קטן שמוחה בקבלת מתנה

נשאלתי, במי שהקנה לקטן מתנה, אם יכול הקטן למחות ולומר שאינו רוצה את המתנה, אם יש לו דעת מספקת למחאה, או דכמו שאין טענתו טענה לכמה ענינים ואין לו דעת, וכמו שמצאנו גם לענין הפקר (עיין ב"מ כב, ב ברש"י ד"היתמי), הוא הדין שאין מחאתו כלום. ושאלה זו הינה ביחס למי שנתן לקטן מתנה, דקנה מדין דעת אחרת מקנה (וכפי שיבואר להלן, לשיטת הראב"ד מכירה כט, יא דזוכה בחצר בדעת אחרת מקנה, או בקטנה, או שעשה הקטן קנין משיכה וכד, 'ותוכ"ד אומר אי אפשי בה), או במזכה לקטן ע"י אחר. ועיין בסמ"ע רלה, ב שכתב דהקטן יכול לחזור בו, ויש לבאר.

א.  קנין הקטן מהתורה ומדרבנן

הרמב"ם בהל' מכירה כט, א, כתב וז"ל:

"שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש השוטה והקטן, אבל חכמים תקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו".

ובמגיד שם הראה מקורו למשנה גיטין נט, ב: מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ומבואר דמהתורה אין בהם גזל הואיל ואין להם זכיה. ובפנ"י (גיטין סד, ב ד"ה בד"ה כל) הראה מקורו ממש"כ התורה באונאה (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", והיינו דוקא איש גדול, ומזה הוכיח הפנ"י דפעוטות הוי תקנת חכמים, דמדאורייתא אין לו מקח כלל:

"דלא שייך כלל לתקן מדרבנן שיהא מקחן מקח אלא בעונת הפעוטות, דע"כ מדרבנן היא, דמדאורייתא ודאי בעינן שיהא איש, דכתיב; וכי תמכרו ממכר, לא תונו איש את אחיו".

ומשמע לכאורה שהוא גזירת הכתוב שאין קנינו כלום. ובטעם הדבר מצאנו בדברי הגרא"ו (קובץ הערות כט, ג) שכתב לבאר בב' אופנים, או שהחסרון הוא מצד המעשה, דמעשה של מי שאינו בר דעת אינו מעשה, וכמו שמעשה פיקח שהוא ישן לא מהני, הוא הדין חשו"ק שאין בהם דעת. ולצד זה הוא סברא, שאין מעשה של מי שאינו בן דעת יחשב כמעשה. אפשרות אחרת - שאין כאן חסרון בעצם המעשה אלא ביכולת להחיל את המעשה על הקטן, שמעשה המכירה לא יכול להתיחס לקטן. וצ"ל דהוא גזה"כ דמעשה של קנין לא יכול להתיחס לקטן. ונפק"מ במקום שאנו רואים שלקטן יש דעת, דאם החסרון מצד שאין מעשיו כלום מחמת חוסר דעת, כשרואים שיש לו דעת, מעשיו קיימים, דלא שייכת הסברא הנ"ל, אולם אם החסרון מצד חלוקת הקנין, שאין הקנין יכול לחול ולהתיחס לקטן, ולכאורה הוא גזיה"כ, לא מהני מה שאנו רואים שהוא בן דעת. וז"ל הגרא"ו:

"א. שהעשיה שלו כשהוא שוטה נעשית בלא דעת, ולא עדיפא מעשה שוטה ממעשה פיקח כשהוא עושה בלא דעת, כגון שהוא ישן. ב. שאפילו אין חסרון דעת במעשה, מ"מ לא אפשר שיחול הקנין בשביל שוטה וקטן, היכא שחלות הקנין הוא ע"י כח האדם. וכל זה בשוטה, וכן בתינוק שאין בו דעת, דהוא כשוטה, אבל בקטן שיש בו דעת לפי ראות עינינו, נהי נמי דדין תורה הוא שאין כח לקטן לפעול חלות קנין כשהוא קטן, אבל מ"מ י"ל דליכא חסרון דעת במעשה שלו כשאנו רואין שהוא בן דעת. ומשו"ה בקטן כזה, שקידש לאחר שיגדיל, דחלות הקנין הוא בשביל גדול, י"ל דמהני אליבא דמ"ד אדם מקנה דשלב"ל. וכן בקטן שנעשה שליח, באופן דיש לו שליחות, כיון שהוא בא בכוחו של גדול".

ונראה דהחילוק בין שתי הסברות, דאם החסרון במעשה, הוא מסברא, דכמו דלא מהני קנין בהיותו ישן וללא דעת, כך לא מהני בחשו"ק.

ואם החסרון בחלות הקנין, נראה דהוא גזה"כ, וכמש"כ בפנ"י כנ"ל.

ובגמ' גיטין סד, ב:

אמר רב יהודה אמר רבי אסי, צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. חפץ ומחזירו לאחר שעה, זוכה בין לעצמו ובין לאחרים. ובגמ' סה, א: אמר רבא, ג מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וכו'. ובתוס' (גיטין סה, אד"ה צרור) הקשו מהמשנה ב"ב קנו, ב, דזכין לקטן ואין זכין לגדול, מדוע צריך לזכות לקטן ומדוע תקנו שיזכו לו, הרי יכול לזכות בעצמו. ותירצו, דשם מיירי מקטן מגיל של צרור וזרקו אגוז ונוטלו, דבצרור וזרקו אגוז ונוטלו, יכול לזכות בעצמו ע"י דעת אחרת מקנה, ובגיל פחות מכאן, יכול רק ע"י זכיה שאחר יזכה בעבורו. ומבואר דדוקא בצרור וזרקו, יכול לזכות בדעת אחרת מקנה. וכן נראה מדברי הראשונים בגיטין שם, עיין ברשב"א (סד, ב), דצרור וזרקו אגוז ונטלו, זוכה לעצמו כשאחרים מקנין לו, אולם בשאין דעת אחרת מקנה לו, אף לעצמו אינו זוכה, דמציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום, אבל גזל גמור אין בהם אפי' מדרבנן. ומשמע דהחידוש הוא שזוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה, הוא דוקא בצרור וזרקו אגוז ונוטלו. וכן מבואר במאירי שם :

"קטן כל שהגיע לבחינת צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו אם רצו להקנות לו אי זה דבר, וקודם זמן זה, אינו זוכה אף לעצמו אלא אם כן זיכו לו על ידי אחר". דבצרור וזרקו זוכה בעצמו בדעת אחרת מקנה, ופחות מגיל זה יכול רק בזכיה ע"י אחרים. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (זכיה ומתנה ד, ז): "קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה לא זכה לעצמו ולא לאחרים...".

