חיוב ממוני על לשון הרע

חיוב ממוני על לשון הרע

א. פתיחה ומקורות האיסור

1. ידועים דברי ר' ישראל הכהן מראדין בפתיחה לספרו "חפץ חיים" שהמספר לשון הרע עשוי לעבור על שבעה עשר לאוין, ארבע עשרה מצוות עשה, ושלושה ארורין. אולם הרמב"ם בסוף הל' דעות מביא רק את הלאו הישיר: "לא תלך רכיל בעמך".

2. המוציא שם רע והמספר לשון הרע הגורמים צער בדיבורם עוברים על לאו ד"לא תונו" (ויקרא כה,יז), מפסוק זה הגמ' (ב"מ נח ע"ב) לומדת שאיסור אונאה כולל לא רק אונאת ממון, אלא אף אונאת דברים, כלומר גרימת צער ע"י דיבור. המשנה שם אומרת: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו". והגמרא מביאה ברייתא שמפרטת יותר:

"תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים[1]. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד".

3. ישנה ברייתא במסכת קידושין (כח.):

"הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו". התוס' על אתר מבאר שהעונש הוא מדה כנגד מדה, והמהרש"ל בתשובה (סי' כח) כתב שכל המחברים פסקו את הברייתא הזו להלכה.

4. ישנו דין מוציא שם רע הנזכר בתורה לגבי נערה מאורסה, אם הבעל הוציא שם רע על ארוסתו שאין לה בתולים חייב לשלם לאביה מאה זקוקים כסף, אך החיוב הממוני הוא דווקא אם עשה מעשה ובעל (ב"ק ה.), ורק אם שכר עדים והוזמו (כתובות מה.), ועוד שזהו קנסא והיום לא דנים דיני קנסות. ועוד שקנסא הוא חידוש ולא למדין ממנו לדיני ממונות (שם).

ב. דין בושת

דין בושת הוא אחד מאבות הנזיקין, ונלמד מדין האשה שביישה ש"שלחה יד והחזיקה במבושיו, וקצות את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יא-יב), ולמדו חז"ל שמדובר בחיוב ממון. אחד מחמשה דברים שחייב אדם החובל בחברו הוא חיוב בושת, וזהו חיוב של ממון ולא קנס, אולם מאחר ואין בו חסרון כיס אין דנים אותו בזמן הזה לפי שאין לנו דיינים סמוכים (ב"ק פד ע"ב).

המשנה במס' בבא קמא (צ ע"א) עוסקת בדין ביוש:

"רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז", ובגמ' (שם צא ע"א) משמע שהחיוב הממוני הוא דווקא אם ביישו במעשה כגון שרקק בו, אולם אם גרם לו בושת ע"י דיבור בלבד הוא פטור מתשלום.

הרא"ש (בבא קמא ח,טו) מבאר את הטעם לפטור בביוש בדברים:

"ונראה לי טעמא משום דכתיב והחזיקה במבושיו, דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו, אבל בושת דברים או רקק על בגדו פטור. ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בושת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ומסתברא דיותר בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו".

ג. עונש המבייש בדברים

1. הדין נפסק ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק ג,ה), שכתב: 

"המבייש את חבירו בדברים פטור מן התשלומין", והוסיף: "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו". הרמב"ם נוקט לשון כללית שכל בית דין בכל מקום רשאי לגדור כפי צורך השעה לפי ראות עיניהם, ולא מפרט למה כוונתו.

2. הרא"ש בתשובה (כלל קא סי' ט) כתב: "שנו חכמים (ב"ק צא.) ביישו בדברים פטור, אמנם נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר כפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הענין. וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש". עולה מדבריו שבתי הדין נהגו להטיל קנס על המבייש מכח תקנה.

3. המרדכי (ב"מ סי' שו) כתב שמלקין את מי שאונה את חברו בדברים:

"עוד מצאתי, ראובן טוען על שמעון איניתני בדברים והביא עדים שאינה אותו. דין זה פסוק ממתניתין דתנן כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים, דת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר, ומסיק זה לא ניתן להשבון, הלכך מלקים אותו שהרי עבר על לאו גמור".

