העברה בנקאית בקנית מטלטלין

כרך י סימן כא עמוד שכא 

נשאלתי, במי שבקש לקנות ארון ספרים יד שניה, ובסיכום עם המוכר העביר את הסכום שסוכם באמצעות העברה בנקאית, ולאחר מכן חזר בו המוכר מהמכירה. ולכאורה יש לדון אם העברה בנקאית דינה כקנין כסף. וככל שאינה קנין כסף, שמא מהוה קנין סיטומתא, ואם יכול לחזור בו המוכר מהקנין בכה"ג.

א. דבר תורה מעות קונות

איתא בב"מ מז, ב: אמר רבי יוחנן, דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. סוף סוף מאן דשדא דליקה בעי שלומי. אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס, אי מוקמת להו ברשותיה, מסר נפשיה טרח ומציל, ואי לא, לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה, מאי טעמא דריש לקיש, אמר קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. ורבי יוחנן אמר מיד, למעוטי קרקע דלית בה אונאה. וריש לקיש אם כן לכתוב קרא וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו, או קנה למה לי, שמע מינה למשיכה. רש"י (ב"מ מו, ב) כתב דהמקור שכסף קונה דבר תורה הוא מהקדש (ד"ה סבר):

"כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש, שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו". וכן הוא ברש"י (ערובין פא, ב ד"ה דבר): "דכתיב בפודה מן ההקדש(ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו, קל וחומר בלוקח מן ההדיוט".

וכן הוא ברש"י קדושין (כו, א ד"ה דבר), ברש"י חולין (פג, א ד"ה דבר), וברש"י בכורות (יג, ב ד"ה הניחא), שלומדים הדיוט מהקדש שיקנה בכסף. אמנם מצאנו בראשונים שכתבו דלומדים קנין כסף מהכתוב באונאה; או קנה מיד עמיתך. כך מוצאים אנו בתוס' בכורות (יג, ב ד"ה דבר):

"ועוד מפרש ר' טעמא דר' יוחנן דמעות קונות, מגופיה דקרא דאו קנה מיד עמיתך, דסתם קנין דקרא במעות, כדכתיב (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו, וכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה)".

ושם בע"א כתבו התוס' (ד"ה מיד), דמצאנו שכסף קונה בקרקע ובהקדש. ומה שמצאנו בקרקע, היינו משדה עפרון, ומזה ילפינן למטלטלין. וביתר ביאור בתוס' ערובין (פא, ב ד"הדבר):

"ועוד מפרש ר"י, דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי, כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף, אוכל בכסף תשבירני (דברים ב), שדות בכסף יקנו (ירמיה לב מד). ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר, מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף. ועוד מוכח קרא דבכסף איירי, דכתיב [ויקרא כה] אל תונו, ואמוכר ואלוקח קאי".

וכדברי התוס' דילפינן מאונאה, נמצא גם ברבנו גרשם (חולין פג, א), דדבר תורה מעות קונות;

"דכתיב או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, דהיינו מעות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, דאינו קונה שום אדם עד שימשך. "

ומצאנו ברבינו יונתן מלוניל (חולין, על הרי"ף, על המשנה חולין פג, א), שלומדים דין זה מעבד שנקנה בכסף, ואם גופו קנוי, קל וחומר ממונו, וסברא זו נאמרה בגמ' בכורות יג, א, דילפינן ק"ו מעבד כנעני שנקנה בכסף, וכן עבד עברי נקנה בכסף, דילפינן מכסף מקנתו. וכן הביא הרמב"ן (ב"מ מז, ב) מהרי"ף ור"ח. אך הקשה, שלפ"ז יקנו גם מטלטלין בשטר, מאותו ק"ו. ותירץ, דמטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו, שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתן בשטר, אף שסיים לא קנה. וכתב לפרוך הק"ו, דגוי מישראל יוכיח, דגופו בכסף וממונו במשיכה, דלר' יוחנן משיכה בגוי קונה ולא מעות, וכן הוא בגמ' בבכורות שם. גם הקשה הרמב"ן עלמה שלמד רש"י מהקדש, דאינו מחוור, דמהקדש לא לומדים הדיוט. ועוד, דאו קנה מיד עמיתך נאמר באונאה, והקדש אינו בתורת אונאה. ולכן כתב הרמב"ן דעיקר משמעות הפסוק הוא בכסף, דכתיב או קנה, ודרך קניה בכסף. ובתוספת הסבר ברשב"א שם (ב"מ מז, ב): "מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף". גם הריטב"א שם (ב"מ מז, ב) הקשה על רש"י, דמה דמהני כסף בהקדש הוא לטיבותא להקדש, ולא ילפינן מזה להדיוט. ועל לימוד הרי"ף בק"ו מעבד, הקשה, דגוי יוכיח, שקונה גופו של ישראל בכסף, ואינו קונה מטלטלין בכסף. ולכן כתב דכסף נלמד מזה דרוב קנינים בכסף, וכן סתם לשון קנין האמור גבי קרקעות ועבדים וקדושי אשה היינו בכסף, ושטר לא לומדים מהם, דמטלטלין דלאו בני שטרא נינהו. ולכן אמרה התורה או קנה מיד עמיתך, כדרך שבני אדם קונים. (ועיין באור שמח מכירה ג, ג מש"כ בישוב דברי הרי"ף, וכתב דמה שלומדים ק"ו מגופו, היינו ישראל מישראל ולא מגוף עכו"ם, עיי"ש). וכן הוא בנימוק"י (ב"מ כח, א מעמוה"ר): "שהרי רוב קנינים נעשים בכסף, הלכך בדין הוא שיקנו מעות". ועיין עוד בר"ן ובמאירי בסוגיא (ב"מ מז, ב),

ובתוס' ר"י הזקו (קדושין כח, ב). ועיין בפנ"י (ב"מ מז, ב) מה שישב פירוש רש"י ופירוש הרי"ף.