וברב המגיד שם כתב, דזוכה לעצמו כשיש דעת אחרת מקנה, ובלאו הכי אין לו זכיה.

ונראה דהטעם דלא מהני דעת אחרת בקטן פחות מצרור וזרקו, דבדעת אחרת מקנה עושה הקטן פעולת קנין שמורה על בעלותו בחפץ, וכפי שיתבאר להלן, וככל שאין כאן מעשה מצד הקטן המורה על בעלות הקטן על החפץ, לא מהני מה שדעת אחרת מקנה, ולכן קטן שבגיל של צרור וזרקו, הרי משיכתו והגבהתו מורים על בעלות על החפץ, ובפחות מזה, שצרור ונוטלו, אין במעשה המשיכה שלו להורות על בעלות והשלמת הקנין שדעת אחרת הקנתה לו, דכיון שהוא אינו מבחין, הרי הוא שוטה ולא מהני מעשיו, ולא מועיל מה שאחרים יקנו לו, כיון שאין כאן מעשה קטן, וכמש"כ בקצוה"ח רמג, ה:

"דכשהוא פחות מצרור וזורקו אין לו יד כלל, והו"ל כשוטה דאין לו יד כלל, וכדמוכח בפרק חרש (יבמות קי ג, ב) דאמרו שוטה אינה מתגרשת, משום דכתיב (דברים כד, א) ונתן בידה, ושוטה אין לה יד. "

ונחלקו הראשונים אם בדעת אחרת מקנה זוכה מהתורה או מדרבנן. תוס' קדושין (יט, א ד"ה אומר), על הא דאיתא שם בגמ', אומר אדם לבתו קטנה צאיוקבלי קידושיך מדר' יוסי, והקשו התוס', איך הקטנה מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך, והרי קטן אין לו זכיה מהתורה, כדמשמע בב"מ יב, א, דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה. ותירצו התוס':

"דבדעת אחרת מקנה לה, יש לה זכיה מדאורייתא, כדמשמע בפ' האומר (גיטין סה, א) דפריך לרב חסדא דאמר אחד זה ואחד זה קונה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, מההיא דאומר אדם לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות הללו ופדה מהן מעשר שני, ושפחה עברית קטנה היא. ודחי, בעציץ שאינו נקוב דרבנן. מכלל שהיה רוצה להוכיח שזכה אפילו לאחרים מן התורה".

וכן למדו בתוס' סנהדרין (סח, ב ד"ה קטן. וכן הוא בב"ק קט, ב, דאיתא שם דבגזל גר קטן אין צריך לחזור אחריו, דפשוט שאין לו יורשים. והקשו התוס' (ד"ה קטן ), איך יש מציאות שיש לגר קטן נכסים, והרי אין זכיה לקטן, וגם גר אינו יורש את אביו דבר תורה. ותירצו התוס', דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם, אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא. וכן מבואר בתוס' פסחים (צא, ב ד"האיש), דצרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו אפי' לגבי קנין דאורייתא.

וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (סוכה ח, י):

"אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו שישאלנו ממנו, עד שיתננו לו במתנה,... ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר".

ושם בלח"מ ביאר, דאף לפעוטות אסור להקנות, דפעוטות קונה מדרבנן בלא דעת אחרת מקנה, אולם בדעת אחרת מקנה, קונה מהתורה. וכן ביאר המגיד (מכירה כט, א) את דברי הרמב"ם שם בהל' מכירה, לפמש"כ הרמב"ם בהל' סוכה. וכן כתב הרשב"א (קדושין יט, א) לענין האומר לבתו צאי וקבלי קדושיך, דאף שאין לה זכיה, בדעת אחרת זוכה מהתורה:

"וי"ל, דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגטין פרק האומר (סד, ב), דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה".

וכן הוא בר"ן (קדושין ז, ב מעמוה"ר):

"ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא לנפשיה, ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה, אבל במציאה וכיוצא בה לא".

ומבואר מראשונים הנ"ל דזוכה הקטן בדעת אחרת מהתורה.

אמנם מדברי הר"ן (ב"מ יא, א) מבואר לכאורה דס"ל דאף בדעת אחרת מקנה, כל זכייתו אינה אלא מדרבנן, אף שהיא זכיה גמורה, וז"ל:

"אבל קטן אין לו ידולא חצר מדאורייתא, דאי הוי ליה יד, חצר נמי הוי ליה. והא דאמרינן בפרק התקבל אגוז ונוטלו צרור וזרקו זוכה לעצמו ואינו מזכה לאחרים, אלמא זכייה אית ליה מדרבנן. והא דתנן חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום, דאלמא מדרבנן נמי ליתא אלא מפני דרכי שלום בלחוד, התם במציאה דליכא דעת אחרת מקנה, אבל במכר ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה, זכיה גמורה אית לה מדרבנן ".

והדברים סותרים לכאורה למש"כ הר"ן בקדושין שיש לו זכיה מהתורה. וכן מבואר מדברי רש"י סוכה מו, ב, על הא דאיתא שם בגמ': אמר רבי זירא, לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא, דינוקא מקנא קני, אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. וברש"י שם פירש, דלא ליקני לקטן במתנה, דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה. מבואר שזוכה רק מדרבנן במתנה שדעת אחרת מקנה.

