באיזה מקרה ההלכה מעודדת הפצת שמועות?

לאחרונה עולות שאלות רבות אודות הפצת שמועות ברשתות החברתיות וברשת הוואטספ, נשאלת השאלה מה יחס ההלכה להפצת שמועות, האם שמועות הן טובות או רעות, ומתי דווקא יש עניין להפיץ שמועות הלאה. במאמרנו נרכז בחלק הראשון מקורות העוסקים בשמועות המופצות ואומרות שדברים קרו, וכתוצאה מהן נוצרות ומשתנות הלכות. מתוך כך ננסה להבין אודות ימינו אילו שמועות יש להפיץ, ואילו אין להפיץ.

א. המקורות בגמרא

בגמרא מוזכרות שמועות כמקורות הלכתיים בעניינים רבים, נחלק אותם לחלקים איסוריים וחלקים ממוניים:

א1. קול לעניין ממון

1. מחאה כנגד חזקת שלוש שנים - במקרה שבו אדם מחזיק בקרקע לאחר שהוא טוען שהוא קנה אותה, אם בעל השדה טוען שהמחזיק מחזיק ללא שהוא קנה את השדה, על המחזיק לשמור את השטר בידו, הגמרא אומרת[1] ש"מחאה שלא בפניו הוי מחאה", ומנמקת זאת בכך ש"חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה", כלומר שלמרות שהאדם מוחה שלא בפני המחזיק, הדין הוא כאילו מחה בפניו, משום שהקול יגיע לאוזניו בסופו של דבר, שאנשים מספרים לאנשים אחרים שאדם זה מחה בחבירו וכך המחאה מועברת, ולכן ניתן להניח שהקול יגיע לידי המחזיק.

הגמרא שם (לח ע"ב) מסבירה שהמוחה צריך לומר את מחאתו בנוסח שיהיה ברור לאנשים שהוא חושב שהמחזיק בקרקעו הוא גזלן, והוא עתיד לתבוע אותו לדין (ע"ש ברשב"ם ובתוס' ד"ה ולמחר), ורשב"ם (שם ד"ה "ומ"ד בפני ג'") התייחס לכך שהגמרא מקשרת את השאלה בפני כמה צריך למחות לשאלה בכמה אנשים שאומרים בפניהם מותר לשומע להעביר את השמועה:

"וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא דקאמר פלניא גזלנא הוא והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא ולא יאמרו לו למחזיק ולאו מילתא היא דלא דמי ללשון הרע כלל דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים כדי שיוציאו את הקול"

כלומר, רשב"ם מביא את דעת רבותיו שסברו שיש דין לשון הרע במחאה, הוא חולק עליהם משום שעיקר המחאה היא על מנת להעביר את הקול שיגיע למחזיק ולכן יש היתר ללשון הרע כזה שהוא לתועלת.

סיכום: במחאה שאדם מוחה שלא בפני המחזיק יש להניח שהקול יגיע לידי המחזיק משום שאנשים יפיצו את הקול, ומשמע מזה שמותר להפיץ קול כזה ואין בזה משום לשון הרע.

2. קול שאשה התחתנה כשהיא בתולה - בגמרא בבבא בתרא (צב ע"ב) וכתובות (טז ע"א) נכתב שאשה שיש בינה לבין בעלה מחלוקת על גובה הכתובה, האם כתובתה היא מאתיים או מנה, שנגזרת מהשאלה האם היא התחתנה כשהיא היתה בתולה או שהתחתנה כשהיתה אלמנה, יש לבדוק מה אנשים אומרים, אם אנשים אומרים שהיא נהגה כמנהג הנשים שנישאות בתולות, הרי שבזמן נישואיה יצא קול שהיא נישאה כמנהג הנשים הללו, ולכן היא תקבל מאתיים, משום שיש ללכת אחר הרוב (לדעה שהולכים בממון אחר הרוב) ורוב הנשים מתחתנות בתולות, מאידך במקרה שאין קול הרי ש"איתרע ליה רובא" ובמקרה כזה האשה לא תקבל כתובת בתולה, משום שאם אכן היתה בתולה היה יוצא קול על כך. הדבר מוכיח שאנשים מפיצים את השמועה כיצד האשה יצאה לחתונתה ומותר לדבר על כך ולהפיץ את השמועה, שהלכתית משתמשים בה.

