ממזר לא ס"ל דתלינן בכותי ובסמוך כתבתי דפליגי בזה הרמב"ם והטור:

 

17.    ארוסה שנתעברה ואומרת שמארוסה נתעברה וארוסה אינו בפנינו (או שאינו זוכר):

א. מה דינו של הולד, לעניין כשרותו לבוא בקהל ולעניין ירושת אביו, ולעניין ייבום לפטור אמו מן החליצה?

ב. מה דינו של ארוסה זו לינשא לכהן אחר לכתחילה?

ג. האם מותר לאשה להינשא לארוסה?

ד. אם הארוס מכחישה שאין הולד ממנו מה דינו של הארוסה להינשא לכהן אחר ומה דינה לגבי הארוס עצמו אפילו כשהוא מישראל?

 

תשובה:

אם הארוס מודה שהעובר ממנו הדין פשוט שהולד כשר. כך מפורש בגמרא בכתובות יג: "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי. אמר לת יוסף למאי ניחוש לה? חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. "

וכך פסק בשולחן ערוך (כז) "ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר. הגה: והוי בנו ליורשו ואפילו אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה.

 

-          לענין כהונה:

הגמרא שם שאלה "ובהא כי לא מודה, מכשר רבן גמליאל? והאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! הלכה כר"ג, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, והכא רוב פסולין אצלה! וליטעמיך, תקשי לך היא גופא, הלכה ואת לא תעביד עובדא! אלא מאי אית לך למימר? הא לכתחלה, הא דיעבד, והא נמי כדיעבד דמי" ולכן לעניין הכשרת הוולד הוי דיעבד. אך לעניין הכשרת האשה להינשא לכהונה הוי לכתחילה ואסורה. וכך פסק מרן "והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפילו הוא מכחישה והני מילי לעלמא שאם נישאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר."

להנשא לארוס- אם הוא מודה שממנו, ודאי יכולה להנשא לה. אך אם מכחיש אותה פסק מרן "אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא".

אם הארוס מכחיש:

הולד ממזר ודאי מפני שהתורה נתנה נאמנות לאב לקבוע שבן זה ממזר.

                   

כל זה גם כאשר היא חשודה גם מעלמא, שבמקרה כזה דן סעיף כח "היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אף על פי שבא עליה הארוס בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואמרה לארוס נבעלתי הולד כשר".

 

18.    מי שבא לבית הדין ואומר שהוא ממזר והלך ובא על בת כהן האם פוסלה בביאתו או לא?

תשובה:

סעיף ל' "האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו". וכתב הב"ש: (נג') שלאו מתורת עדות אלא מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, לכן אם בא על בת כהןן אינו אוסרה בביאתו.

19.    אב שאמר על בנו שהוא ממזר האם מועילה אמתלא?

תשובה:

פסק הרמ"א (סעיף כט) "האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אחר כך ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחילה כך, נאמן".

הגר"א מביא את הסוגיא בבבא בתרא (קכז:) כמקור לדין זה. "א"ר יוחנן: אמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא - אינו נאמן; עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא - נאמן, דמשמש לי כעבדא קאמר".

ובערוך השלחן (מא) מעיר שנאמן רק באמתלא טובה.

20.    א. יש אופנים שאסופי כשר אף שלא יודעים מי האב ומי האם מה הטעם בזה ומדוע הוא שונה משתוקי דהיכן דלא ידעינן מי אביו הוא פסול?

תשובה:

משנה קידושין סט. "איזהו שתוקי? כל שמכיר את אמו ואין מכיר את אביו. ואיזהו אסופי? כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו". והגמרא בדף עג. מונה אופנים שונים שאין התינוק מוגדר כאסופי והשולחן ערוך בסעיף לא פורטם "שאבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים, או שהוא משוח בשמן וכו'.

[הפוסקים (ברכת שלמה סי' ד, יביע אומר ח"ח אה"ע סי' יג אות ח') דנו אם צריך סימן חיובי שרוצים להחיותו או רק שלא יהיה ניכר שניתן למיתה. הנפקא מינה היא במקרה שדנו, שאשה הגיע לבית חולים ללדת ואחרי הלידה הלכה מבית החולים ולא נמצאו עקבותיה, האם הולד הוא אסופי. שאפשר שהגיע לבית חולים לא בשביל להציל את הולד אלא להציל את עצמה ואין סימן חיובי לכך שרצתה להציל את הולד, מאידך אין גם ראיה לכך שהושלך למיתה. הפוסקים הכריעו שצריך ראיה שהושלך למיתה וכשאין ראיה לכך או לכך אין הוא אסופי "ומכיוון שדין אסופי אינו אלא מדרבנן כשנוסף על זה ספק אחר יש לתלות לקולא שלא אסרו אלא כשהושלך בשוק"]

והקשה הנוב"י מדוע הוא לא יוגדר כשתוקי? עי' לעיל שאלה 13 סעיף ג'.

21.    א. שתוקי ואסופי באופן שמותרים לבוא בקהל, האם מותרים לשאת כל אשה או שיש הגבלה בדבר- באר טעם הספק בזה.

תשובה:

האם יש לחשוש שינשא לאחותו או לשאר עריות האסורות עליו?