ובקצוה"ח רלה, ד כתב דיש שני אופנים לבאר הא דמהני דעת אחרת בקטן, או מדין זכיה, דכמו שאחר זוכה לקטן, כך גם הקטן יכול לזכות לעצמו מדין זכיה. או דכל חסרון קטן הוא בדעת, וכאשר דעת אחרת מקנה, מהני דעת האחר. ובתחילה הביא מדברי המגיד (מכירה כט, יא), דמה שקטן זוכה בעצמו, הוא מדין זכיה, וכמו שזכו הנשיאים לקטנים בחלוקת הארץ (קדושין מב, א), והוסיף המגיד: "וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכיה, כשדעת אחרת מקנה". והקשה בקצוה"ח, דדין זכיה הוא כשזכין לקטן ע"י גדול, אבל לא מצאנו שהקטן בעצמו יזכה. וקצוה"ח כתב בבאור דעת הרמב"ם, דאף דמהני מדין זכיה, שהנותן זוכה לקטן באמצעות דעתו, דהחסרון בזה שלקטן אין דעת, ודעת הגדול מזכה לקטן :

"אלא נראה דהרמב"ם סובר דהיא גופה דמהני דעת אחרת הוא מדין זכיה, שהנותן זוכה לו והנותן גדול, ואע"ג דבעלמא לא מצי נותן גופיה לזכות למקבל אלא צריך מקבל בעצמו לזכות או ע"י אחר, הכא שקטן בעצמו זוכה אלא שאין לו דעת, ומש"ה אינו זוכה במציאה, אבל היכא דאיכא דעת נותן הנותן בעצמו זוכה לו".

ולכן הביא ראיה מנשיא אחד וכו, 'כיון שכל דעת אחרת הוא מדין זכיה לקטן. וצ"ל, דכיון דכל החסרון בקנין קטן הוא הדעת, ומעשיו של חסר דעת אינם כלום, כיון שאחר בר דעת מזכה לו, לא אכפת לנו בחסרון דעת הקונה. ודבר זה למדנו מדין זכיה, דהרי גם בזכיה אין מעשה של הקונה אלא רק מצד המקנה, לכן גם בזה, אף שאין מעשה קטן כלום, די לנו במעשה המקנה בר הדעת, וכפי שלמדנו בהלכות זכיה, שזכו הנשיאים לקטנים, ואף שבדין זכיה זוכה ע"י אחר, אין כאן דין זכיה, דדין זכיה ודין דעת אחרת מקנה הם שני דינים שונים, אולם הדין של דעת אחרת מקנה נלמד מדין זכיה, שאין צריך מעשה של הקונה. וב' הדעות, אם דעת אחרת מקנה הוא דין זכיה או מדין זכיה.

ובקצוה"ח למד בדעת התוס' דדעת אחרת אינה מדין זכיה (עיין תוס' גיטין סד, ב ד"ה שאני):

"אמנם שיטת תוס' דדעת אחרת מקנה אינו מצד זכיה, ומש"ה לא תיקשי לדידהו מה שהקשה הרשב"א דאי נימא זכיה מדרבנן אכתי דאב הוא, דהא בדעת אחרת מקנה קונה דבר תורה, וכשזכין לו ע"י אחר, כיון דאינו אלא משום שליחות, לית ליה זכיה אלא מדרבנן, והתם קם אקניה לבנו קטן, משמע דהקטן בעצמו זכה שלא ע"י אחר".

ולכאורה אם הוא דין תורה, היכן מצאנו שתועיל דעת אחרת. וצ"ל דבדין זכין התחדשו שני דינים : גם דדעת המקנה מספקת, ואין צריך כוונת קנין ודעת מצד הקונה, וגם שהקונה לא צריך לעשות כל פעולה אלא אחר עושה עבורו. והנה, מה שאחר זוכה עבורו, הוא בתורת שליחות, ולכן הוי מדרבנן. אולם מה שמספיק דעת המקנה אינו מדין שליחות. ולכן בדעת אחרת מקנה שהקטן עושה את פעולת הקנין, אך פעולתו חסרת דעת, לזה מהני דעת המקנה, ולכן מהני מהתורה. ולכן אפשר דלתוס' נמי צריכים ללמוד שמספקת דעת מקנה מדין זכין.

ודבר זה יש ללמוד מדין חצר, דאף דלחצר אין כל כוונה ודעת, מ"מ מועיל הקנין אף ללא דעת עושה מעשה הקנין. ראיה זו מצאנו בדברי הרמ"ה (ב"ב מא, אד"ה ושמעינן ), בענין מעשה דרב ענן שעשה הכותל בחצר חבירו, וע"י זה קבל שטח נוסף בחצרו, ורב ענן לא ידע מקום הכותל, דכותל קודם שטפו המים, וגם השכן סייע לרב ענן. ואף דקיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור של ישראל הן לא קני, דעת אחרת מקנה אותן שאני, דקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו:

"וכי תימא מי דמי התם ההוא דמזכי ליה על ידיה קא מיכוין למזכי ליה, הכא ליכא מאן דמיכוין למיזכיליה. חצרו תוכיח, דלית ליה דעתא למזכי, וזכיא ליה במתנה אפילו שלא בפניו. כדאסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יב, א) האי חצר אתרבאי משום יד ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב לה, אין חבין לו לאדם שלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה, זכין לו לאדם שלא בפניו".

הרי שסגי בכוונת מקנה בלבד, וזה הדין של דעת אחרת מקנה, דאין צורך בדעת קונה, וראיה מחצר.

וכן נראה באמרי בינה (קנינים ר"ס כ). האמ"ב דן בישראל ששלח מעות לישראל אחר ע"י עכו"ם או חשו"ק, לקנות איזה מקח שמעות קונות (עיין שו"ע חו"מסי' קצט ועוד). והביא האמ"ב מהמחנה אפרים (שלוחין סי' טו) דקונה אף שאינם בני שליחות, דלא צריך שיזכה השליח למקנה, רק ממילא קבלת כסף גורמת הקנין, והביא ראיה דעבד כנעני קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים (קדושין כב, ב), דקבלתרבו היא הנותנת ומשחררת את העבד, והשליח עשה רק מעשה קוף בעלמא להוליך הכסף ולהודיע להמוכר שהוא לצורך הלוקח. ושכן כתב הנתיבות קפב, ב:

"וכן אם נתן לשליח כסף לקנות קרקע, קנה המשלח, דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד להוליך המעות להמוכר לקנות בו".

