סילק עצמו וגרם נזק

כרך י סימן לה עמוד תקסא

ראובן ושמעון שיחקו במסירות של כדור כבד משקל, כאשר כ"א זורק לכיוון חבירו, וחבירו תופס את הכדור, וגם אם אינו תופס, הכדור נעצר במקום. ראובן זרק לשמעון את הכדור, ושמעון חמד לצון וזז הצידה, וכתוצאה מכך נשברה מראה של רכב חונה, ושאלו מי מהם חייב בנזק.

א. מסלק כרים וכסתות וגורם שבירה

איתא בב"ק כו, ב: ואמר רבה, זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור, מאי טעמא, בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה. ובטעם הפטור פירש רש"י:

"שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים, וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור, דגרמא בניזקין הוי".

הרי שגם הזורק וגם נוטל הכרים פטור. הזורק פטור מפני שלא עשה מעשה של נזק בזריקת הכלי על כרים, והנוטל פטור, דנטילת הכרים הוי גרמא. והרי"ף (ב"ק יא, ב – יב, א) כתב דאין הלכה כרבה, דכיון דדנים דינא דגרמי, הרי נוטל הכרים חייב מדינא דגרמי:

"מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהוא דאמר בפרק הגוזל קמא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכין, דאמרין אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי".

ובנימוק"י שם כתב דהסכימו המפרשים לדעת הרי"ף, דלית הלכתא בהא כדרבה, דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי, דכיון דברי היזקא הרי זה דינא דגרמי ולא גרמא, ולכן הזורק פטור והמסלק חייב. וכן נמצא בדברי הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי):

 "הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, הזורק פטור דמפסק פסיקי גיריה ולא עביד ולא מידי, והמסלק חייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי, ורבה דפטר ליה משום דלא דאין כדכתבינן לעיל, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל דליתה לדרבה, פי' לפירושו דאמר פטור המסלק, דאמר רבה או שקדם הוא וסלקן פטור, ואנן לא קיימא לן בהא כותיה אלא חייב מדינא דגרמי, אבל הזורק לא גרם ולא מידי, דהא פסיקי גיריה, וכן כתב רש"י ז"ל שהזורק פטור, שהרי אין סופן להשתבר מזריקתו, וזה שנטל פטור, דגרמא בנזקין פטור, פי' לפירושו לדעתיה דרבה, אבל לדידן חייב דדיינינן דינא דגרמי".

מבואר מהרמב"ן שמסלק הכרים חייב מדינא דגרמי. (ובדעת הרמב"ן, עיין ביש"ש ב"ק ב, יז). וכך היא דעת הרי"ד בפסקיו (ב"ק צח, ב), דלית הלכתא כוותיה דרבה, ועיי"ש דלא התברר אם הזורק חייב או המסלק.

וכן מצאנו בדעת הרמב"ם (חובל ומזיק ז, ז):

"כל הגורם להזיק ממון חבירו, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה".

והראב"ד השיגו, דהרמב"ם פסק משום שדן דינא דגרמי, ואין הכל מודין לו, לפי שלא עשה בכלי שום מעשה. ובה"ח כתב הרמב"ם, דאם זרק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים, הזורק חייב, שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן, שניהן חייבין, הזורק והמסלק, ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה. והראב"ד השיגו, דהראשון לעולם פטור, דפסיקי גירי. וחיוב השני תלוי במחלוקת הראשונים אם הוי דינא דגרמי או גרמא. ועיין ברב המגיד, וצ"ל, דכשהוא בעל הכלי, אין הזריקה ע"ג כרים וכסתות מעשה נזק, משא"כ כשזורק כלי של חבירו, ס"ל לרמב"ם דהיא גופה מעשה נזק, דמה לו בכלי של חבירו שיזרוק אותו מראש הגג, הרי הוא עושה מעשה של נזק, ועיין עוד להלן. וכך נמצא בש"ג (ב"ק יא, ב – יב, א מעמוה"ר) בבאור דעת הרמב"ם, דלא הו"ל לבעל הכלי לאסוקי אדעתיה שיבוא משהו ויסלק הכרים והכסתות, דכיון שהכלי שלו, ודאי אם סבור היה שיבוא אחר ויטול הכרים, לא היה זורק הכלי, דודאי לא היה מתכוין לאבדו לדעת, ולכן אין הזורק כלי שלו גורם כלל בשבירת הכלי רק המסלק, ולכן על המסלק לשאת בתשלום כל הנזק. והביא דמיירי שהכרים של הזורק בעל הכלי, ולכן היה בעל הכלי שזרק, בטוח שיעמדו שם עד לאחר הזריקה. אולם אפי' אין הכרים של בעל הכלי הזורק, כל שיש רגליים לדבר שלא נתכוין הזורק לאבדו מדעת, יש לפטרו. וצ"ל, דאין הזריקה מעשה נזק, כשיש רגליים לדבר שלא בקש לאבד הכלי.