ועיין בחדושי הרי"מ (חו"מ קצח, א), מה שכתב בישוב דברי רש"י שלומדים קנין כסף מהקדש, והקשו הראשונים, דהדיוט מהקדש לא ילפינן. ותירץ הרי"מ דיש שני ענינים בקנין כסף, הסתלקות המוכר וקניית הקונה. הסתלקות המוכר מבעלותו על החפץ בשעת קבלת מעות, אינה צריכה לימוד, ואפי' בנכרי שאין קונים בכסף, מכי מטא זוזי לידיה אסתלק. וזה אינו צריך לימוד. אך מה שקונה הקונה, בזה יש ללמוד מהקדש. דגם בהקדש כשנתן הכסף, הסתלק ההקדש מחד, ומצד שני – וקם לו להדיוט, ההדיוט קנה, וא"כ מה שלומדים הדיוט, אינו מהקדש אלא מהדיוט שקנה, דמה שההקדש הסתלק, אינו צריך לימוד, והוא הדין למוכר, ורק מה שקנה, וזה ילפינן הדיוט מהדיוט, דכמו שהדיוט קנה אחרי שהקדש הסתלק, ואחרי שהקדש הסתלק הרי החפץ הפקר וקנה באמצעות המעות, ולא שקנה מההקדש, הוא הדין הקונה, אינו קונה מהמוכר אלא לאחר שהסתלק המוכר, וזה ילפינן הדיוט מהדיוט. לפ"ז כתב לישב מה שכתבו התוס' בערובין פא, ב (הנ"ל) לר"ל, דלא לומדים כסף מהקדש, דבהקדש לא שייכא משיכה, לכן ההכרח הוא בכסף, משא"כ בהדיוט:

"וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות, קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה, משום דלא שייכא ביה משיכה, דכל היכא דאיתיה, בי גזא דרחמנא איתא. "

די"ל לרבי יוחנן, דודאי לענין סילוק הבעלים, עדיף כסף ממשיכה, ולזה אין צריך כלל לימוד אף לא מהקדש, אולם לאחר שהסתלק ההקדש, כבר אין את הסברא דכל היכא דאיתא, בי גזא דרחמנא איתיה, כיון שההקדש הסתלק, ולמה לא יקנה הקונה במשיכה. ומזה הוכיחו דכסף קונה דבר תורה (ועיין באו"ש מכירה ג, ג, ובבאר יצחק לגרי"א, חיור"ד סי' כח ענף ג. )

ב. בתורת קנין או מדין שוויות

ידועה מחלוקת האחרונים אם קנין כסף הינו תורת קנין, וכמו שעושים מעשה קנין בסודר, כן עושים בכסף, או שהוא בתורת שוויות ופרעון, שמה שנותן בתמורה לנמכר וכתשלום עבורו, הוא הקנין הקונה. ולכאורה נפק"מ לנדו"ד, שאם נאמר שכסף הוי מעשה קנין כמו קנין סודר, לא שייך לכאורה שיועיל קנין כסף שנעשה דרך העברה בנקאית, דאין כאן מעשה קנין דומיא דסודר וככל מעשה קנין, בגוף החפץ או דרך סודר. אולם אם קנין כסף הוא שוויות ותחילת פרעון, נראה דאף אם פרע לו באמצעות העברה בקאית, יועיל מדין קנין כסף. [עוד נפק"מ, עיין בשו"מ, תנינא ח"א סי' סה, אם התבטל המקח אח"כ מחמת שלא השלים דמיו, דאם מתורת שוויות, קנה כנגד מעותיו, משא"כ אם הוא בתורת קנין, כיון שהתבטל המקח, בטל כל הקנין ולא מחלקים הקנין לחצאין. ]

הסמ"ע קצ, א כתב דכיון דילפינן משדה עפרון, ובשדה עפרון נתן אברהם אבינו את הכסף כדמי שוויות, ממילא מה שנלמד משם שכסף קונה כאשר נותן את הכסף כפרעון, ואינו קונה שנותן בתורת קנין כסודר, דזה לא נלמד משדה עפרון, וז"ל הסמ"ע:

"ואיירי דוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה, או לא עייל ונפק אזוזי, ועל דרך שנתבאר בסימן זה בסעיף י', וקיצר כאן וסמך אמ"ש אחר זה, או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה. אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח, אלא שנותן לו פרוטה, שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה, זה לקנות וזה למכור, ושאין אחד יכול לחזור בו, דומיא דקנין שטר וחזקה וקנין סודר, דזה אינו, דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון, וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה".

דמהות קנין הכסף, שנותן מקצת הפרעון, וקונה הקרקע או המטלטלין דבר תורה בנתינה זו. וכן הבהיר בפירושו על הטור(פרישה קצ, ב. )

והט"ז שם (קצ, ב) הקשה על הסמ"ע, דהרמ"א קצ, י כתב דקונה שלא נתן למוכר

מעות בתורת פרעון אלא בתורת ערבות, ושניהם הסכימו שכסף הערבון יקנה, קנה אף שלא נתן בתורת פרעון, וז"ל הרמ"א שם : "וכל זה שנתן לו מקצת הדמים בתורת פרעון, אבל לא נתן לו אלא בערבון בעלמא, אפילו לא נפיק ועייל אזוזי, לאקנה רק נגד מעותיו (הכל בטור), אלא אם פירש שיקנה נגד הכל". מבואר שכסף קונה אף אם לא נתן בתורת פרעון. עוד הקשה הט"ז, דגם קנין אשה בכסף נלמד מעפרון :

"וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד, ולא בתורת שיווי מה שהיא שוה".

דכסף באשה הוא תורת קנין, ולא חלק מפרעון שוויות המקח. ובאבנמ"ל כט, ב הביא את דברי התוס' רי"ד ריש קדושין (ג, א) שהקשה, שאם יתן איש לאשה סודר שיש בו שוה פרוטה, אף שנתנו לה בתורת חליפין, מדוע אינה מקודשת בשוה פרוטה שבסודר, דכיון שיש בסודר ג על ג והיא רשאית לעושקו, תתקדש בסודר בתורת שוה כסף. ותירץ הרי"ד שאה"נ, שאם התרצית להתקדש לו בסודר, אף שהזכיר לה שם חליפין, מקודשת;

"ומיירי שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנה לה עכשיו, אלא התפיסה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה, והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן, בכי ה"ג ודאי אינה מקודשת, כיון שאינה נתרצית לקדש אלא במנה ומנה אין כאן ".