הגמרא קידושין עג. אמרה "אלא מעתה אסופי אסופית לא ישא שמא ישא אחותו בין מאביו בין מאמו? כל הני שדי ואזלי?!בת אסופי לא ישא שמא ישא אחותו? אלא לא שכיח, הכי נמי לא שכיח". וכן פסק ברמב"ם שאין חוששין שישא אחותו או שאר עריות. וכן פסק בב"ש (ס"ק נד, סו). ערוך השולחן הביא פוסקים שאמרו שאסור מדרבנן לישא אשה עד שיתברר שהיא לא ערוה עליו, ודחאם. וז"ל:

"יש מי שכתב דאע"ג דמן התורה מותרים לישא כל מי שירצו מ"מ מדרבנן אסורים לישא עד שיתברר שבאשה זו א"א שיהיה בה צד קורבא [הגר"א סקצ"ט] ויש ראיה לזה מהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך השליח ומת דאסור בכל הנשים שבעולם מפני חשש שמא השליח קידש בעדו אשה וזו היא קרובתה כמ"ש בסי' ל"ה [שם] אבל לא משמע כן מכל הפוסקים דנהי דחששו ליוחסין אף במיעוט גמור מ"מ הכא הוה כמיעוטא דמיעוטא שאין בו ממש כלל"

כתובות טו: "אמר רב לא שנו (רש"י שרוב ישראל- ישראל) אלא להחיותו אבל ליוחסין לא". רש"י הסביר שאסורה רק לכהן מפני שצריך תרי רובי. אך התוספות הסביר שקאי גם לישראל שחוששים שהיא גויה. וכך פסק מרן "אסופי שנמצא בעיר שיש בה כותים וישראל בין שהוא רוב כותים או רוב ישראל הרי זה ספק כותי לעניין יוחסין. קידש אשה צריכה גט מספק. הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא לעניין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי כותי".

ופשטות הדברים, שאף אם נמצא בשוק באופן שאין חוששים שהוא ממזר כגון שאבריו מתוקנים וכו' בכל זאת חוששים שהוא ממזר.

 

ב. שתוקי ואסופי שקידש אשה וחזרה וקיבלה קדושין מן האחר , האם צריכה ג"פ מהמקדש השני?

הגמרא(כתובות ט"ו:):

מצא בה תינוק מושלך, אם רוב עכו"ם-עכו"ם^[14].

השו"ע (ד, ל"ג) פסק כרמב"ם, וכתב שאם קידש אשה צריך גט מספק. וביאר הקהלת יעקב שלמד זאת מכך שהגמרא לא כתבה אם רוב עכו"ם-עכו"ם לגבי קידושי אשה, ורק לגבי להאכילו נבלות.

וכתב הפת"ש(מ"ב) בשם הקהלת יעקב שברוב כותיים צריכה גט רק משום חומרא דאשת איש, ולכן אם קידשה ישראל לאחר שקידשה האסופי, צריכה גט מהשני מוודאי^[15].

 

22.    פרט לפחות שבע בעיות ושאלות בדין "יכיר"?

1. האומר בני ממזר: לרמב"ם ושו"ע- נאמן, לבה"ג- נאמן רק להכיר בבנו שהוא בכור ולכן רק אם יאמר על בנו הקטן שהוא בכור וממילא יתברר שהגדולים ממזרים נאמן.

2. אומר אינו בני: רמב"ם שו"ע- נאמן ריא"ז- אינו נאמן דכיון שאומר שאינו בנו אין לו נאמנות עליו.

3. אומר בני ממזר ואשתו מכחישתו: רמב"ם- נאמן, תוספות רי"ד- אינו נאמן.

4.כהן המאמין לאשתו שנאנסה: ב"ש- בניו חללים מכח דין יכיר, בית מאיר- אינם חללים כיון שאינו אומר זאת מתוך היכרות עצמו (סימן ו,י"ג).

5. אמר על בנו שממזר הוא וחזר בו ע"י אמתלא: רמ"א, מהר"מ מריזבורק נאמן, והמקור מהגמרא ב"ב קכ"ז: שכאשר אפשר לבאר את דבריו הראשונים נאמן בחזרתו.

6. כאשר יש בנים לבנו- הגמרא (יבמות מ"ז:) "נאמן אתה לפסול את בנך ואי אתה נאמן לפסול בני בנך" וכתבו תוספות, שאף בניו כשרים כאשר יש להם בנים. וכ"כ שו"ע (ד,כ"ט).

7. כאשר יש בנים לחלק מבניו ולחלק אחר אין ואומר שכולם אינם בניו: רעק"א כיון שאינו נאמן לאלו שיש להם בנים, אינו נאמן אף לאלו שאין להם בנים (מהרמ"פ).

8. דין יכיר בעובר- רעק"א כתב כצירוף שאין דין יכיר על עובר.

9. בגמרא ( קידושין ע"ח:): (כהן)נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה, ומדוע נאמן הרי משים עצמו רשע, תוספות רא"ש- מדובר כשאומר שוגג הייתי ולא ידעתי שהאשה גרושה, וכתב הריטב"א ועוד שיש גזירת הכתוב שהוא נאמן (עפ"ז צ"ל שאף באב רשע לכאורה יהיה נאמן מדין יכיר).

 

23.    האם יתכן שילד שנולד והוא ממזר, יהיה לאחר מכן כשר?

אמתלא: יתכן ומדובר שכאשר נולד והאב אמר שבנו זה ממזר, ואחר זמן נתן אמתלא לדבריו, כתב הרמ"א ע"פ מהר"ם מריזבורק שנאמן וכעין זה מצאנו בגמרא ב"ב קכ"ז: שנאמן לחזור בו, כשיש טעם לדבר, מייחוס בנו כעבד.

אפקיעינהו: בגמרא (גיטין ל"ג.) נאמר שאדם המבטל את שליח הגט, אפקיע ינהו רבנן לקידושיו רמב"ן כתובות (ג.) הביא את דברי רבי שמואל מרומרגי, השואל דאם אפקיענהו רבנן לקידושים הרי יכולים ממזרים דאשת איש להיטהר, והשיב הרמב"ן שאף שקידושין נעקרין מכל מקום הווי ממזר מדרבנן. תוספות (ל"ג.) בשם ר"ת אכן, אם ירצה אדם לטהר ממזרים לא יבטלו הקידושין, דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שיהיו בנות ישראל פרוצות, אולם אם ברור לנו שלא התכוון לכך, לא חיישינן אם יוכל להיטהר ואינו ממזר.

תנאי: שו"ע קמ"ג,ט"ו כתב שאם אדם נותן גט לאשתו על מנת שתנשא לפלוני, אם נשאת הרי זו מגורשת. אלא שאמרו חכמים שלא יעשו כך כדי שלא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה זה לזה. אולם אם נשאת לו נתקיים התנאי ונתגרשה. לכן אם אמר ראובן לאשתו שהיא מגורשת בתנאי שתנשא לשמעון, והלכה ונשאה ללוי, הרי בניה מלוי ממזרים, ותצא ממנו בגט. וכתב הרמ"א שאם תנשא כעת לשמעון הרי מתברר שהיה גט למפרע "ואין הבנים ממזרים".