והתוס' ב"ב כב, ב (ד"ה זאת אומרת) כתבו דזרק כלי הוי גרמא ולא גרמי:

"הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור, וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק כו, ב), זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן, אפילו הוא פטור".

וחילקו התוס' בין גרמי לגרמא, דגרמי היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו. או בדרך אחרת, דדינא דגרמי דחייב, היינו שמשעת מעשה שבא ההיזק. ולדבריהם הסכים הרא"ש (ב"קב, טז): "ור"י פי' דגרמא בנזקין הוי, כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הנזוק, והכי מסתברא". וכך היא דעת המאירי בסוגיא (ב"ק כו, ב), שאין מסלק הכרים דומה לשורף שטרותיו של חבירו, דשורף שטרותיו עושה מעשה של נזק בגוף הדבר הניזוק, וכן מראה דינר לשלחני חשיב כעושה מעשה בגוף המטבע (עיין קצוה"ח שו, יא), והם בכלל דינא דגרמי שחייב, משא"כ במסלק כרים וכסתות, אינו עושה מעשה נזק בגוף הדבר הניזוק אלא שמסלק את המציל, וכל שמסלק המציל אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור. (ועיין מאירי סנהדרין עז, ב ד"ה דחפו). וכן כתב הרשב"א בסוגיא:

"אבל רש"י והראב"ד ורבותינו בעלי התוספות, כולם הסכימו שאין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין, ונראין דבריהם ז"ל, שכל שאינו עושה דבר בגופו, כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה, או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה, אין זה אלא גרמא בנזקין ופטור".

ובגופו, הכוונה לגוף הדבר הניזוק, דגם בסילק כרים וכסתות עשה בגופו, אך לא בדבר הניזוק. וצ"ל, דמה שסילק הכרים והכסתות, הרי זה כמי ששמר על דבר ללא חיובי שמירה, וסילק עצמו משמירתם, דסילוק שמירה אינו מעשה נזק, ורק חייב מדין חיובי שמירה, אולם במקום שאין חיובי שמירה, אין לחייבו מדין מזיק.

ולכאורה יש להבין, מדוע מי שמסלק כרים וכסתות הוי רק גרמא, מדוע לא יחשב ככורה בור, דע"י סלוק הכרים והכסתות הוי ככורה בור. וראיתי בחזו"א(ב"ק ב, יד בסופו), דקרקע עולם אינה בור, ואף שאם כלי נופל מגובה על קרקע עולם ישבר, מ"מ אין על הקרקע דין בור, שמסלק הכרים יחשב ככורה בור בגילוי הקרקע, וע"כ אין בפעולתו גרמא בלבד לשיטת הראשונים הנ"ל. והגרא"ו (קוב"ש ב"ב עה), הקשה ותירץ בדרך אחרת. הגרא"ו הקשה, לכאורה למ"ד דחיובא דבור הוא משום חבטה, ואם מונחת אבן ברה"ר מכוסה בכרים, ובא אחר וסילק הכרים, ראוי לחייבו משום פותח בור, ומדוע פטור מחיוב לראשונים הנ"ל הפוטרים בגרמא. וכתב לישב דקאי אליבא דהילכתא דבור פטור בכלים. ולפי"ז בזרק שור או גדי, יחויב המסלק משום פותח בור, למ"ד משום חבטא. והחזו"א הנ"ל בתירוצו ביארדאף אם זורק גדי יהיה פטור, שאין לקרקע עולם דין בור, דלתרוצו אין חילוק בין שור לכלים.