והבית יוסף (חושן משפט סוף סי' א) הביא את המרדכי ותמה עליו, כיצד כתב שמלקין אותו הרי קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, ותירץ שכוונת המרדכי למכת מרדות מדרבנן.

4. תרומת הדשן (סי' ריב) כתב שהוצאת דיבה ושם רע שאדם מוציא על חברו הוא בכלל ביישו בדברים שפטור מממון, אבל מנדין אותו עד שיפייסנו, ודבריו עולים כשיטת רב שרירא גאון שהובא ברא"ש הנ"ל.

סיכום: המבייש חברו בדברים פטור מעיקר הדין מתשלום ממוני, אולם הראשונים הציעו אופנים שונים כיצד לנהוג עמו:

1. רא"ש: לקנוס אותו בתשלום.

2. המרדכי: להלקותו מכת מרדות.

3. תרוה"ד: לנדותו עד שיפייס את המתבייש.

השולחן ערוך (חו"מ תכ,לח) כתב שהמבייש בדברים פטור מממון, והביא את דברי הרמב"ם ש"יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו", ואח"כ את דברי תרוה"ד "ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש".

הסמ"ע מבאר שאמנם השו"ע הביא את תרוה"ד בשם וי"א אך אין זאת משום שיש כאן מחלוקת, אלא כל שלא נמצא דין זה מפורש אלא בפוסק יחיד ואינו מפורסם בשאר הפוסקים רגילים השו"ע והרמ"א לכתבו בלשון יש אומרים.

הרמ"א הביא את דברי המרדכי כפי שהבינם הב"י:

"ויש אומרים דמכין אותו מכת מרדות", והוסיף את דברי תרוה"ד: "והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים".

נמצא שהמוציא דיבה או שם רע על חברו דינו כמבייש בדברים שאין בו חיוב ממון, וחייב מלקות מדרבנן או נידוי עד שיפייס את חברו. ושיעור הפיוס הוא, כפי שכתב תרוה"ד בפסקיו (סי' ריב): "נראה לעניות דעתי שאין בזה מדה קבועה לבעלי הוראה היאך משערינן הפיוס, אלא לפי ראות עיניהם לפי הענין ולפי הזמן ולפי המבייש והמתבייש".

לסיכום, אין לנו היום סמכות חוקית לנדות או להלקות, ונשארה לנו האופציה של קנס או פיוס.

ד. הצעת היש"ש: לפדות את חיוב המלקות תמורת תשלום

המהרש"ל בספרו 'ים של שלמה' (ב"ק פרק שמיני) עוסק בעניין המבייש והמוציא שם רע. מעיקר הדין המוציא שם רע עובר על לאו, וחייב מלקות, והחידוש הוא שחייב מלקות למרות שזהו לאו שאין בו מעשה. בימינו אין לוקין מלקות מדאורייתא ואף לא מכת מרדות דרבנן, אלא רק מלקות לזכרון בעלמא (שם סע' מח).

וכתב שם היש"ש (סע' מט):

"נמצא כתוב בתשובות בשם גדולים, שיכולים המחויבים לפדות המלקות בח' זהובים ריינו"ס, ומנהג הלכה, ואפילו בעל כרחו של המתבייש, בפרט מאחר דהמלקות מדרבנן, ואותה הקצבה יתנו למתבייש".

גם המהר"ם מלובלין (סימן מו) הסכים לשיעור ח' זהובים. אולם בהמשך דבריו הסכים המהרש"ל (שם) לדעת הגאון מהר"ב יצחק צלאש לפדות בעד כל מכה זהוב אחד. ובספר נחלת שבעה (תשו' סי' סו) הביא דבריהם וכתב: "לעניות דעתי נראה שאין לקבוע מנהג על זה כי העשיר לפי עושרו הכל לפי מה שהוא אדם והעני לפי עניו".

ובמקום אחר (סע' נז) כתב שאם מת המתבייש קודם שהספיק לעמוד בדין עם המבייש, חייב לפדות את המלקות ולשלם ליורשיו אם רוצה לצאת ידי שמים, אולם אם כבר עמד בדין ומת המתבייש חייב לשלם ליורשים מן הדין.