 

24.    האם יתכן כי אדם יבוא על אשה והבן הנולד יהיה כשר, וכשבא עליה בפעם השניה הבן השני ספק ממזר?

תשובה: בגמרא (יבמות ל"ז.) לגבי כונס יבמתו והוולד הוא ספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לשני הולד כששר ויוציא, ואם ימשיך לחיות אתה הולד השני ספק ממזר(ספק בן אשת אח), "ת"ר: ראשון ראוי להיות כהן גדול, ושני ממזר מספק".

השו"ע פסק דין זה (קס"ד,ו): ילדה ולד של קיימא לאחר ששה חדשים משנתייבמה, ה"ז הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון. לפיכך יוציא בגט, והולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, ונתעברה וילדה, אותו ולד ספק ממזר.

 

סימן ה'

1. א. מהו איסור גיורת לכהן, והאם פצוע דכא כהן מותר בה, ומה ההבדל בין זה ובין ממזרת.

ב. פצוע דכא וכרות שופכה האם מותר בממזרת, ואם הוא כהן האם מותר בגירושה ולהיטמא למתים, ומה דינו באכילת תרומה?

תשובה:

יבמות עו. "בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי? א"ל רב ששת, תניתוה: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי, אקרי כאן: לא תתחתן בם. " כלומר רב ששת סובר שכיון שהברייתא גילתה שפצוע דכא מותר בנתינה על כרחך הוא לא בקדושתיה. אך רבא דחה דבריו, שאיסור נתינה הוא מדרבנן ורבנן לא גזרו נתינה לפצוע דכא שאינו מוליד, אך לשאר איסורים הוא כן בקדושתיה. אך לבסוף רבא חזר בו ואמר שיש איסור נתינה מדאורייתא וממילא מוכח שפצוע דכא לא נחשב בקדושתיה.

נחלקו הראשונים בפסיקת הלכה- א. בעל המאור (וכן נראה דעת הרי"ף)- איסור נתינה הוא מדרבנן, וממילא פצוע דכא בקדושתיה קאי. ב. רמב"ם- פוסק שנתינה הוי איסור דרבנן, ובכל זאת פסק כרב ששת שפצוע דכא כהן מותר בגיורת. אך בממזרת אסור, שלכהן התרנו איסור גיורת אך זהו איסור שלא שווה בכל, ולא מפורש בפסוק שגיורת היא זונה, ורק לאו כזה התרנו. (וכמו שנכתוב לקמן נחלקו הב"ש והח"מ אם התרנו לפצוע דכא כהן גם גרושה, או שרק איסור גיורת שאין מפורש בפסוק.) ג. הטור, ראב"ד, רשב"א- פסק כרב ששת וכדעה שנתינה הוי איסור תורה. וממילא מדאורייתא לאו בקדושתיה קאי ומותר גם בממזרת.

שולחן ערוך פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא בשם י"א את שיטת הטור. "פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחר מהספיקות מותרת לו הואיל ופצוע גכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות. הגה: ויש מתירים אפילו בממזרת.

- האם פצוע דכא כהן מותר בגרושה?

ח"מ- מותר משום שהוא לאו בקדושתיה. ועוד הוסיף שמותר להיטמא למתים ולישא את כפיו ולאכול קודשים.

הב"ש כתב שפצוע דכא כהן אסור בגרושה. אך לדעת הרמ"א שמותר בממזרת ודאי שמותר בגרושה.

בשאלה אם מותר להיטמא למתים, כפי שהבאנו הח"מ כתב שמותר, אך הקשה שהרי כתוב על פצוע דכא שהוא בעל מום ויכול לאכול בקדשים, והרי לאו בקדושתיה קאי? תירץ הפת"ש שאפשר שפצוע דכא שמותר לאכול בקדשים מדובר על פצוע דכא בידי שמיים שבקדושתיה קאי. והבית מאיר הסביר שלאו בקדושתיה קאי רק לקדושת הזיווג, וכך הביאו בשם המאירי.

2.       א. מה ההבדל בין סריס אדם וסריס חמה.

 ב. האם ע"י חולי נקרא בידי שמים או בידי אדם.

תשובה:

יבמות עה: "אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמיים כשר.

נחלקו הראשונים האם חולי הוי כבידי שמיים ומותר או כבידי אדם ואסור.

רש"י כתב "על ידי רעמים וברד" ומשמע על ידי חולי אסור. אך הרמב"ם פירש מחמת חולי הוי בידי שמיים. השולחן ערוך (י) הביא את הדעות להלכה, וז"ל "כל פיסול שאמרו בענין זה כשלא היה בידי שמיים כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא באלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולדו בהם שחין והמסה אותו או כורתן הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמיים לרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמיים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אימו. אבל על ידי חולי חשיב בידי אדם ופסול, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי"

הרש"ל סובר שרש"י סובר כרמב"ם ואין ראיה מהירושלמי. וכך פסקו רבים מן האחרונים- ישועות יעקב, חיד"א, ר' יצחק אלחנן, שואל ומשיב, מהרשד"ם. וכך כתב האבני נזר "הסכמת האחרונים לפסוק כרמב"ם". [16]

ג. האם סריס בידי אדם מביא סימנים?

תשובה:

הנוב"י (פת"ש ג') הביא שיש שרצו להתיר ילד שאחזו בצעירותו במבושיו והוא חושש שעשאוהו פצוע דכא, ותמכו יתודותיהם בארבע היתרים. ההיתר הראשון הוא מכך שהאיש הביא שערות והרמב"ם נקט שפצוע דכא אינו מביא שערות. ודחאם הנוב"י שאפשר שהם שומא.

ד. נכרתה אחת מן הביצים והוא מוליד האם יש לו דין פצוע דכא?