דיני איסורים

1. מלקין על שמועות לא טובות

בגמרא (קידושין פא ע"א) נכתב שבית הדין מלקין על שמועות לא טובות שיוצאות על אדם ומר זוטרא היה גם אומר בזמן ההלקאה את הפרשה בתנ"ך שמדברת על שמועות לא טובות שיצאו על בני עלי:

"אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה, שנאמר: אל בני כי לא טובה השמועה. מר זוטרא מותיב לה אפסירה על כתפיה, ומקרי ליה אל בני"

הלכה זו נפסקה ברמב"ם (סנהדרין כד, ה), אולם הרמב"ם פוסק הלכה זאת בפרק שבו הוא מדבר על כח בית הדין לענוש שלא מהדין, כלומר, על דינים שבית הדין עונש מעבר להלכה, כנראה שלמד שמלקות אלו הן מלקות שלא מן הדין, אך מכל מקום בית הדין מסתמך על שמועות על מנת להלקות אדם. מדברי השו"ע (קעח, כ) נראה שהבין שניתן להלקות אך ורק אדם שחשוד על העריות עוד לפני שמועות רעות אלו שיצאו עליו, יתכן שהחשד יצא על מעשים שיש עליהם עדות ברורה, ולכן יש להאמין לקול[2].

ניתן ללמוד מכך שבית הדין מאמינים לשמועות רעות על אדם, ואף מלקים אותו על כך, לדעת השו"ע מותר להאמין לקול רע כאשר האדם מוחזק לאדם פרוץ בעבירה.

כך גם כתב החפץ חיים (באר מים חיים כלל ז) לגבי כל אדם:

"דנראה פשוט דסני שומעניה מקרי מי שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים, פעם יוצא עליו קול שעשה כך ופעם כך עד של ידי זה נתחזק בעיר לחשוד על העבירות הללו ובודאי כל אנשי העיר לא יטעו תמיד, לכן שרי להסכים ולהחליטו לרע ולבזותו אפילו מי שאינו מכירו בעצם, מה שאין כן אם במקרה נשמע על אדם שעשה דבר שלא כהוגן ולא נתחזק עד עתה לזה אפילו שמע זה מהרבה אנשים אסור לסמוך על זה ולשנוא אותו וכ"ש לדבר עליו לשון הרע ולבזותו".

כלומר, שיש לחלק בין שמועות שיוצאות על אדם שמוחזק לאדם פרוץ שאליהן יש להאמין לכל הדעות, וניתן גם להפיץ אותן, לבין שמועות על אדם שמוחזק וידוע כאדם כשר.

2. שמועות שפוסלות אדם מלבצע דברים שיש בהם דין נאמנות

הרשב"א (שו"ת ד, קסו) כתב שאדם שיצא עליו קול שנשבע לשקר[3], אזי גם אם אין אימות לשמועות אלו, יש לפסול את אותו האדם לשבועה, והוא אינו יכול להשבע ולהוציא ממון על ידי שבועתו[4], בנוסף אותו אדם אינו יכול להעיד ולהוציא ממון על ידי עדותו, משום שיש חשש שהוא פסול לעדות.

הרשב"א התקשה בשאלה: הרי אדם זה היה כשר ואיך נוציא אותו מחזקת כשרותו על ידי קול? הוא מתרץ שיש ללמוד את הדין הזה, מהדין שהובא לעיל לגבי קול באשת איש שעל ידי קול מוציאים אשה מבעלה, ואם כן הוא הדין כאן יוציאו אדם מחזקת הכשרות שבה הוא נמצא בגלל קול שיצא עליו[5]. המשאת בנימין (נא) כתב שדברי הרשב"א קשים, ולא נכון לדמות מקרה של הוצאת אשה מבעלה שנעשה רק במצב של קול יחד עם דבר מכוער שיש עליו עדות שהאשה עשתה אותו, אז מוציאים אשה מבעלה, אבל אין זה נכון שאם אין שום עדות אלא רק קול יפסלו אדם מעדות אפילו ברמה של ספק. וכתב שיש לפסוק כדברי רבינו ירוחם[6] שחלק על דברי הרשב"א, וכמו שהדרכי משה (חו"מ לד, ב) השיג על דברי הרשב"א.

הוא מקשה על דבריו מהגמרא בגיטין שכתבה שאם יצא קול על אשה שהיא מקודשת יש לחשוש שהיא מקודשת, ואסור לה להתקדש לכל אדם, וזהו קול שאין איתו מעשה נוסף שהעידו עליו עדים, ולמרות זאת חוששים לקול, הוא אומר שיש להסביר שרק משום חומרת איסור אשת איש חששו לקול אבל לא בדברים אחרים.