ה. לשה"ר שגרם לנזק ממוני

לעיתים הלשון הרע גורם גם לנזק ממוני. בשו"ת תרוה"ד (סי' שז) נשאל בנוגע לראובן שהיה שליח צבור קבוע בקהילה מסוימת, ופוטר ממשרתו משום שראובן הוציא עליו שם רע של ניאוף, והקהל שכר ש"צ אחר. לאחר זמן נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן, וע"י כך הפסיד ראובן מחייתו כי לא מצא להשתכר במקום אחר, ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי הזיקו שקבל מהוצאת השם רע עליו, האם חייב שמעון לשלם או לאו?. והשיב שהוצאת שם רע שגרמה לפיטורין היא לא יותר מגרמא ועל כן לא ניתן לחייב בבית דין. במהלך התשובה הוא מוכיח שלכל שיטות בהגדרת דינא דגרמי יש להחשיב לשון הרע כזה כגרמא בלבד. והוסיף ש"כל שכן לפירוש ריצב"א דמסיק דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן, ובמילי דשכיחי תקנו לחייב ובמילי דלא שכיחי פטרו הגורם". ויוצא מדבריו, שבדבר שכיח יש לחייב לשיטת הריצב"א מדינא דגרמי, ויש לבדוק את המצב כיום האם הפצת לשון הרע ברשת האינטרנט ('שיימינג') הוא דבר נפוץ. ובסיום התשובה כתב: "אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מכל מקום אם רצו הב"ד וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי לעשות".

כפי שציינו תרוה"ד עסק בחיוב עבור הוצאת ההיזק הנגרם מהשם רע, ולא בעונש ממון מצד השם רע עצמו. ועיין בחשוקי חמד (ב"ק צא.) שנשאל אודות חולה שהוציא שם רע על רופא, וז"ל:

"חולה שהוציא שם רע על רופא, וגרם לו הפסד גדול כי פטרוהו מעבודתו בבית החולים, כיצד יפייסנו? והאם צריך לשלם לרופא כל מה שהפסיד?". והשיב, ש"אף שמן הדין אינו חייב בתשלומין, מכל מקום חייב נידוי או מלקות מרדות, ובפרט כשגרם לחברו הפסד גדול, שפיטרוהו מעבודתו, שדבר זה נחשב כשפיכות דמים, כמבואר ביבמות (דף עח ע"ב) 'ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים'. וכי היכן מצינו בשאול שהרג הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקים להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. הרי שהגורם לקפח פרנסה נחשב כאילו המיתן, והמוציא שם רע על חבירו וגרם שיפטרוהו נחשב כאילו המיתו. ונראה שאינו יוצא ידי שמים עד שיפייסנו, וישלם לו קרוב למה שהפסיד מעבודתו, וגם ילך לאותם אנשים שדיבר בפניהם סרה על הרופא, ויודה שדיבר ברשעות ובשקר".

ו. שיקול דעת של ביה"ד

בית הדין לא יקבל באופן אוטומטי את הסבריו של המספר לשון הרע כשיטען שהתכוון לדבר אחר. על בית הדין לדון ולהגדיר את הדברים שהופצו כפי משמעות לשון בני האדם באותו מקום ובאותו זמן, ובהתאם לכך יחליט האם יש פגיעה. כך כתב היש"ש (שם סע' נב, וביאר את דברי רבינו ברוך לגבי הקורא לחברו בן הזונה האם יכול לומר כמו רחב הזונה קאמינא).

מוסכם, לגבי לשה"ר הנאמר בין כותלי ביה"ד, שהוצאת שם רע שנאמרה במהלך הדיון בתוך כדי הטענות, כגון שאחד טוען שהשני גנב ממנו וכדו' אין צריך פיוס אפילו במקרה שיצא זכאי בדין (שם, מה).

בכל מקרה יש לבדוק מי התחיל עם הלשון הרע, והאם הוצאת לשון הרע באה כתגובה ללשון הרע נגדי, כי אז אין לחייב את השני למרות שהוציא שם רע חמור יותר (יש"ש שם, מב)

ז. פרסום התנצלות

ובנוסף לפיצוי הכספי צריך לפרסם ברבים שמה שדיבר או כתב על חברו היה שקר:

כך כתב שם (סע' מט)  היש"ש:

"ומכל מקום לא נקי המבייש בזה שפדה עצמו מן המלקות מאחר שלא קיים הדין לאמיתו. על כן צריך לפייסו יותר, ויאמר בבית הכנסת ביום הכניסה ראשונה, קודם הוצאת ס"ת מן הארון בלשון זה: שמעו רבותי, כי חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני, שפשעתי וסרחתי נגדו. כי כל אותם הדברים שדברתי על פלוני הם שקר וכזב, ומרוב כעסי דברתי, כדי להכעיסו. על כן אני מבקש סליחה ומחילה וכפרה מה' אלהי ישראל. ואחר כך מפלוני, שימחול לי על כל מה שפשעתי נגדו, ודיו".