תשובה:

משנה יבמות ע. "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן" ועל פי זה פסק הרמב"ם "נכרתו הביצים או אחת מהן, או שנפצעה אחת מהן, או שנידוכה אחת מהן או שחסרה, או שניקבה הרי זה פסול"

ובגמרא הובאה דעה חולקת "ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא כל שאין לו אלא ביצה אחת כשר". והרמב"ם למד שחולק על המשנה ופסק כמשנה. אך ר"ת סובר שאין הם נחלקים אלא יש הבדל בין ניטלה הביצה לבין נפגמה. אחת מהכרחיו "הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא והחזר על בניהם מאין הם". ועוד כתב שגם אם חולקים ר' ישמעאל עם המשנה יש לפסוק הלכה כר' ישמעאל משום "ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה דהוה סמכא"

מרן הביא את שיטת הרמב"ם "נכרתו הביצים או אחת מהן, או שנפצעה אחת מהן, או שנידוכה אחת מהן, או שחסרה, או שניקבה הרי זה פסול. הגה: וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארת של ימין. אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מניין ורוב בניין".

הב"ח ציין ראשונים נוספים כדברי ר"ת וכתב "נראה דהסומך על רבינו תם... ושאר אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו" הנוב"י כתב שיש לצרף את דעת רבינו תם כדי ליצור ספק. האבני נזר (אבן העזר סימן כ') כתב שאין רוב בניין ומניין כדכתב הרמ"א לאסור. לענין אם יש לסמוך על המקילים רק אם נטלו את של שמאל, כתבו הב"ח והרש"ל שזו חומרא גדולה ויש להקל גם אם נטלו את הימנית. וכתב הרש"ל "ולעניין פסק הלכה אני אומר, אפילו אם תמצא לומר שפירוש רבנו תם.. אינו אמת.. מה שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן, או שבירת הגוף, ויודעין לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד, ואינם מקלקלים החוטים ושביל הזרע הולך כתיקנו, ותלוי בחכמת הרופאים אין בידנו לפסול כל עיקר ובניהם כשרים, וגם הרמב"ם לא העלה בדעתו לחלוק על זה... ולא נחלק על אמונתנו מה שהתלמוד אינו מכחיש הרופאים. " וכך גם לפי הרפואה היום בעל ביצה אחת יכול להוליד לא משנה אם שמאלית אם ימנית.

ה. אם נשא אשה ונעשה פצוע דכא אם כופין להוציא?

תשובה:

הפת"ש (ז') הביא שהשפתי חכמים כתב שאיסור פצוע דכא הוא רק לבוא בקהל לכתחילה אך בדיעבד אינו חייב לגרש את אשתו. אך רוב הפוסקים חלקו על דבריו.

3. ישראל אסור למסור בהמתו לגוי כדי לסרסה ומה היכי תימצי שמותר?

תשובה:

בב"מ צ: הובאה מחלוקת אם גוים מצווים על סירוס, או שאינם מצווים אך אסור לתת להם בהמה לסרסה כדין אמירה לנוכרי שאסורה בשבת.

לשאלה זו יש השלכות לאופני ההיתר של סירוס על ידי גוי- שאף על פי שפסק מרן שאסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו, וכן אין להערים בדבר זה , וכן אם הגוי עשה מעצמו לטובת הישראל קונסין את הישראל וצריך למכור את הבהמה, כתב הרמ"א שמותר לתת בהמה לגוי למחצית שכר אף על פי שהגוי בוודאי יסרסנו, דהגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. אך הוסיף שיש אוסרים כיון שהם סוברים כר' חידקא שהגויים מצווים על סירוס ולכן אסור גם באופן זה. אמנם השולחן ערוך הכריע שאינם מצווים על סירוס מכך שכתב "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר" אך הב"ש כתב שיש להחמיר כשתי השיטות.

סימן ו

1.       כהן שנשא ספק גרושה האם כופין אותו לגרש?

2.       א. ספק חלוצה שנישאת לכהן האם תצא או לא, או שהיא מותרת לכתחילה להינשא לכהן?

תשובה:

מרן פסק (א') שכופין אותו להוציא כיון שהוי ספק איסור תורה, מה שאין כן אם נשא ספק חלוצה אינו חייב לגרש אם כבר נשא, שהוי ספק איסור מדרבנן. (המקור בספק חלוצה הוא מהגמרא יבמות לו, "לא גזרו בה רבנן" אך לכתחילה לא תנשא, ושאלו הרמב"ן והרשב"א והרי ספק דרבנן להקל גם לכתחילה, אלא זו גזירה מיוחדת שלכתחילה לא תנשא.)

הפת"ש בסימן ז ס"ק ב' הביא בשם הרשד"ם שכהנים בזמן הזה שאין להם כתב ייחוס אינם כהנים ודאים ולכן מותרים בספק שבויה שהוי ספק ספיקא, ספק כהן ספק זונה. וכך מסתבר שיפסוק בספק גרושה שאיתא ספק ספיקא. אך רבים חלקו וסוברים שאין לצרף דעתו להיתר. עי' לעיל.

ב. כהן שנשא ספק חלוצה האם הבנים כשרים או לא?

תשובה:

כמו שראינו בתשובה קודמת ספק חלוצה שנישאה לכהן אין מוציאין אותה מתחתיו. אך בסימן ז סעיף כ' פסק מרן "כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל" והוסיף הרמ"א "או ספק חלוצה" ומקורו מדברי הטור, והשולחן ערוך השמיט זו, כיון שמבואר בסימן ו' שספק חלוצה שנישאה אינה יוצאת ולכן וולדה לא ספק חלל.

והאחרונים התקשו בסברת הטור והרמ"א- הב"ח כתב לחלק שאם נשאה אין הולד ספק חלל, ואם בא עליה בזנות הולד ספק חלל, ודברי הרמ"א בסימן ז נסבים על בא עליה בזנות. המשנה למלך כתב שדברי הב"ח דחוקים והוא סובר שיש טעות גירסא בדברי הטור. הח"מ כתב "לעיל בסימן ו' מבואר דאם עבר ונשא ספק חלוצה אין צריך להוציא וכאן מייר לכתחילה שאסורה לכהן" משמע שלא הבין שיש כלל סתירה.

