בס"ד


מס. סידורי:12864

הסתלקות משותפות

שם בית דין:
דיינים:
הרב בן יעקב צבי יהודה
תקציר:
ראובן ושמעון השקיעו יחד בעסקת קרקע. וסוכם שראובן יטפל בהשבחת הנכס, ולאחר שימכר יתחלקו בריוח בהתאם להסכם. לאחר כשנה הודיע ראובן שרצונו למכור את חלקו ללוי. לוי מתנגד כיון שהשקעתו בעסק היתה על סמך הכרותו את ראובן. ראובן טוען שהוא הביא את הנכס לקראת בנייתו ולוי ג"כ ידוע כאיש עסקים הגון וטוב.
פסק הדין:
אין למנוע מראובן למכור חלקו ללוי
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ראובן שכנע את שמעון להשקיע יחד אתו בעסקת מקרקעין. סוכם ששניהם ישקיעו סכום מסוים, וראובן יטפל בהשבחת הנכס, ולאחר שימכר יתחלקו בריוח בהתאם להסכם. לאחר ששמעון השקיע, וראובן עבד כשנה בקבלת היתרים וכו', הודיע ראובן לשמעון כי בכוונתו למכור את חלקו בעסקה ללוי, שיכנס בנעליו, יעבוד וכו', ואחר זמן יתחלקו בריוחים שמעון ולוי. שמעון מתנגד בטענה שכל מה שהשקיע סכום כהגדול בעסק היה מתוך הכרות עם ראובן ומאחר וסמך עליו, והואיל ולפי ההסכם דובר שלאחר שיבנו ימכר הנכס ויתחלקו בריוחים, אין ראובן יכול להסתלק מהעיסקה ולמכרה ללוי. ראובן טוען כי כבר הביא את העיסקה לקראת בניה, ולמעשה מכאן ואילך לא כדאי לו כלכלית להשאר בעסק, ולוי ידוע כאיש עסקים הגון וטוב, ואין לראובן נפק"מ אם הוא – ראובן – יהיה השותף, או לוי.

א. שותפות שקבעו זמן או סחורה שיש לה זמן ידוע

איתא בב"מ קה, א:

ואמר רבא, הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח (שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות, שימכרוהו ויסחרו במעות עד זמן פלוני, ויחלקו ביניהם ובין בעל הבית כמשפט, ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו – רש"י), ואמר ליה חד לחבריה תא ליפלוג, אי אמר ליה אידך נרווח טפי, דינא הוא דמעכב(עליה עד שיגיע הזמן שקבעו לבעל הבית, שיחזרו לו את שלו, והמותר יחלוקו), ואי אמר ליה הב לי פלגא דרווחא, אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד (השתא מפרש ואזיל מאי טעמא אית ליה דניעכב, אי אמר ליה האי פלוג רווחא והקרן נתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן, מצי אמר ליה אידך, רווחא לקרנא משתעבד, שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד, וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן ), ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא, אמר ליה עיסקא להדדי משועבד (ואם נפלוג, שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה, שהרי קבלתי אני להתעסק בה עדאותו הזמן, ואם אפסיד, שמא חלק השני ישתכר וימלא חסרון, ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה), ואי אמר ליה נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטי לךפסידא דרינא בהדך, אמר ליה לא מזלא דבי תרי עדיף.

והרי"ף (ב"מ סג, א מעמוה"ר) כתב, דכל דברי רבא הוא באופן שיודעים שאם ימשיכו בשותפות תרויח העיסקא, שכך הוא דרך העולם, כמו במי שקונה סחורה בשותפות, שיכול לעכב שלא ימכרו את הסחורה אלא בזמן שהיא נמכרת במחיר טוב, ולא למכור מיד במחיר נמוך יותר. אולם אם אין ידוע על ריוח בעיסקא אם ישארו שותפים, גם רבא מודה שאין יכול לעכב על שותפו להשאר עמו בשותפות, וז"ל הרי"ף:

"אשכחן למקצת רבוותא דכתבי דהא דרבא ליתא, דא"כ אין לדבר סוף. והאי מימרא לאו דאסמכתא הוא, דלא אפשר לדחויי מימרא דליכא עליה פלוגתא בלא ראיה. ועוד, דלא אמר רבא דאית ליה למימר הכי אלא היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא, דאי שביק ליה לקמיה מיתוסיף ביה רווחא, אבל היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לההוא עיסקא לקמיה לא מיתוסיף ביה מידי, לא קאמר רבא הכי, וכ"ש היכא דאי מעכב ליה חיישינן לפסידא. הילכך איתא להא דרבא. וגרסינן בפרק כל הגט (גיטין לא, ב); תניא ר' יהודה אומר, בג' פרקים מוכרין את התבואה, לפני הזרע ובשעת הזרע, ובפרוס הפסח. ובג' פרקים מוכרין את היין, בפרוס הפסח, ובפרוס העצרת, ובפרוס החג. ושמן מעצרת ואילך. למאי הלכתא. אמר רבא ואיתימא רב פפא, לשותפי. מיכן ואילך מאי. אמר רבא, כל יומא פירקיה. והא רבא הוא מרה דשמעתא הכא והוא מרה דשמעתא התם, דשמעת מינה דלא אמר דשותפא מעכב אשותפיה בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא, אבל לעולם לא קאמר".

וזה לא כדברי רש"י הנ"ל שיכול לעכב עד הזמן שקבעו עם נותן העיסקא, והכל בטענת שמא. ולשיטת הרי"ף, יכול לעכב דוקא באופן שיש ממש בטענתו בדבר הפסד בחלוקת השותפות קודם הזמן, כגון מכירה של יין לפני זמן שבו הכל קונים ומחירו עולה.

אלא שבנימוק"י (ב"מ סג, א מעמוה"ר) מבואר שמר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי, או שקבעו זמן, או שלא קבעו זמן אבל יש זמן ידוע למכירת הסחורה, והוא הדין והוא הטעם בשניהם. כך נראה לפרש מש"כ הנימוק"י בתחילה דדינא הוא דמעכב: "עד שיגיע זמן שקבעו לבעה"ב שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו", ואח"כ הביא פרוש הרי"ף, שמעכב עד לזמן הידוע למכירת הסחורה. אמנם מדברי הרא"ש (ב"מ ט, ט) מבואר דרש"י והרי"ף נחלקו בפרוש הסוגיא, דרש"י ס"ל דמיירי בקבעו זמן :

"ורב אלפס ז"ל פי' על דרך אחרת, דמיירי בלא קביעות זמן והעכוב הוא לכל סחורה עד זמן מכירתה, ופרש"י כאשר פרשתי והוא הנכון ".

ואפשר דאף הרא"ש לא נחלק אלא בפירוש הגמ', דבגמ' לא מבואר דמיירי בסחורה ידועה, אבל אה"נ הדין אחד. ובזה יש לבאר מה שהקשה בפ"ח (שם אות כ), סתירה מדברי הרא"ש בגיטין (ג, יב) שביאר שם בגמ' כדברי הרי"ף, והביא בשם ר"ח דמיירי בסחורה ידועה:

"ורבינו חננאל פירש, וכן נפקא מינה לכי הא דאמר בריש המקבל (קה, א), הני בי תרי דעבדי עיסקא, ואמר חד לחבריה תא וניפלוג, ואמר אידך נרווח טפי, דינא דמעכב, ועד הזמן הזה יכולין לעכב זה על זה, ובהגיע זמנים הללו ימכרו ויחלוקו". \

דשם בגמ' בגיטין יש לפרש באופן זה, דשם מיירי בזמנים ידועים. ולכן הן פרוש רש"י שקבעו זמן, והן פרוש הרי"ף דמיירי בסחורה שיש לה זמן, שניהם להלכה, ולא נחלקו אלא בפרוש הסוגיא, דבב"מ פירש בקבעו זמן, ובגיטין פירש, כעולה להדיא מהסוגיא, דמיירי בסחורה שיש לה זמן ידוע למכירתה.

וכן מבואר בפרוש הראב"ד, הובא בשטמ"ק (ב"מ קה, א):

"פירשה הרב גאון, שיש זמן ידוע שהוא יפה למכירת העסק, כדתנן בגיטין בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו'. ואני מוסיף על דבריו, ואפילו בזוזי, כגון שקבעו זמן לשותפותם, אם רצה האחד לחלוק בתוך הזמן, השני מעכב עליו".