ומהרי"ט שם בחידושיו לקדושין (ג, א) הקשה, מה החילוק אם התרצתה להתקדש לו בזה הסודר, אף שהזכיר לה שם חליפין, מקודשת כדי שויו, ואם לא נתרצית אלא שיתן לה מנה והתפיסה את הסודר שתתקדש על ידה שלא תוכל לחזור בה, דהו"ל כהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר, דקיי"ל (קדושין ח, א) דמקודשת וישלים, דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינה יכולה לחזור בה, ונמצא שעיקר הקידושין בדינר שנתן לה, והוא הדין בזה תתקדש בסודר, עיי"ש. וכתב האבנמ"ל לבאר את התוס' רי"ד לפי מש"כ הסמ"ע, דלא מהני קנין כסף אלא כשנותן בתורת שוויות, משא"כ כשנותן לקנין, וגם באשה שייך שוויות, והוכיח כן מדברי הרא"ש (ב"מ א, מח), עיי"ש (והוכחה זו הביא גם באמרי בינה, קנינים א, ועיין עוד במהרש"ם בתש' ח"ד סי' פו) שהביא מראשונים נוספים ראיה שבאשה מתקדשת בפרוטה בתורת שווי. והגרא"ז אבן האזל מכירה א, ד חלק על ראית האבנמ"ל, וכתב דאדרבא, מהרא"ש מוכח דבקדושין אינו כסף שווי. והסיק הגרא"ז דכסף מכירה וכסף קדושין הם שני ענינים, כסף מכירה כסף שווי, וכסף קדושין הוא כסף קנין, עיי"ש). וכשמקדש האשה בחליפין שוה פרוטה, יש כאן חליפין של האשה תמורת שווי הסודר, משא"כ בחליפין שהוא לקנין שמוכר לו שדה במנה ואינו נותן המנה רק שנותן הסודר לקנין, דבזה אין הסודר בתורת שוויות, שאינו מנכה שווי הסודר מדמי הפרעון, אין בסודר תורת כסף אלא תורת חליפין :

"דהא המכר היה בעד מנה, ואינו מנכה מן המנה מה ששוה הסודר, ואין הסודר אלא לקנין, וא"כ אין בו משום לתא דכסף, דהא כסף אינו קונה אלא כשנותנו לפרעון או לתחלת פרעון. "

ובאמרי בינה (קנינים א) הקשה, דבקדושין כו, א נלמד קנין כסף משדות בכסף יקנו. ובתוס' שם (ד"ה אמר) כתבו דלא ילפינן משדה עפרון, דבשדה עפרון אפשר דהנימילי מעכו"ם, ועיי"ש מה שנו"נ בזה. וע"ע במנחת חינוך (מצוה מג ד"ה והנלענ"ד. )

ובאבנמ"ל הביא ראיות לדעת הסמ"ע דכסף מהני מדין שוויות, מדברי רש"י בכורות יג, א, על הא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות, דלומדים הדיוט מהקדש מדכתיב; ונתן הכסף וקם לו, והפסוק מדבר בכסף חילול מעשר שני, והוא ודאי חילול משווי המעשר. עוד הביא מהשטמ"ק ב"מ מז, ב, בטעמא דר' יוחנן משום דרוב קנינים בכסף, כדכתיב אוכל בכסף תשבירני, והיינו כסף שוויות. וכן בעבד עברי דנקנה בכסף (קידושין יד, ב), ונלמד מאמה העבריה דנקנית בכסף, מדכתיב; והפדה, מלמד שמגרעת פדיונה. ופי' ר"ת, דכשם שקונה עצמה בכסף, כך נקנית בכסף, וכיון דכסף שקונה עצמה ודאי כסף שוויות, דגרעון כסף לפי השנים, וא"כ הוא הדין כסףקנין :

 "ולכן נראה עיקר כדברי הסמ"ע, דכסף שקונה היינו היכא דנותן לפרעון או לתחלת פרעון, בזה הוא דקונה".

וכן נראה מהעונג יו"ט (סי' קנג ד"ה ובב"מ. )

ובב"מ מח, ב, על הא דפליגי בנותן לו הקונה ערבון תמורת המקח ואומר ערבוני יקון, אם קנה כולו או רק כנגד הערבון ; אמר רבן שמעון בן גמליאל, במהדברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוזופרע לו מהם חמש מאות זוז, קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים.

ופרש"י שם, בזמן שאמר לו ערבוני יקון ;

"יקנה, שלא נתנה לו בתורת תחילת פירעון והשאר עליו מלוה, אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל, והא לאו מלתא היא. "

ואם כסף בתורת קנין, מדוע לא יועיל שיקנה הכל, ומוכח דכסף קונה רק אם נתן לו בתורת תחילת פרעון. וראיה זו ראיתי לגר"א וולקין בחושן אהרן קצ, א והגרא"ז (אבן האזל מכירה א, ד). והגרא"ז כתב דתוס' (ד"ה בזמן ) חולקים על רש"י, דהתוס' הקשו שם, דערבוני יקון עדיף מנתן לו בתורת פרעון דקנה הכל, כיון שפיר שבהדיא שיקנה הכל. והיינו, שאף שלא נתן לו בתורת פרעון, מהני מדין קנין כסף, כיון שפירש להדיא. הרי שאם פירש להדיא, מהני מדין קנין כסף, אף שלא נתן לו בתורת פרעון. (וע"ע במהרש"ם ח"ה סי' ג, הראיות שהביא מהראשונים לשיטות הסמ"ע והט"ז. )