ג. ספק שבוייה שנישאת לכהן, האם חייב להוציא או לא, ומה הם צדדי השאלה?

תשובה:

הפת"ש (ס"ק ה') הביא שהמהר"י הלוי כתב שאם נשא ספק שבויה אין צריך להוציא משום ספק ספיקא, ספק נשבית ואם נשבית ספק נאנסה. אך המשנה למלך פסק שלא כך על פי דברי הש"ך והפר"ח ביו"ד לגבי גבינות של גויים. חז"ל אסרו לאכול גבינות של גויים. הטעם לאיסור הוא חשש שהגוי העמיד את הגבינה בקיבה של נבילה. ובספק גבינה של גויים היה צריך לדון שמותר משום ספק ספיקא, אך בכל זאת הש"ך והפר"ח כתבו שאסור. מדין זה למד המשנה למלך לספק שבויה. והטעם, שכאשר חז"ל אסרו גבינת גוים הם הורו לנו להתייחס לגבינה זו כודאי העומדה בקיבת נבילה. וכן כשאסרו שבויה לכהן הם הורו לנו להתייחס אליה כודאי נאנסה. ויותר מכך אין וודאות זו מתפרשת כתקנה של חז"ל להתייחס כך לגבינה, אלא זו הנחייה של חז"ל שכך אנו נתייחס לענין, וממילא וודאות זו אינה בעלת תוקף של דרבנן בלבד, אלא בעקבות הוראת חז"ל אנו יוצאים מתוך הנחה שהגבינה בוודאי הועמדה בקיבה של נבילה ואנו מניחים בודאות שהשבויה נאנסה. ואם כך – ההנחה שיש כאן איסור ודאי מדאורייתא. [17]

3.       נישאה בנישואין אזרחיים ובית הדין נתן לה גט לחומרא, האם אסורה לכהן?

תשובה:

פסק הרמ"א (א') "ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא אף על פי שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנים גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה". מקור הדין הוא מתשובת רשב"א, שדן במקרה שנשתדכו איש ואשה ואחר כך התבטלו הקידושין וניתן גט, ולאחר מכן רוצה להינשא לכהן. ופסק הרשב"א שאסורה להינשא לכהן, מכמה חששות, שכיון שנשתדכו שמא גם היו קידושין, וגם אם ודאי לא היו קידושין "איכא דשמע בגיטא ולא שמע בהא".

הח"מ (ב') העיר שההגהות מרדכי הביא כמה דעות שכשירה לכהונה וכן הביא הב"י תשובת רשב"א בסימן יג. ותשובות הרשב"א סותרות זו את זו. וסיים "ויש לחלק". הב"ש כתב שהחילוק שבתשובת הרשב"א שאסרה מדובר שהוא מעצמו נתן את הגט ועל פי דין לא היה צריך ליתן את הגט אז אמרינן שמא אמת הדבר שקידש, מה שאין כן התשובה שהביא הב"י לא היה שם רק ב' עדים וא' מת ולכן כיון שאין חשש כלל אין צריך גט כלל.

למעשה, שאלה כזו נשאלה ביביע אומר (ח"ו סי' א), שם איש ואשה שנישאו בנישואין אזרחיים, ולאחר מכן נפרדו בגט, האשה נישאה לאחר ונתגרשה ורוצה לחזור לבעלה הראשון לתועלת ילדם המשותף, ודנו בבית דין הגדול אם יש איסור מחזיר גרושתו. והסיק שם שמותרת לחזור אליו, והתבסס על דעת מרן שהביא בסימן יג בב"י את תשובת הרשב"א שמקילה, ורוב האחרונים סוברים שאין צורך בגט לנישואין אזרחיים, וביותר כאשר יש רק איסור לאו כלפנינו העלה להקל. (נראה מדבריו שלדעת הרמ"א אין להקל.)

4.       א. האם יתכן שאשה שניתגרשה ונפסלה לכהונה תחזור ותהיה כשרה לכהונה.

 ב. האם יתכן באשה שקיבלה גט שלא תיפסל לכהונה?

תשובה:

בסעיף ב' פסק מרן על פי משנה ביבמות קיח "קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לכהן ואם ניתן לה גט אסורה. ואם אחר שניתן לה גט החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן שהמיאון מבטל הגט". (שם המשנה נסובה על מיאון המבטל גט לעניין מחזיר גרושתו, אך הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך השליכו לאיסור גרושה לכהן.)

יש עוד אופנים שאם קיבלה גט תהיה מותרת לכהן- אם ניתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי.

 

5.       א. יצא קול על אשה שהיא גרושה, או ספק גרושה, או חלוצה או ספק חלוצה, האם מותרות להנשא לכתחילה, או רק אם עברה ונשאת ואם כופין אותו להוציא?

תשובה:

משנה גיטין פח: יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת. מגורשת ה"ז מגורשת. והסבירה הגמרא שמוכרחים להסביר במשנה שהקול יצא יחד מקודשת ומגורשת שלולא זה אינה נאסרת כיון שהוי קלא לבתר נישואין.

וכך נפסק בשולחן ערוך "יצא קול על אישה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן" ויש מספר תנאים לאיסור- שיצא קול ללא אמתלאה, כלומר שלא יצא הקול שנתקדשה בתנאי או ספק קרוב לו שאם כן אין חוששין לקול, שאומרים שהתברר שהקידושין לא חלו. וצריך שהקול יתחזק בבית דין.

ואם נישאת- תצא. כך מפורש בסימן מו, ה "יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקדשה בפנינו... ואם כנסה שני קודם שגירש ראשון הרי זו אסורה עליו עולמית אף לאחר שגירש ראשון".

ספק גרושה- לכאורה הוי כקול ואמתלאה עימו. ויש תנאי שהאמתלאה תצא יחד עם הקול. כך מפורש בגיטין פט: ונפסק בשולחן ערוך.

קול חלוצה- נחלקו בדבר הרמב"ם והראב"ד. (איסורי ביאה פי"ז ה"כ) הרמב"ם סובר שאין חוששים לקול חלוצה, אך הראב"ד סובר שאין הבדל בין חלוצה לשאר איסורים. הרמ"א הביא את דברי הרמב"ם.