דבסחורה יש זמן ידוע, ובכסף שמקבלים בעיסקא אין זמן ידוע, וע"כ צ"ל דהסוגיא מיירי בב' האופנים, או בסחורה שיש לה זמן ידוע, או בזוזי שקבעו זמן. ולפ"ז אפשר דבסחורה ידועה וקבעו זמן, הזמן אינו מעלה ולא מוריד, והקובע הוא המועד למכירת הסחורה, עיין להלן בסברת הדין.

ועיין עוד בהגהות מרדכי (ב"מ תכז), לענין שותף שחלק בפני ג', דמשמע דמהני מה שחלק בפני שלשה (עיין ב"מ לא, ב – לב, א). והקשה בהגמ"ר מהסוגיא ב"מ קה, א, דיכול לעכב עליו מלמכור. ותירץ, דההיא דהמקבל מיירי כשלא הגיעה שעת מכר של יין כדינה ותבואה כדינה, משא"כ בנדון דסוף אלו מציאות שהגיעה שעת מכר, ולכן אינו יכול לעכב ויכול לחלוק בפני ג'. והקשה, מדוע כשהגיעה שעת המכר אינו יכול לעכב, יאמר השותף השני מזלא דבי תרי עדיף, ואף אם אינו יכול לעכב מלמכור הסחורה כיון שהגיעה שעת המכר, מ"מ יכול לעכב עליו מלחלוק את הסחורה קודם המכר, דשם בסוף אלו מציאות חלק את הסחורה קודם ולא מכר את הסחורה. ותירץ בהגמ"ר:

"וי"ל, דבפרק המקבל מיירי שנתרצו להשתתף יחד עד זמן אחד אועד שתמכר הסחורה, והתם יכול לעכב עד אותו זמן משום מזלא דבי תרי עדיף, אבל הכא עבר זמן השותפות, ומש"ה אינו יכול לעכב".

ומבואר מדבריו דפרוש הסוגיא הוא באחד משני האופנים : או קבעו זמן, או בלא קבעו זמן ויש זמן ידוע למכירתה.

ומבואר לכאורה, דגם אם קבעו זמן, יכול לחלוק אף ביש זמן ידוע למכירתה. ובתוס' (גיטין לא, ב ד"ה ולשותפין ) הביאו פירוש ר"ח ור"ת, שפירש הסוגיא שם דנפק"מ למכירת סחורה, שיכול שותף לעכב מכירת סחורה עד ליום הידוע:

 "פירש ר"ח ור"ת, כי הא דאמר בריש המקבל (ב"מ קה, א) הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי [ורווח], וא"ל חד לחבריה תא ונפלוג, ואמר ליה אידך נרויח טפי, דינא הוא דמעכב. והשתא עד זה הזמן יכולין לעכב, ואז ימכרו ויחלוקו, וכן לכל דבריש זמן".

וזה לפרוש הסוגיא שם ; תניא ר' יהודה אומר, בג' פרקים מוכרין את התבואה, לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח, ובשלשה פרקים מוכרין את היין, בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג, ושמן מעצרת ואילך. למאי הלכתא, אמר רבא ואיתימא רב פפא, לשותפין. דביחס לגמ' בגיטין דמיירי בשותפין, יש לפרש לפי הברייתא דר' יהודה. גם באור זרוע (ח"ג פסקי ב"מ אות צג-צד) הביא דברי רי"ף, וכתב דלא נחלקו אלא בפירוש הסוגיא:

"וגם רש"י ז"ל מודה בזו הסברא, ואין ביניהם אלא שרש"י מוקי מילתיה דרבא כגון שקבעו הזמן, ואותם הגאונים לא נהירא להו להעמיד שקבעו הזמן, דא"כ פשיטא הואיל שקבעו הזמן והתנו שהכל לפי התנאי. "

הרי שנחלקו רק בפרוש הסוגיא בב"מ, אבל להלכה קיי"ל כשני הפירושים. ועיין עוד בעיטור (אות ח, חוב, דף כח טור ב). וכן מבואר בדברי הר"ן (ב"מ קה, א), שהביא שני הפירושים בבאור הגמ' בב"מ:

"כגון דידיעא מלתא בההוא עסקא שיש לו זמן ידוע למכרו, כי ההיא דפרק כל הגט דבג' פרקים מוכרין את היין, וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו, א"נ כשהתנו וקבע זמן, אבל לא התנו ולא ידיע נמי בסתמא זימניה דההוא עיסקא, לא מצי מעכב".