האגרות משה (יור"ד א, א) מתקשה מדוע לדעת המשאת בנימין[7], אשה מוציאים מבעלה על סמך קול, ולא ניתן לפסול לעדות על סמך קול? הוא מסביר שלגבי עד, יש לו נאמנות מהתורה, ולא חוששים שהוא ישקר, ולכן בלי חידוש הפסוק שרשע פסול לעדות היינו מניחים שכל אדם כשר, ואין לפסול לעדות אדם שלא הוכח שהוא רשע. לעומת זאת אשה שאם זינתה נאסרה לבעלה, אלא שיש לה חזקת כשרות כאשר הגיעו עדים שהיא עשתה דבר מכוער לא מחזיקים אותה שהיא זינתה, אבל אם יש קול, הקול מוריד את החזקה שהאשה כשירה, ולכן עידי הכיעור אוסרים אותה. לכן לדעתו גם לדעת המשאת בנימין המכשיר אדם שיצא עליו קול לעדות. אין לאדם כזה חזקת כשרות, ולכן יש לפסול אותו מלשחוט אם יצא עליו קול שהוא מחלל שבת או שלא שוחט כדין הוא פסול לשחיטה, משום שאינו בחזקת כשרות. נראה שכך היא גם דעת ערוך השולחן (יור"ד קיט, כ) הסבור שבכל מקום שכתוב במשניות בגמרא או בהלכה "חשוד על דבר" הכוונה לאדם שיצא עליו קול שהוא עשה מעשים שיש בהם פסול, ולא הכוונה כשיש עדים על מעשים שעשה[8] לשיטתו כל אדם שיוצא עליו קול שעשה מעשים מסוימים נחשב ל"חשוד" לאותו עניין.

בדומה לכך, במקרה של שליח ציבור שיצא עליו קול שלא פוסק שהוא עושה מעשים שאינם הולמים את משרתו כתבו חלק מהפוסקים שיכולים גם חלק מהציבור להדיח אותו[9], אלא ששם מדובר במשרה ייצוגית, ולכן יש יותר מקום לאנשים להחליט שאותו אדם לא ייצג אותם[10].

לדעת הרב שאנן[11] הסיבה שמותר להוריד אדם מגדולתו על ידי קול היא בגלל שהוא התיר לעצמו לעשות מעשים שעלולים להביא את הציבור לרנן אחריו[12], ולכן אם אדם לא התנהג בצורה בעייתית ובכל זאת יצא עליו קול, אין אפשרות להורידו מגדולתו על ידי קול בלבד.

סיכום: יש הסוברים שאדם שיצא עליו קול שעשה מעשה הפוסל אותו לעדות הוא נפסל לעדות, אמנם להלכה נפסק ברמ"א שאדם כזה אינו נפסל לעדות, אך כתב האגרות משה שחזקת הכשרות של אותו אדם נפגעת, בנוסף יתכן שלגבי משרה ייצוגית יש אפשרות להוריד אדם ממשרתו בגלל קול.

 

3. הוצאת אשה מבעלה על ידי קול

הגמרא ביבמות (כה ע"א) דנה במקרה שבו אשה עשתה "דבר כיעור" שיכול להראות על זנות שהאשה זינתה, האם מוציאים אותה מבעלה או לא, הגמרא דנה בשאלה האם מוציאים את האשה מבעלה, וכתבה שיש לחלק בין מקרה שבו יש "קלא דלא פסיק", לבין מקרה שיש "קלא דפסיק" שהאשה זינתה, ישנה מחלוקת גדולה בראשונים (על הסוגיה שם) האם מדובר בהוצאה מהבעל, או איסור למי שטוענים שזינתה עמו, מכל מקום יש הסוברים (עי' רא"ש ב, ח) שהיא נאסרת אף לבעלה על ידי קול ועדי דבר מכוער[13].

סיכום: יש מקרים שבהם אשה נאסרת על בעלה בגלל קול שיצא עליה שזינתה.

 

ג. פעולות למניעת הפצת שמועות שקריות

ג1. האם מתפקיד בית הדין לבטל שמועות שקריות?

הגמרא בגיטין (פא ע"א, וביתר הרחבה בדף פט ע"א) דנה בשאלה האם במקרה שיוצא קול על אדם:

"מבטלינן קלא, או לא מבטלינן"

הגמרא שם דנה באריכות בשאלה מתי ואיך מבטלים את הקול, ומסבירה שבית הדין חוקרים אחר מקור הקול, ובודקים אם הוא יצא בגלל סיבה לא נכונה או שיש איתו איזו אמתלא.