ה"ה הסכים כדעת הרמב"ם ונימק שספק חלוצה לא גזרו רבנן וכ"ש ודאי קול. ולפי זה כתב הב"ש שיש לחשוש שלא תינשא לכתחילה כמו בספק חלוצה.

ב. יצא לאשה קול שהתקדשה לפלוני והתגרשה, האם אסורה לישראל או כהן?

תשובה:

משנה גיטין פח: יצא שמה בעיר מקודשת- הרי זו מקודשת. מגורשת- הרי זו מגרושת. ושאלה הגמרא מדוע אם יצא קול שהיא מגורשת היא אסורה לבעלה, והרי הוי קלא לבתר נישואין? ולכן מעמידה שהמשנה דיברה על מקרה אחד, מקודשת ומגורשת ואז אסורה לכהן. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יצא קול שמקדושת ולאחר זמן יצא קול שמגורשת, אם הקול של מגורשת מפקיע את הקול של מקודשת ומותרת לישראל או שלא, ומחזיקים אותה כמקודשת ואסורה לישראל. הרמב"ם סובר שמותרת לישראל והראב"ד אוסר. ובשולחן ערוך סתם את הדברים.

6.       א. מתי אשה נאסרת לכהן מטעם זונה?

ב. קדשה שהפקירה עצמה, האם אסורה מטעם זונה? (אליבא דרבי אליעזר שפנוי הבא על הפנויה נעשית זונה, האם אסורה בתרומה או לא?)

ג. גיורת אסורה לכהן מטעם זונה או מטעם אחר, ואם יש נפ"מ אם זינתה בגיותה או לא.

תשובה:

משנה יבמות סא "כהן גדול לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים. ר' יהודה אומר אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית שהיא זונה האמורה בתורה וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות"

ובברייתא הובאו ששה דעות: ר"א- זונה כשמה, כלומר אשת איש. ר"ע- זונה זו מופקרת, כלומר מפקירה עצמה לזנות. ר' מתא בן חרש- אפילו הלך בעלה להשוקתה ובא עליה. ר' יהודה- זונה זו אילונית. חכמים- אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. ר"א- פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות.

יבמות סח. בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי אדומי כותי נתין חלל ממזר שבאו על כהנת לויה וישראלית פסולין. ולמדה זאת מהפסוק "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר" כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה.

להלכה השולחן ערוך פסק כחכמים, שאין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. בהגדרת בעילת זנות נחלקו רש"י ותוספות: רש"י סובר שכל חייבי לאוין הופכים אותה לזונה, כך סובר הרמב"ם וכך הביא השולחן ערוך בסתם. התוספות סוברים שרק חייבי כריתות הופכים אותה לזונה. אך גם לשיטתם היא פסולה מלאכול בתרומה.

אמנם הב"ח והח"מ סוברים שגם לשיטת התוספות יש איסור להנשא לאשה שבאו עליה חייבי לאוין אך לא מלאו של זונה אלא מהפסוק ביחזקאל "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל" והנפקא מינה שלא לוקה. אך מהשולחן ערוך שהביאם כחולקים מוכח שסובר שלפי תוספות אין כלל איסור, כמו שהעיר הח"מ.

אף שהשו"ע פסק כחכמים, הביא הב"ש בשם הסמ"ג שמדפסק הש"ס שלית הלכתא כר' אליעזר משמע כשאר תנאים ראוי להחמיר. וממילא גם במופקרת לזנות יש להחמיר שלא תנשא לכהן.

גיורת- נחלקו הראשונים אם גיורת שלא נבעלה אסורה לכהן: רש"י סובר שמדובר שנבעלה. אך הרמב"ם והתוספות סוברים שגם אם לא נבעלה אסורה לכהן ואפילו פחותה מבת שלוש וטעמם "משום דבאים מהעכו"ם דשטופים בזימה". אמנם הראב"ד סובר שאמנם אסור לכהן להתחתן עם גיורת שלא נבעלה אך לא מלאו דזונה אלא מקרא דיחזקאל. אך לראב"ד הקרא דיחזקאל הוא גילוי מילתא להגדרת זונ (נעיר שלרמב"ם אף שגיורת אסורה אפילו לא נבעלה, אך כהן הבא על הגויה אינו לוקה מלאו דזונה אלא אם כן זינתה.)

7.       אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסת:

א. האם היא מותרת לבעלה ?

ב. באם מת בעלה האם היא מותרת לכהונה ?

ג. באם נישאה אחרי מות בעלה לכהן, מה דין הבנים ומה דין הבנים באם בעלה השני מאמין לדבריה?

תשובה:

משנה נדרים צ: "בראשונה היו אומרים שלושה נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומתקלקלת על בעלה. אבל האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה.

וכך נפסק בשו"ע (יב') "אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחר או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר. ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריה ה"ז יוציא כדי לצאת ידי הספק". (ועי' בסימן קעח ט ברמ"א דיש אומרים שבזמן הזה לאחר חרם רבינו גרשום אינו נאמן לומר שמאמינה.)

ובסעיף יג' פסק "אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיא זונה שאסורה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא.

וכתב הב"ש (כז') שאם נישאת לכהן אין בניה פסולים, שהרי אין לה נאמנות לפוסלם וכל האיסור להתחתן עם כהן הוא רק מדין שויא אנפשיה. ואם בעלה השני מאמין לה אז יש לו נאמנות מדין יכיר לפסול את בניו, והם פסולים. (ואם לא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת לפסול את בניה כספק חללים כיון ששם יש ריעותא לפנינו.)

עוד חידש הב"ש (כה') שאסור לה להינשא לכהן אך אם נישאת לא תצא. והבית מאירתמה שהרי היא חתיכה דאיסורא.

8.       אשת כהן שאמרה נאנסתי ומת בעלה שאסורה לכל כהן, אם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה, האם היא נאמנת?