והוסיף האמ"ב, דלכאורה נראה שהוא דוקא אם הלוקח מכוין לקנות במעות שהמוכר קבל ומקנה לו, דאם הלוקח אינו יודע כשמקבל המעות, כיצד יקנה הלוקח במעותיו כשאינו מתכוין בזמן הקבלה לקנות, ואם חוזר המוכר קודם שנודע ללוקח ומכוין לקנות, מהני חזרתו;

"אולם יש לומר, כיון דהמוכר מקבל המעות ורוצה להקנות ללוקח, זוכה הלוקח בקנין כסף אף דאינו מכוין כלל, למה שכתב הקצוה"ח דדעת אחרת מקנה הוא מצד זכיה, דזכין לאדם שלא בפניו, ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים, מ"מ כיון דמעשה קנין יש, מהני כוונתו דמוכר. וכן מצאתי בדברי רמ"ה ב"ב (מא, א)... ומשמע שהוא מצד זכיה, וכמו שכתב הקצוה"ח. ואם כן י"ל, אף בקנין כסף שבא ליד המוכר ע"י חשו"ק, אף דלא שייך בהו שליחות, מ"מ קבלת כסף גרמה לו שמקנה לבעל המעות וקונה. אולם אם כן בנכרי דליתא בזכיה, יש לומר דלא מהני, וכמ"ש שם הקצוה"ח דבעכו"ם דלא מהני זכיה, לא מהנידעת אחרת מקנה".

ולכאורה י"ל דאף שהעכו"ם אינו בדין זכיה, היינו לענין שאחר יעשה עבורו את מעשה הקנין ובזה יזכה, כיון שאינו בר שליחות, אולם לענין הדין שלא צריך כוונת הקונה, ומעשה של הקונה מהני אף בלא כוונתו, כיון שיש כוונת מקנה, זה ילפינן גם לעכו"ם, וצ"ע.

והנה בקצוה"ח רעה, ד כתב דכוונת נותן סגי בדעת אחרת מקנה לקטן, מדין זכיה:

"... לפי מש"כ בסימן רלה, ד מדברי הרמב"ם (מכירה כט, יא) דהא דמהני דעת אחרת מקני גבי קטן שיזכה מן התורה, היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו, ואע"ג דאין אדם זוכה בשלו לחבירו אלא ע"י אחר, היכא דהמקבל עושה הקנין אלא שהוא מחוסר כוונה, מהני ליה דעת אחרת מקנה מצד זכיה שזוכה לו שזוכה שלא בפניוע"ש, וא"כ בעכו"ם אפשר לומר דלא מהני דעת אחרת מקנה, כיון דאין זכיה לעכו"ם."

ועיי"ש בקצוה"ח מה שדן בענין כוונת קונה. ובחת"ס בחידושיו לע"ז עא, א כתב, דדברים הללו אין להם שחר, דזכיה מטעם שליחות היינו כשמזכה לו ע"י אחר, והאחר נעשה כשלוחו, אבל הכא לאו מטעם שליחות וזכיה אתאינן, אלא כיון שדעת המקנה רצונו בלב שלם שיקנה הקונה, ולכן קונה אפי' בלא כוונה, ודין שליחות אינו שייך לכאן. וצ"ל דהחת"ס כתב דיש לחלק בין דין זכיה למדין זכיה, דין זכיה מצריך שליחות, ואין שליחות לעכו"ם, אולם כשזוכה הקטן בעצמו, הכונה של הנותן מהני ולא צריך כונת הקונה הוא מדין זכיה, לא שמזכה לו המתנה, אלא כמו שמצאנו בזכיה דמהני בלא פעולה של מקבל, כך הדין שיכול לזכות המקבל בלי כונה, אךאינו דין זכיה אלא נלמד מדין זכיה, ולכן הקשה החת"ס על קצוה"ח כנ"ל.

ב. מעשה קנין של הקטן

ובדעת אחרת מקנה, לא מהני אא"כ עשה הקטן מעשה קנין בחפץ, אך לא מועיל מה שיזכו עבורו בקנין סודר וכד'. כן מבואר בתוס' גיטין סה, א ד"ה צרור, דבחליפין שאין מבחין, אין הקטן זוכה. וכן הוא ברשב"א גיטין שם סה, א. והתבארו הדברים בדברי הר"ן (גיטין ל, ב מעמוה"ר), וז"ל:

"דמהכא משמע דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא במטלטלין ודוקא בשהגיע לידו, אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא, לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל, וכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, דוקא בשמחזיק בהם הזוכה, דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהן, תקנו בהן שיזכה משום כדי חייו, אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל. ולפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין, כיון שאין אותו דבר תחת ידו, אינו זוכה אא"כ זכה וע"י אחר. והיינו דאמרינן התם בפ' מי שמת (קנו, ב) דזכין לקטן, משום דאיהו גופיה לאו בר זכייה הוא בדרכי ההקנאות. אבל אין זכין לגדול, כיון שהוא עצמו יכול לזכות בהן ".

מבואר דמה שזוכה קטן בדעת אחרת מקנה, וכן בפעוטות, דוקא שמורה בעלות על החפץ, במשיכה, הגבהה וכד', אבל בקנין חליפין וכד', שהוא מעשה קנין, בזה לא מהני מה שאחר מקנה לו, ולא מהני דעת אחרת מקנה בקטן. וכן פסק בשו"ע חו"מ רמג, יט:

"יש מי שאומר, שמי שמתחייב לקטן, בין בשטר בין בקנין, כיון שאין אותו דבר תחת ידו (דהקטן ), אינו זוכה אלא אם כן זיכהו על ידי אחר. "

מבואר דלא מהני זכיית הקטן בדעת אחרת מקנה, אא"כ עשה מעשה קנין בחפץ עצמו. דאין הקטן זוכה לעצמו אלא בדבר שבא לידו וקנהו במשיכה או בהגבהה, אבל ע"י קנין אגב קרקע או חליפין, דלא בא המקח או המתנה לידו, אינו זוכה אפילו לעצמו.