והאור שמח  (בחידושיו  לקדושין כז, א) הביא  ראיה לדעת הסמ"ע, מקונה י' שדות בעשר מדינות, ודוקא כשנתן לו דמי כולם, אבל לא נתן לו דמי כולם, לאקנה אלא כנגד מעותיו. והגירסא בתוספתא (כתובות ב, ג): יפה כח חזקה [מכח כסף ושטר], שבחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, אבל אם לא נתן אלא דמי אחת מהן או שלא כתב לו אלא על אחת מהן, לא קנה אלא אותו שמכר לו בלבד. ופירש האו"ש, דבזה חזקה עדיפה, שבחזקה בשדה זו יכול לקנות כל השדות אפילו בעשר מדינות, משא"כ כשקונה בכסף, צריך ליתן דמי כולן, דאם קונה בשטר, צריך ליכתוב לו כל השדות, ואם לא נתן לו כסף רק עבור שדה אחת, או לא כתב בשטר רק שדה אחת, לא קנה רק מה שכתב לו או נתן עבורה כסף:

"נמצא עלה בידינו, שדברי הכהן הגדול בעל הסמ"ע (קצ, א) מוכרחים, דהא דקרקע נקנה בכסף בפרוטה, היינו כסף שווי, ובשזקף עליו במלוה השאר, או כשכל המקח אינו אלא בפרוטה ואין כאן כסף קנין לומר שאינו לפרעון כלל, רק לקנין, לכן בעינן שיתן פרוטה לכל שדה, היינו אם דמים שלהן יותר, רק כעת נותן לו מדמים שנתחייב עבור שדה זו פרוטה והשאר זוקף עליו במלוה, א"כ לא קנה רק אותה שדה שנתן עבורה הפרוטה מדמיו, אבל אם תאמר דהוה כסף קנין, בפרוטה אחת יקנה כולם. "

ומה שהביא הסמ"ע שקנין כסף נלמד משדה עפרון, כבר הקשו האחרונים, דבקדושין כו, א נלמד משדות בכסף יקנו (ירמיהו לב, מד). הב"ח (חו"מ קצ, א) הביא מקור לקנין כסף, משדות בכסף יקנו, וכסף זה הוא כסף קנין, ואינו בדוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע נקנית בו, כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו. וכן הקשה בנתיבות קצ, ב, והביא מהפרישה קצ, ב דמה שאין כסף קונה בפחות משוה פרוטה, את זה לומדים מאשה, ואשה משדה עפרון, והכסף דשדה עפרון היה דמי שוויו של השדה. והנתיבות השיגו, דפחות משוה פרוטה לא נקרא כסף, וא"כ לומדים משדות בכסף יקנו, דדוקא כסף, ופחות משוה פרוטה אינו כסף, ואין צריך ללמוד משדה עפרון. עוד הקשה, דהרי גם בנותן הכסף ע"מ להחזיר מהני:

"וצריך לומר בדוחק דגם פרעון ע"מ להחזיר חשיב פרעון, וזה דוחק. לכן העיקר כהט"ז דאפילו נותן לו הכסף רק כדי לקנות השדה קונה".

מבואר דהנתיבות ס"ל כדעת הט"ז, דמהני אף אם נותן כסף שאינו חלק מהפרעון. וכך היא דעת המנ"ח (ריש מצוה שלו), דקנין כסף לא נלמד משדה עפרון אלא משדות בכסף יקנו, וציין לגמ' קדושין כו, או לתוס' שם, ומשמעות כסף דוקא פרוטה ולא פחות משוה פרוטה, כמשמעות כסף בכל התורה. וכן הוא באמרי בינה (קנינים א), וכן הקשה בחלקת יואב (חחו"מ סי'יח). ועיין בתש' רבי שלמה אייגר (חחו"מ סי' י ד"ה הן ) שדעת הסמ"ע דעת יחידאה, וראיות הט"ז נכונות וחזקות, ואין עליהן תשובה.

ועיין בשו"מ (תליתאה ח"א סי' שנד) שהביא ראיה לדעת הט"ז, מקידושין ה, א דרב הונא סובר דחופה קונה מק"ו, ומה כסף שאינו גומר קונה, חופה שגומרת אינה בדין שתקנה. ואם כדעת הסמ"ע שכסף מהני מדין שוויות, מה הדמיון בין חופה לכסף, דחופה לא שייך בה שוויות רק קנין, וא"כ מה ענין כסף לחופה שתלמד בק"ו, דכסף הוא מדין שוויות, משא"כ חופה. ומוכח מזה דרב הונא ס"ל דכסף מהני מתורת קנין, ולכן גם בחופה שייך קנין. ושם בהמשך הגמ', ומנין שאף בשטר, ודין הוא, ומה כסף שאינו מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס, וקשה, דשאני כסף ששייך בו שוויות, משא"כ שטר דמהני אף אם אינו שוה פרוטה, ומה ענינו לכסף, ומוכח שכסף מתורת קנין. עוד הביא ראיה מכל חייבי לאוין שמתקדשין בכסף, דבחייבי לאוין לא שייך שוויות, דהא אסורה עליו, ואינו רק קנין איסור שצריכה גט בקידושין לבד, וא"כ לא שייך שם ענין שוויות, ומתקדשת בתורת קנין. ועיין בקוב"ש קדושין סי' יב מש"כ בזה.

ולכאורה למש"כ לעיל, אם מהני קנין כסף באמצעות העברה בנקאית, באנו למחלוקת האחרונים הנ"ל אם הוי קנין כסף בתורת שוויות או קנין, דאם הוי בתורת שוויות, לכאורה מה שנכנס לחשבון הבנק בתורת פרעון, יכול להחשב כקנין כסף, וכמראה מקום היכן להניח את הכסף, משא"כ אם הוי בתורת קנין, לא מהני מה שהעביר כסף לבנק, אא"כ יתן לאחר שיזכה לו או בתורת ערב וכיוצב"ז. עוד נראה, דלשיטות דמהני מדין קנין כסף, מדרבנן אינו קונה, אולם אם אינו קנין כסף, אפשר דחשיב כה"ג סיטומתא, ויועיל הקנין אף מדרבנן.