תשובה:

הב"ש (כו') הביא שהראב"ד כתב שאם נותנת אמתלאה לדבריה שאמרה זאת בשביל שיגרשה בעלה מועיל. אך הרב המגיד חלק עליו. וכתב הב"ש שהם נחלקו רק בסוג אמתלאה שכזו, שסברת ה"ה היא שהאשה יודעת שהיא לא תהיה נאמנת לומר שהיא אסורה עליו ולכן אין זה אמתלאה טובה. אך בשאר אמתלאות מהני.

9.       מי שתבע את אישתו בחשד שנפגשת ומדברת עם אחר, בית הדין התרה בה שלא תדבר עם פלוני, ונסתרה עמו מת בעלה ורוצה להינשא לכהן האם מותרת לכהן?

תשובה:

משנה סוטה ו. "ואלו אסורות מלאכול בתרומה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך"

ובשולחן ערוך "כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לבעלה, אפילו הוא ישראל. ואם מת בעלה אסורה לכהן".

10.    אישה שטוענת שנבעלה לכשר:

א. האם נאמנת גם כשאין תרי רובי, באר שיטות הראשונים בזה.

ב. ומה הדין אם נישאת כבר ולא טוענת כלום?

 

תשובה:

יש בשאלה זו ב' סוגיות שנחלקו הראשונים איך לפרשם ולהעמידם:

א.      משנה יג. ראוה מדברת עם אחד (לרב אסי הפירוש שנבעלה, ולשון נקיה נקט) ואמרו לה מה טיבו של איש זה? איש פלוני וכהן הוא, ר"ג ור' אליעזר אומרים: נאמנת. ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים , אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. הייתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת, ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה"

מהכפילות של הדינים המוזכרים במשנה, למדה הגמרא שחדא להכשיר בה וחדא להכשיר בביתה.

עוד אמרה הגמרא לדברי הפוסל, פוסל אף ברוב כשרים, ולדברי המכשיר, מכשיר אף ברוב פסולים.

בטעמו של ר"ג, הסביר התוספות את דברי הגמרא 'השבתנו על המעוברת' "שלדידן ניחא שאשה מזנה בודקת ומזנה וזה שונה משבויה".

עוד שאלה הגמרא מ"ש מאלמנת עיסה שפסל ר"ג ותירצה שהכא היא טוענת ברי, אם כן עולה שר"ג מכשיר רק בברי.

בגמרא כתובות יד. (וקידושין עד. ועה.) נפסק כר"ג "אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל". והוסיפה הגמרא "ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה" והסבירה הגמרא שהא לכתחילה, הא דיעבד.

ב.       משנה יד: "אמר ר' יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, אמר ר' יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא"

הגמרא הסתפקה כמאן אזלא המשנה, שהרי אם כר"ג אפילו ברוב פסולים, ואם כר' יהושע אפילו ברוב כשרים לא הכשיר?

והסיקה "אמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה וכדרבי אמי, דאמר ר' אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם". כלומר צריך תרי רובי בשביל להכשיר, והצורך בזה הוא משום מעלה שעשו ביוחסין.

הסוגיות סותרות, שבדף יד ע"א פסקנו כר"ג שסגי בחד רובא, ובעמוד ב' הצריכו תרי רובי, ויש בזה ג' שיטות ראשונים:

א.      שיטת רש"י ובעל המאור ורשב"א: תירוץ הגמרא בקרונות של צפורי הוא אליבא דר' יהושע ולכן מצריך תרי רובי, אך לר"ג אין צריך תרי רובי אלא בחד רובא סגי כשטוענת ברי לכתחילה ובדיעבד גם ברוב פסולים. (הש"ש ש"ד פכ"ג כותב "כדאי הוא רש"י ובעל המאור להכשיר בחד רובא).

ב.       שיטת רמב"ן, ר"ן, רא"ש ותוספות (באחד התירוצים) (וכך מסבירים בדעת הרי"ף): הנידון בתינוקת שירדה לנהר הוא כשלא טענה ברי ולכן צריך תרי רובי, אך כשטוענת ברי הלכה כר"ג שבדיעבד ברוב פסולים ולכתחילה בחד רובא סגי. (בדין הולד כשוטענת ברי ורוב פסולים, כתב הר"ן "וכן נמי נאמנת להכשיר העובר לפי שלא החמירו בו כלל, אם היו מחמירים בו לבוא בקהל לא היה לו תקנה לפיכך דין הולד כדין האשה שנשאת. " ונחלקו הט"ז והב"ש אם כשרה לכהונה או רק לקהל. הב"ש כתב שכשרה לכהונה, אך הט"ז כתב שכשרה לקהל שרק לעניין זה הוי דיעבד, אך לכהונה אין זה דיעבד.)

ג.        שיטת הרמב"ם: הרמב"ם מצריך להלכה תרי רובי לכתחילה להינשא מפני שתירוץ הגמרא בתרי רובי הוא אליבא דר"ג, וגמרא זו חולקת על ההכרעה שלכתחילה ברוב אחד סגי, אלא סוברת שלכתחילה צריך תרי רובי. (כך פירש בתירוץ השני בתוספות.)

וכשלא טוענת ברי בתרי רובי האם מותרת להינשא לכתחילה? נחלקו בכך הב"ש והב"י בהבנת ה"ה, הב"ש סובר שמותרת, והב"י סובר שאסור, וכך נראה שפסק בשולחן ערוך.

להלכה בשולחן ערוך הביא בסתם את שיטת הרמב"ם ובשם י"א הביא את שיטת הרמב"ן וסיעתו, וז"ל

פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו הבועל ואמרו לה: מי הוא זה שבא עליך, ואמרה: אדם כשר, הרי זו נאמנת. ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה: ממי את מעוברת, ואמרה: מאדם כשר, הרי זו נאמנת ותהיה (היא ובתה) (טור) מותרת לכהן. בד"א, כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים, שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה, כגון עכו"ם או ממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולים, אף על פי שרוב העוברים כשרים, חוששין לה ונאמר: למי שפוסלת אותה נבעלה, ולא תנשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא. וי"א דבאומרת: לכשר נבעלתי, בחד רובא לכתחלה מכשירין, ובדיעבד, אפילו ברוב פסולים.