ונחלקו הראשונים אם קטן זוכה בחצירו כשדעת אחרת מקנה לו במתנה. הרמב"ם

בהל' מכירה כט, יא, כתב וז"ל:

"יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע, תעמוד בידו, אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמי שאינובפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו".

והראב"ד השיגו:

"מעתה לפי דבריו אם קנה המטלטלין ושכר את מקומן, למה אמר למעלה שלא קנה, והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות, ובכל מיני זכייה זכין לו לאדם שלאבפניו, הילכך זכה בשכירות מקומם. וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות, לענין מציאה בלבד אמרו".

והיינו שחלק והקשה על מש"כ הרמב"ם שם בה"י:

"וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידו ושכר מהם המקום, לא קנה עד שימשוך... ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו, מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר, ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצירו".

דמדוע לא קונה לו חצירו כשדעת אחרת מקנה לו. ומבואר שדעת הרמב"ם דלא קונה לוחצירו אף שדעת אחרת מקנה לו, והראב"ד ס"ל שקונה לו חצירו כשדעת אחרת מקנה אותו, ולא נתמעט אלא במציאה. ועיין ברב המגיד שם, שאין סתירה מדברי הראב"ד, דאף אם מהני השכירות וקניית הקרקע, מ"מ אין מה שקנה זוכה לו מדין חצירו. ובקצוה"ח רמג, יא למד מדברי הראב"ד, דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו כמו במתנה, החצר זוכה לקטן, דלא גרע משליחות דאית ליה במידי דזכיה. ומה שאין לקטן חצר או ד אמות, היינו דוקא במציאה שאין דעת אחרת מקנה, ולא מהני נמי זכיה לקטן ע"י חצר.

ומדברי הר"ן בחידושין לב"מ יא, א, מבואר שאין הקטן זוכה בדעת אחרת מקנה לו, אא"כ יבוא לידו, אבל בבא לחצירו, לא תיקנו לו חכמים שיזכה, וז"ל הר"ן :

"אבל קטן אין לו יד ולא חצר מדאורייא, דאי הוי ליה יד, חצר נמי הוי ליה. והא דאמרינן בפרק התקבל, אגוז ונוטלו צרור וזרקו זוכה לעצמו ואינו מזכה לאחרים, אלמא זכייה אית ליה מדרבנן. והא דתנן חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום, דאלמא מדרבנן נמי ליתא אלא מפני דרכי שלום בלחוד, התם במציאה דליכא דעת אחרת מקנה, אבל במכר ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה, זכיה גמורה אית לה מדרבנן. ומיהו חצר וד' אמות לא אשכחן דתיקון ליה רבנן, אלא יד בלחוד תיקון ליה למה שתופס בידו".

מבואר בר"ן שאין הקטן זוכה בחצירו אף בדעת אחרת מקנה, ורקאם זוכה בידו מהני.

והנה כל הנידון בשאלתינו הינה לשיטת הראב"ד, דיכול לזכות ע"י חצירו, דלשיטת הראשונים הסוברים דאינו זוכה אלא בידו, איך שייך שיזכה אם ימחה, הרי אם משך, לא מחה, ואם מחה, לא משך, ואיך יוכל לזכות בדעת אחרת מקנה. וכל השאלה לראב"ד ודעימיה שזוכה בחצירו. וגם שם נראה שזוכה רק מדעתו, דכן נראה לפי דברי הרמב"ם בה"י שעליהם השיג הראב"ד, דשם מדובר לענין מקח וממכר, ובזה ודאי אינו זוכה אלא מדעתו. אולם מדברי האחרונים נראה, דמחלוקת הראשונים הנ"ל אם זוכה בחצירו בדעת אחרת מקנה, הינה המחלוקת אם חצר מדין יד או מדין שליחות, ודעת הראב"ד דחצר מדין יד, והרי"ף והרמב"ם ס"ל מדין שליחות. כן כתב המחנ"א (חצר סי' א), דלראב"ד הוקשה, דכיון דקטן יש לו יד כשדעת אחרת מקנה, מדוע אין לו חצר בדעת אחרת מקנה, דחצר משום יד איתרבאי. ולכן פירש הראב"ד דאין לו חצר היינו דוקא כשאין דעת אחרת מקנה, אבל במתנה שדעת אחרת מקנה, כשם שיש לו יד, יש לו חצר. ומזה למדים שסובר הראב"ד דחצר דגברא נמי מדין יד קאתי. משא"כ דעת הרי"ף והרמב"ם דחצר דגברא אינה מדין יד אלא מדין שליחות, ולכן קטן אין לו חצר כלל אף שיש לו יד כשדעת אחרת מקנה אותו, דחצר דגברא מדין שליחות דוקא.

ובמחנ"א (זכיה סי' ה) הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, ומש"כ הרב המגיד, דהרמב"ם ס"ל שחצר מדין שליחות, ואין שליחות לקטן. והקשה המחנ"א, דהא קי"ל דזכין לקטן ע"י אחר, דאע"ג שאין לו שליחות, מ"מ יש לו זכיה, וחצר מדין זכיה קאתי. וכתב לישב, דקנית מטלטלין אינה זכות, ולכן לא זוכה לו חצרו מדין זכיה. אך הקשה מדברי הרמב"ם (זכיה ומתנה ד, ט) דאין קטן זוכה מתנה בחצר: "אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר". מוכח דאף במתנה דזכות היא לו, אין חצרו קונה לו. וקשה, דכיון דמתנה זכות היא לקטן, תזכה לו חצרו וכמ"ש הראב"ד שם. אם לא שנאמר דהרמב"ם סובר דמה שזכין לקטן ע"י אחר אינו אלא תקנה מדרבנן, ודוקא במה שתיקנו במפורש מהני.