ג. קנין כסף כשנותן שוה כסף

ואפשר שמה שנותן לו באמצעות העברה בנקאית, אינו נחשב ככסף אלא שוה כסף. ובזה נחלקו האחרונים אם בטלו קנין כסף וקונה רק במשיכה, כדין קנין כסף,

או דבשוה כסף לא גזרו שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה, וקונה מדין קנין כסף. הנתיבות רג, א כתב, דאף בהחליף שור בפרה בתורת דמים ולא הקפיד בשומתן לא קנה, דכל שהוא בתורת דמים לא קנה:

"וגם אין לומר דקונה בכה"ג מטעם דלא שייך נשרפו חיטיך, דהא אם לא יקנה יאמר הלוקח נשרפו החיטין שמשכתי, דזה אינו, דלא פלוג רבנן, וכל שנותן בתורת דמים לא קנה".

הרי דאף בשוה כסף אינו קונה דומיא דכסף. אמנם בפנ"י (ב"מ מה, ב ד"ה אמנם כן ) מבואר, דבחליפין שוה בשוה, יכול גם הלוקח לומר נשרף חליפי החיטין בעליה, ומתוך דבריו נראה דבשוה כסף ככלל לא נאמר דין זה שבטלו קנין כסף במטלטלין, וכל שהוא מדין שוה כסף, קונה מהתורה ומדרבנן :

"ונהי דבמעות ממש קמו רבנן אמילתיה ובטלוהו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה, אפ"ה בחליפין כה"ג שהיא מדין שוה כסף לא שייך האי טעמא לבטל זה הקנין, דאם כן כ"ש שיאמר בעל החמור שמשך כבר את הפרה נשרפה הפרה שלך בעליה".

וכן הוא בפנ"י (מו, א ד"ה מכל):

 "דחליפין דשוה בשוה כסף נינהו וקונה מדאורייתא ככסף, ונהי דחכמים בטלו קנין הכסף כדי שלא יאמרכו', אבל בשוה כסף דלא שייך הך טעמא אוקמוה אדאורייתא".

וכדברי הפנ"י נמצא בחושן אהרן קצח, א, דאם הקנין היה בשוה כסף, קונה קנין גמור אף לדידן, ועיי"ש מה שהביא ראיה מרש"י ב"מ מז, ב (ד"ה כיצד). והמקנה (קדושין כח, א ד"ה ומ"ש)כתב לחלוק על הפנ"י, עיי"ש. גם בחלקת יואב (חחו"מ סי' יז) כתב להקשות על הפנ"י, וכתב דלא פלוג חכמים בתקנתם. וכן נראה לכאורה גם דעת הגר"ח (מעשר שני ח, ז. ) ומ"מ דעת כמעט כל הפוסקים דאין לחלק בין שוה כסף לכסף, ואינו קונה מדרבנן בשוה כסף מטלטלין.

עוד אפשר שדין העברה בנקאית אין דינה אלא כהתחייבות בשטר, שאינו כסף ממש. המחנ"א (קנין מעות סי' ה) דן במי שקנה מחבירו חפץ, וכתב לו שטר חובו מסרו ביד המוכר, או שקנו מידו שהוא מתחייב דמי החפץ למוכר, והביא מרב האי גאון בספר המקח בשם הגאון, דקנה קנין גמור, ורב האי גאון לא הכריע בזה. והביא מהראנ"ח (סי' קטז) דלא מהני, וכמו שמצאנו בפדיון הבן דלא מהני אלא לכשיתן הדמים. וכתב עליו המחנ"א דאין משם ראיה, דבפדיון הבן בפירוש מיעטה תורה שאין פודין בשטרות, וכמו כן אין פודין בשעבוד שנתחייב, משא"כ במקח וממכר אם יתן למוכר שטר חוב דאחרים בעד המקח קונה, דכל טעם שט"ח דאחרים דלא מהני הוא מפני שלא סמכא דעתיה, אולם כשכותב לו שטר חוב על עצמו דלא שייך לטעם דלא סמכא דעתיה, קונה מדין קנין כסף, ועדיף מקנין כסף, דכסף אינו קונה אלא למי שפרע, משא"כ בשט"ח על עצמו קונה קנין גמור, דלא שייך בזה שיאמר לו נשרפו חטיך, דכיון דהמוכר לא קיבל הדמים, טרח ומציל מהדליקה, פן יסרב הלוקח ליתן לו הדמים. וכמש"כ התוס' (ב"מ מו, א ד"ה ש"מ), דבקנין סודר דשכיח ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך, דכיון דלא קבל המוכר המעות, טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות. ועיי"ש עוד ראיות שהביא דהחיוב שמחייב עצמו לחבירו בעד המקח דינו כנתינת כסף. ולכאורה בהעברה בנקאית שאינו יכול למשוך חזרה את הכסף אלא עד לשלשה ימי עסקים, עדיין יש חשש זה, ומ"מ לא גרע מקנין כסף ומהני לענין מי שפרע.

ובנתיבות רד, א חלק עליו, דלפי דברי המחנ"א מדוע הכסף אינו קונה את הזהב, דבמעות לא שייך נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' (ב"מ מג, א ד"ה מאי), וכן בקנין סודר אם כבר נתן המעות, לא יקנה, דבזה יהיה חשש של נשרפו חיטיך:

"אלא ודאי דלא פלוג רבנן, וכל ששם קנין מעות עליו לא קנה, וכל ששם שאר קנינים עליו, אף דלפעמים שייך גביה החשש דנשרפו חיטיך, מ"מ כיון שברוב קנין זה לאשייך החשש, לא פלוג רבנן. וכן כתב הסמ"ע בהדיא בסימן רג, טו, וכיוצא בזה כתב השטמ"ק (ב"מ מז, ב ד"ה וז"ל הריטב"א), עיי"ש. והכי נמי שט"ח ודאי קנין מעות שמו ולא קנה ולא פלוג רבנן, וק"ו הוא מנתן לו מקצת מעות, דכשנתן לו שט"ח אפשר לומר דהוי כאילו נתן לו כל המעות, דהא יכול למכור השט"ח לאחר ולקבל מעותיו כפי שומא. ועיין ש"ך לט, מט דמשמע דלא קנה".