וכן ביאר הב"י (יור"ד קעז, לה), דדברי הראשונים אינם אלא לענין פרוש הסוגיא, אך לענין הדין, בין אם קצבו לזמן, בין אם לא קצבו, אלא שהסחורה אם ימתין מלמכרה עד זמן פלוני יתוסף בה ריוח, גם הרא"ש מודה דחברו מעכב עליו. והב"ח שם (יור"ד קעז, כד) חלק על הב"י ופירוש הראשונים הנ"ל, וכתב דאין דרך הרא"ש להכריע בין הפירושים איזה נכון יותר, כששניהם להלכה. אלא ודאי דעת הרא"ש שיכול לעכב רק בקבעו זמן, אולם בלא קבעו זמן, אף שיש לסחורה זמן ידוע למכירתה, אינו יכול לעכב, אף שכעת עדיין לא הגיע זמן מכירתה.

והרמב"ם בהל' שלוחין ושותפין ד, ד, פסק וז"ל:

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד ואחד מהן מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן, וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו. ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים. היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה, יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד נוטל מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה, אלא אם התנו ביניהם ".

ונראה מדברי הרמב"ם שנקט בפרוש הסוגיא דהמקבל, שהתנו ביניהם להיות לזמן קצוב, והוא כפרוש רש"י, וכן כתב בכס"מ שם, וגם נקט לדינא כסוגיא דפ"ג דגיטין, שאם היה זמן ידוע למכירת הסחורה, השותף מעכב עד הזמן הידוע. וצ"ע, אם יש זמן ידוע למכירת הסחורה, אפי' בקבעו זמן לשותפות, אם יכול לעכב אף מעבר לזמן. אמנם אף בקבעו זמן ויש זמן ידוע למכירת הסחורה, נראה דיכול לכופו למכור תוך הזמן. כן נמצא בדברי הנתיבות קעו, לב:

"... אבל למכור הסחורה יכול לכופו כשהגיע זמן מכירת הסחורה אפילו קודם זמן חלוקה. ואפילו אם אין זמן ידוע למכירת הסחורה, דוקא כשלפי מנהג אדעלמא יש ריוח בהמתנת מכירת הסחורה, אז אינו יכול לכופו למכור, אבל בדליכא רווחא בהמתנת מכירת הסחורה, ומכ"ש בדאיכא פסידא בהמתנה, ודאי דיכולין לכוף זה את זה למכור הסחורה, וכ"כ הרי"ף בב"מ פרק המקבל, עיי"ש".

ומבואר דיכול לכופו למכור סחורה בהגעת זמן, דהגעת זמן הוא המועד למכירה, והוא גובר על המועד שקבעו לסיום השותפות, דבזה יש ריוח לשותפות. ועיין בתש' לחם רב (סו"סקיא), דודאי דעתם שהכל יהיה לתועלת השותפות, ואף מה שקבעו זמן הוא לתועלת השותפות, ואם תועלת השותפות למכור קודם הזמן או להמתין לאחר הזמן, ודאי על דעת כן השתתפו, שהכל יהיה לתועלת וטובת השותפות, ואף זמן השותפות יהיה באופן שיהיה הדבר לתועלת השותפות, ולכן יכולים למכור קודם או אחר הזמן שקבעו, אם יש זמן, מוקדם או מאוחר, למכירת אותה סחורה.

אמנם מדברי המאירי בסוגיא (ב"מ קה, א) נראה דכל דין סחורה ידועה הוא דוקא בלא קבעו זמן, אולם בקבעו זמן נראה דהזמן שקבעו הוא הקובע ולא המועד למכירת הסחורה, אולם אם יש מניעת ריוח בשהייה עד הזמן, כופה את חבירו למכור אף תוך הזמן, וז"ל המאירי:

 "המתעסק עם בעל עסק שקבעו להם זמן, וכן שני שתפים שקבעו ביניהם זמן, אין צריך לומר שבתוך הזמן אין כופין זה את זה לחלוק, שלא הוצרכנו ללמדה בשני קבלנים אלא מצד שלא היה קביעות זמן בין שניהם, מ"מ אם נתברר שאין כאן עוד ריוח או שיש הפסד בשהיית חלוקה, אף תוך זמן כופה כל אחד את חברו לחלוק. ואם אין שם זמן קבוע, חולקין כל זמן שירצהאחד מהם. יתבאר במסכת גיטין בשותפין שנשתתפו סתם ולא קבעו זמן, שאם היהזמן ידוע למכירת אותה הסחורה, יכול כל אחד לעכב עד אותו זמן ".