ב. בבאור דעת הרמב"ם

הרמב"ם (חובל ומזיק ז, ח) חידש, שאם זרק ראובן כלי של שמעון על כרים וכסתות של שמעון, ובא לוי וסילק את הכרים והכסתות, ראובן ולוי חייבים, ואם שמעון בעל הכלי סילק את הכרים והכסתות, רק ראובן חייב. ובאור שמח שם הקשה על הרמב"ם, שהוא חידוש גדול, דאם שמעון בעל הכלי גרם לנזק לכלי שלו, מדוע ישלם על כך ראובן. וכתב לישב, דבעל הכלי טוען שסילק הכרים מחמת החשש שלא יקרעו כריו וכסתותיו מחבטת הכלי, ולהציל כריו וכסתותיו נתכוין, לכן חייב הזורק, דהיה לו לחשוב ולהעלות על דעתו שבעל הכרים יחוש על הכרים שלו ויטלן מן הקרקע. משא"כ אם קדם אחר וסילקן, שאין המסלק בעל הכרים. והרי זה כדאיתא בב"ק ל, א, המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל, המכסה חייב, דהו"ל לאסוקי אדעתיה שבעל הדלי יטלנו, ואין צריך להודיעו, והוא הדין בכרים וכסתות הו"ל לאסוקי אדעתיה שבעל הכרים יטול אותם ויחוש להפסד כריו וכסתותיו, ואפילו אם הוא בעל הכלי ג"כ צריך לחוש על כריו וכסתותיו, דאפשר שצריך יותר להם משצריך לכלי, ולכן חייב הזורק. וציין האו"ש לש"ג (ב"ק יב, א מעמוה"ר). ועי"ש שכתב הש"ג, דיכול בעל הכלי ליטלם כל שעה שירצה, ואף שאם לא היה מסלק הכרים שלו, לא היה הכלי נשבר, מ"מ כיון דיש לו רשות ליטלם כל שעה, ולזורק אין רשות לזרוק כלי שאינו שלו ע"ג כרים וכסתות שאינן שלו, הזורק עשה מעשה הנזק. משא"כ כשהכרים לא של המסלק, שאין למסלק טעם ורשות לסלקם, גם המסלק עשה הנזק. ומ"מ מדברי האו"ש רציתי ללמוד לנדו"ד, דהו"ל לראובן לאסוקי אדעתיה ששמעון לא יתפוס הכדור או יזוז הצידה מסיבה כלשהי, ולכן יש לחייב את ראובן ולפטור את שמעון. וצ"ל, דמש"כ התוס' (ב"ק לג, א ד"ה והוציא):

"דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים", היינו בזורק כלי שלו והיו תחתם כרים וכסתות, משא"כ בזורק כלי של אחר. (ועיין בחדושי הגר"ש רוזובסקי, ב"ק יט, ג, בהסבר דברי התוס', דאין כוונת התוס' לפטור הזורק מחמת היותו כאנוס, דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה, דבגמ' מבואר הטעם דמיפסקי גיריה. אלא כוונת דמיפסקי גיריה הינו באופן שמצד המציאות לא עומדים הכרים לסילוק, אולם אם רוח מצויה סילקה את הכרים, לא חשיב דמיפסקי גיריה, כיון שלכתחילה עמד לכך. עוד ביאר שם, דמה שבעלהכלי סילק את הכרים שלו, לא חשיב מעשה נזק אלא דבר צדדי, עיי"ש).

ועיין בחזו"א (ב"ק טז, ב), דאם אין הכרים של בעל הכלי ונטלן בעל הכלי, הזורק פטור, שהבעלים גרמו נזק לעצמם בנטילת הכרים, משא"כ כשהכרים של בעל הכלי, לאו כל כמיניה דהזורק למנוע מהם מליטול את הכרים שלהם, וכדין מכסה בורו בדליו של חבירו ובא חבירו ונטל את דליו, דבעל הבור חייב, כמבואר בב"קל, א. והוסיף החזו"א, דנראה דפטור אפי' נטל דליו בשעה שהבהמה החרשת לפני הבור. והכי נמי אילו זרק כלי בלא כרים תחתיו, וקודם שהגיע הכלי לארץ הטיל כרים של חבירו למקום אליו יגיע הכלי, ובא בעל הכרים ונטלם, חייב הזורק, וכן בזרק תחילה על הכרים, דרשאי בעל הכרים ליטול את שלו. אמנם אם נטל את הכרים, אחר שאינו בעל הכרים, שניהם חייבים. ומבואר מהחזו"א כנ"ל, שאם הבעלים נטלו את הכרים שלהם, כיון שאינו יכול למנוע מהם לעשות זאת, הו"ל לזורק לאסוקי אדעתיה שהכלי ישבר.