ואף לנתיבות נראה דמהני כקנין כסף, ורק חלק על מש"כ המחנ"א דעדיף מקנין כסף, אולם על היות השט"ח מועיל כקנין כסף, לקרקע או למטלטלין למי שפרע, בזה לא חלק על המחנ"א. (ועיין בשו"מ תנינא, ח"ד סי' קי, שכתב להקשות על המחנ"א, דשטר שאין גופו ממון וישבו שעבוד ממון, יהיה עדיף מגופו ממון שאינו קונה, ונשאר בצ"ע, עיי"ש. )

ד. בקנינים אחרים שהחפץ עדיין ביד המוכר

וכבר הוזכרו לעיל דברי התוס' דבסודר, אף שהחפץ ביד המוכר, יטרח ויציל מהדליקה, כיון שלא קיבל דמי המכר. תוס' ב"מ מו, א (ד"ה ש"מ), כתבו: "... ובקנין סודר דשכיחא, ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, דכיון דלא קיבל המוכר המעות, טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות". דכל היכא שלא קיבלהמעות, אף שהחפץ ביד המוכר, דלא עשה הלוקח קנין בגוף החפץ, יטרח המוכר ויציל, שמא אם לא יציל לא יקבל מעותיו. וכן הוא ברשב"א (ב"מ מז, ב), שהקשה איך קונים מטלטלין בחליפין, הרי החפץ ביד המוכר:

"י"ל, כיון דהחליפין סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודייני, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנן. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא".

והיינו שאפי' נתן לו גם המעות ואין סיבה שיחוש להציל, מ"מ כיון שרוב קניני סודר הם ללא מעות, לא פלוג חכמים. וכן הדין בקנין אגב. וכן כתב בנימוק"י (ב"מ

של כח, א מעמוה"ר), וכן הוא בריטב"א (ב, מ מז, ב):

"שלא תקנו חכמים אלא כשהכסף והפירות ביד המוכר, שהלוקח האמין בו הכל וסמך כסבור שיטרח ויציל, אבל באידךשלא נתן לו כספו, מן הסתם לא היה לו לסמוך על המוכר ותו לא פלוג רבנן אפי' היכא שנתן לו כספו. "

וכן מצאנו בנו"כ, עיין בסמ"ע קצח, ז, שאף הוסיף, דמזה  שמועיל קנין סיטומתא במטלטלין ולא גזרו כמו בכסף, הוא הטעם האמור בסודר, דכיון שלא קיבל מעות, טרח ומציל. ועיין בנתיבות קצח, ד, דבסיטומתא ובקנין סודר, כיון דבדר"כ אינו נותן מעות, לא פלוג חכמים, וקונה אף בנתן מעות וקנה בסודר. ואם קונה בקנין כסף ונתן רק מקצת מעות, אף דלכאורה לא שייך בזה נשרפו חיטיך, לא קנה רק למי שפרע, דכיון שעקרו קנין כסף, לא מהני אף אם הטעם של נשרפו חיטיך לא שייך. וע"ע בנתיבות רד, א. ולכאורה מהסמ"ע הנ"ל נראה דבלא קיבל כל המעות, מהני קנין כסף. וכן נראה להדיא בדברי הסמ"ע רא, ד, דלא חששו בסיטומתא שיאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה; "דלא חשו לזה אלא במקום שכבר קיבל המוכר כל דמי שוויו של המכר". ומבואר לכאורה דאם לא קיבל כל דמי המכר, קונה בקנין כסף. אך נראה דזה אינו, דכוונת הסמ"ע דדוקא בקנין כסף דבדר"כ מקבל כל הכסף, חשו שיאמר לו נשרפו חיטיך, וממילא לא פלוג במקרה שנותן רק מקצת כסף. משא"כ בסודר וכיוצ"ב, שאין נותנים בדר"כ כל הכסף, ממילא לא עקרו קנינם במטלטלין. ואח"כ מצאתי כן להדיא ברע"א (קמא סי' קלד):

 "ומה"ט נלענ"ד דמ"ש הסמ"ע (סי'רא) דלא חיישינן לזה אלא במקום שכבר קבל כל המעות וכו', משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות. ולענ"ד אינו כן, דקנין מעות בכל מקום לא מהני, כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה, רק בקנין סודר דאין דרך ליתן המעות, מש"ה אף בנתן המעות כבר קנה".

והגאון האור שמח (חדושי רבי מאיר שמחה, ב"מ מו, ב) כתב, דאם נתן מקצת מעות, מה שכנגד המעות שנתן לא קנה, שהרי שייך על המקצת שיאמר לו נשרפו חיטיך, ממילא גם המוכר לא זוכה במקצת מעות אלו, כיון שהלוקח לא קנה, עיי"ש. ועיין בדברי חיים (מכירה כא), דכיון דבאגב קונה אף בלא מעות, המעות לא מגרעים להפסיד הקנין מחשש נשרפו חיטיך. וע"ע בדבר אברהם ח"א ג, ב, בענין לא פלוג בגזירת חכמים זו.

והנה לענין סיטומתא, כאשר קונה בכסף במקום שנוהגים לקנות בכסף, שיועיל מדין סיטומתא. המחבר בשו"ע חו"מ רא, ב, פסק וז"ל:

"וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר... וכן כל כיוצא בזה".