בעבר המקום לפרסום בצבור היה בית הכנסת, כיום יש מגוון מקומות שניתן לפרסם התנצלות ציבורית. ותלוי באופי הפגיעה ובקהל היעד אליו הלה"ר הגיע.

ח. חובת פיוס

היש"ש (שם נה) כתב שההבדל בין מוציא שם רע שהוא שקר, לבין מי שמפרסם לשון הרע שהוא אמת הוא רק מצד חיוב המלקות, אולם לגבי חובת הפיוס כראוי אין לחלק.

בפס"ד ירושלים (ח"ה עמ' קע"ד) דנו בשאלה מי שגרם לחבירו צער ועגמת נפש, האם חייב לפצותו על כך, וכתוב שם כך :

"בשולחן ערוך חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ח: רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור, ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. מקור ההלכה הוא בגמ' ב"מ נ"ח ע"ב וכתב רש"י על התורה (ויקרא כ"ה, י"ז) שבפסוק לא תונו איש את עמיתו הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. וכן כתב רבינו בחיי שם.

וכתב באגרות חזון איש סוף ח"א "צריך להיזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע, ויש בזה לא תעשה כדאמרינן סוף פרק הזהב". ומבואר מדברי החזו"א שאיסור אונאת דברים אינו רק באופן שמביישו בצורה ישירה, אלא גם כשגורם לו בושת אף על פי שלא ביישו בצורה ישירה. ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, אבל באונאת דברים שאיסורה משום לא תונו אין נפ"מ בין גרמא לנזק ישיר.

אמנם כשכוונת המבייש לטובה, כתב בכסף הקדשים על השו"ע שם שהוא פטור מכלום, שאין החיוב של אונאת דברים אלא כשעל פי הבחנת השומעים יש בדברים ההם סגנון אונאת דברים, ונתכוון האומרם כדי לבייש. אבל כשהאומרם היה סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים, או שהיה סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם וכו', נראה שפטור מכלום.

אלא שבגמ' שבת נ"א ע"ב משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו.

המורם מכל האמור הוא שאי אפשר לחייב ממון על עוגמת נפש אלא לכל היותר לנדות את הגורם במזיד, ואם כוונת הגורם לא הייתה לרעה אין לנדותו, ומכל מקום ראוי שיפייס את המתבייש".

חובת הפיוס היא בכל דרך, בין בדברים בין בממון, כי אם יסכים להתפייס רק בממון זו זכותו.

ט. חיוב מטעם "קבלו עלייהו"

כאשר שני הצדדים באים לדין מרצונם וחותמים על שטר בוררות, ניתן להכליל מראש בשטר הבוררות את סמכות הדיינים לחייב תשלום ממון במקרי גרמא, או קנסות, וכן במקום חיוב מלקות, וגם במקום שיש חובת פיוס. סעיף זה כולל גם חיוב על לשון הרע.

י. סיכום, והצעה לפסיקה אחידה

ראינו שבית הדין אינו יכול לחייב מדינא תשלום ממוני על לשון הרע, אלא בתורת קנס או מלקות, או מכח "קיבלו עלייהו". על פי דברי היש"ש לתרגם כל דיבור לשון הרע כנגד המלקות וצריך לשלם ח' זהובים ריינו"ס[2], שהם בערך סך של 1000 ₪. ולכן אני מציע את התמחור הבא, שניתן לראותו כקנס או כתחליף למלקות: 

פרסום בעלון או אתר אינטרנט ישובי – מקומי (פורום פרטי סגור): תשלום 1000 ₪.

פרסום באתר חברתי בינוני: 5000-10000 ₪.

פרסום בכמה אתרים או באתר גדול מאד:  10,000- 15,000 ₪.