וכן נמצא בדברי הב"ח (חו"מ שפו, ד). הב"ח הקשה בדברי הרמב"ם, מה החילוק לדינא אם הכלי של הזורק או אינו של הזורק, ומה החילוק אם הכרים של המסלק או של אחר, וכנ"ל. ותירץ הב"ח, דס"ל לרמב"ם דמי שזורק כלי שלו, אין חלוק בין אם הכרים הם של הזורק או של איש אחר, וכל שבא איש אחר שאין הכרים שלו וסלקן חייב, כמי ששברו בידיים, דמי שזורק כלי שלו, לא הוה ליהלאסוקי אדעתיה שיבא איש אחר, שאין הכרים שלו ויסלקן, ואף שהכרים אינם שלבעל הכלי, מ"מ כיון שהיתה לו ידיעה שלא יבא בעל הכרים ויסלקן, כגון שנודע לו שאינו בביתו וכיוצא בזה, אין בעל הכלי נחשב כמאבד כלי שלו לדעת, דכיון שהיו כרים תחתיו, מובטח היה שלא יהיו נשברים, והמסלק הוא הגורם הראשון בשבירת הכלי, ואצ"ל אם היו הכרים של הזורק, בעל הכלי. אולם בזורק כלי שלחברו על כרים של בעל הכלי, יש לחלק, דאם בעל הכלי עצמו סלקן, הזורק חייב לשלם נזק שלם ;

"דהא ודאי דבעל הכרים אין חייב שלא לסלקן כדי שלא יגיע היזק לזורק כלי שלו, דיש לו רשות ליטול כרים שלו כל שעה שירצה, ודוגמתו מצינו במכסה בור בכיסויו של חברו... ",

דאין לאף אדם רשות לזרוק כלי של חבירו ע"גכרים שאינם שלו, אא"כ הוא מובטח שבעל הכרים לא יבוא ויטלם. ואם אותו שסילק הכרים אינו בעל הכרים, ודאי גם הוא גורם ההיזק, שזה זורק כלי שאינו שלו וזה מסלק כרים שאינם שלו, ושניהם עושים שלא ברשות ושניהם המזיקים וחייבים.

והטור תמה על הרמב"ם, איך חייב את הזורק, דבהדיא אמר רבה דהזורק פטור, דבעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה. והראשונים שכתבו דלית הלכתא כרבה, היינו ביחס למסלק, לחייבו מדינא דגרמי, אבל בפטור הזורק, אף הרי"ף ודעימיה מודים דבזה הלכתא כרבה. וכתב הב"ח לישב דעת הרמב"ם המחייב את הזורק כלי שאינו שלו, דאדרבא, הרי"ף ודעימיה שפסקו דלא כרבה, כוונתם לענין מה שהזורק פטור, דלית הלכתא כרבה בזה, דכמו דקיי"ל דהשורף שטרו של חברו חייב מדינא דגרמי, הכי נמי הזורק כלי חייב מדינא, אע"ג דמפסקי גיריה. אולם מסלק הכרים, יש לחלק בין זורק כלי שלו ובא אחר שאינו בעל הכרים וסלקן, דחייב המסלק בכל הנזק שלם, לבין זורק כלי של חברו, שאם בא איש אחר שאינו בעל הכרים וסלקן, חייבים הזורק והמסלק כל אחד מחצית הנזק, משא"כ אם בעל הכרים עצמו סילקן, אפילו היה הכלי של בעל הכרים, חייב הזורק. ועיין בחדושי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל(ב"ק סי' יט) דבזה גופה נחלקו הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם ס"ל דפסוקי מפסקי גיריה, היינו לענין שלא יחשב מזיק בידיים, אבל גרמי יש כאן, ודעת הראב"ד דפסוקי מפסקי גירי, לא מיבעיא שאינו מזיק בידים, אף גרמי אינו.