(ולכאורה אפשרות להראות מקורו לתוס' ב"מ מו, א ד"ה ש"מ, הנ"ל). והובאו דברי הסמ"ע שם ס"ק ד, דלא חשו לנשרפו חיטיך, כיון שלא קיבל המוכר כל דמי ממכרו. ועיין לעיל. ומזה יוצא, שאם כיון לקנות בקנין שנהגו הסוחרים לקנות ובאופן שנהגו, קנה המטלטלין, ואף בנותן כסף. אולם לכאורה כאשר נותן את כל דמי המכר ונראה שמתכוין לקנות בכסף, אף שנהגו הסוחרים לקנות בכה"ג, כיון דבזה שייך החשש שיאמר נשרפו חיטיך, ודוקא בפרוטה שנהגו הסוחרים כקנין למנהגם שיהיה בתורת קנין, אבל כסף שהוא בא בתורת תשלום, אף אם נהגו הסוחרים, לכאורה למש"כ הסמ"ע, לא יועיל מדין סיטומתא. ומה שחלק עליו החת"ס בתש' (חחו"מ סי' צט סד"ה ועדיין ), היינו בקונה בסיטומתא ונותן כל המעות, אבל כשהמעות עצמם הם הסיטומתא, לכאורה בזה נראה שכולם יודו שלא יועיל. דמש"כ בשו"ע דמהני סיטומתא כשנותן הקונה פרוטה למוכר, היינו באופן שנותן לו בתורת קנין, וידוע שזה דרך הסוחרים שדוקא נותן לו פרוטה, כך נהגו לקיים המקח, וכמו בסימן בחבית וכיוצ"ב. אבל אם מעביר לו את התשלום עבור המטלטל, הגם שהסוחרים נוהגים שבדמי קדימה נקנה המקח, לא יצא מכלל קנין כסף שהפקיעו חז"ל במטלטלין. ואף לסוברים שקנין כסף הוא תורת קנין, מ"מ מיירי השו"ע שנותן לו באופן שהסוחרים נהגו ולא באופן של דין קנין כסף. ואם שניהם שוים, היינו שמתכוין לקנות דוקא כיון שהסוחרים נהגו כך לקנות. אולם בנדו"ד נראה דלא יצא מכלל קנין כסף שהפקיעו חכמים. ויסוד לדין נמצא בנתיבות רד, א, דכל ששם קנין מעות עליו לא קנה, וכל ששם שאר קנינים עליו, אף דלפעמים שייך גביה החשש דנשרפו חיטיך, מ"מ כיון שברוב קנין זה לאשייך החשש, לא פלוג חכמים.

וכיוצא בזה ראיתי בתש' מהר"מ שיק (חחו"מ סי' מא):

 "ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין סיטומתא, דיש אומרים דמעות האידנא סיטומתא, ואם קונה בדבר שאינו ברשותו. הנה מי שאומר דמעות קונה מצד סיטומתא, לא אמר כלום ולא שמעתי דבר זה מעולם. ומה דאיתא בשו"ע סי' רא פרוטה לסיטומתא, כבר ביאר בשטמ"ק ב"מ פ' איזהו נשך, דהיינו דלא סגיא ולית לה צורתא, ונותנין זה בתורת קנין סודר".

מבואר שאם נותן כסף בתורת תשלום, ודאי שייך טעם הפקעת חכמים, ומכלל קנין כסף לא יצא, אף אם נהגו הסוחרים דממילא נקנו לו אחרי ששילם. דנראה דהסוחרים נהגו בכסף ששייך לקונה אחר התשלום, אך אינו בתורת קנין בהל' קנינים. מה עוד דאף הסוחרים לא נהגו ששייך לקונה, שהרי כל עוד לא סיפק את הסחורה, הינה באחריות המוכר, ומזה נלמד שאינו קונה את המטלטלין כל עוד לא הגיעו לידו, ורק קונה אותם לענין יוקרא וזולא. ואף אם נאמר שקונה אותם הקונה, ורק הם באחריות המוכר כדין שומר, וחייב אף באונסין, מ"מ נראה שאינו בתורת קנין. ועיין מה שכתבתי בח"ט סי' יז. ובכל אופן כשנותן בתורת תשלום עבור הסחורה, אף אם נהגו הסוחרים לקנות בכה"ג, מכלל קנין כסף לא יצא, והפקעת חכמים חלה גם על זה.

וכן מצאתי באולם המשפט (רא, ב), דאם נתן כל דמי המכר, לא מהני המנהג שיקנה במעות:

"וכן נראה, דכיון דמעות היה קנין תורה ועקרוהו חכמים, ודאי כל שנהגו לעקור תקנות חכמים, לאו מנהגא הוא. ואף למה שכתב הרב לעיל סי' קצח, דהתנו לקנות בקנין מעות קונה, היינו דוקא בידע הלוקח ומחל וכמו שכתבתי שם, אבל לעשותו קנין גמור ומנהג אף בלא ידע לוקח, זה לאו כל כמיניה ומנהג טעות הוא, וכן נכון".

ונראה דהוא הדין אף בשילם חלק מהתשלום, כאשר ניכר שהדבר נעשה בתורת פרעון. וכן נמצא בדברי הגרע"א (קמא, סי' קלד), דמש"כ הסמ"ע (רא, ד) דלא חיישינן אם נותן פרוטה בתורת סיטומתא, כיון שלא נתן כל המעות, ומשמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות בתורת סיטומתא:

"ולענ"ד אינו כן, דקנין מעות בכל מקום לא מהני, כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה, רק בקנין סודר דאין דרך ליתן המעות, מש"ה אף בנתן המעות כבר קנה".

ונראה מהקשר דברי הגרע"א, דאף בסיטומתא ככל שנתן מעות בתורת פרעון, הוי כקנין כסף, ורק בנתן פרוטה כמנהג הסוחרים בתורת קנין סיטומתא ודומיא דסודר וכרושם על החבית, מהני מדין סיטומתא. ועיין בחושן אהרן לגר"א וולקין, רא, א, מש"כ באריכות בזה.