ולענין מסירה בבהמה או ספינה, אם מהני בקטן כשדעת אחרת מקנה אותו. בקצוה"ח רלה, ג כתב דלשיטת ר"ת (ב"ב עו, א תוד"ה ספינה) דשלא בפני המוכר לא מהני מסירה ובעי בפניו דוקא, א"כ בקטן בפניו כשלא בפניו, ואיך מועילה מסירת השטר לקטן, דשטר צריך כתיבה ומסירה. והביא דשיטת הרא"ש דמסירה מהני אפילו שלא בפניו, וכמש"כ הטור חו"מ קצז, ז, דמסירה מהני שלא בפניו כו', ושכן כתב הרא"ש ב"ב ה, ד. אולם מדברי הרמ"א חו"מ קצז, א, שכתב די"א דאפי' בדקה מהני אם הוא בפני המוכר, משמע שצריך להיות בפניו. ובנתיבות רלה, ה הבין מקצוה"ח דלרמ"א לא מהני מסירה בקטן, והשיג עליו, דהא דבעינן מסירה בפניו, אין ההקפדה בפניו דוקא, רק בעינן מסירה מיד ליד, ומהני אפילו בקטן ;

"דאטו לא יועיל קנין ספינה לקטן שיקנה במוסירה, וכן להנך דס"ל דבהמה גסה לא נקנית רק במוסירה (רש"י קדושין כה, ב ד"ה נקנית במסירה), אטו אין לקטן קנין בבהמות. וכן הפוסקים כתבו סתם דיש לקטן קנין במטלטלין, משמע דכל הקניינים דשייכים בגדול הן ג"כ בקטן, ובספינה ובהמה גסה דמהני מסירה מהני ג"כ בקטן."

ואף אם מהני מסירה בקטן, י"ל דהוא קנין שעושה בגוף החפץ או הנמשך ממנו, אך אין הדין כן בסודר. וממילא בשעה שעושה הקנין בחפץ עצמו, אם עשהכבר הקנין, מה שייך שיאמר שאינו חפץ בדבר, וכל הספק הוא לשיטת הראב"דשהקנו לו בחצירו, אם קונה לו אף אם מביע דעתו שאינו חפץ במתנה. ולמה שנתבאר לעיל דזוכה בדעת אחרת מקנה רק אם הגיע לצרור וזרקו, הרי שהצריכו איזה דעת מסוימת לקטן כזה, ומשהחשיבו את דעתו שיכול לזכות בדעת אחרת, יכול אף לומר שאינו חפץ במתנה. דפחות מצרור וזרקו, אינו זוכה בדעת אחרת, וכנ"ל, דכך תיקנו חכמים שיש בו דעת לעשות הקנין, ומשיש לו דעת לדעת אחרת מקנה, יש לו גם דעת לומר אי אפשי בה, אם הקנו לו ע"י חצרו. 

ג. זכין  לקטן ע"י אחר

תנן במשנה ב"ב קנו, ב:

זכין לקטן (הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו, תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו – רשב"ם ) ואין זכין לגדול(שהרי יכול לזכות בעצמו), דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר, לקטן אמרו קל וחומר לגדול (משום דזכין לו שלא בפניו, וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות, ושליח נמי מצי משוי, והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו). ומבואר דזכיה זו היא שאחר זוכה בעבורו.

ובתוס' שם (ד"ה זכין ) מבואר דזכיה זו הינה מתקנת חכמים. תוס' הקשו דמהיכי תיתי לא יזכו לקטן, דהא זכין לאדם שלא בפניו. ותירצו התוס', דכיון דזכיה מטעם שליחות, מי שיכול למנות שליח, יכולים לזכות עבורו, ומי שאינו יכול למנות שליח, לא זוכים עבורו, קמ"ל דזכין לקטן. וביארו התוס' לר"א דזכין לקטן ואין זכין לגדול: "ס"ל כיון דגדול יכול לקנות, לא תקון ליה רבנן זכיה כמו בקטן ". מבואר שזכיה זו מתק"ח. וכבר הקשה הגרא"ו (קוב"ש תקסח), דזכין לאדם שלא בפניו הוא מהתורה. וכתב דדברי התוס' הם אליבא דר"א, הסובר דזכיה מדרבנן. ולכאורה תלוי בגירסת הגמ' ב"מ עא, ב - עב, א, לענין זכיה לנכרי: רבינא אמר, נהי דשליחות לנכרי לית ליה, זכיה מדרבנן אית ליה, מידי דהוי אקטן, קטן לאו אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן, הכא נמי לא שנא. ולא היא, ישראל אתי לכלל שליחות, נכרי לא אתי לכלל שליחות. זו גירסת רש"י, וממנה יש ללמוד דזכיה שלקטן מדרבנן.

אולם יש מהראשונים שלא גרסו דאית ליה זכיה מדרבנן, הרשב"א ב"מ עא, ב הביא גירסת הראב"ד, דזכיה מדאורייתא יש אף לנכרי. והרשב"א כתב שאין זה מחוור, אלא משמע דנכרי אין לו זכיה אפי' לרבינא אלא מדרבנן, אבל קטן יש לו זכיה מדאורייתא. וכך ביאר הסוגיא, נכרי אע"ג דלית ליה שליחות אפי' מדרבנן, זכיה מדרבנן יש לו, כמו בקטן דאע"ג דלית ליה שליחות מדאורייתא, יש לו זכיה מדאורייתא, ולאו לדמותם לגמרי, אלא לומר דכמו שקטן יש לו זכיה אף שאין לו שליחות, כךגם נכרי יש לו זכיה אף שאין לו שליחות. והרשב"א שם הביא את קושית הרמב"ן, דאיך אפשר לומר דזכית קטן מדרבנן, הא מוכח דקטן זוכה דבר תורה, מקדושין מב, א: מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר, נשיא אחד וכו', ואקשינן ותסברא שליחות היא, והא קטנים נינהו ואין שליחות לקטן. אלא כדרבה ב"ר הונא דאמר, מנין שזכין לו לאדם שלא בפניו, שנאמר, נשיא אחד נשיא אחד וכו'. מבואר שיש לו זכיה מהתורה מחלוקת הארץ. ותירץ הרמב"ן, ששם בחלוקת הארץ היה רק גילוי מילתא של ברור חלקים, ששלהם היתה, וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך, אבל אין לקטן זכיה מהתורה כמו שאין לו שליחות. ומה שגר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד (כתובות יא, א), שזכין לו לאדם שלא בפניו, ומשמע שהוא גר גמור מדאורייתא, י"ל דזכות גרות שאני, אבל בעסקי ממון אין לו זכיה אלא מדרבנן. והרשב"א נחלק עליו, דבכל הש"ס משמע שיש לו זכיה מהתורה, שהרי יש לו חצר אפי' במציאה, עיי"ש. וכן הוא ברשב"א (קדושין מב, א), דזכית גט שחרור שמזכה האדון מעצמו ע"י אחרים והן זוכים לו שלא בפניו, לאו מתורת שליחות הוא, וגם לגבי קטן אף שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם. והביא שם דעת רש"י דזכיה מדין שליחות, ולא מהני זכיה לקטן מהתורה, דקטן אין לו זכיה מהתורה כלל, לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים.