לפי המאירי מעיקר הדין אף בסחורה שיש לה זמן ידוע, הקובע הוא הזמן שקצבו השותפין ביניהם, דהסוגיא בגיטין מיירי בלא קבעו זמן. אולם גם לשיטתו, אם יש הפסד אומניעת ריוח באי מכירת הסחורה קודם הזמן שקבעו, יכול לחייב את השותף למכור. ולפ"ז גם בתבואה וכו', אם יגיע הזמן וימנע הריוח או יגרם הפסד, אף שקבעו זמן, יכול לכוף את שותפו למכור.

ב. אם יכול לחייבו להמשיך ולפעול לטובת השותפות

לכאורה בנדו"ד לא  קבעו  זמן לשותפות, וגם קשה  לומר  שבנדל"ן יש זמן ידוע למכירת הסחורה, שכל זמן וזמן הוא זמנה. כך שלעצם פרוק השיתוף, כיון שלא קבעו זמן ואין זמן ידוע למכירת הסחורה, יכול למכור חלקו בכל זמן ועידן. וכל טענת שמעון הוא שעל דעת כן השקיע בנכס, שראובן ישאר וינהל את המו"מ עד לבניה, היא טענה בפני עצמה, אם בכלל שייכת טענה לחייב בעיסקא את השותף להמשיך ולעבוד לטובת העיסקא, גם במקום שאינו יכול לחלוק את השותפות.

תוס' בסוגיא  (ב"מ קה, א ד"ה  הני) הקשה מדוע  העמידה הגמ'  באופן של  שנים שקיבלו עיסקא, והדו"ד בין שני מקבלי העיסקא, יכלה הגמ' להעמיד באחד שקיבל עיסקא, אם יכול לחזור בו. ותירצו:

"וי"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה, דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום, אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור, שהרי פלגא הוה מלוה ביד המקבל, וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן, וזה לא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל, דטעם פשוט כדפרישית, ולהכי לאנקט בכי האי גוונא".

דלענין מקבל העיסקא, יכול לחזור בו כמו פועל, והנותן אינויכול לחזור בו, הן ממחצה מלוה ואף לא ממחצה פקדון, ובזה אין חידוש ביחס לנותן, ולכן נצרכה הגמ' לחדש בשני שותפים שקבלו עיסקא, שאינם יכולים לחזור בהם. וכן פירש הרא"ש שם (ב"מ ט, ט), הר"ן, נימוק"י (סג, א מעמוה"ר), ותלמיד הרשב"א. ומ"מ מוכח מדברי התוס' והרא"ש דיש לחלק בין יחיד המקבל עיסקא, דדינו כפועל ביחס לנותן, אבל שנים שהם שותפים, אין דינם כפועלים לענין שיכולים לחזור בהם מלהתעסק, אלא דינם כשותפים, וככל שהשותפות קיימת, לכאורה חייבים גם להתעסק בשותפות.

ובנימוק"י (ב"מ סג, א מעמוה"ר) נראה שחילק בין שני קבלנים שקבלו עיסקא, שאין דינם כפועל, והואיל והם קבלנים, אינם יכולים לחזור בהם, לבין שנים שעשו שותפות, שיכול כ"א לחלוק תוך הזמן, דממה שהעמידה הגמ' בשנים שקבלו עיסקא מהנותן, ולא העמידה בשני שותפים, דשותפים סתם דינם כפועל ולא כקבלן, ולכן יכולים לחזור בהם, וז"ל הנימוק"י:

 "שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הביתבשותפות, שימכרו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעה"ב כמשפט, ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו. אמר המחבר, מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עיסקא מבעה"ב, [ולא נקט האי ממון דקבל עיסקא], משמע דהא בי תרי דעבדי שותפתא, אף על גב דקבעי זמן, לא מעכבי אהדדי למפלג. ונראה לי דטעמא הכא משום דלאגרע מפועל שיכול לחזור בו כדאמרן. ואם הוא אינו משתעבד, נכסוהי לא משתעבדי טפי, דמכחו משתעבדי".