ובמהר"מ אלשיך (סי' קלד) מצאנו סברא דהו"ל לזורק הכלי לאסוקי אדעתיה, אך לא רק לענין שבעל הכרים יבוא ויטלם, אלא אף אחר יכול לבוא ולהניח הכרים במקום אחר, דכיון שאין מקום הכרים על הקרקע, צריך היה הזורק להעלות בדעתו שיטלו את הכרים מהקרקע, יהיה מי שיהיה: "דהו"ל לאסוקי אדעתיה דכרים וכסתות לאו דוכתייהו בארעא ולאסתלוקי קיימי, וא"כ מאי דבא אחר וסילקן, לא חשבינן ליה כמילתא דלא שכיח. ואע"ג דמאן דסילקן לאו בעל כרים הוה, כיון דהא מיהא לאיסתלוקי קיימי, פושע מיקרי אפי' לגבי אחר". וצ"ע אם בא מהר"מ אלשיך לחייב רק את הזורק ולומר שהמסלק פטור, או להסביר מדוע גם הזורק חייב, דאף שהמסלק עצמו לא היה לו לסלקם, כיון שאינם שלו, יכול הזורק לטעון דמה הו"ל למיעבד, סבר שיפלו על הכרים ויש לפטרו ולחייב רק את הזורק, וע"ז השיב מהר"מ אלשיך, דהו"ל לזורק לאסוקי אדעתיה שיפנו את הכרים, שאין מקומם על הקרקע, דלא בא מהר"מ לפטור המסלק אלא ליתן טעם לחיוב הזורק, וכן מסתבר שם בדבריו.

ולענין מש"כ לעיל בסברת דברי הרמב"ם, שאם הבעלים נטלו כרים וכסתות שלהם, אינם חייבים בזרק כלי של אחר, ואפי' של בעל הכרים, דיש לבעל הכרים רשות ליטלם כל שעה, ולזורק אין רשות לזרוק כלי שאינו שלו, לכאורה יש להקשות מדברי הרא"ש בתש' קא, ג, בראובן שהיתה לו חבית מונחת ברשות הרבים, ומצא אבן וסמך החבית עליה, ובא שמעון בעל האבן ונטלה, ולמחרת מצא ראובן חביתו שבורה, וטען שמעון שאת שלו לקח, וכן שסמכה באבן אחרת קטנה יותר. והשיב הרא"ש, דהטענה היחידה לפטור, שסמכה באבן אחרת, ועל זה ישבע שמעון ויפטר, אך אין לפטרו מטעם גרמא, ולא מטעם שנטל את שלו:

"אבל אין לפטרו מטעם גרמא בנזקין, שאין זו גרמא, דברי היזק, שודאי תתגלגל החבית אם אין לה על מה שתסמך. ואין לפטרו מטעם שלקח את שלו, דאע"ג דעביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא, מ"מ היה לו לשמור את של חברו בענין שלא יוזק, כדאמרינן בריש פרק המניח גבישור שעלה ע"ג חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו, ונפל העליון ומתפטור, אבל דחפו ומת חייב, אע"ג דאיכא פסידא, דבתם מוקמינן ליה, אפילו הכיחייב משום שהיה לו לשמטו בנחת ולא שמטו, גם בכאן היה לו לסמכה באופן שלאתשבר".

והובאו דברי הרא"ש להלכה ברמ"א חו"מ שפג, ב. הרי שאין לפטור מי שנטלאת שלו, ולכאורה הוא הדין לענין כרים וכסתות שסילקו הבעלים, שאין לפטרם אם ניזוק הכלי. ושאלה זו ראיתי בנחלת דוד בסוגיא (ב"ק כו, ב. )

אמנם למש"כ הסמ"ע שם ס"ק ז לחלק, אם מה שנוטל את שלו, כיון שבמציאות הקיימת יגרם לכליו (או לשורו) נזק, יכול ליטלם ולהפטר, משא"כ באבן, שאינה ניזוקת כלל מכך שסמכו עליה חבית, י"ל דבכרים וכסתות עלול להגרם נזק אם יפול עליהם הכלי מגבוה, וכן מעצם היותם על הארץ, משא"כ באבן, וממילא אין להקשות מהרא"ש על דין כרים וכסתות וסברת האחרונים הנ"ל. ובנחל"ד כתב לישב, דבאבן לא הו"ל לבעל החבית לאסוקי אדעתיה שיש לה בעלים, וממילא לא פשע בעל החבית. ואפשר להוסיף, דבעל האבן פשע במה שנטל האבן, דהו"ל לאסוקי אדעתיה שבעל החבית לא העלה בדעתו שיש לה בעלים. משא"כ בכרים וכסתות, או במכסה בורו בדליו של חבירו, הו"ל לזורק וכן למכסה הבור, לאסוקי אדעתייהו שיש לדלי ולאבן בעלים.