גם הריטב"א (ב"מ עא, ב) הביא את הגורסים דאית ליה זכיה מדרבנן, ואלה שאינם גורסים מדרבנן. ולגורסים דאית ליה זכיה, ולא כתבו מדרבנן, י"ל דקטן יש לו זכיה מהתורה, וכדאיתא בכתובות יא, א, דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, דזכות הוא לו, והוא גר גמור מהתורה. ויש דוחים דגירות שאני, שזוכין בו שמים. וכן ראיה מקדושין מב, א שזכין לקטן, מדכתיב נשיא אחד ממטה. ולאלו שאינם גורסים מדרבנן, הפשט בגמ, 'דכמו שקטן שאין לו שליחות, יש לו זכיה מהתורה, תקנו חכמים בנכרי, שאף שאין לו שליחות, תהיה לו זכיה מהתורה. ועיין עוד ברמב"ן (קדושין כג, ב), על הא דאיתא בגמ' שם, עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו. ופי' הרמב"ן, דמיירי שאמר להם הרב זכו בשטר זה לפלוני, אבל לא מחמת שליחות, שאם עשאם העבד שליח לקבל גיטו ונתן להם הרב מחמת שליחותו של עבד, כגון שאמר לשליח הילך כמו שאמר, אינו גט. וכתב הרמב"ן דמכאן יש ללמוד שמה שזכין לאדם שלאבפניו אינו מטעם שליחות, ולפיכך אפשר שזכין לקטן אפילו מהתורה אף שאין לושליחות. וכתב דיש לדחות, דשאני עבד שישנו בכלל שליחות, שהרי הוא עושה שליח, מה שאין כן בקטן שאינו בכלל שליחות, ולכן אין לו זכיה מהתורה אלא מדרבנן.

ועיין גם בתוס' כתובות יא, א (ד, ה מטבילין ), דבתחילה כתב דזכייתו מדרבנן, אולם לגירסא דל"ג מב"מ עב, א מדרבנן, יש לקטן זכיה מהתורה, ועובד כוכבים קטן כיון שבא להתגייר, חשבינן ליה כישראל קטן :

"ואף על גב דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה, הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו, דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת, או שמא היה רוצה להעדיף, אבל הכא שזכות גמור הוא לו, יש לו שליחות. "

והש"ך בנקוה"כ (על הט"ז יור"ד שה, יא). דבספר צידה לדרך (פרשת בא) כתב דבכור שמת אביו קודם שלשים יום, דיש כח ביד בי"ד לפדותו דזכין לקטן. ובט"ז חולק, דדוקא בגדול זכין לו אפילו יש קצת חובה, וכהאי דתורם משלו על של חבירו (נדרים לו, ב), משא"כ בקטן אין זכין לו אלא א"כ דבר שהוא זכות גמורה בלי שום חובה, ובנדון בכור שמת אביו, יש בזה קצת חובה, שהרי לקח ממנו המצוה. והש"ך בנקוה"כ שם חולק וס"ל דכשב"ד פודין אותו, הרי הם מזכין המעות לקטן, דזכין לאדם שלא בפניו, וא"כ הרי הם פודין אותו במעותיו של הקטן. ובתוך דבריו התיחס לגרסאות הגמ' אם הזכיה של הקטן היא מדאורייתא או מדרבנן, דהעיקר כספרים שלא גרסו דאית ליה זכיה מדרבנן, אלא זכיה סתם, והיינו שזכייתו מהתורה. ובקצוה"ח רמג, ז כתב על דברי הש"ך:

"הנה על הכרעתו איני כדאי להרהר, אך כבר נחלקו בו קמאי דקמאי בגירסא זו ולא עמדו על ההכרעה, וא"כ לשיטת הפוסקים דזכיה לקטן מדרבנן, אם כן לית ליה תקנה לפדותו בבית דין, דאם בממון קטן ודאי לא מהני וכמ"ש, דכה"ג לא שייך זכיה כלל ואינו אלא משום שליחות, דודאי לא מהני וכמ"ש. ואי במזכה להן במעות ב"ד לפדיון, א"כ הו"ל תורת זכיה ולא מהני מדאורייתא. "

הרי שאין להכריע אם מהני זכיה לקטן מהתורה או מדרבנן, כיון דתלוי במחלוקת הגרסאות בגמ' ב"מ הנ"ל.

ולכאורה נראה, שאם זכיה מדרבנן, דזכיה מדין שליחות ואין שליחות לקטן, רק חכמים תקנו שיוכל לזכות לקטן, צ"ל דחכמים תיקנו שיהיה לו כח מינוי שליחות בכה"ג שאחר זוכה לו, שכל הכח שזוכה לקטן הוא מפני שהוא שלוחו של הקטן, ואף שקטן אינו יכול למנות שליח, מדרבנן קבעו דכה"ג יוכל, ולפ"ז לכאורה לא יוכל למנות בעל כרחו של הקטן, שאם הקטן צווח שאינו רוצה בשליחות הגדול, מהיכי תיתי יוכל למנות שליח. אמנם אם נאמר שזוכה מהתורה, למש"כ התוס' בכתובות יא, א (הנ"ל);

"הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו, דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת, או שמא היה רוצה להעדיף, אבל הכא שזכות גמור הוא לו, יש לו שליחות".