רש"י (גיטין פט ע"א ד"ה מבטלינן) מביא שתי אפשרויות מתי בית הדין יתערב ויבטל את הקול, אפשרות אחת היא שבמקרה שבית הדין לא יוכל לברר את אמיתות הקול, כי האנשים שהפיצו אותו עזבו ל"מדינת הים" ולא ניתן לברר איתם את נכונות הדבר, תפקיד בית הדין לבטל את הקול, ואפשרות שניה היא שרק במקרה שבית הדין בודק ומוצא שאותם שאמרו שהם הפיצו את הקול מכחישים את הדבר. תוספות (ד"ה מבטלינן) כתב שהפירוש הראשון אינו נראה, אלא רק הפירוש השני, שבית הדין יבטלו את הקול אך ורק כאשר בדקו ומצאו שהקול הופץ בצורה שקרית.

הרשב"א (גיטין פט ע"א) הביא את דעת הראב"ד שלפיה בית הדין מבטלים קול אך ורק כאשר הם מגיעים למקור הקול, ומגלים שיש ביסוס לקול, אף הקול מבוסס אלא שהביסוס אומר אחרת מהקול שהופץ, כשהקול שהופץ אומר למשל שהאשה התקדשה וכשבית הדין התחקו אחר מקור הקול הם מגלים שמקור הקול הוא כשהתקדשה בקידושין שאינם תקפים, במקרה זה בית הדין מבטלים את הקול ולא במקרה אחר.

חידושי הרי"מ (שם ד"ה מבטלינן קלא) מסביר שלמרות שכפי שנאמר לקמן אין בית הדין חוששים לקול, למרות זאת הם יבטלו את הקול על מנת למנוע את הלעז שקיים בציבור האנשים, מצד שני הוא מסביר שעל ידי זה שיוצא הקול אניםש יודעים על זה ומגיעים להעיד, ולכן לא בטח שבית הדין מבטלים את הקול, כי יתכן שיש לראת בקול דבר חיובי שמביא אנשים להעיד על הדברים שנטענים בקול, ובסופו של דבר יכולה להגיע עדות ממשית, ולכן יש צד שבית הדין לא יתערבו בקול.

לגבי חששות הלכתיים נאמר בגמרא (שם) ונפסק ברמב"ם (אישות ט, כב) שאם הקול לא הוחזק בבית הדין אין לחשוש לקול זה.

סיכום: אמנם בית הדין חושש לפעמים לקול, אלא שהוא לא חושש לקול אלא במקרה שהוא בדק את מקורו וראה שיש מקור רציני לקול זה. כפי שראינו לעיל יש קולות שגם בלי שהתאמתו לבית הדין יש לחשוש להם.

ג2. בדיקות שעל בית הדין לבצע על מנת להחליט אם לסמוך על קול.

בכל המקורות[14] שהוזכר בהן שסומכים על קול שיצא נגד אדם, הוזכר שיש לבדוק אם יש לאותו אדם אויבים בעיר משום שאם יש לאותו אדם אויבים בעיר יש חשש שהם הוציאו את הקול.

כך כתב האגרות משה (יור"ד א, א) על שו"ב שיצא עליו קול שהוא מחלל שבת, והסתבר שהקול יצא על ידי גרושתו, שטענה שהיא מריחה כשהוא יוצא מהשירותים שיש שם ריח של עישון, וכתב האגרות משה, שכיון שגרושה היא שונאת של בעלה, הרי שאין לחשוש לקול הזה,

סיכום: על בית הדין לבדוק האם יש שונאים לאותו אדם שיצא עליו הקול, לפני שהוא מאשר אותו.

ד. יישום הדברים במציאות ימינו

כפי שראינו העברת שמועות אינה בהכרח שלילית, וההלכה אף מכירה בהעברת שמועות כדרך להעברת מסרים מאדם אחד לשני.

מאידך, דווקא בגלל שההלכה מכירה בשמועות ככאלה שיכולות להוריד חזקת כשרות מאדם, הרי שאדם צריך להבין שכשהוא מפיץ שמועה לאנשים הרי הוא חורץ גורלות של אנשים אחרים, ואם כך הוא צריך להקפיד על השמועות שהוא מפיץ כמו בית דין.

ברור שאין להפיץ הודעות אפילו אמיתיות שאין בהן שום תועלת, כמו מידע על מיתת אדם, או פציעתו של אדם, בדבר זה איננו עוסקים משום שזהו דבר שאין בו תועלת ואין בו מטרה, אלא רק על מנת לספק את תאוות האדם להראות שהוא יודע לפני אנשים אחרים, אין בזה תועלת אלא נזק. הדברים חמורים מאוד, ואין כאן המקום להאריך בחומרתם[15].