ולהלכה נחלקו המחבר והרמ"א אם לחייב  את מסלק הכלים. דעת המחבר (שו"ע חו"מ שפו, ג) כדעת הרמב"ם דיש לחייב את המסלק, והרמ"א פסק כראשונים הנ"ל דהוי גרמא, ויש לפטור את המסלק:

"וכן הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור".

ובסמ"ע שם ס"ק ה כתב, דהמחבר קיצר בדברי הרמב"ם, דמש"כ המחבר לפטור הזורק היינו בזרק כלי שלו, אולם בזורק כלי של אחר, שניהם חייבים, הזורק והמסלק. ודעת היש"ש (ב"ק ב, לז) לפסוק כראשונים הפוטרים הן את הזורק והן את המסלק, מדין גרמא, וכך היא דעת הש"ך שפו, יח. והש"ך לשיטתו שם (שפו, א), שאין לחייב בגרמי אלא בדבר השכיח, שקנסו חכמים, וכשיטת הריצב"א (בתוס' ב"ב כב, בד"ה זאת.)

ולנדו"ד לדעת הראשונים, התוס' והרא"ש, וכוותייהו פסק הרמ"א, ודאי דיש לפטור את המסלק. אולם נראה דאף לרמב"ם, כאשר אדם מסלק את עצמו, אי אפשר לחייבו, והו"ל לזורק הכדור לאסוקי אדעתיה שיזיז עצמו, שהרי יכול הוא להזיז עצמו. וגם הוי כמו כרים וכסתות שלו, שמותר לו לסלקם. ולענין לחייב את הזורק, לאמור לעיל, לדברי רבה דהזורק פטור, דבעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה, אין לחייב את הזורק, שבשעה שזרק, פסוקי מפסקי גיריה. אולם הרי"ף והרמב"ם פסקו לחייב הזורק, או כשיטת הב"ח דלית הלכתא כרבה אף בזה. או למש"כ לעיל, דבזה גופה נחלקו הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם ס"ל דפסוקי מפסקי גיריה, היינו לענין שלא יחשב מזיק בידיים, אבל גרמי יש כאן. ודעת הראב"ד דפסוקי מפסקי גירי, לא מיבעיא שאינו מזיק בידים, אף גרמי אינו. וכן לסברת מהר"מ אלשיך, דהו"ל לאסוקי אדעתיה דכרים וכסתות לאו דוכתייהו בארעא ולאסתלוקי קיימי, וא"כ מה שבא אחר וסילקן, לא חשבינן ליה כמילתא דלא שכיח. ולפ"ז י"ל, דגם בזורק הכדור, הו"ל לאסוקי אדעתיה שיכול חבירו לזוז הצידה, ולא היה לו לזרוק באופן שיכול להזיק לרכב החונה.

עוד נראה מסברא, דאף לשיטת התוס' ודעימיה דהזורק פטור, נראה לחלק בין כרים וכסתות שהם דוממים, שבזה ס"ל לתוס' דהוי גרמא, דבשעה שזרק, היו כרים וכסתות שאינם יכולים לזוז מעצמם, ולא הוי גרמי אלא גרמא. אולם אם מה שמפסיק בין הכדור לנזק הרכב הוא אדם הזז מעצמו, והוא בר דעה להחליט אם להשאר במקומו אם לאו, לא דמי לסילוק כרים וכסתות, ובעצם זריקת החפץ, הוי נזק, ולא אמרינן פסוקי מפסקי גיריה. וגם לא דמי לזורק כלי שלו, דלא חשיב זריקת הכלי מעשה נזק. דזה דוקא ביחס לכלי הנזרק, ולא ביחס לאם הזיק דבר אחר. לכן נראה דבזה אף התוס' יודו דהזורק חייב.

לאור האמור נראה לחייב את הזורק בנזקי המראה, ולפטור את החבר שזז הצידה.