לכן גם יכול לחלוק הנכסים, דכמו שהשותף לא השתעבד, דדינו כפועל, כך נכסיו לא השתעבדו לשותפות, ויכול לחלוק. ובב"י חו"מ סי' קעו, כגלמד כן מדעת הנימוק"י, דשותפין שקבעו זמן, יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן. ושכן היא דעת התוס' (עיין לעיל תוס' גיטין לא, ב), דדוקא ביש זמו ידוע למכירת הסחורה, יכול לעכב עד הזמן הידוע, אבל לקביעות זמן השותפין אין משמעות. ובסמ"ע קעו, מד כתב דאין הדין כן, אלא על שותפין אין כלל שם עבד, וממילא לא יכולים לחזור בהם תוך הזמן שקבעו:

"בשנים שנשתתפו יחד ומתעסקים בו שניהן, דאין שם עבד על שום אחד מהן, וכו"ע מודו בזה דאין אחד מהן יכול לחזור, ולאכב"י, שכתב דלהתוס' והרא"ש יכולין לחזור גם אחד מהשותפים מחבירו".

ומה שיש לחלק בין שותפין לשנים שקבלו עיסקא, הוא לענין טענה של רווחא לקרנא משתעבד, שזה שייך דוקא כשחייבים את הקרן לצד שלישי, משא"כ בשני שותפים, אבל לענין לחזור בהם מהשותפות, אינם יכולים לחזור תוך הזמן שקבעו, עיין גם בסמ"ע שם ס"ק מה. ודין מקבל עיסקא שדינו כפועל, הוא בדוקא אם קיבל לעסוק לזמן קצוב, שאז הוא כפועל של הנותן, משא"כ כשקיבל ללא הגבלת זמן, דינו כקבלן ולא כפועל, עיין סמ"ע קעו, נז.

ובמחנה אפרים (שותפות ב) כתב, דלדברי הכל שותפין יכולין לחזור מעצם העבודה בשותפות, אף אם אינם יכולים לחלק את השותפות, דיכול השותף לומר שאינו רוצה לטרוח ולהיות פועל בשותפות, אבל אינו יכול לתבוע חלוקת השותפות. והביא המחנ"א מהראב"ד (שלוחין ושותפין ד, ב), וז"ל:

"ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים, וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ".

ונצרך לקנין לענין חזרה ולא לענין עבודתו כפועל, דלענין עבודתו כפועל נקנה בדיבור. ומזה למד המחנ"א שסובר הראב"ד ששותפין לא דמי לפועלים, דאם דמי לפועלים, דשותפין אינם יכולים לחזור תוך הזמן בקנו מידו, וכפי שפועל חוזרבחצי היום ואפילו קנו מידו, וכמ"ש הריב"ש בסי' תעו.

ואיתא בב"מ שם (קה, א): ואמר רבא, האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד, טרח ומלייה ולא אודעיה, לא מצי אמר ליה דרי מהיאך פסידא בהדאי (וקבל עלך חצי הפסד, ובשכר טול שליש, ונמצאת פוחת מן הקרן – רש"י), משום דאמר ליה להכי טרחת למליותיה, כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי (דמדלא אודעתן מעיקרא, נכלם היית בדבר, ואדעתא דמלוי קרנא טרחת). והר"ן בחדושיו שם הקשה, דהרי להלן מבואר דרווחא לקרנא משתעבד, והיינו שאם יהיה הפסד, ימלאו מהריוח העתידי, וא"כ איך יכל לטעון שישא בהפסד תחילה, ואח"כ יחלקו בריוח. ותירץ הר"ן :

 "דשאני הכא דאכתי ליתא לרווחא, ושום הכי אי בעי מצי אמר ליה לא בעינא לעסוקי ביה, אלא א"כ פלגינין כל חד וחד בדיניה, דאפי' אתנו מעקרא וקבעו זמן, לא גרע מפועל דקי"ל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. אבל ההיא דבסמוך דאיתיא לרוחא, אשתעבד ליה לקרנא, דנהי דמצי מהדר ביה דלא לעסוקי ביה, אפ"ה לאו כל כמיניה למפלגיה לרווחא מקמי זמניה, דלקרנא משתעבד".