צ"ל שהתורה קבעה שבדבר שהוא זכות גמורה, אין צריך לדעת ולמינוי הקטן, אלא ככל דבר שהוא זכות גמורה אין צריך למינוי שליחות, דאף שקטן לא יכול למנות שליח, היינו בדברים שצריך את מינוי השליחות, אך בדבר שהוא זכות גמורה, התורה חידשה שהשליחות הינה אף ללא מינוי המשלח. ולפ"ז הדבר תלוי בכל ענין לגופו אם הוא זכות גמורה אם לאו, ולא בשיקול ובטענה שלה מקבל, דאם התורה רואה בזה זכות גמורה, יכול לזכות בעבורו. רק בגדול אף שאפשר לזכות בעבורו, לא מהני זכייתו אם מוחה, משא"כ מחאת קטן אינה כלום.

ד. מחאת קטן שהגיע לפעוטות

וכל האמור לעיל הוא בקטן שלא הגיע לפעוטות, אולם בהגיע לפעוטות, נראה דכמו שיכול למחול, כך יכול למחות שאינו רוצה במתנה. דאיתא בכתובות פה, ב –פו, א:

קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה, איגרשה ושכיבה, אתו קאתבעי לה לברתה. אמר להו רב נחמן, ליכא דליסבא לה עצה, תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותירתה מיניה. שמעה, אזלה אחילתה.

ובתוס' שם (ד"ה תיזול) הקשו, דמה הרויחה הבת במחילתה, הרי למאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא. וכתבו התוס':

"ויש מפרשים דקטנה היתה, כמו הפעוטות מתנתן מתנה, ולא מחייבא מדיני דגרמי".

ומוכח מזה דמחילת פעוטות מהני, ולא מחויבת מדינא דגרמי. וכן מבואר בתוס' ב"ב קמז, ב (ד"ה המוכר), על מחילת קריבתיה דר"נ הנ"ל:

"ואומר רבי, דשמא קטנה היתה ולא היו יכולים אז לגבות ממנה כלום, ומכל מקום מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות, כדאמר בהנזקין (גיטין נט, א) דמתנתה מתנה."

וכן הוא בתוס' כתובות קז, א, לענין מי שהלך למדינת הים, דנחלקו רב ושמואל אם פוסקין מזונות לאשת איש, דבשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שפוסקין, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת, רב אמר פוסקין, דהא משועבד לה, ושמואל אמר אין פוסקין. מ"ט, רב זביד אמר אימא צררי אתפסה, רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. מאי בינייהו, איכא בינייהו גדולה ולא ספקה, אי נמי קטנה וספקה. ובתוס' שם (ד"ה קטנה) הקשו, דהואיל וספקה, יאמרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך למזונותיך, ולמה יורדים לנכסיו למאן דחייש לצררי, ואי לא ספקה, איך מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך, והא אין מחילת קטנה כלום. ותירצו התוס', כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים, דלדברים קטנים מהני מחילתה. אינמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. ומבואר דמהני מחילה בפעוטות. ועיין ברא"ש ב"מ א, מח.

וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם (מכירה כט, ח), לענין אונאה בקטן שקנה או מכר, דפחות משתות הוי מחילה: "בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע, ויש אחר שאפילו בן שלש עשרה אינו יודע בטיב משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול, פחות משתות מחילה, שתות מחזיר ההונייה, יתר על שתות בטל מקח כמו שביארנו". ומבואר דפחות משתות הוי מחילה, ולפ"ז מהני מחילה בפעוטות. וכן מבואר בתש' הרמב"ן (מיוחסות סי' ב), לענין הדין שקטן אינו יכול למכור קרקע עד שיגדיל, דבמקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים מעכשיו אפי' לא חזר בו, בטל המקח הם מאליו:

"וכל זמן שהוא שותק או שהלך למדה"י או שמת, אסור לאכול הפירות, ומסלקים הלוקח מן הקרקע לגמרי. אבל מכל מקום אם רצה הקטן במה שעשה, כלומר שתתקיים מתנתו, ומתוך כך אכל הפירות, אין מוציאין מידו, ואפילו חזר בו הקטן אחר שאכלם, אין חייב לשלם, שאע"פ שהיה סבור שמתנתו מתנה, משום כך היה מניחו לאוכלם והוי מחילה בטעות, הא קי"ל דמחילה בטעות כי האי הויא מחילה, כדאמר פרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גבי מוכר פירות דקל לחבירו, דאמר רב נחמן יכול לחזור בו. ואמרינן עלה, ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל אין מוציאין מידו".

הרי דמהני מחילה בפעוטות, ולכן מה שאכל מפירות הקרקע שמכר הקטן, אף דלא מהני מכירתו, מהני מחילתו על פירות שאכל הלוקח. וכן פסק הרמ"א חו"מ רלה, א, כדברי הרמב"ן בתש'. וכן מבואר בדברי הש"ך סו, פ. הש"ך מביא דברי מהרי"ק (סי' פט), דאם קטן מחל, הוה מחילה בטעות. והסביר הש"ך דמהרי"ק מיירי כשהקטן מחל מחמת שהיה סבור שפרע לאביו, דבזה הוי מחילה בטעות, משא"כ כשמוחל השטר חוב אף שיודע שלא פרע, מהני מחילתו, כמבואר בראשונים (הנ"ל). ועיין קצוה"ח שם סו, כט ובנתיבות סו, לב.

ומזה יש ללמוד לענין מחאת קטן במתנה, ומש"כ בסמ"ע רלה, ב, דקטן יכול לקנות לעצמו קרקע, והוא בכלל זכין לאדם שלא בפניו:

"ומיהו היינו דוקא לענין שאין המוכר לו יכול לחזור בו, אבל הקטן יכול לחזור בו, דהוה בכלל אין חבין לאדם שלא בפניו".

וכל זה נראה בפעוטות ובדעת אחרת מקנה, אולם כשזיכו לקטן הפחות מפעוטות, תלוי במחלוקת הראשונים, וכמו שנתבאר לעיל.