אלא שבתש' בשמים ראש (סי' רסג), כתב וז"ל:

"אודות המנהג בעירכם לקנות במעות, ורצית לומר שאין זה כמו סיטומתא דקניא, דכל המנהגים אינם באים לעקור תקנת חכמים להדיא, אבל זה לעקור בא. ותדע, דמן התורה הוי קני, ועקרו חכמים ואמרו דלא לקני, שהמוכר יתן אל ליבו, ומי עדיף האי מנהגא מדין תורה, עד כאן דבריך. ותקשי לך בהיפוך, דהא מנהג עוקר דבר תורה, ולמה לא יעקור תקנת חכמים, אלא דאידי ואידי דינא נינהו, דחכמים הנהיגו באופן אחר לטובתן, דיכולים אפי' ע"י מנהגים לשנות הקנינים, ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, וכל תנאי ממון שהתקינו אנשי העיר והתנו ביניהם כך, כל לוקח או מוכר או נותן, סתמא אדעתיה יהיב וסמכאדעתיה דאדעתא דמנהגא עביד, וכיון דנהגו עכשיו באופן אחר והחזירו עטרה ליושנה לעשות כדין תורה, למה יגרע".

ומבואר דאם מנהג הסוחרים לקנות בכסף, מהני אף שעקרו קנין כסף, יועיל מדין סיטומתא. וכך נמצא גם בדברי מהרש"ם (משפט שלום רא, ב):

"ובמדינתנו נ"ל שרוב הסוחרים מקיימים המקח לתת סחורה כנגד הדראן שנתן, וכן אם שילם לו כל המעות, אין פוצה פה לשנות, וא"כ מהני מטעם סיטומתא. וכן הסכים הגאבד"ק לבוב בתש' כת"י".

ומבואר מזה דכל שנהגו הסוחרים לקנות בכסף, ואף שנותן כל הכסף בפרעון, אם כך נהגו הסוחרים, מהני מדין סיטומתא.

אלא שבנדו"ד יש להסתפק יותר, דהרי אפשר שכל ההעברה הבנקאית אין לה דין של קנין כסף, וכנ"ל, ולכן אין העברה בנקאית בכלל תקנת חכמים שהפקיעו קנין כסף, אף שלכאורה טעם ההפקעה שייך אף בזה, מ"מ הפקיעו רק מה שמוגדר קנין כסף, ואם אין כאן קנין כסף, אף שהעביר את כל הכסף כפרעון, יועיל מדין סיטומתא, דכל מה שהתבאר דלא מהני מדין סיטומתא הוא דוקא במקום שהיה כאן קנין כסף עם סיטומתא, אולם אם יש כאן רק סיטומתא, דלאחד הצדדים הנ"ל בהעברה בנקאית אין קנין כסף, יועיל לכ"ע מדין סיטומתא. אך עדיין צ"ע, כשסיטומתא היאכמו קנין כסף ממש, ושייך בה תקנת חכמים.

ה. ספק אם הכסף מהני

ולפ"ז באנו למחלוקת אם מועיל כסף, כשנותן בתורת פרעון ונהגו הסוחרים לקנות באופן זה, מדין סיטומתא. כמו כן יש להסתפק אם אכן קונה כשמשלם דמים והמוכר אחראי לחפץ מדין שומר, או שכלל אין מכירה עד שמגיע לרשותו, דהרי אפי' יהיה למוכר אונס גמור, יהיה חייב לספק המטלטלין לקונה, ומזה לכאורה ראיה שאין כסף קונה לפי מנהג הסוחרים.

ולענין עצם השאלה אם יש ספק אם קונה הכסף או לא, ואם גזירת חכמים שמא יאמר המוכר נשרפו חיטיך, חלה בכגון מקרה מסוים, נראה דקיי"ל בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם המוכר מוחזק, כבנדו"ד, יעמוד החפץ ברשותו. אלא שבשו"מ (תנינא, ח"ג סי' קכז) מבואר דבספק המטלטלין בחזקת הלוקח. השו"מ יצא לחדש, שאם בנים יקנו מטלטלין וימשכו אותו לבית אביהם, אף שאינו נקנה להם, לא שייך בזה תקנת חכמים, דבודאי טרחי ומצילו בשביל אביהם ;

"מכל מקום לפענ"ד באמת הוא כן, ולו יהא דאינו רק ספק, הא כל ספק בתקנה הדרינן לדינא דמן התורה מעות קונות, ורק דחז"ל עקרו מחמת התקנה, ובכה"ג דיש לומר דלא שייך התקנה, שוב הדרן לדינא".

מבואר שכיון דהוי ספק בתקנת חכמים, מעמידים על דין תורה וקנה הלוקח.

וכך נמצא גם בפת"ש (חו"מ קצח, ח), לענין הספק אם שכירות מטלטלין נקנית בכסף. הפת"ש הביא מדברי המגיד (גזילה ד, ז), לענין תקנת נגזל, דבעיא דלא איפשיטא בגמ' לענין אם בעה"ב לא היה בביתו, והיו שם שכירו ולקיטו, אם נשבע בעה"ב ונוטל או שהם ישבעו ויטול בעה"ב מהגזלן, ופסק הרמב"ם שאין בזה תקנת גזלן ולא נשבע ונוטל. והסביר המגיד, דהוי ספק בתקנת חכמים, ובמה שלא התקינו בפירוש, אפילו תפס מוציאין מידו. ומזה למד הפת"ש לנדון דידיה, שכירות מטלטלין בכסף, שהוא ספק בתקנה, דמוקמינן בחזקת שוכר ומהני, כיון דדבר תורה מעות קונות, אלא שחז"ל תיקנו דליבעי משיכה, וכיון שיש מחלוקת הפוסקים אם תקנת חז"ל היתה גם בשכירות מטלטלין, מעמידים על דין תורה דמעות קונות ומוציאין מיד המשכיר, דלא אתי ספק תקנה ומוציא מידי ודאי דאורייתא. אולם הביא שם מתש' נאות דשא (סי'צא), דלענין תקנות של חכמי התלמוד לא אמרינן כן, לפי שתקנות של חכמי התלמודין תורה נקרא, וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ושכן כתב בתש' פרח מטה אהרון (ח"א סי' י"א. )

לאמור  לעיל נראה, להעמיד את הארון ספרים בחזקת המוכר, ולא זכה בו הקונה.