(דינים העולים מן הנו"כ:

-           כשידוע שזינתה עם כשר, לא חוששים שזינתה גם עם פסול, וסגי בחד רובא. והטעם לכך הוא שהחשש שבדרבנן לא חוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, והצורך בתרי רובי הוא מדרבנן. (ב"ש)

-          רבים מתירים כשאומרת לכהן זה נבעלתי והוא מודה לדבריה. אמנם יש שאמרו שהני מילי אם אומרת זאת קודם שנשתדכה לו, אך לאחר מכן לא נאמנת, אך רבים התירו ללא חלוקה זו. (פת"ש ס"ק טו טז).

-          יש אומרים שכשלא נתעברה ואין עדים נאמנת שלכשר נבעלה משום מיגו אפילו ברוב פסולים. (יש"ש פ"א סי' מד))

ג. ומה הדין אם לא ידוע מי הלך אצל מי?

תשובה:

הגדרת תרי רובי:

נחלקו הרמב"ם ורש"י בהגדרת תרי רובי- רש"י כתב "בקרונות של ציפורי- ביום השוק, שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם... דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר.. כדקאמר והוא שהייתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דאיכא למימר שמהם היה". כלומר כשאנו באים לדון על זהותו של הבועל אז יש ממאי נפשך או שמהסיעה או מהעיר ואם בכל אחד יש רוב סגי בהכי. וכאשר אנו יודעים את זהותו של הבועל שודאי הגיע מן העיר, האם נכשיר בכה"ג? הרשב"א כתב שבכה"ג אין להתיר שהרי אין תרי רובי, וכך נראה ברש"י. אך המאירי כתב "לא סוף דבר כשלא נודע לנו מאי זה רוב פירש אלא אף כשנודע לנו שמרוב העיר פירש אף על פי שאין לתלותו אל בחד רובא מכשירין אותה, שמכל מקום בתרי רובי לא גזרו".

הרמב"ם כתב "בשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפרשו אלו העוברין ממנו כשרים" כלומר בני הסיעה הם בני העיר, שאם בני הסיעה שיצאו מהעיר הם רוב כשרים סגי. והצורך בתרי רובי הוא כדי לוודא שהסיעה משקפת את רוב העיר ולא שבמקרה התקבצו לסיעה זו רוב פסולים. ולפי הרמב"ם אם נבעלה בעיר אף שבאים סיעות מבחוץ אין היא כשרה, וכך כתב התוספות יו"ט "ונראה דטובא נפקא מינא לענין דינא דלהרמב"ם בסיעה עצמה מצריך תרי רובי שהרוב שלה כשרים, ושהמקום שממנו באו יהיו גם כן רובן כשרים ואילו לרש"י והטור לא בעינן אלא רוב הסיעה ורוב השני הוא באנשי המקום... שסביבה היה המעשה.. "

כלומר, מסתימת לשון הרמב"ם נראה שכל שנבעלה פנויה בעיר אין מציאות של תרי רובי, וכך כתב "אבל ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא גוי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם, הרי זו לא תנשא לכתחילה לכהן שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נישאת לא תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי. וכך סתם השולחן ערוך (סעיף יח). אך הביא בשם י"א את שיטת הטור "ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה, כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים, אלא אם כן הלכה היא אליו. וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחילה. "

 ד. אם אומרת בכתב ברי לי שלכשר נבעלתי האם נאמנת.

תשובה:

מרן פסק על פי הרמב"ם "אלמת או חרשת , או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה ואם נישאת תצא".

ותמה הנוב"י "הדבר תמוה, דמה בכך שהיא אלמת והלא בת דעת היא ויכולה לרמוז רמוזי?" ותירץ "דהא דסומכין על דבריה באומרת לכשר נבעלתי הוא מפני שיש סיוע לדבריה דאשה מזנה בודקת ומזנה... ואם כן לסיוע לסברא בודקת ומזנה מהני ברי דידה כשאומרת לכשר נבעלתי ואונז לא שכיח אבל באומרת איני יודעת הרי חזינן שלא בדקה או בחרשת שאינה בת דעת לא שייך בה בודקת וגם לא שייך בה אמירה ולא רמוזי. וכן בקטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול אף שאומרת לזה נבעלתי ואנו מכירין שהוא כשר מכל מקום כיון שהיא אינה מכרת בין כשר לפסול לא שייך בודקת ומזנה לא סמכינן על דבריה... ובאלמת נראה לעניות דעתי שכיון שהיא אלמת אינה רגילה כל כך עם בני אדם ואינה בקיאה באנשים לידע מי כשר ומי פסול, ולא שייך גבה בודקת ומזנה, ולכך אף שיכולה לרמוז שלכשר נבעלה אין סומכין עליה כיון דליכא סיוע דבודקת ומזנה... ובאילמת שאי אפשר לה לצעוק ואין לאונס דידה קלא חיישינן לאונס ולא סמכינן על בודקת ומזנה להכי אפילו מרמזת שלכשר נבעלה לא מהני"

אך הבית מאיר חלק עליו, וכתב שמעולם לא נחית הרמב"ם למעט זה "אלא שדיבר בהווה על עיקר הדין שבאמת לא צריך לפרוט ממי נבעלה כי אם מכשר... אבל במרמזה מזה היא כפקחת לכל דבריה וכשרה.

אם כן עולה, שאם היא כותבת מפני שהיא אילמת באנו למחלוקת הנוב"י עם הבית מאיר (וכן עין יצחק, חמדת שלמה, עזרת כהן (סי' ח), ויביע אומר (ח"ח אה"ע סי' ט' אות ב'). אך היא כותבת למרות שיכולה לדבר בפה, לכאורה יש להכשירה אלא שיש לדון אם לעדות זו צריך דיני עדות ועדות היא רק בפה, או שמספיק בברי ולא דין עדות. מלשון הגמרא "זו עדות שהאשה כשרה לה" משמע שצריך דין עדות. אך רעק"א (מה"ק סי' פה) כתב שזה מדין עדות ואפילו גזלנים הפסולים לעדות כשרים לטעון ברי.

 

[1] וכ"כ מנח"י א,נ.