מדברי הר"ן נמצאנו למדים דיכול המקבל לחזור בו אף קודם הזמן שסיכמו, אולם את הריוח לא יוכל לקבל אלא בתם תקופת הזמן ורק אם ישלים את פעולתו. וכך למד בדבריו קצוה"ח קעו, ח:

"ומדבריו למדנו, דהא דיכול לחזור בחצי יום היינו היכא דליכא רווחא, או דלא בעי למשקל ברווחא ומהדר ביה מלאיעסוקי, אבל היכא דאיכא רווחא ובעי למשקל מרווחא ולא לאיעסוקי ביה עוד, לאו כל כמיניה, דרווחא לקרנא משתעבד, ואין לו ברווחא עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב. "

ובנתיבות קעו, מא כתב לחלוק על קצוה"ח, דכשפועל חוזר בו בחצי היום, חייב בעה"ב לשלם לו את השכירות עד לשעת החזרה, וגם לא שייך לומר בזה רווחא לקרנא משתעבד, דכיון שאינו עוסק בקרן, לא יהיה בקרן היזק. ומה שכתב בר"ן, היינו דוקא בשנים שקבלו עיסקא, האחד חוזר בו והשני ממשיך לעסוק בעיסקא, דכיון שהשני ממשיך עדיין לעסוק במעות ויתכן ויהיה נזק בקרן, שייך לומר רווחא לקרנא משתעבד, משא"כ במקבל אחד שמפסיק לעסוק, שכשמפסיק לעסוק ודאי דנוטל חלק ובריוח שהיה לו בזמן פעולתו. ועיין בנחל יצחק עד, ג שהצדיק דברי קצוה"ח, ויש בקושיות הנתיבות. ועיין בנח"י שהביא מהשו"ע חו"מ לט, ד, דאם הלוה חוזר מהשטר, דיכול המלוה לחזור בו וליטול מעות ההלואה, דאומדנא דלא הלוהו אלא על מנתכן. וכן י"ל במקבל עיסקא שחוזר בו, דיש אומדנא שהמעות יהיו כעת שיפסיק לעסוק רק בתורת פקדון, דכיון שהתנה עמו שיעסוק בתורת עיסקא, ואז יהיה פלגא מלוה, הוי אומדנא שאם יחזור בתוך זמנו, שלא יהיו כל המעות שבידו רק בתורת פקדון, ומה שהרויח במעות, שייך הכל לנותן בעל המעות, כמבואר ברמ"א חו"מ רצב, ז.

ועיין עוד שם בנח"י מה שכתב לבאר בדברי התוס' והנימוק"י, דיש לחלק בין ריוח

לבין שכירות פעולה, דאף מקבל עיסקא שחוזר בו תוך הזמן, ויש אומדנא שלא הסכים לתת לו ריוח אלא אם ישלים הזמן של העיסקא, מ"מ שכר פעולתו נוטל:

 "דשאני רווחא, דאיכא אומדנא בזה דנותן לו אם לא יחזור בתוך זמנו, אבל שכירותו נוטל, דהא בזה לא שייך אומדנא כלל, דהא אף אם לא קצץ לו שכירותו, גם כן חייב לו שכירותו כמו לכל יורד שלא ברשות... ולפי זה הדין נותן בקבלן עיסקא החוזר בתוך זמנו דאין נוטל חלק הריוח, אבל שכירות משלם נוטל, דאף דאמרו במקבל עיסקא דאינו משלם לו רק כפועל בטל, כמבואר בב"מ (סח, א) וביו"ד(קעז, ב), וזהו לפי דנתרצה בתשלומים הללו ומשום אבק ריבית הקילו ביה כמו שכתבו הרא"ש (ב"מ ה, לט) ושאר פוסקים שם, וכל זה אם מקבל חלקו בהריוח, אבל אם אין נוטל חלקו בהריוח, דאז מגיע לו שכרו משלם עבור מה שעשה, וכדין כל פועל החוזר בתוך זמנו דנוטל כל שכירותו כפי שקצבו לו בעד מה שעשה, דכיון דאין נוטל חלקו ריוח ע"כ לא נתרצה על שכירות כפועל בטל, אלא נוטל שכירותו משלם. "

ולפ"ז באר דאין מחלוקת בין התוס' לנימוק"י, דהנימוק"י סובר דהמקבל חוזר בתוך זמנו וגם נכסיו לא השתעבדו, ומ"מ מקבל כל שכירותו, ואין הנותן יכול לעכב את שכרו, אף שחוזר בו, וכדין פועל, ואף שאינו נוטל הריוח, וכן היא דעת התוס' שכתבו דהמקבל יכול לחזור בו ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה, דנוטל כל שכירותו עד לזמן הזה, ובריוח אינו נוטל. והנח"י נו"נ בדברי הראשונים, ומסקנתו לדינא:

 "דהמקבל עיסקא דחוזר בתוך זמנו, דאין לו ליטול חלקהריוח שלו, וכמו שכתב קצוה"ח, רק דנוטל שכרו כדין פועל עד זמן שעסק, ונוטל שכירותו משלם. "

והגרע"א (חדשות סי' לז) דן בשאלה זו של שנים שהשתתפו, ורוצה אחד לחזור בו ולהפסיק לטרוח עבור השותפות. וכתב דאף דמפשטות דברי השו"ע קעו, אנראה דבמשכו או הגביהו, שאינם יכולים לחזור בהם, היינו לענין דכל אחד זכה במעותיו של חבירו להשתכר בפירותיו, אולם לא לכוף את חבירו לעסוק בשותפות, דלא נשתעבד גופו. ואין לומר דע"י שיתוף המעות שעבדו גופם, דכיון דלא נשתעבד גופו בקנין, יכול לחזור כדין פועל. והביא הגרע"א את הסמ"ע קעו, מד (הנ"ל), שחילק בין שותפים למקבל עיסקא, דבשותפים שהגבילו זמן אינם יכולים לחזור בהם תוך הזמן וחייבים לעסוק בשותפות, משא"כ מקבל עיסקא מחבירו, דשם פועל עליו, משא"כ שותפים שחייב כ"א לעסוק, אין שם פועל עליהם. והקשה הגרע"א, במה נשתעבד גופו להכריחו לעסוק. ואפשר דכיון דעסק השותפות זכו בו שניהם ונשתעבדו המעות זה לזה, ממילא שעבוד הגוף גריר בתרייהו. ודוקא באומנין שנשתתפו, דאין דבר שיחול עליו הקנין רק על ההתעסקות וטורח הגוף, בזה ס"ל להרמב"ם דלא מהני, אבל בנשתתפו במעות ופירות, כיון דקנין חל על המעות והפירות, חל ג"כ על הגוף. ולפ"ז יש לחלק בין השתתפו בחפץ או כספים להתעסק בהם, או שכל השותפות הינה על מעשה האומנות, דבנשתתפו בחפץ או כסף, מתוך שחלה השותפות על הממון, חלה על גופם, משא"כ בהשתתפו לעשות מלאכה, לא חל שעבוד על גופם. אלא דלפ"ז חילוק הסמ"ע מתבאר באופן אחר מפשטות דבריו, והיה על הסמ"ע לחלק בין סוגי שותפים, ולא בין מקבל עיסקא לשותפים. גם יסוד הסברא צ"ע, דאיך נגרר שעבוד הגוף אחרי שעבוד נכסיו. ולהלכה מסיק הגרע"א, שאף דפשטות השו"ע מורה דאינו יכול לחזור תוך הזמן וצריכים לעסוק בשותפות, מ"מ הטור כתב בדעת רבינו ישעיה דשותפים יכולים לחזור תוך הזמן, וכן דעת הנמוק"י (ב"מ סג, א כנ"ל), וכיון שחוזר משעבוד הגוף, בטל ממילא שעבוד נכסים, ולפ"ז לכאורה הדין שאינו יכול לכופו לעסוק בשותפות, דיכול לומר קים לי כנמוק"י ורבינו ישעיה. אולם אם שכנגדו מוחזק במעות שותפות, יכול לומר קי"ל כרמב"ם וסייעתו שאינו יכול לחזור בו.

אמנם נראה דבנדו"ד בכל אופן אין להגדיר את ראובן כפועל או קבלן של שמעון. אין הסכם שותפות בין ראובן לשמעון בענין ההתעסקות בבניה או בהשבחת הקרקע. כל הדברים היו במסגרת הבנה שהיתה בין ראובן לשמעון, אך לא מעבר להבנות שהשתמעו בין הדברים והדיבורים. לכן בכל מקרה אין להגדיר את ראובן כקבלן להתעסקות במגרש, ויכול לחזור בו, וכנ"ל אף למכור חלקו לאחר.

 

לאור האמור, אין למנוע מראובן למכור חלקו ללוי.