השאלה היא מתי השמועה הופכת להיות כזו שמותר להעביר אותה, ואף מבחינה הלכתית מתייחסים אליה כשמועה אמיתית ומתי אין להעביר את השמועה.

בימי קדם, כפי שמתואר בגמ' בסוף מסכת גיטין, היו יכולים לבדוק מי שמע ממי, ולהגיע למקור הידיעה, בימינו כשהמידע עובר ידיים רבות ואין אנו יודעים לאן הוא יגיע ומאין הוא הגיע הרי שקשה יותר לאתר את מקור הידיעה, ולכן כמובן יש להיות זהירים בהפצת ידיעה, שאינה מאומתת לנו.

ד1. אחריות בית הדין לביטול שמועות שקריות

כפי שראינו לעיל חלה אחריות על בית הדין לבטל שמועת שקריות (לשיטות השונות), יש הסבורים שלא חלה חובה כזו על בית הדין, אך מכל מקום ברור שעל אדם להמנע מלהפיץ שמועות שיש בהם חשש שהם שקריות. בנוסף כפי שנכתב בגמרא (יבמות שם) וברמב"ם (סוטה ב, יד) קול שלא פסיק הכוונה שיום וחצי הוא עומד ואף אחד לא אומר בזמן הזה שהקול שקר, מה שאומר שחלה חובה על אנשים שיודעים שהקול שיקרי להכחיש את הקול ולומר שהוא שיקרי.

ד2. שיתוף דברים שיש חשש שמישהו שינה אותם

דברים שיש חשש שמישהו הוציא את הקול במטרה להזיק לאותו האדם שעליו הוציאו את הקול, הרי שיש בכך בעייה חמורה, משום שזה כמו קול שיוצא במקום שיש לאדם אויבים, שאין להסתמך עליו, מסתבר אם כן שאסור להפיץ אותו. מכאן ניתן ללמוד שאם יש חשש לאדם שהדבר שאותו הוא מבקש להפיץ הופץ בכוונה על ידי מישהו אחר חל איסור על הפצתו, ואין להאמין לו.

ד3. הסתמכות על שמועות על מנת לחקור או לפסול אדם

מהרשד"ם (חו"מ שס) דן במקרה שבו יש סבירות לבית הדין שמטיל זהב שנמצא בידו של אדם הוא גנוב מבית פלוני, ויצא קול על כך, הוא מצרף את הקול לדברים אחרים וכותב שבגלל זה ראוי לחקור את אותו האדם. באופן דומה הוא פוסק (חו"מ לז) במקרה שהגוי חייב לאדם מסוים, ויש קול בעיר שהחוב הזה משותף לאותו אדם ולאדם נוסף, אז הדין הוא ש"כיון שקול הברה בעיר וקרוב שכלם קים להו שחוב זה היה שותפות לר' ולש'" אז יש אומדנא שהחוב שייך לשמעון, לכן ראוי לתת לו.

לדעת האגרות משה (יור"ד א, א) שמועות רעות מורידות את חזקת הכשרות שיש לאדם באותו עניין שיצאו עליו.

יתכן ששמועות שיש בהן משמעות איסורית, מותר לאדם להפיץ בתנאי שהוא יודע בוודאות שהן אמת, שהרי אדם שמחליט להפיץ שמועה על אדם אחר, כפי שכתבנו לעיל צריך לאמת את השמועות לפני שהוא מפיץ.

ד4. הודעות שהם לתועלת

לעיתים ישנם הודעות שהם לתועלת, בדומה למחאה שלא בפניו, שיש מקום להפיצם על מנת שיגיעו לאותו אדם שעליו דיברו, הדבר פחות מצוי בימינו שניתן ליצור קשר ישיר עם אדם אחר, ולא חייבים להפיץ שמועות עליו, ולכן לכאורה יש פחות מקום להפיץ שמועות על אדם כשאותו אדם שהפיץ וודאי היה יכול ליצור קשר ישיר עם אותו אדם.

אחרית דבר: כפי שראינו במאמרנו הפצת שמועות היא לא בהכרח דבר פסול, בייחוד כאשר אדם מפיץ את השמועה ללא תוספת נופך משלו, ובשמועה אין מידע שהוא בהכרח רע, מאידך שמועות שאין להם תועלת חברתית, אין סיבה להפיצם, והדבר אף יכול להזיק.